אשמח לקבל ייעוץ.

שלום, שמי דבורה בת 16 ושבוע בערך. יש לי די הרבה בעיות, ואני מצטערת אם אני אחפור פה אבל אני מרגישה בזמן האחרון שאני ממש צריכה עזרה נפשית ואני לא יכולה לספר לאנשים שמכירים אותי. הכול התחיל עוד כשהייתי קטנה, סבתי לפי מה שהורי אומרים היא סכיזופרנית והיא תמיד הייתה מספרת לי סיפורים על חדי קרן, אלטלנטיס, שדונים, גמדים, רוחות ושדים ומאז ומתמיד היא אמרה שהיא חייבת לגלות לי סוד גדול אבל זה יהיה כשאהיה מבוגרת יותר. מה הייתי אמורה לחשוב כשהייתי בכיתה ה' וסבתא שלי אומרת לי שהיא רוצה לספר לי סוד גדול ומדברת על עולמות מיסטיים? הרבה חשבתי. באותה שנה פחות או יותר אחי הקטן הטריד אותי מינית. למרות שאני לא בטוחה ממש אם ניתן להגדיר את זה כהטרדה מינית כי בסך הכול הוא היה צעיר (קצת פחות ממני) וסקרן. באותה תקופה התחלתי לפתח פחד גדול מפני הגוף שלי, פחדתי לגדול, להתפתח, פחדתילהיות סקסית או יפה. אז התחלתי לאכול הרבה דברים משמינים, והייתי מנסה להשטיח את החזה שלי באינספור גופיות מתחת לחולצת בית הספר. התחלתי לפתח פחדים מגברים, כל מגע עם מישהו אפילו לחיצת יד צרבה לי, באיזשהו שלב חשבתי שאני לסבית כי לא הייתי מוכנה להתקרב לגברים. אבל גם כן, הייתי בכיתה ו'... בכיתה ח', אחי הקטן היה מאיים לרצוח אותי. היה לו מבט מטורף בעיניים, וכל כך פחדתי ממנו. הוא היה רץ אחריי לחדר שלי עם סכין קצבים ורק לפעמים הייתי מצליחה במזל לנעול את הדלת לפני שהוא היה חותך אותי קלות. התחלתי לשנוא אותו יותר מכל דבר אחר. ההורים שלי כבר לא הבינו אותי וכעסו עליי כשאמרתי להם שאני שונאת אותו. פחדתי לצאת מהחדר, פחדתי פחד מוות לישון עם דלת פתוחה ועוד בחושך. והכי פחדתי שהוא יעשה משהו לאחיות הקטנות שלי (פועטות), לסבתא שלי ולכלבה שלי. מצאתי נחמה בספרים, הם הרחיקו את המחשבות שלי מכל זה. אפילו כשהוא היה לוקח את סכין הקצבים ושורט את הדלת שלי, הייתי יכולה לקרוא ספר וזה לא היה מפריע לי כל כך. הוא היה מתאר איך הוא היה רוצח אותי. בכיתה ט', כשהיחסים ביני לבינו באמת התדרדרו ואמרתי להורים שלי כל יום בערך שאני שונאת אותו שנאת מוות הם היו כועסים עליי מאוד ולא היו סולחים לי עד שהייתי משקרת בפניו ואומרת 'סליחה'. דבר ששנאתי אפילו יותר. התחלתי להרגיש רגשות אשם על כל המחשבות היו לי מאז שהוא הטריד אותי מינית, שלא יכולתי לסמוך על אף גבר, שלא יכולתי להסתכל לגברים בעיניים יותר מידי זמן, שחשבתי שכולם כולל אבא שלי יאנסו אותי או ירצחו אותי. הקול של המצפון שלי הוא בעיקר הקול של אמא שלי, כל פעם שאני מרגישה אשמה אני שומעת אותה בראש שלי אומרת כמה שאני מכוערת, שמנה, מגעילה, ולא ערכית. התחלתי להיות אנורקסית. כי פשוט התחלתי לשנוא את עצמי מרוב כל מה ששמעתי. חשבתי שכולם מדברים עליי, שכולם מסתכלים עליי, ונגעלים ממני כמו שאני נגעלתי מעצמי. היו לי סיוטים איומים. שקלתי בתחילת השנה 55 קילו, ובקיץ שקלתי 44 קילו. זה עזר לי להרגיש טוב משום מה. חשבתי שזה יעזור לי לאהוב את עצמי. וזה העסיק את המחשבות שלי, הפסקתי לחשוב שכולם יפגעו בי. באותו קיץ יצאתי לסמינר מדריכים צעירים עם התנועת נוער שלי, שהיה בערך שבועיים. הכריחו אותי לאכול שם, כך שהעלתי שני קילו וחזרתי הביתה 46 קילו. היה לי חבר שנעשנו חברים במחנה. חיבבתי אותו והוא היה החבר הראשון שלי, רק רציתי שהוא יהיה מאושר ומבחינתי גבר מאושר זה גבר שנותנים לו, לפחות ככה אז חשבתי מאז ההטרדה המינית. וגם עברתי עוד הטרדות מיניות פחות משמעותיות עבורי מזרים. לא עשינו יותר מידי, אבל בסופו של דבר הבנתי שהוא סתם ניצל אותי אחרי שנפרדנו. אחרי חודש חודשיים התאהבתי בידיד הכי טוב שלי, נעשנו חברים.חזרתי לאכול רגיל כי לא רציתי לפגוע בו עם האנורקסיה שלי בשום צורה ומהר מאוד חזרתי ל55 קילו. עד היום אנחנו מאוהבים מאוד כבר יותר מתשעה חודשים. הייתי מאושרת מאוד במשך ארבעה- חמישה חודשים. ואז התחלתי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי. התחלתי לשמוע קולות, להרגיש שדוקרים אותי, שורפים אותי, שונאים אותי. כשהייתי הולכת ברחוב הייתי חוטפת לעיתים קרובות התקפי חרדה ורעידה רק מההרגשה של הנוכחיות האלו, הרגשתי לפעמים ששדים נכנסים לגופי ויוצאים. אני אולי פסיכית כי אני מרגישה ככה, אבל כן זה מה שהרגשתי. ראיתי גם דברים מוזרים. פעם אחת ישנתי עם חברות בקן של התנועה באיזה סמינר, וראיתי רוחות בחלון. הרחתי צנחת מוות בכול מקום שהלכתי אליו. ראיתי רק דם, איברים כרותים, רוחות בחלונות של מכוניות. לא הייתי מצליחה לישון בלילות, ולא יכולתי לספר את הדברים שאני רואה לאף אחד. כי חשבתי שכולם ישפטו אותי וישוו אותי לסבתא שלי שהרבה חושבים שהיא משוגעת. גילו לי באותה שנה שהיא סכיזופרנית והתחלתי לחשוב שאולי גם אני. בחודש מאי, זו הייתה הפעם הראשונה שחתכתי את עצמי. אולי זה הקולות בראש שלי שאמרו לי לעשות את זה, ואולי סתם הרגשתי שאני צריכה להחליף את הכאב הנפשי הזה שמעולם לא סיפרתי לאף אחד, בכאב פיזי. זה היה עם זכוכית. החבר שלי גילה את החתכים והזדעזע. הוא הפשיט אותי, איפה שהיו החתכים ונשכב לידי במיטה וחיבק אותי עד שהיינו מפסיקים לבכות. לא רציתי להכאיב לו. פשוט, לא יכולתי יותר עם כל מה שקרה לי בשנים האחרונות. חתכתי את עצמי שוב, אחרי ריב עם אמא. היא אמרה לי לעשות את זה, בראש שלי לפחות. מאז כבר אני חותכת על בסיס קבוע, יש לי המוני זכוכיות וגם עברנו מהמרכז לצפון, למקום שהוא די חור. שגרם לי לחשוב שוב על כל ההטרדות המיניות, כל השנאה העצמית מחשבות שלא נפסקות ושוב אותם קולות שרק אומרים לי להתאבד וזו לא אני שאומרת את זה. התנועה פה מרגישה לי אחרת, כי זה לא כמו פעם שהייתי מרגישה ערכית בתנועה, ובאמת אני בנאדם ערכי מאוד. החבר שלי, הבנאדם היחידי שמצליח להחזיק אותי איכשהו רחוק ממני. החברים שלי מהמרכז כבר נראים לי לא חברים שלי פתאום למרות שהם כן. אני מדוכאת כל כך, שכל יום אני רק חושבת על להתאבד. וכל יום אני חותכת את עצמי. החברה הכי טובה שלי מהמרכז גילתה שאני גם הפסקתי לאכול, שאני עושה צומות, וסיפרה לעוד חברות שלי מתוך דאגה. לא רציתי שהיא תספר. החבר שלי שיכנע אותי להמשיך לאכול כרגיל. ונראה שכולן חוץ ממנו שכחו שאני חותכת. שלשום, הייתי אצל חבר שלי בבית. היינו בבית ריק. אכלנו. לרגע היה לי רגע של חוסר בטחון, ואמרתי לו שאני הולכת לשירותים. לקחתי את הזכוכית וחתכתי בבטן. הוא גילה את זה אחרי כמה דקות וניסה לדבר איתי על מה שעשיתי למרות שלא שיתפתי איתו פעולה. הוא רק ביקש ממני לבקש עזרה, במבט שכל כך כאב לי לראות. לא אכפת לי להכאיב לעצמי יותר. אני רק לא רוצה להכאיב לו. אני מצטערת שזה היה ארוך, אבל זה משהו שנסחב איתי הרבה שנים ומאוד מעיק עליי. ואני אשמח לקבל עזרה דחוף.