דרור. כפי שהבטחתי.

דרור.. בפעם הראשונה ששיתפתי אותך במחשבותיי לגביך (זוכר..?), לא בדיוק ענית לי אלא יותר התייחסתי לדברי האחרים. האמת, התפלאתי. חשבתי שזה יעניין אותך. אולי אפילו קצת התאכזבתי. היה בי קול אז שאמר לי; ' מה את מצפה..? זה לא אמיתי פה – זה לא ממשי'. ועכשיו כשאתה התייחסת (בשבוע שעבר).. זה עושה לי טוב. אם כך, אין לי מושג מדוע כל כך הרבה מתעורר בי כאשר אתה על הפרק. זה מעניין באמת (ואני שמחה שגם אתה חושבת שזה מעניין – כי אז אני לא לגמרי לבד פה) משום שלמלי ודוד אני כן חשה חיבה אמיתית אבל איתך.. מה קורה לי איתך..?? שאלה טובה. אולי העובדה שהיה לי מאוד קשה איתך בהתחלה, מבחינת האישיות שהעברת וירטואלית (ויש דבר כזה..), קשורה להשתלשלות העניינים. באופן כללי, קשה לי עם אנשים אדישים. מסתבר שהדרך בה אני פוגשת 'אותם', פוגשת אותי במקומות קשים ועמוקים מאוד. מקומות בו אני מבוהלת מכך שלא מתרגשים ממני. כלומר = אני לא מזיזיה להם = לא אכפת להם ממני = אני ל-א שווה. אני צריכה לדעת שאני שווה. כל אדם באשר הוא צריך לדעת שהוא שווה משהו. שאיפה היא להצליח להיות במקום שכזה ממקום פנימי בטוח, נינוח, אסרטיבי, שקט, אמיתי. פה, מולך, עכשיו, אני מרגישה משהו טוב שקורה לי. מלראות אותך תחילה, כבן אדם מאופק מאוד (האם לומר 'יותר מאופק מן הרגיל, היה יכול להיות יותר מנומס דרור..? אני שואלת באמת, משום שאני אף פעם לא יודעת אם להיות כנה איתך במילים מדויקות, זה בבחינת חוסר 'דרך ארץ'), מרוחק יותר מן האחרים, אולי אפילו קצת קר..? (סליחה דרור סליחה) אני רואה שמבחינתי, הייתי צריכה קודם כל לבנות קשר איתך (אפשר..?) ורק לאחר מכן כשהתחלתי ל'הרגיש' אותך או שאולי חשבתי שאתה מתחיל 'להרגיש' אותי, יכולתי לראות אותך באור אחר.. בנוסף, יכול להיות שזה שאני מצליחה בתקופה האחרונה להבין את האכפתיות שלך כלפי (על סמך הרגש והדמיון שלי בלבד (אתה רואה? אני עדין מוצאת ספק בדברי. אמביוולנטיות!!!)), למרות שלא ראיתי את הקרבה שלי אליך בדרך בה אני רגילה לראות אותה ואף לדרוש אותה, כן מצאתי אותה לאחרונה אצלך, ממקום יותר בוגר בי, ממקום אחר בי. חדש לגמרי. אולי בגלל זה..?? אוי דרור.. תופעה מעניינת עבורי =0) אתה יודע..? מוזר לי שאני מנהלת דיון שכזה במסגרת שכזו, בכלליות, בנוסף לידיעה שהצד השני, אתה דרור, אינו באמת אמיתי לי (שהרי אנחנו לא באמת בקשר טיפולי), חוץ מהרגשות שהם אמיתיים לגמרי. אז אתה ממש אמיתי לי או לא..? לא ברור לי. טוב, מברברת פה הרבה .. למרות שזה נראה לי התפתחות חשובה.. אעבור חזרה לנושא נוסף, משבוע שעבר עליו 'דברנו'. טיפול קוגניטיבי התנהגותי לדבריך, הינו בעצם סוג של פסיכותרפיה מעשית. מדוע אם כן אמר לי המטפל שלי שמשום שאני חווה פגיעה עצמית, לא חכם יהיה לטפל בי בשיטה זאת משום שהמניע עמוק יותר. ז"א טיפול באופן מעשי – אינו יכול לפתור את הבעיה במקורה. לדעתו. במילים אחרות, הוא השתמש באבחנה שלי (אישיות גבולית) כתירוץ להתעקשות לטיפול פסיכותרפיה מעמיק בלבד. ואני ממש לא אוהבת את זה. זאת דוגמא מוכחת לכך שאבחנות מגבילות את הריפוי. והשאלה המתבקשת מכאן היא: "מהו הריפוי הנכון למצב ספציפי?" כמובן שדברנו על זה בנינו (המטפל ואנוכי) והוא עדין חושב כך, בגבול הרעיון של טיפול דיאלקטי התנהגותי. בכל אופן, אני ממש מבולבלת. מבולבלת כי אני לא מבינה אם הפסיכותרפיה הזאת קורבת אותי עמוק בתוך עצמי, עמוק יותר מבור שאני יודעת לחפור, כי אני לא יודעת מה נכון לי וכי לעזאזל, אין לי כח לעזוב טיפול רק כדי (אם יוחלט) להיות מטופלת בשיטה דיאלקטית התנהגותית. אז מה באמת נכון (ופה השאלה יותר תיאורטית)..? דרור.. היום אני עצובה עצב עמוק. ז"א, עכשיו אני ככה. עוד רגע מה יהיה..? יש בי צורך עז (ורצון) לפגוע בעצמי עכשיו. אך.. משום מה אני נמצאת במקום מעצבן בו אני גם בוחנת את הרגשות שלי בנושא (למרות ממש, אבל ממש לא מבינה אותם לעומק חוץ מההבנה השטחית שאני אולי 'כועסת - זועמת עם או בלי סיבה) וזה רק מוסיף לצורך לפגוע.. אבל אז, שוב, אני מנסה לבחון מה קורה לי.. וכך חוזר חלילה. יש לי כבר סחרחורות ובחילות וזה כקצפת לעוגת הכאב הקיומי הכאוטי, זו אנוכי.. לא עוגה טעימה, בלשון המעטה.. בניגוד לרצון ולצורך לפגוע בכדי להרגיש כאב ממשי יותר, לאחרונה אני מרגישה שאני בגוף של עובר (תינוק שעדין לא נולד), על כל המשתמע מכך. אני מרגישה קטנה ומאוד פגיעה, אני מרגישה שהעור שלי דק כקרום. אני יודעת שכל הנימים והגידים שלי בולטים, עדינים ומפחדים מאוד מפגיעה.. (דו משמעי דרור..) ועל שום כך, אני כל כך פגיעה שאני לא מעיזה לגעת בעצמי. מעיזה ולא מעיזה. צריכה ולא מעיזה.. מן מצב כזה מטורף של עוצמות כל כך גבוהות.. אתה מצליח להבין בכלל את הכאבבב שלי דרור..??? (((((((((((((((((((אתה מצליח לשמוע אותי דרור..???))))))))))))))))))))) אני חושבת לעצמי עכשיו עד כמה אני מרגישה בצעקה 'רשמית' (ז"א מרגישה אטומה מבפנים – לא בוכה מבחוץ, רק מדממת בפנים) כשאני כותבת על הרגשות הקשים הללו, ולא כל כך תמהה על כך. הרי שזוהי דרך לא להיות עם הכאב. להתנתק. בעצם לפגוע..??? זהו להיום נראה לי. אני מרגישה מסוכנת לעצמי ועוד יותר מסוכנת בגלל שאני אוהבת את התחושה הזו. לפחות אותה אני יודעת להרגיש. תעזור לי בבקשה דרור.. רק הלילה.. (עד שבוע הבא =0), כן..?) מרגישה קרובה יותר אך מרוחקת יותר כי שיתפתי מעומקים שבי ומשום זאת הדגשתי את הזרות שלי לעולם :(((((((( ראש מורכן, גוף כמעט שבור, עם פלסטרים, מנסה לפחות להרים את הראש מעל למים.. ~נילי~ נ.ב. מילותיך אתמול נגעו בי, יחד עם הקושי, היו למשען אמת. אז תודה..

נילי שלום, את כותבת על ההרגשה שלך כלפיי, על הפגיעה שחשת ממני משום שלא הגבתי אלייך כפי שאת רגילה, והדרך שעשית עם עצמך כדי להרגיש שההתייחסות שלי אלייך אינה אומרת שאינך שווה דבר. אני מוסיף לכך, גם אמירה שבכל קשר ווירטואלי או לא יש שניים. כך שבוודאי שייתכנו עוד מסקנות אפשריות מלבד היותך לא שווה ואני שמח שהצלחת להרגיש אחרת. אם אני מזהה נכון הצלחת להרגיש אפשרות של רגש שמתפתח ולא רק קיים מאליו מלכתחילה. את שואלת שאלה תיאורטית האם טיפול דיאלקטי התנהגותי טוב יותר מטיפול דינמי עמוק כאשר מדובר בשאלה אובדנית. יש הטוענים כי שיטת ה DBT יעילה ביותר בטיפול בהפרעת אישיות גבולית ובפגיעה עצמית. מנגד יש הטוענים כי טיפול דינמי יכול להשיג אפקט לא פחות טוב. אישית אני חושב שטיב הקשר שנוצר בין המטפל למטופל יכול להוות גורם מרכזי בטיפול. ואת זה את יכולה לקבוע האם להישאר אצלו או לא. אבל אם את נשארת להישאר עם מה שהוא יכול לתת לך - טיפול דינמי ולא להיאבק על מה שהוא לא יכול. לבסוף, את מתארת מצב קשה בו את נמצאת, רוצה למות אך גם מנסה בכל דרך לשמור על עצמך, כולל לכתוב כאן. נשמע לי שזה חשוב שתאפשרי לעצמך להיעזר, בפורום ובכל מסגרת אחרת. שתנסי להבין ממה בדיוק את נהנית בהרגשה הזו וכיצד את יכולה לעזור לעצמך לשלוט בהתנהגות בכדי לא להגיע להתנהגות אובדנית. לילה טוב, דרור