כתבה

אי אפשר למחוק את זה, אבל אפשר לחיות עם זה" במשך שבע שנים בילדותה, היא נוצלה מינית על ידי קרוב משפחה. במשך 30 שנים היא שתקה - עד שהגיעה לטיפול. עטליה חייט, היום בת 51, מספרת על האונס ועל ההתמודדות שאחרי, ויש לה מסר חשוב: גם שנים אחרי, אפשר להתמודד עם אירוע טראומטי, ולהחלים 05.02.2008מאת קרן לביא ואיתי מזילו "ישבתי בחדר של המטפלת כשהיא שואלת אותי שאלות, ואני לא מצליחה לדבר. כל מה שיוצא זה בכי. חצי שעה של בכי. ויוצאת פה מילה ושם מילה. ובאיזשהו מצב, אני מצליחה להגיד לה – כן, קרוב משפחה שלי ניצל אותי מינית. ופתאום... גם בשבילי זה היה כמו פצצה. אני אמרתי את המילה. הדבר שהיה הסוד הכי גדול המון שנים. 30 שנה". כשעטליה חייט היתה בת 11, התחילה הטראומה שעיצבה את המשך חייה: היא נפלה קורבן לגילוי עריות מתמשך. עטליה, תושבת ערד וכיום בת 51, החלה רק בשנים האחרונות להתמודד עם החוויה הקשה, אחרי שנים של הדחקה והתמודדות עם משברים. פגיעה מינית, ובייחוד כזו הנמשכת לאורך זמן, היא אחת מצורות הטראומה הקשות ביותר. פגיעה מינית ממושכת בתקופת הילדות, כשהילד חסר תחושת "עצמי" ברורה, ותפיסתו את האחרים ואת העולם עדיין אינה מגובשת, משבשת את תהליך ההתפתחות הנורמלי. תחושות החרדה והאימה הופכות להיות נטועות בבסיס קיומו, והזהות שלו מתגבשת סביב תחושות של אשמה, בושה ושנאה עצמית. כך, חווית גילוי העריות הופכת לעתים קרובות לחלק מאישיותו של הנפגע, כשהאישיות מתעצבת תוך כדי ההסתגלות לטראומה, ועלולה להשפיע על כל היבט והיבט של חייו של הנפגע הבוגר (עוד על התעללות מינית בילדים). לעתים ההתעללות המינית נחווית על ידי הילד, בזמן התרחשותה, כאהבה ובטחון. ההנאה מהקרבה המינית ושיתוף הפעולה עם המתעלל הינן מקור בלתי נדלה לרגשות אשם בבגרות, כשנקלטת משמעותם האמיתית של הדברים. "אני לא יכולה להגיד שהבנתי בדיוק מה קורה לי", היא מספרת כיום. בסך הכל הייתי די צעירה. בבית שומר מסורת, לא כל כך מדברים על חינוך מיני ומה עושים אם ו..." "אמרתי לו שאני מפחדת", היא מוסיפה. "הוא אמר 'אל תדאגי, יהיה בסדר', 'זה לא יכאב', 'את רוצה את זה'. כל המלים הרגילות שאני יודעת שאומרים בדרך כלל. הוא גם אמר לי שהוא אוהב אותי. זה בשבילי הדבר הכי חשוב. מי לא מוכן לעשות הכל כדי שיאהבו אותו?" ההתעללות נמשכה לאורך שנים, ועטליה המתבגרת שידרה סימני מצוקה שאיש לא הצליח לקרוא, ואלו רק החמירו את הריבים הבלתי פוסקים עם הוריה. ריבים אלו גרמו לה לחזור למקום המפלט שאותו הכירה – אותו קרוב משפחה. רק בגיל 18, כשנישאה לבעלה הנוכחי, נפסקה מסכת ההתעללות. אבל העבר לא הפסיק לרדוף אותה. הסוד ששמרה בבטנה שלח גרורות שפגעו בכל תחומי החיים שלה. היא פיתחה סימני חרדה שונים – למשל, הגבילה את בנותיה ולא הרשתה להן לצאת למסיבות כיתה או לישון אצל חברים. לצד זאת, היו לה מריבות וויכוחים תמידיים עם בעלה. מדי פעם היו לה התפרצויות זעם והתקפי בכי. פסיכיאטר ודאי יאמר שכל אלו הם תסמינים מובהקים של הפרעה פוסט-טראומטית. "סיפרתי להם מה אמא עברה כשהיתה קטנה" אפילו שנים רבות לאחר הפגיעה, יש בכוחו של טיפול נפשי לסייע לנפגע לעצב את עולמו הפנימי מחדש ולתת לו כלים להתמודדות בריאה עם האירוע הטראומטי. אצל עטליה, התהליך הזה החל לפני כמה שנים, כשילדה החל ללמוד בבית הספר, והתברר כי יש לו בעיות משמעת רבות. היא נדרשה להגיע לשירות הפסיכולוגי, שם סיפרה על קצת "בעיות בבית", אבל מנהלת השירות הצליחה לקרוא בין השורות שמשהו לא בסדר, וביקשה מעטליה לגשת ולקבל טיפול בעצמה. "נורא נבהלתי", היא מספרת. "עד היום הכל היה בסוד, ופתאום בא מישהו זר מבחוץ ואומר לי שמשהו קורה לי, ואני כבר לא כזו חזקה ומצליחה להסתיר. זה ממש זיעזע אותי, ומחוסר ברירה, הלכתי למפגש עם מטפלת משפחתית". במפגש הגיע רגע האמת, ועטליה חשפה את הסוד. "הרגשתי שהרצפה זזה ואני נופלת פנימה, וישבתי שם והמשכתי לבכות בכל שעת הטיפול. ואז הבנתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו". היא כינסה את המשפחה וסיפרה להם. "זה היה שוק לכולם. הבת הגדולה אמרה לי – עכשיו אני מבינה למה לא נתת לנו כל הזמן דברים לעשות, למה הפרעת לנו, למה הצקת לנו, למה הרבצת". אחרי בני המשפחה, החליטה עטליה שצריך להמשיך ולחשוף את הסוד לעוד אנשים. "הרגשתי שאני צריכה לעשות עוד, אז פרסמתי כתבה בעיתון של באר שבע על הסיפור שלי. וזו הייתה היציאה ממש החוצה. בנוסף לזה, באותה השנה גם התראיינתי בתוכנית הרדיו "עניין אחר" של דליה יאירי, וזו היתה הפריצה הגדולה. זה לא רק באר שבע ולא רק ערד, זה בכל הארץ. אנשים שומעים את השידורים וזה היה בשבילי השיא של הכוחות שאספתי לאותו הזמן. וזהו, וזה כבר לא רק שלי הסוד הנוראי הזה, ועוד אנשים שומעים אותו". באותה עת עטליה נחשפה גם ל"מקום" – אתר אינטרנט המעניק מקום לאנשים שעברו פגיעה מינית. "שם גיליתי עולם שבו אני לא לבד, ושיש עוד כמוני שלפחות באותה תקופה יכולים לעזור לי ולקבל כוחות ממה שהם אומרים". עם הזמן, עטליה המשיכה לשתף עוד ועוד גורמים בסיפור החיים שלה. "הדברים התחילו להתגלגל כמו סכר שנפרץ בו חור, והמים התחילו לגעוש ולעבור אותו". היא המשיכה לעבור טיפול, ובמקביל התראיינה לתוכניות, היתה פעילה בפורומים של נפגעות תקיפה מינית ואף העבירה הרצאות לתלמידי עבודה סוציאלית. "סיפורה המעודד של עטליה מזכיר לכולנו כי בכל מקרה של טראומה והתפתחות תסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית, מומלץ לפנות לפחות לייעוץ של איש מקצוע, שכן טיפול ממוקד ומוקדם בתופעה חשוב להחלמה", מסכמת ד"ר דנית בר-זיו, פסיכיאטרית מומחית ויועצת ifeelgood בתחום הטראומה. "למרות שאחרי שישה חודשים סיכויי ההחלמה נמוכים יותר, אף פעם לא מאוחר מדי לפנות לעזרה". וגם לעטליה יש מסר להעביר, לאנשים נוספים שהיו במצבה: "הדבר החשוב ביותר שלמדתי בפריצת הסוד, עם כל הקשיים שהיו בדרך, זה שצריך לדבר, לספר ולא לשמור בבטן. למדתי שהשתיקה הורגת. לשמור סוד שלושים שנה זה משא כבד. צריך להוציא את זה. לפחות בשביל עצמנו, שלא נשאר לבד עם הכאב. יש מה לעשות עם זה. יש מי שיכול לתמוך. כל דרך שאני עושה היום זה שיקום נוסף וחוזק נוסף בשבילי להתמודדות היום יומית. כל פעולה שאני עושה בתחום הזה מחזקת אותי ואני נלחמת בכל מקום שאני יכולה. זה לא נעלם. אי אפשר למחוק את זה, אבל אפשר לחיות עם זה. יש חיים גם בהמשך". לעולם לא מאוחר מדי / עטליה חייט לעולם לא מאוחר מדי, תמיד אפשר לחלום. לעולם לא מאוחר מדי, תמיד אפשר לומר שלום, לחייך, לחיות היום, כן לחיות, לאהוב, לשמוח, לתת ולתת. הנתינה כל כך מהנה מרחיבה את הלב ממלאה את הריאות והנשימה , גם היא! בקיצור, לזכור לחיות. לעולם לא מאוחר מדי, לשים את העבר מאחורי. להשלים, לעצור את מלחמותי. להתמלא באהבה. את עצמי שאלתי: לומר לשנאה די? התלבטתי, והכעס, עד מתי? החלטתי! אמרתי לשנאה די!!. לעולם לא מאוחר מדי.

שלום לך, זו כתבה מעניינת המביאה סיפור חיים חשוב ממבט אישי. סיפור המדבר על היכולת להיעזר בטיפול, על הכאב הרב ששמירת סוד יכולה לגרום, והתועלת שיש בעיבוד הסוד תחת ליווי מתאים. דרור

אני רואה שהאתר שליאת היה שימושי במיוחד,אבל למה דווקא את זה בחרת?

נושא ראוי לא?