פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אנשים, משתפת במחשבותיי וברגשותיי. בכל אחד מימי השואה האחרונים מסופרים על ידי אחי לחבריו וילדיו הימים בהם אמי ואמה עברו את מלחמת העולם השנייה. אנשים שמוכרים גם לי מעולמנו המשותף. ואנשים מתרשמים ומחבקים. ואיכשהו סיפור ההמשך נקטע. לא מדברים על כך שהיו בה חלקים מאד חולים ומסוכנים, והם הופנו כלפיי, וחלקים יפים אחרים הופנו לאחרים, ועוררו בי קנאה, משום שראיתי שיש לה יכולת, רק מולי מתחוללת תקיפה. ונתבקשתי להחניק את הסיפור שלי מולה, כדי לא לקלקל לילדי המשפחה. שיגדלו בסדר סך הכל. ואני, אני ראיתי את החולי שלה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל הסיפור שמופץ לעולם הוא, שהיא ירדה מדעתה רק לעת זקנה. ואני בלב אומרת שהכל היה שם גם קודם. הרבה הרבה קודם. מאד בחוויה שלי. ההסתרה איומה. ואיפה אני. איפה. לאנשים בעולם החדש שלי - אנשים שהכרתי אחרי שנעשתה עבודה טיפולית - יש מעט מושג, וייתכן שהם מאמינים. אבל אנשי העבר והמשפחה בקלות יוכלו לחשוב שאני דפוקה לאללה וממציאה. נרשם גם, בין השאר, בסיפור על אמא, כמה הייתה מתגאה בנכדיה. ועצוב לי, עצוב שהיא עשתה הכל כדי שהבת שלה, אני, לא תוכל לצמוח ולהיות חלק נפרד ממנה. להיות זאת שמתביישים בה. ברגעים של מחשבות כאלה אני רוצה להיעלם. קמתי היום בעצב ושבר רב. סוריקטה

קוראת אותך וכואבת אתך שומעת את הכאב יודעת כמה קשה הימים האלה עבורך ויחד עם זאת ולמרות המחיקון והשתיקה והאילמות את היום מדברת ומשמיעה את קולך וכאבך לעולם . נראה לי שאפשר כבר להשמיע גם למשפחה את סיפורך אולי הגיע הזמן לשחרר את השמירה עליהם ולהתחיל לשמור עלייך יכולה לשתף אותך ממני שאחרי מותה בשבעה שיתפתי את אחיי אני יודעת שהם שיתפו את נשותיהם אחרי מותה אני בחרתי בי אתך בלב

בהחלט עצוב יקרה, את יודעת וזה מה שחשוב! אנשים שקרובים אלייך כיום יודעים ומבינים. את כבר לא הילדה הקטנה. את כמו שכתבת אחרי טיפול...דברים משתפרים. אומר לך שיחסי עם אחיי לא משהו. כלפי חוץ כאילו סבבה..מבפנים רקוב..בגלל הילדות והם גם לא מבינים שהם בעצמם הוסיפו נזק בצחוק והלגלוג שממשיך עד היום. ממליצה- גם לעצמי לראות את האנשים שכן מתקרבת אליה ורואים את הטוב שבי שאני לא רואה ולא ראיתי. חיבוק מתאים.

מיכלי מאמי נכון זו תקופה קשה בכלל מאז תחילת המלחמה הארורה הזו יום הזכרון השנה גם לי היה מאוד קשה הדוד שלי שאהבתי מאוד נפטר הוא היה שורד של גטו היה בנדם נפלא מאוד אהבתי אותו ויש לך 2 בנים בצבא בטוח שלא קל לך המצב וחרדות מה איתם בכלל מקווה שלפחות יש קשר איתם מאמינה שלכל המצב הזה את רגישה מעבר לרגיל מובן לגמרי תראי מה קורה בחדשות היום באירופה המצב של ממש לא מרנין אפילו די מזכיר את הזמנים ההם הכל משפיע אין מצב שלא ואוכל גם חלק בלתי נפרד מכל מה שאת באופן אישי עוברת מבינה אותך מאוד הלוואי שישחררו כבר את השבויים ואולי המצב ירגע ...ירגיע את כולנו לגבי הפגישות נכון החגים הזיזו הכל הצידה כמו תמיד אך את חזקה כך לפחות אני חושבת עליך מקווה שגם זה יכנס לפרופורציות ותוכלי להגיע לעיתים קרובות יותר חיבוק גדול עד אליך 🫠 חטולית

תודה חטולית יקרה על המילים. כן. מסובך... גם דוד של בעלי נפטר השבוע. הכל מעורבב. הכללי והאישי.

קשה במיוחד בימי זיכרון כאלה..ובכלל. אני לא מתאוששת מרגישות היתר שלי. קשור לא קשור? אין לי מושג...בזמן האחרון יוצא פגישה פעם בשבועיים מאילוצים של חגים ועוד...זה מעט מידיי..מרגישה שדווקא שצריכה יותר יוצא פחות...ומצד שני אני כל כך מתגמדת לעומת מה שהעם שלנו עבר ועובר. אני לא חושבת שיש להשוות בין השואה למרות הדמיון. פרעות ביהודים היו תמיד לכל אורך ההסטוריה.קראו לזה פוגרומים. אימי מחבל לובלין בפולין רדופים היו כל השנים היהודים שם ונדדו באירופה כל פעם ממקום למקום כי טבחו בהם. ואנחנו בארץ משלנו! לצערינו יש כאלה שהורסים בגלל אינטרס אישי וזה כואב ממש. מגיע לנו שלטון וצבא חזקים! הבנים שלי בצבא ויש הרבה בעיות שם בלשון המעטה.. ובאישי. רע לי ואני מכל דבר מתרגשת/בוכה / עדיין בחוזק אחר מתמיד. ואוכלת יותר מידיי ואולי בכלל גיל המעבר? לא יודעת כלום. רוצה שקט ואיזון. הלוואי

סוריקטה יפה שלי השנה גם אצלי הרבה יותר קשה יום השואה מבינה היטב את הקשר שאת עושה כל הכבוד לך על ההתמדה בכיוון שינוי ותקווה את אמיצה נהדר שעשית תרגילים של ילדים זה עדיף מלא כלום האם את מגדלת זחל שיהפוך לפרפר? מרגש מאוד לא חשוב מה בעיקר שזה עושה לך טוב שולחת חיבוק אמיץ לאשה אמיצה חטולית

הי חטולית. את מתוקה. כן אני מגדלת זחלים שיהפכו לפרפרים או עשים גדולים ויפיפיים. כל מני סוגים. יום השואה הרשמי חלף. אבל השובל עוד מני אז - נמשך. תודה על המילים, בריאות ושקט - לך, לבעלך ומשפחתך, סוריקטה

הי אודי וחברות, ללא מילים, וכמה וכמה מילים. ליום הזיכרון לשואה ולגבורה יש משמעות רבה בעולמי, אף שהשנה, ככל הנראה, יתגמד לכאורה אף יותר מהרגיל אל מול יום הזיכרון. כן קושרת בין השואה למתחולל עכשיו. מתמידה בהצטרפות לתמיכה בשינוי בכיוון החיים והתקווה, על אך הדיכאון, הייאוש והכאבים, שמנסה לטפל בהם. שיותר מ - רק נשרוד. סוריקטה המבוגרת שעשתה אתמול ספורט של ילדים. אה, והשנה מגדלת לראשונה מעופף מיוחד שמצאתי ואספתי אליי. לכשיגיח אשחרר, כדרכי, לחופש עם אזכור של אנשים יקרים, ואנשים שנפלה עליהם טרגדיה. דרישת שלום לכולם

הי אנשים טובים, מאתמול אחה"צ ועד עכשיו שתקתי. גם עכשיו אני שותקת, אבל נשמעים קולות המקלדת. מילים מוחנקות, שהיה להן מקום בטיפול, אבל איכשהו יש לי משאלה להשאירן בעולם הרחב. טרם כתבתי את הספר שהשורות הראשונות בו רצות לי בראש שנים. עם זאת, המטפל שלי מחזיק את ההיסטוריה בהרדיסק (זיכרון בראש) שלו. ואני גם בצום. תודה לו ולכם, סוריקטה

ובכן, לשאלתך איך - בתכל'ס בגידול היצורים יצורים הקטנטנים והפגיעים האלה, שמצריכים המון סבלנות ועדינות יש לי כבר ניסיון של שנים. יש סביבה מוגנת ותנאים מיטביים ככל שניתן ומזון טרי מותאם ועוד (בקטע של להגדיל הסתברויות השלמת מעגל), מעקב צמוד בקצות האצבעות. הפרחתי מאות לחופש, לפרחים, לשמש, להקמת דור חדש, וגם לסכנות שבחוץ שכך הטבע מובנה אליהם. והנה גם דיברתי על עצמי והנפש. סוריקטה

שלשום הרדמתי את כלבתי האהובה לאחר 14.9 שנים, הקשר ביננו היה מאד צמוד, עברנו יחד תקופות בהן היינו רק היא ואני, עברה איתי את מחלת הסרטן שהייתה לי, ישנו יחד צמודות זו לזו, לפתע חלתה בכשל כליות והתדרדרה במהירות, בתי ואני על אף הקושי הנוראי סמנו את עצמנו בצד והחלטנו לגאול אותה מייסוריה בהמתת חסד. מאותו היום אני עם מועקה שעולה מהבטן ועד לגרון, אין לי תיאבון, מרגישה זרמים בכל הגוף, עצב ובכי בלתי נשלטים ומן תחושה שאני שוקעת, פוחדת לשקוע לדיכאון. הקושי הגדול ביותר הוא להגיע הביתה והיא איננה, תחושה של בית ריק ללא שמחת חיים. פוחדת שלא אצליח לצאת מהאבל הנוראה הזה, לא הרגשתי ככה כשאבי נפטר.

הי, גידלתי כל ימיי חיות מחמד ומכירה את הפרידות מהם. צורבות מאד. החיה היא חלק ממך. כמעט בלתי נפרד. לאחר מותם, חוויתי לפחות חצי שנה של כאב רגשי עוצמתי. זעקתי זעקות שבר ושוטטתי אבודה ברחוב מנסה ללטף חיות של אנשים אחרים. כל כך מובן. את לא הראשונה שאני שומעת ממנה שאובדן בעל חיים נחווה קשה אף ממות אדם אהוב. איתך ביגונך, מאד קשה. סוריקטה

מיכלי מאמי לא זוכרת אם נכנסתי ואמרתי לך שאני מצטערת לשמוע על האבדה שלך שאימך נפטרה גם במבי יקרה ואהובה מצטערת לשמוע על פטירת בן זוגך מאז שבעלי אושפז בבית חולים כל החיים התהפכו עלי אין יום ואין לילה הפחדים והחרדות שליוו אותי כל התקופה עד ש...סוף סוף שוחרר הביתה ממש לפני ערב החג אבל הוא כבר בבית והתחיל פיזיאותרפיה בבית ועוד צריך להגיע לטיפולים בגלל הלב שלו הוא לא מרגיש הכי טוב עדיין בעיות עם הלב למרות שהשתילו לו דפברילטור חדש עבר כמה טיפולים קשים ברצף שעד עכשיו הוא ממש חלש לא יודעת כמה זמן יקח עד שישתפר מצבו הוא מתהלך כעת עם הליכון תארו לעצמכם 2 אנשים בבית אחר מתנהלים עם הליכונים אני לפעמים גם עם המקל שלי אני דואגת לו נורא כל הזמן כי יש לו פתאום חולשות ודופק מואץ .. בלי העזרה מהבן שלי שגר אצלי לא יודעת מה הייתי עושה כולם התעקשו לעשות ערב חג ראשון אצלנו הוא רץ וקנה וסידר וארגן הכלללל בורא עולם לא הזניח אותנו גם בחג הזה ועדיין ... החג עומד להסתיים מצטערת שעם כל הלחץ הזה לא יכולתי להכנס ולהגיב רק הערב נכנסתי וראיתי כמה כתבתן כמה אתן מדהימות בנות איזה כוח נפלא יש לכן לתמוך אתן אלופות אודי יקר החלק שלך הוא הכוח שמחזיק את כולן כאן אפילו את הרצון שלי להכנס מה שלא יכולתי לעשות עד עכשיו תודה רבה לך אודי יקר ותודה למקום הזה שיש לי לאן לחזור חטולית שזקוקה לכוח נפשי לעבור גם את התקופה הזו אוהבת

היי חטולית יקרה, תודה לך, ההתנהלות קשה כשמוגבלים וטוב שיש לכם עזרה, אפשרי גם לפנות לביטוח לאומי את יודעת, לא רק שיפול על הבן, מגיעה לכם עזרה. מקווה שעכשיו יהיה יותר קל אחרי החג. בריאות איתנה לבעלך ולך. וכן, זה מקום מיוחד עבור כולנו🥰

שלום בני בן 1.9 לרוב במפגשים משפחתיים מושך לילדים בשיערות וגם לי ולבעלי (אביו) מכה אותנו, יורק, צובט ומכה את עצמו לא רק בשעת תסכול ולאחר זמן מה לעיתים מחבק ומנשק. לוקח לו זמן להשתחרר. הוא בוהה באנשים (קרובי משפחה) או אנשים זרים למשך מזפר דקות. אציין כי הוא מבין הרבה דברים אך לא בונה מגדל קוביות, פאזל הוא מרכיב אך בחוסר סבלנות ומבלי לדעת איך בעצמו. כל מה שאני מנסה להסביר לו הוא ישר מצביע על דברים אחרים. יש לו אוצר מילים אך חוץ מהמילה אבא לא אומר אף מילה ברור בדיקת שמיעה תקינה. היו לו נוזלים שהתייבשו אך יש לו שקדים מוגדלים. יעבור ניתוח בחודש הבא בעקבות דום נשימה חסימתי קל-בינוני. אינו מחייך לאנשים לוקח לו זמן אשמח למענה לחוות דעתך על כל אשר ציינתי תודה מראש

הי כולם, אמנם אין לי שמץ של מושג ממי הייתי רוצה לקבל הודעה, אבל לפני החג נדתי בין כמה וכמה יישובים ופגשתי אנשים ממש, לא הודעות כתובות, כי אם פגישות פנים מול פנים וחיבוק. וכך עבר עליי היום. חג שקט, סוריקטה

הכי טוב פנים מול פנים! נהדרת. חג שמח! ואין זה משנה ממי משנה מי כן נתן לך חיבוק חזרה ;) ומאיתנו יש לך כבר הודעות. חיבוק וירטואלי.

ייתכן שאני מרגישה אשמה במותו של אבא, אולי גם של אמא, מרגישה היא אולי מילה לא מתאימה, כי רגש הוא מודע, 'מרגישה' אשמה במותם ובאובדן, כי הייתי בת מעפנה ומאכזבת, כי לא הייתי אהובה, אולי בגללי (כמובן שזה לא יכול להיות נכון כי אין לי כוחות כאלה, אבל בתפיסת ילד קטן זה עובד ככה), אולי בגללי קורים דברים רעים בעולם. אולי יש משהו בזה שיוביל אותי לתשובות. סביר שהם לא מתו בגללי. הם היו זקנים וגם לא שמרו על עצמם. עצוב וחרדתי, סוריקטה

"הם לא שמרו על עצמם" וגם לא שמרו עלייך, סוריקטה אהובה. את הילדה. הם היו ההורים. גם הסדר הזה ודאי לא נשמר. שלך שירה

ההרגשה כל כך מוכרת.. ואין לך כוחות מאגיים כאלה ;) את יודעת שאינך אשמה ואת יודעת שהם לא ידעו להיות הורים "טובים דיים" לפי מה שאת מספרת. חיבוק אוהב.

דקה לפני..קודם כל תודה אודי בשנית, על מקום מאפשר ומכיל. אשתף שכשבחוץ קשה אני מוצאת פה מפלט ונחמה. הימים האלו קשים לי במיוחד ושונים מעצמי, ממה שהכרתי בי. למרות שבסביבבתי אומרים שזו אני רק באקסטרים או אני באיטיות.. עכשיו אני באיטיות כשצריך למהר לחג😱 בכל מקרה אאחל חג חירות. כי חירות חסרה כל כך לעם המיוחד שלנו, לחטופים,למפונים אין חירות או בחירה נכפה עליהם לחיות ככה..מזעזע ממש. גם לי אין חירות אמיתית ומרגישה שהיפומניה נכפתה עליי ממש כמו הדיכי שבא אחריה....ובכלל לא אומרים לי אבחנה אבל אני כבר הבנתי. פגועת נפש בטוח...אולי ציקלותמיה ואז פחד שיבואו עוד היפומניות כאלה ואם סתם ביפולאר זה סוג 2 נראה דומה?..ובכלל מה זה משנה. מאחלת חירות לי. לכולנו! שאצא כבר מהקונכיה הזאת של אני אני אני... חג שמח לכולם. שמרו על עצמכם. יודעת שאני אשמור הכי אשמור יותר מתמיד.

הי חברים וחברות, שאלו אותי ממי הייתי רוצה לקבל הודעה והמשכתי (ומה הייתי רוצה שיהיה כתוב בה) חשבתי שעות, בינתיים רק שעות ואין לי מענה ומה אתם הייתם עונים לשאלה כזו? סופ"ש נעים טרום פסח סוריקטה והמחיקה

שאלה בימים אלה והכאב הגדול מה שעולהצבי ישר: מנעמה לוי שנחטפה והסרטון המתעד את חטיפתה פצועה ומדממת קורע אותי מאז אותו היום וההזדהות גדולה "חזרתי, אני בסדר, לא עשו לי כלום. אני אהיה בסדר" עצוב סוריקטה יקרה מקווה שתמצאי את התשובה שלך גם אם היא זמנית. שלך שירה

יקרה, מה היית רוצה שיהיה כתוב בה? מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ובמקום מחיקה קראתי מתוקה ;) כי כזו את, כל כך תומכת פה ומבינה. היכן שאיש לא מבין. תודה על מי שהנך. אני רוצה הבנת המצב, קבלה שלי כמו שאני משתדלת להבין ולקבל את האחר. חמלה חמלה חמלה. חיבוק ולשבת לצידי...כל כך קשה לי. מבינה שמהיום אצטרך כנראה להזהר ולהשמר על הנפש שלי לבדי. בעצמי. בכל מקום שקוראת המשפחה צריכה לתמוך והתמיכה אצלי היא די מכחישת בעיה... נסחפתי על עצמי. סליחה.

כן קרה כלום... ממש המון תודה על השיתוף. נותן לי עוד כיוון. איתך, סוריקטה

תודה רבה על השיתוף. זה חשוב לי כדי לנסות למצוא בי את התשובה. חג שמח ושיעבור, סוריקטה

הי אודי, אצלי הקצבים איטיים מאד. אין מענה עדיין. ואיני יודעת אם הדמות אמתית או חלק דמיוני בי. אולי הכיוון הוא פיוס. אז טרם. ואין לדעת אם ימצא. מצטרפת על התודה על המקום, למילים הקסומות של שירה, ושנעבור את פסח, סוריקטה

HELP

אודי יקר, חברות יקרות, כתבתי פוסט מלא הודיה שנראה שנמחק לפני שפורסם. אנסה שוב. תודה על הקבוצה והמרחב המקבל הזה שאתה מקיים אודי לאורך שנים רבות במסירות גדולה וחסרת פשרות. זה כלל לא מובן מאליו. תודה לחברות היקרות, על השיתופים האמיצים, על שאתן תומכות ומרעיפות חמלה, מושיטות יד שמרגישה אמיתית ולא וירטואלית, תודה על אחוות האחיות שמבינה ומכילה ומכירה ומדברת באותה השפה. רגע לפני פסח, מקווה שנזכה למעט חרות בעולם בחוץ שהשתגע וגם בתוכנו. תודה מעומק ליבי שירה

כל מילה בסלע! וואו כל כך נכון. אודי, תודה שאתה מאפשר לכל זה לקרות, תקופה ממושכת. לא מובן מאליו. תודה לך יקרה. ותודה לכל מי שכותבת ומשתפת לא קל לשתף. תודה לכל התומכות. שיהיה חג חירות אמיתי. כל כך מחכים לטוב!!!! הלוואי

הי אודי וכולם, מצטרפת למילים המדויקות והמופלאות של שירה. שלך, שירה. שירה, את בוודאי יודעת שיש לך כשרון רב במילים, ונראה שגם במגע. תודה, סוריקטה

אודי וכולם, שבת הגדול, פסח - חג מסובך למי שלא שומר אגיד תדמיינו מעבר דירה...מחליפים את כל המטבח לחדש כשיש לכם המון כלי מטבח מטבח פעיל מאוד..4 סטים של כלים. לא יודעת איך תדמיינו. כי פסח זה חג מורכב...והשבתהזו מורכבת כי המטבח כבר כשר לפסח ופינה בבית לא. וצריך להזהר. בקיצור מבחינתי חג לחוץ שאני לא אוהבת. מעולם לא אהבתי. הנפש שלי פצועה. ככה מרגישה..נלחצת מכל דבר, לפעמים שוכחת יותר מהרגיל- קשב וריכוז של קצת חלמנות...וכעסים מידי פעם.. אז נכון זמן החלמה- זוכרת. אבל מארחת בכל זאת את ההורים של בעלי כי כךתמיד, ובכל זאת צריך וצריך וצריך...זה לא חג של פריבילגיה. גם אם הייתי חולה בשפעת הייתי קמה לעשות... אין דקה מנוחה זה רוב הזמן עבודה..וכשנחה אני עצובה, אני מבינה החלמה בסדר. הסביבה הכי לא מבינה כי מתעצבנים וזה פוגע ואז מתנצלים שנינו וחוזר חלילה. מבחינת כולם אני בסדר. רגיל. ואין את ההבנה שאני עצבנית, עצובה, רגישה ברמות הרבה יותר מ"רגיל" (בוכה פתאום יותר)כלום לא רגיל.....ואז מתנגשים ואין פריבילגיה ל"תני לעצמך זמן, להחלים וכו'" אין את זה...וגם אני נוקשה עם עצמי. אין חמלה יש "צריך להכין לחג/להספיק שהכל יהיה מסודר וכו...קשה קשה ביותר. הלוואי שיכולתי להבין אותי יותר. וכל הזמן המחשבות ברקע של איך אתנהל בחג? איך אתנהל בחיים שלי מהיום? זה יעבור בכלל?? ואם לא יעבור ואהיה ככה תמיד? אתקע בבכי וברוגז ובכעסים על עצמי? ונוקשות עיקשת...אוף רוצה להיות אחרי החג הזה..ולראות שבאמת אשתנה כבר. השתנתי לרעה, השתנתי ואיני מכירה את עצמי עוד. עצוב לי ממש.

אודי, תודה שאתה מבין..אני לא ממש מבינה. מעכשיו אני כאילו לא בסדר עם קבלות...וזה מרגיש לי נורא. מספיקה פעם אחת כדי להגדיר בעיה נפשית של מניה דפרסיה .. ככה כתוב באינטרנט..ומי יודע אם יהיו עוד ועוד כאלו היפומניות? ציקלותמיה? לא יודעת...איך אתנהל בחיים רגילים? איזו התנהגות צפויה לי? חצי מהדברים כשהיה ממש חמור אני לא זוכרת ממש מה היה... ואני מאוד מאוד אחרת בזמן האחרון...שירה די תיארה משהו דומה...קשה קשה במיוחד החג הזה שתקוע ..אוףףף

הי מיכל יקרה, את קודם כל בת אדם. ייחודית בפני עצמך. וחשוב - את מטופלת. בא לי לומר פשוט - יהיה בסדר. את בידיים טובות. סופ"ש רגוע, סוריקטה

כן, בידיים טובות זה טוב לחשוב ככה...לא לבד למרות תחושת הזרות והשונות... תודה יקרה, על הקבלה, ההבנה והנירמול שזה בסדר ומותר להיות ככה..הלוואי שאפנים שמותר לי להחלים. ממש כך תקופת החלמה..הלוואי.

אודי וכולכם שלום וברכה, כן... זמן רב שלא כתבתי, לא הגבתי למרות האירועים הקשים הפרטיים והכלליים שהתרחשו פה.. גם אני עברתי ועוברת תקופה שנחווית לי כחלום רע שעוד מעט ואתעורר ממנו ואומר לאמא צביה :" וואוו.. איזה חלום בלהות עברתי.". ואמא צביה תוציא את מחברת החלומות הירוקה ותכתוב כל פסיק מחלום הבלהות ואז תשאל שאלות ולאט לאט ננסה לפענח אותו ביחד... מיכל יקרה! צר לי שאמא שלך נפטרה.. קראתי גם בזמנו.. אם אני לא טועה, אמא שלך נפטרה יומיים אחרי שבן זוגי נפטר.. אם אני לא טועה, אמא שלך נפטרה ב ה' (אולי ו' באדר א') ה 14 ואולי ה 15 לפברואר. בן זוגי נפטר ב 12 לפברואר.. את ישבת שבעה, גם אני ישבתי שבעה.. לא יכולתי לכתוב אף לא אות.. לא לעצמי, לא לאחרים. כלום.... קבלי את תנחומי... ואודי יקר ואהוב.. שמעתי מס' פעמים את היצירה שלך שהפנית אותנו ליוטיוב... אתה מוכשר ברמות על.. באמת.. התכנים, המוסיקה, הדינמיקה.. הלחן כל כך תואם למילים.. וסוריקטה אהובה שלא מוותרת על הטירוף שמתחולל בארץ ופועלת באקטיביות למרות ה'אין כח' -כל כך מרשים!! , ושירה יקרה שגם את רק מגיחה ומציצה מפעם לפעם והאות חיים שלך משמעותי לי..למרות שנשמע משונה.. וחתוליט עם כל מה שאת עוברת.. ואפילו את אביב פתאום הגחת באביב.. וינשוף שמציצה פעם ב.. מתגעגעת לשפיות.. מתגעגעת לימי שיגרה ,פשוט ימים רגילים שקמים בבוקר ,שותים 2 כוסות קפה, אוכלים תפוז והולכים לעבודה.. לא תאמינו.. עדיין לא חזרתי לעבודה.. כן.. בגלל הסרטן שהיה לי (מקווה שהוא בגדר עבר וחלף מהעולם) מה עוד? את הטבע אף אחד לא ייקח מאיתנו.. אני רואה עדיין את כליל החורש ,וורודים ולבנים שרוקדים להם, הארץ מלאה בחרציות, שיטה ,סביונים וריח מטורף של פריחת ההדרים.. וגם הציפורים והיונים ממשיכות לשתות ממיכל המים שמוכן עבורם במרפסת כאילו לא קרה דבר.. ואולי באמת אתעורר ואומר לעצמי וואוו לא היה לבן זוגי סרטן לבלב קטלני שקטל אותו ממני בכזו מהירות אכזרית.. וזהו לעכשיו.. שלכם, במבי

במבי אהובה, כל כך מצטערת על אובדן בן הזוג. מה אומר. הכל מלא אובדנים ואנחנו בתוך עצמנו גם כל הזמן... והטבע שממשיך כאילו לא קרה דבר ואת עודך מנסה להבין את האובדן החד שפקד אותך. צר לי כל כך. גם אות החיים שלך משמעותי לי מאוד. מי יתן ימים טובים יותר לנשימות עמוקות להצליח לספוג לגמרי בלי אבל בלי אובדן, ככה משהו נקי מכאב. שלך תמיד שירה

וואו...מצער אותי ממש לקרוא על בן זוגך. תוכלי לשתף? כל כך מעט שיתפת על עצמך וכל כך הרבה השקעת בנו... אימי נפטרה ב13. לא ממש יודעת מה כתבתי ומתי כי הייתי בתוך מצב נפשי נוראי. לא זוכרת הכל... כמה קשה האבידה. כמה קשה לאבד בן זוג, הורה בכלל...בתקופה שכל המדינה בכאוס וחרדה. שמחתי לקרוא שהסרטן מאחורייך, לפחות לעת עתה ושלא יחזור לעולם!!!! שמעתי את השיר על האיילה די בלופ כשהייתי ממש ממש עצובה ונזכרתי בך. תהיתי אם רצית להתנתק ולכן לא כתבתי לך פה...שנדע ימים טובים מאלה ושתעברי את התקופה הקשה הזו מוקפת באנשים טובים. בריאות, הטבע אכן מרפא מעט גם אותי, ומתחדש..שלך, מיכל.

הי במבי, האמנתי בכל לבי שתגיעי לכאן לפני פסח. כולי צמרמורת מהבשורות הקשות. זה נורא. בעצבות, סוריקטה

קשה, עצוב כל כך לשמוע ואין באמת מילים מנחמות טוב שבאת אתך בלב

קראתי את תגובותיכן שנגעו עמוק בליבי ... לא יודעת מה לומר.. אמא צביה אומרת שאני במצב של ניתוק רגשי.. שלכן, במבי

במבי יקרה כל כך מצטערת לשמוע... ממש... שלא תדעי יותר צער.. איתך בלב ינשופים

במבי יקרה מצטערת וכל כך עצובה איתך בלב ינשופים

לא רואה שתגובתי עלתה.. אולי נפלה גם היא לתהום הנשייה..? מודה לכן שירה, מיכל, סוריקטה ואביב יקרות !! מילותיכן בליבי.. שלכן, במבי

הי אודי וכולן, מרגישה מאוד לבד וכל הזמן אני נשמרת. מכל דבר. מאנשים ומחושך ממקומות ומדברים. כל הזמן דרוכה ונשמרת ואולי לכן אני מרגישה בודדה כל כך. אני לא משתפת. אני קשובה ומקשיבה אבל פחות משתפת. ואני על הקצה. תשעים דקות בשבוע בטיפול שנותן מקום לכולי. זהו. לפעמים אני שם. לפעמים אחרת תופסת מקום לרב ילדה קטנה שרוצה לשחק. אני מתביישת. נבוכה וחוזרת הביתה לא יודעת בכלל איך. משהו סגור מאוד, נוקשה ברמות קשות, חסר גמישות, לא פשרן, אבל מה הוא מבקש המשהו הזה? הימים ארוכים. אני לא מוצאת סיפוק בשום דבר ומבטלת את כל מה שאני כן עושה. אני כועסת ומרירה בפנים ומבחוץ אני רק טובה ומיטיבה עם כולם. הטראומות חיות ובועטות ואירועי החודשים האחרונים הגבירו מאוד את כל הסימפטומים. אסופה מאוד כלפי חוץ וכל כך מתפרקת. לפעמים הייתי רוצה לדעת שאפשר לחיות אחרת שיש משהו שניתן לעשות ולהיות אחרת. בינתיים השנאה העצמית גואה וחוסר הקבלה של עצמי ושל מה שקורה מחוצה לי לא משאיר מקום לכלום. כל השקט המדומה הזה, כל החיים ליד. כל העולם שהשתגע והרוע האינסופי הזה. משתפת... חודה שירה

שירה יקרה ואהובה מאד, את יודעת - הייתי מנסה להתבונן הפוך - השקט, הרוגע, השלווה, העדינות והרוך - הם אמיתיים, הם הרוב הנפחי. ואילו הנוקשות הקיצונית והאכזריות שבתוכך, בעולם הפנימי שלך, הן הזיוף. כלומר, יש חלק כזה, אך הוא קטן מבחינת משקלו על כף המאזניים, עם זאת, משתלט בנפש ועושה המון רעש. דווקא משום שהוא כזה קטן. כמעט רשמתי שטן, אבל גם היה מתאים. כשיש אקשן פנימי עוצמתי אנחנו מרגישים 'חיים'. עלק חיים, כי רב פה דחף המוות. אבל הריגוש, המעוות אמנם בעינוגו, נותן משהו, ולכן ממשיך. מוצאת קווי דמיון והקבלה לתהליכים המתחוללים במדינה. בעולם. לא כל העולם השתגע באופן טוטאלי. אני לא השתגעתי. בעלי החיים והצמחים והטבע חזקים מאד. אתמול אספתי ביצים מהטלה של פרפרית. והנה שעות האור מתארכות באופן בלתי תלוי. בלי לשאול אותנו :-) אני, אגב, הולכת למתקנים של ילדים קטנים בחוץ ועושה שם בקטנה קונצים. כמו ילדה קטנה, מקווה שלא באופן נלעג. נגינה בפסנתר אולי, נשימה אוויר של ים אם יש לך אפשרות להגיע אליו, או אוויר של מרחבים פתוחים אחרים. פרישת ידיים אל על לשמיים, אף אם הניגוד להרגשה הפנימית המאד מכווצת משבללת. נשימות. איתך, סוריקטה

שירה יקרה תודה שכתבת ושתפת! את מביעה הרבה פעמים את רגשות שאינני מצליחה להביע אותם. הלוואי שנמצא קצת שקט בנפש ונרגיש חלק ולא מונתקים. איתך, ינשופים

שירה יקרה, כל כך מבינה אותך..בזמן האחרון אני מרגישה די כמוך, דומה ושונה. פוחדת גם מעצמי ואיך אתנהג. קשה מאוד כשאנחנו לא חומלות על עצמנו. נסי לחמול ולקבל- קל לומר קשה לביצוע. איתך ולידך אם אפשר...חג שמח עד כמה שניתן.

סוריקטה אהובה, כל כך ריגשת במילותייך, הרגשתי עד אלי את הרוך והעדינות. מנסה לעכל את המילים והתבןנה שאת שולחת אלי, אולי אצליח לעשות קצת סדר. כל כך זקוקה לרוך לעדינות ולהסברים. תודה מעומק לבי עלייך שירה

תודה רבה ינשוף יקרה, החוואי שנמצא שקט וחרות אמיתית בחג המתקרב. שלך שירה

מיכל יקרה, תודה על ההבנה והמילים הטובות. קשה מאוד בלי חמלה עצמית. מאחלת לך שהחג יעבור בקלות ושנמצא בו מעט חרות לעצמנו. שלך שירה

המורכבות הזאת של הפנים והחוץ הדיסוננאנס בן שניהם החיפוש אחרי השקט הפנימי תחושת המתחזה כלפי חוץ כל כך מבינה עד כאב שולחת כוחות וחמלה אתך

סוריק, את צודקת. פתאום שתפתי פה בפורם יותר מתמיד. גם בטיפול יצאו דברים...הסתרות שלא חשבתי אפילו שהסתרתי... בינתיים היו התקפות מאירן ונהדפו מצויין למזלנו..המצב פה מלחיץ ממש. שני ילדים בצבא אמנם לא קרביים אבל שגעו אותם מספיק בסופ"ש ..ואחד נמצא עכשיו בצפון. אביב, תודה. כמה טוב שבאת! לא פשוט שהילדים במילואים... קשה לי התנודות האלה. אני עדיין במצב תנודתי אבל לפחות מצליחה לחשוב ובשליטה. היה מפחידדדדד צריכה לראות ואולי להכיר את עצמי מחדש. אולי. אודי, צריכה להתמודד מחדש עם יחסים במשפחה..לא מסוגלת לעמוד מולם ולא רוצה יותר לרצות...האם השתנתי? קשה למצוא איזון והלחץבמדינה לא מוסיף....וכאילו אמא לא קשורה לעניין, כאילו אני עוברת משהו עם עצמי ולא קושרת את אמא בזה..מבין? מוזר לי....

הי מיכל, ארשום שוב את שנאמר כאן, אולי אפילו כמנטרה - זמן. לאט לאט. חלקים באישיות יכולים להתגמש אפילו בגיל חמישים, בתנאי שאנחנו זורמים איכשהו איתם, אבל (ובכל גיל) זה לא מתרחש בין יום, גם לא שבוע או חודש. בהדרגה. וגם - תמיד אנחנו נשארים אנחנו. השינויים יכולים להיות מינוריים יחסית ועם זאת משמעותיים מאד. אולי כן הייתי מחפשת את הקשר לייצוג של אמא בפנים אצלך. איתך, סוריקטה

יש לי קטע כזה של הכל כאן ועכשיו..קשה לי להמתין ובכל זאת תהליכים איטיים בטיפול במשך שנים. וכן..לאט לאט ובהדרגה - אחזור על כמו שאמרת כמנטרה..אולי יחדור. הלוואי שאקבל יותר בקלות הכל ובהבנה..קשה לי ופוחדת שאקבל שוב היפומניה וכאילו מנסה לשכוח ומצד שני פותחת בטיפול מה עברתי לפני.. לדעתי יש סימנים מקדימים, היו סימנים כנראה וממש מקווה שאולי אפשר למנוע אם יהיו סימנים? לתפוס בזמן? ועדיין אני בתהליך..תהליך איטי ומיגע. קשה לי ממש. עם עצמי... להכיר מחדש את עצמי קצת...מוזר לי.

עד שהגעתי לא זכרתי סיסמא אז פתחתי משתמש חדש דנדש .. יחסית נראה לי עם אותו השם שישמר הרצף .. מיכלי יקרה משתתפת בצערך מאוד לא קל מות אם . בשנה הראשונה עברתי המון מצבי אני והתפרקות טוטלית אל תתביישי זה בסדר הנפש שלך זקוקה לזה את זקוקה לזה תני לזה זמן .. חטוליתוש יקרה מקווה שמצב בעלך טוב יותר ושאת מבריאה ומתחזקת . לא פשוט החולי חיבוק.. סוריקטה יקרה, קראתי אותך ההודעה הזאת והתגובה של אודי גרמו לי להגיב מאוד מאוד מאוד מבינה ... בריאות הגוף והנפש לכולנו . שירה יקרה בהחלט ימים לא קלים, מקווה שאת מצליחה להחזיק את עצמך בתוך כל הטרוף הזה.. אודי יקר , שמעתי את השיר שלך , הוא פתח בי דלת ... הלוואי וידעתי כמוכם מה נכון בתקופה הזאת ... ילדי במילואים האחד סיים מאה ימים והשניבימים אלו 170 יום ... מקווה שלא יהיו להם סבבים נוספים . אני עייפתי !!! יש כל כך הרבה אדוות למילואים הארוכים האלה ... אני לא רוצה לפרט באקווריום הזה וזה כל כך לא פשוט ומורכב ... בהחלט אנחנו משלמים את המחיר ואין שיוויון בנטל מעולם לא היה ולא נראה לי שיהיה .. זה עצוב שאני לא מאמינה יותר באף מנהיג או פוליטקאי כזה או אחר ... אבל אני גם לא בטוחה שזה הזמן עכשיו ואולי אני טועה ... בעיקר מכונסת בתוך עצמי מוותרת על מרחבים כאלה או אחרים ... אז תודה אודי על השיר שלך שנותן מילים וקול להרבה מחשבות שרצות לי בלב ... ותודה שאתם כאן שומרים על המקום הנדיר הזה ... פיסת שמים חיבוק וכוחות לכולם

אביב יקרה, כל כך הרבה זמן טוב שבאת שיתפת מעט והנכחת את עצמך, היית חסרה. שלך שירה

הי אביב יפה שלי, אביב יקירתי, בעונת האביב. ימי המילואים הארוכים ארוכים... ערבוב שלם לעצמי, למשפחות, לעבודה, ללימודים, לשגרה. ומה זאת בכלל שגרה. ואת מראש פוסט מורכבת על שלל התענוגות המתלוות. ומבינה את מחשבותייך. פיסת שמיים - אהבתי. טוב שאת, חיבוק, סוריקטה

איזה כייף נזכרתי בסיסמא הקודמת ...עכשיו יש לי שניים במחיר אחד תודה לכן על התגובות וההבנה ואולי מהמעט ששיתפתי אולי אודי בשיר שלו הכי דייק הילד כבר יודע לרכב על אופניים ... הנזק למשפחתיות לזוגיות ולצערי לדור ההמשך מהעדר האב כל כך הרבה זמן ... לא על הכל יפצה הזמן

הי אביב, מן הסתם יש פגיעה מורגשת מאד, והיא תרוץ קדימה, אבל אולי, אולי, אם נעבור את זה - יצמח מכך, בהיותנו אקטיביים ודינמיים, גם טוב. גם טוב. ויצירתיות. ימים יאמרו. סוריקטה

וואו אודי איזה שיר!!!!! שאפו! אהבתי גם את הקצב שלו. ואני חשבתי על חרדה של פופקורן, שכלנו קופצנים על כל דבר ובאמת כל פעם איום חדש..מחרפן. מסכימה עם כל מילה, הביקורת ממש במקומה!!!! צריך להבין את העולם החרדי והעולם החרדי צריך להבין את העולם החילוני, בגלל המנהיגות יש קצר בתקשורת בין כל המגזרים לצערנו. ומנהיגות כושלת זה לכל המגזרים גם לדעתי. אין מנהיג ראוי ומי שראוי לא רוצה להנהיג ובצדק. קשה לחיות פה, ממש. הבן שלי מוקפץ שוב לצפון אוףףףףף באסה. לא שהוא כזה קרבי אבל בסופו של דבר כן. כי גם תומך לחימה בסוף נמצא קרוב לגבול. ומבינה את סוריקטה אצלנו זה יותר חברים שבקרבי...ולפני ההיפומניה הזאת הייתי בהמון ניחומי אבלים של חיילים בניהם שלושה חברים שלנו שנפלו....קשה קשה קשה..ועדין כל דבר קטן מכניס אותי לחרדה, חג הפסח והלחץ שלו (מקפידים מאוד בפסח עם החלפת כל המטבח והכשרה..בלאגן) ופתאום הבן מודיע שהוא מוקפץ שוב..כל פעם מחדש. אוףףףףף שיהיה כבר טוב!!!

קפצתי לרגע קט, רציתי לספר לכם שנולד לי תינוק קטן ומתוק (אחרי כ"כ הרבה טיפולים) ושמחה לראות שעדיין פעיל פה.

איך שימחת אותי .... תהני מכל רגע ♥️

חנה יקרה! ממש ריגשת!!!! כמה חיכית ורצית...מזל טוב!!! גידול קל ונעים! לא ויתרת והצלחת! אלופה.

וואוו חנה יקרה, מזל טוב כל הכבוד על הנחישות וההגשמה. שלך שירה

וואו חנה, מרגש כל כך. תינוק קטן. תינוקי קטן. לב. ואחרי מהלכים כל כך כל כך לא מובנים מאליהם, כואבים ומסובכים. הכי מוערך. והלוואי שדורות ההמשך יזכו לתקופות טובות, מתרגשת איתך, סוריקטה

בסופ"ש שעבר נפלו ארבעה חברים לפלוגה של אחייני. הוא היה איתם בשטח. הוא ראה הכל. בגוף הוא שלם. ילד. מקווה שיטפלו והוא יסכים להיות מטופל בכל הקשור לטראומה. צמרמורת ורעידות ולצד זה האביב פורח והשמש סופ"ש נעים, סוריקטה

תודה, אודי. חשיבותה של האמנות והיצירתיות בימים אלו רבה כל כך בעיניי. מחברת אותנו לרגשות, זעם וחיל ורעדה לצד חמלה ועדינות ולטוב שיש. מילים ולחן - פשוט אדיר. אנחנו מודאגים. ממשיכה לצאת לשטח. אגב, עם כלי נגינה עדין, וגם כרזות שיצרתי. משהו משלי. נחזיק תקווה, סוריקטה

קשה קשה קשה ביותר... מכירה חברים של הילדים שלי שהיו בקרבות ואיבדו חברים. אני לא בקשר איתם הילדים כן..לי התקופה הזו קשה מנשוא

אני פוחדת שיחזור המצב שלא שלטתי ממש בהתנהגות... מתי היפומניה עלולה לחזור? האם בכלל יש מצב שיהיו כמה פעמים היפומניה או שבכלל יהפוך למניה? מה הסיכויים והאחוזים שזה חוזר? ואני בתקופה עצובה( יותר מהרגיל)שגם היא לא יודעת מתי תחלוף. במשך החיים שלי היו לי דיכאונות..אבל לא היה מצב של מניה אף פעם ..ועכשיו היה. אני כבר בת 51?? מוזר ואגב ההיפומניה הייתה ממש לא כייף, לא בהיי רציני וגם לא הוצאתי כספים או משהו מסוכן. הייתי מאוד עירנית, פטפטנית ולא מובנת לאחרים והיו לי המון תובנות שרציתי לחלוק ...בנוסף דחף לצייר ולכתוב וזהו. ושנאתי את המצב הזה. לא הייתי בכלל מאושרת כמו שקראתי על היפומניה בכלל. הרוב הייתי בחרדות רציניות וגם ברגעי בכי וכעס. אז.....מה בדיוק קורה לי??? דיכאון הכרתי.... עצוב לי הטמטום שלי שאת זה לא מקבלים כמו מחלה רגילה.. וגם אני לא. והחמלה רחוקה ממני בעיניין הזה..

הי מיכל חמודה, אין לדעת מה ילד יום. כן שמעתי שברגעים בהם הרגשת יותר נוזלת ומחוררת ופחות בשליטה עצמית (התעשתות), נמצאת בסביבה, או לפחות חלקה, שכן תמכה, ולא לחלוטין היית לבד עם זה - הגם אם זו הייתה תחושה שאחזה בך. ויש בכך מן הנחמה - מקור ההישענות כשאת חלשה יחסית. עם זאת, החרדה מובנת. לרוב, אנשים מחפשים להיות עצמאיים. ועדיין אחזור על מילים שאמרתי כאן בעבר - באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מרשים לעצמנו להיעזר בזולת, להשתמש בזולת, כן, להיות תלויים במידה מותאמת, אנחנו עצמאיים יותר. וכאן אזכיר את השיר המאד נוגע של עמיחי המופיע בעמוד של אודי. ואודי החכם רשם זמן. הרבה זמן. מסכימה עם זה. עדיין טרי ממש. גם נראה לי, מחוויותיי האישיות, שככל שמזדקנים, ואני מדברת על גיל מבוגר בהרבה מאזור החמישים, יש סיכוי שחלקים חבויים יותר יהיו גלויים יותר. העצמאות, בחלק מהמקרים, פוחתת עם ההזדקנות וזה אובדן שלרבים קשה לקבל אותו. אנחנו, בגילנו, כבר מתחילים להרגיש משהו מזה. יש חלקים בגוף פיזית שמתנוונים. וזה בסדר. ואחזור שוב על שאמרתי, אפשר לתחזק (למשל - תזונה, פעילות גופנית, הנאות של הנפש), כך שהדינימיקה תהיה איטית יותר. בהינתן הגנטיקה ועוד. אנחנו פה מקבלים מצבים נפשיים ומעניקים להם חשיבות רבה. מוזמנת לבחור במי שכן נותן תוקף. איתך, סוריקטה

מיכל יקרה, תקופה מטלטלת ממש בכל כך הרבה מובנים ואצלך התווסף גם האבל על מות אימך ז"ל. מקווה שזה בסדר לומר, אבל אני יןדעת שגם גיל המעבר עשוי לגרום לחוסר איזון רגשי ולבלבול. איתך שירה

סוריק יקרה! מצב שלא הייתי מאחלת לאיש לחוות ...בסביבה שלי אין אף אחד שהיה במצב נפשי בעייתי. אף אחד לא חווה או מכיר לצערי. למרות שאימי כנראה הייתה כזו דכאונית לפעמים ואין לי מושג מה היה לה כי הוסתר היטב..אופי פולני ככה אמרנו. וכשאני חוויתי לא ידעו, כעסו עליי בעיקר. לקח זמן שבעלי בכלל הבין משהו ובכלל אמר שזו אני וככה אני מתנהגת תמיד..ממש לא!!!! ואני בעצמי הייתי צריכה לטפל בזה אכשהו..הסביבה לא תמכה ממש.פחדתי שאתאשפז עד כדי כך. מי שעזר זה המטפלת שחיפשה מישהו מהסביבה שיעזור..מי שלא רציתי בסוף היה איתה בקשר. עזבי מסובך. בכל מקרה טוב שפה מבינים מהו מצב נפשי. לי קשה לקבל ..ממש. אבל זה מה יש. תודה שאת מבינה ופה אפשר לשתף ואודי מכיל..המטפלת הכילה כי שגעתי אותה מלא. תודה

הי מיכל, סיפרת כאן עוד. וחשבתי על ההסתרות. אמא הסתירה, את הסתרת. שורדי שואה מסתירים. חשבתי על החזרה של המוטיב. גם על האמון הבעייתי, החנקת ההישענות. בתפיסה של "חייבים להיות פיקס תמיד" בעיניי יש עיוות. את כבר פחות מסתירה, נראה לי. מניחה שהתרחש בזמן ובקצב שהתאימו. איכשהו אולי תפקידה של ההיפומניה היה לשחרר הסתרות וסיר הלחץ. שולחת מילים של אהבה ונחמה וחיבוקים בימים סבוכים ומבלבלים, איתך, סוריקטה

מה קרה? על מה ולמה הרגשות הכואבים האלו? יכולה לפרט יותר? חטולית

חטולית יקרה, אמא שלי נפטרה לפני כמעט חודשיים. וקבלתי אבחנה של "היפומניה" הייתי במצב שלא עבדתי חודש וחצי..הייתי במצב שאף אחד לא הבין וגם אני לא. איבדתי שליטה ולא ישנתי שלושה שבועות..ממש לא ישנתי- שעתיים עד שלוש בלילה וכל הזמן דיברתי שטויות לרוב, בלי להפסיק...מצב ללא שליטה. ואפילו כעסו עליי על ההתנהגות הזו. ביזיתי את עצמי.. ואני הייתי מלאת חרדות.לא אוכל לפרט פה הכל.. עכשיו אני מדוכאת על המצב הזה. מתביישת בעצמי, יש אנשים שמעדיפה לא לפגוש בכלל...למרות שמבחינת הגן הייתי חולה בכאב גב ולחץ דם גבוה... אני מתביישת במי שאני,כועסת על עצמי. אני עצובה על ההסתרות של אמא והכדורים שלקחה ולא ידעתי או פשוט התעלמתי??? אין לי מושג. היא הייתה חרדתית ודכאונית מסתבר...אם היה לה מניה?? אין לי מושג מה היה לה אבא הגן עליה כל השנים. הסתיר .. אני הצעירה הטיפשה שלא מבינה כלום. תמיד הייתי...וקשה לי עם עצמי.

בן 29. בפוסט אתאר 2 בעיות שאני מתמודד איתן ב-8 השנים האחרונות. 1. לפני 8 שנים, במהלך תקופה לחוצה בלימודים, התחלתי לסבול מתסמינים בדרכי השתן (ללא קיום יחסי מין). דחיפות, תחיפות, צריבות, שריפות, כאב בזמן שתן ואחריו, זרמים בפין. ככל שעבר הזמן הסימפטומים התגברו. כל הזמן התעסקתי עם הכאב ומחשבות שליליות של מתי זה יחמיר. היה פחד גדול ללכת לשירותים. הרופאים לא מצאו כלום. הסטרס היה גבוה ועד היום ישנן פעמים שאני הולך לשירותים ומקווה שהכאב לא יחזור. ההתמודדות נמשכת עד היום. 2. בשנה האחרונה אני סובל מכאבי בטן, צרבות, ריפלוקס בגרון, כאבים בחזה, פחד לאכול. ירדתי במשקל כ-20 ק"ג בשנה האחרונה. הפסקתי לעשות ספורט. בדיקות מעבדה תקינות. לפני חודשיים איבחנו בקע סרעפתי קטן. מאז הסימפטומים התגברו. כל מה שאני מכניס לפה אני מפחד שיגרום לסבל. גם תחושת רעב מרגישה כמו התקף חרדה או צורך להקיא (יש פחד מהקאה). אם אני אוכל משהו חדש, הלב דופק מהר, הבטן מתהפכת, מועקה בחזה לכמה שעות. כנ"ל גם מאכלים מוכרים. זה מאוד מלחיץ אותי ומעסיק אותי כל הזמן, כי אין לי שליטה על התופעות. 3. המחשבות קופצות בין שני האירועים. אם יש הטבה במערכת העיכול אז המחשבות עוברות למערכת השתן. ולהיפך. ניסיתי טיפול דינמי, אבל לא הרגשתי שינוי. האם CBT יהיה יעיל יותר?

תודה. יכול לשער האם מדובר בחרדה?

גננת שבורת לב אבדה את דרכה ללא חיבוק של ילד או ילדה שנעלמה. כשהנשמה אבודה מתרוצצת בקרבה המילים נזרקות לאוויר כמו לוליין המאבד כדורים לפתע מתמוטטת ובוכה כאב מפלח את גופה רוצה להצמד לאדמה להפסיק לנשום בעלטה. הקטנה הודפת את חיבוקה רוקעת מפחד ברגליה הקטנות ואין מבט שיוכל אליה להפנות.

תודה אודי יקר, מישהוא ביטל פגישה והמטפלת שאלה אם ארצה ובאתי. עשה לי טוב לשתף אותה...תודה אודי שאתה פה תומך ומבין כ"כ. קשה לתמוך בעצמך על עצמך.

היי, אני מנסה לאסוף מידע בנוגע לתסביך אדיפוס/ אלקטרה עבור מקרים בהם ילדה גדלה אצל אם חד הורית מזניחה. האם יהיה נכון לומר כי חרדות סביב זוגיות ואי אמון באנשים בבגרות קשורות לקיבעון בשלב הפאלי? כמו כן, כיוון שלא קיים אבא בתמונה, כיצד מתרחש הקונפליקט? האם כיוון שפיתרון של הקונפליקט אמור להיות הזדהות עם האם אך הילדה לא סומכת עליה, בעצם נוצר סופר אגו שאומר שלא ניתן לסמוך על אחרים? אודה לך מאוד להסבר!

מנסה שוב... מרגישה בסדר ביום. בלילה מדוכאת ולא מבינה למה...קשה לי. עדיין...כמה זמן עד שאחזור שוב לעצמי? דווקא המטפלת אמרה שיחסית מהר עברה ההיפומניה אבל אני מרגישה אשמה ושופטת את עצמי.. כאילו מגיע לי עונש על חוסר השליטנ שלי...להסגר בחדר .אוףףף אין חמלה. אבל בימים אני בסדר ועובדת. עושה לי טוב לעבוד ולקבל אהבה...ומצד שני מדוכאת בערבים...מה עושים אודי? והשבונ לא תהיה פגישה בגללי הפעם...אוף מבאס

הי מיכל, עצב, בעיניי ולהבנתי, הוא רגש רך ורגוע יותר. לא רע בכלל ואפילו תואם מצב. הייתי אומרת לקבל את המצב כמו שהוא ופחות לנסות 'להיפטר' ממנו - סבבה בשעות העבודה וטיפה נמוך בערבים. נשמע לי הגיוני סך הכל בנסיבות או בכלל. נשימות, אוויר לריאות, סוריקטה

שלום דוקטור, אבא שלי הוא חולה סיעוד מורכב הסובל גם ממחלת ריאה. בתקופה האחרונה הוא בקושי אוכל ושותה. הוא לא עושה רושם שהוא מדוכא, ויש לו מין מחסום עם האוכל. הוא לפעמים מבקש דברים מסוימים, מסתכל עליהם ולא אוכל, או לפעמים או אוכל קצת אחרי שעה שהצלחת מולו

היי רציתי לשאול שאלה מגיל קטן יש לי דמיונות מפותחים יותר מידי (מגיל שש או שבע) ותמיד חשבתי שזה נורמלי עד לפני כמה שנים אני יכולה להסתכל על כל דבר מדרכה חפץ מסוים שנמצא אצלי ביד וכו וכו ולדמיין את עצמי מקבלת ממנו מכה וממש להרגיש את הכאב לשניה ולתפוס חזק במקום שאני כביכול מרגישה את הכאב אני אתן כמה דוגמאות שקראו לי בפעם הראשונה שזה קרה לי זה כשהסתכלתי על הדלת של הבית והתחלתי לחשוב מה יקרה אם אשים שם בטעות את האצבעות שלי ופתאום תפסתי את עצמי ביד חזק כאילו ממש חוויתי את הכאב של הדלת על היד שלי עוד דוגמא היא מהיום עברתי ברחוב וראיתי קרש לרוחב במדרכה ויש בו מסמר תקוע ישר רץ לי סרט של עצמי נופלת על זה בעין וישר תפסתי את עצמי בעין שכביכול קיבלתי מכה והולכת לאט יותר כדי לא לקבל את המכה אני מציינת שזה לא פוגע לי בחיי יום יום אבל חוששת שאולי בעתיד אשמח לקבל תשובה סופיה

תיקון טעות התכוונתי לכתוב שאני לא חסרה כאן אך זה לא נכון רק תגובה לכל הלחצים שאני עוברת בעלי עבר 4 ניתוחים תוך 10 ימים שכולם קשורים ללב היום היה הניתוח האחרון כך אני מקווה ומתפללת כולם ניתוחים קשים שלוקח שעות ישתבח הבורא שגם זה כבר מאחורינו ואני עדיין רועדת במתח ולחץ שהימים הקרובים יעברו לשלום שלא יהיו הפתעות מפחידות חס וחלילה ועדיין גם כואבת מהנפילה שלי לפני כל מה שקרה אני יודעת שהכל יעבור עם הזמן אני כבר לא חזקה כמו שהייתי מזדקנת ... תודה לכולן על המילים החמות שלכן ושוב סליחה מצטערת שלא יכולתי לענות על כל מה שכתבתן מעריכה את כולם מאוד תודה רבה חטולית

אודי, נשמע שאני בסדר, הולכת לעבודה כרגיל. מחוברת למציאות, אך עצובים הימים. עצב של איבוד אמא וחוסר. ואני אוכלת יותר מידיי..מחפשת כל הזמן מה לנשנש..אוףףף חוסר גם בטיפול. עד שתחזור.. אוףףףף. היינו בקשר רציף כזה בהחזקה כשהייתי במצב ההיפומני שלי. עכשיו נרגע ועצוב והיא בחו"ל. באסה... לפחות חזרתי פחות או יותר לעצמי...מוזרה היא הנפש. מאוד מוזרה שאני..יש לי רגשי אשם על מה שהייתי וגם בושה על הדיבור המהיר והשטויות שדברתי...מקווה שאתגבר ואבין שזאת אינה אשמתי..שקרה והיה ונגמר :( מבחינתי מפחיד אותי שיקרה לי שוב איבוד שליטה כזה...מפחיד...מוזר שבגילי פתאום הייתה כזו התפרצות. אף פעם לא היה לפני כן..רק דיכאון כזה ופוסט טראומה...אז מה לי ולסוג של מניה??? אוףףף. וזהו אמא איננה וחיבוק ואהבה רחוק ממני וממנה... עצוב.

שלום לכולם, מה שלומך, אודי? ימים קשים. יש לי מספר אחיינים בשירות סדיר או במילואים, שניים מהם באזורים בהם היו לאחרונה אירועים כבדים וקשים. שלום להם. יותר מידי אנשים של מכרים קרובים נפגעים קשה פיזית, ונפשית - כל אחד ואחת מאיתנו. צמרמורת. רעידות. חייבים לעלות לירושלים. לא יודעת אם אצליח. סוריקטה

נכון..תקופה קשה. לכולם. לפני שאימי נפטרה הייתי ב3 שבעות של חיילים /ילדים. חברים שלנו... היום התבשרנו על בעל של חברה שנפטר... ואמא הו אמא - קשה מאוד. את מהממת שהולכת ופועלת..מקווה שמשהו כבר יזוז. נורא מה שקורה כאן..

על מה שאתה עושה. ותודה, שמור גם אתה על עצמך (די בטוחה שאתה עושה זאת היטב), סוריקטה

לא אהיה כאן מאז האישפוז של בעלי כבר עבר 3 ניתוחים קשים וכנראה שבעוד כמה ימים יעבור עוד ניתוח סליחה שלא עונה לכל מה שאתן כותבות אני כבר לא מזהה גם את עצמי והפחדים לגמרי מוחקים אותי תחזיקו לנו אצבעות שהכל יעבור ויגמר רק בטוב שבוע טוב וליל מנוחה חטולית

חטולית יקרה, את מאוד חברה כאן! מצטערת לשמוע על הקשים הרבים שאת נאלצת להתמודד איתם. מאחלת לכם בריאות טובה בקרוב. יודעת כמה את חזקה ותלחמי עד להחלמתכם. לימים טובים ובריאים יותר🙏🏼 שלך שירה

חברה מהקבוצה הגרעינית. הי חטולית, נחזיק אצבעות. לגמרי. מאחלת התאוששות, בקצב שלה, וככל המתאפשר. כך גם הקטנת עוצמת החרדות. נשימות. חיבוקים, סוריקטה

מקווה ששלמה מספיק. המטפלת בחו"ל אבל בסדר, חייבת לעצמי לחזור. מאמינה שיעשה לי טוב. יש אנשים שיודעים ומבינים. יש שלא ושחושבים שהייתי חולה פיזית. כשעובדים עם ילדים הרגישות גבוהה יותר והייתי חייבת לחזור רק כשמרגישה מספיק חזקה. אז בלעדיה, אספר למטפלת כשתחזור..אומרת לעצמי שיהיה זמן לזה בפגישה. יש עוד הרבה זמן אבל הכל יחכה...מקווה שיהיה קל לחזור. ומחזק. תודה על התמיכה כאן.

הי מיכל, זה בסדר לעבור טלטלה נפשית ועוד בשלל הנסיבות האישיות והכלליות. מסכימה שנכון לעבוד עם ילדים (ולא רק) כשמרגישות יותר מחוברות ויציבות. מניחה שהתגעגעת לקטנים ואת מאד אוהבת אותם וגם יודעת שאת אחראית מאד בהקשר העבודה. בהצלחה, ונקווה שתראי שהמשימות בתחום גבולותיך ויכולתך. סוריקטה

לפני כ 10 ימים הועפתי בטעות בכוח ונפלתי על כולי חבולה לא יכולה ללכת לא מצליחה לקום בלי עזרה וזה קרה אצלי בבית נכנסו עם סלי קניות ברגע שבאתי לפתוח את הדלת עד עכשיו לא מבינה אייך זה קרה אם קודם התהלכתי כמו שאני נכה ...קיבלתי עוד תוספות למצבי הכאבים נוראים ! נסיתי לתפקד עד כמה שיכולתי ...המון מאמצים וספק לנוע אתמול בעלי הגיע למצב של קוצר נשימה קשה בגלל העקשנות שלו וממש בכוח הלך לרופא הרופא שלח אותו מיד לבית חולים שם אובחן עם מים בראות זה די מסוכן כלתי טיפלה בנושא ומהבדיקות הסתבר שהמכשיר שלו הדפברילטור אינו עובד כבר שנה וחצי מיד הוא אושפז והטיפול בו די מסובך היום עבר ניתוח החלפת דפברילטור ברוך השם שלקח מעל 3 שעות והצליח עדיין לא הספקתי לנשום הסתבר שדוד שלי מאוד אהוב נפטר הבוקר! מאז הנפילה שלי כל רגע קורה משהו שמעצים את הכאבים שלי גופניים ונפשיים כעת לפני השינה זו הפעם הראשונה שאני נחה עם הכאבים מתנצלת מכולן שכתבתן ולא יכולתי להגיב לאף אחת עם מה להתמודד קודם ??? הלוואי שאוכל לפחות לישון עם כדורים נגד כאבים מורפיום כדי לאגור כוחות למחר כי מי יודע מה מצפה לי מחר תודה למי שקראה ליל מנוחה לכולם חטולית כואבת

חטולית אהובה ויקרה! כמה התמודדויות. קשה לקרוא. שולחת חיבוק וחיזוק. רפואה שלימה לבעלך ולך. ממש לא פשוט.

הי חטולית אבוי הן הנפילה שלך, מצבו של בעלך, ואובדן דודך היקר. מים בריאות כתוצאה של מחלת לב, למשל, ככל הידוע לי - אמורים לשאוב / לנקז (ממש לא כיף). הנשימות השטחיות והתכופות והשיעולים... טוב שעבר הניתוח בשלום. המורפיום יודע לעשות עבודה טובה. מקווה שתצליחי להיעזר בו. מומלצים גם דימיון מודרך ומדיטציות. ליל מנוחה, יקירתי, סוריקטה

ראשית ריגשתם עם הברכות ליום ההולדת. תודה סוריקטה שפתחת הודעה כזו.. רגישות יתר כרגע ממש. כל דבר חיצוני ופנימי גורם לעוצמות חזקות. תמיד אני רגישה מאוד, בוכה מכל שטות..אבל עכשיו במיוחד מחוברת למציאות ..יותר מידיי. כנראה שההגנות נבנות מחדש.. גיליתי שציור מאוד מרגיע אותי. מסתבר,שאני יודעת לצייר יפה🙄 ככה אומרים.. המטפלת אהבה מאוד. היא נוסעת לשבוע. נדלג פגישה. קבעה את זה כבר מזמן. מי ידע שאהיה ככה? קשה לי שהיא נוסעת כיהייתה השגחה צמודה שהולכת ופוחתת וכעת אחכה שבוע בלי יצירת קשר.. הכל מרגיש חזק מידיי. כל רגש...הציור מרגיע ויציאה לטבע גם. כתיבה זנחתי מעט... מה עושים עם רגישות יתר? שאין כמעט עור? שהכל שקוף? והתלות..מה יהיה איתה??? שאלה טובה🙄😬 פורים..בטח יגמר עד שתעלה ההודעה. בינתיים חזק לי מידיי.

הי מיכל, ילדת האביב היום. והשנה - מסובך. עם זאת איחוליי לימים של התעשתות ויציבות בעולם הפנימי ככל הניתן. שמרי על עצמך, סוריקטה

מיכל יקרה מצטרפת לברכות מאחלת לך בריאות טובה ומקווה שלאט לאט יתעוררו ניצני לבלוב בלב יום הולדת שמח שלך שירה

בכונה כתבתי שוב בכותרת. שתראה. המון הסתרות ואז בא ההיפומניה והוצאתי מהפה שלי המון דברים...ומספרת ומדברת יותר מידיי. לא מותאם ומבולבל... אז עכשיו יותר טוב. עדיין מלאת אנרגיות ובערב בוכה. הלילה ישנתי טוב יותר. המטפלת מחזיקה ושומרת שכבר קשה ודי נמאס ומצד שני זקוקה לה מאוד...אבל טוב שיש שמירה כזו לפעמים...היא הבטיחה שזה יעבור, שאחזור לעצמי ולעבודה..אני עדיין בתהליך. שאלה: מדוע דוקא אצל הורה שככה פחות נקשרת אליו פתאום כשהוא מת מופיע הכל????האם הורה שהוא יותר אוהב וקשוב קל להפרדממנו? מאוד מאוד מוזר ומסובך....ומעגל לא נוצר פה ממש :(

הי כולן וכולם, בהמשך לנושאים שעולים כאן במגוון הודעות וגם ברוח התקופה וגם בהקשר ליום האישה שהיה בשישי - התקופה האחרונה, עבורי ועבור כולנו, לפחות אנשים בגילנו פלוס, כנראה, היא תקופה שיש בה הרבה אבל וגם הרבה דאגה. כמה מהאחיינים שלי בצבא וביחידות לחימה שנכנסות לאזורים מסוכנים מאד. ובחזרה לנושא המטופש לכאורה בהינתן הדאגות הכבדות - באשר לנראות ושידור כלפי חוץ - זוהרת או נוצצת, נראה לי שאף פעם לא בחרתי להיות. נראות מהודרת מידי הייתה גדולה עליי. אצלי, הייתי אומרת, שניתן לראות את הערבוב בין הזנחה לטיפוח. איכשהו יש טיפוח, סביר של המערכת, והוא גם מוסווה. אמא, למשל, הייתה לרוב מוזנחת ולעת זקנה מוזנחת באופן קיצוני. הן מבחינת הנפש, הן מבחינת הטיפול בגוף ובסביבה. רוב סובביה היו עבורה אויבים רודפים, והיא דחתה והדפה אותם באלימות ביובית מגעילה. ואני - על אף הכאבים הפיזיים, גמישה, אמנם פחות משמעותית מבעבר, אך עדיין יחסית וגם סוג של בכושר. ושוב, על אף שהפחתתי פעילות משמעותית. רופא הכאב אמר, בין השאר, שדווקא עכשיו חשוב לשמור על עצמנו ולא לתת 'להם' לנצח. עם זאת, כנראה שכן התאכזבתי מהאמירה שלו, שהעניין רגשי ולא ניתן לי שום טיפול חדש מבחוץ. לקח לי ימבה זמן לפנות אליו בכלל, כשניסיתי הרבה אפשרויות לפני. יש הרס שניכר עליי, וגם רואים את אותות השנים וזה בסדר. כרגע מנסה לבדוק כיצד יראה השיער שלי ככה כמו שהוא, עם השיבה. חפוף ומסורק, כמובן. יש אירוע בקרוב, ונראה לי שאבחר להיות 'רגילה'. ככה כמו שאני. ללא איפור. ללא ציפורניים. ללא קישוטים. גם אם שקופה. מרגישים את האביב. בעונות השנה. ואמורה למצוא משהו שימהל את הרעלים בטוב. ומקום להישען. גיבוב של מילים, סוריקטה

סוריקטה יקרה שכל כך מיטיבה לתאר ולהעביר את התחושות והמחשבות מרגיש שגם הגוף שלך רוצה קצת אביב ואולי תאפשרי לו בפינה קטנה גם אם נסתרת לבלוב של צבע ותעוזה. שלך שירה

גיבוב של מילים- זה בדיוק הגדרה טובה למצבי.. כולם חושבים שאם אני ב"מצב" זה אומר שאני נורא עצובה...לא מבינה שהפוך...גוטה הפוך. :( סוריק זה קשה נורא. מבינה אותך. הזנחה זה נורא. אותי לא הזניחו פיזית.. אבל מסכנה אמא באמת מסכנה כל החיים ככה. גם שלך וגם שלי החיים שלהם היו עלובים. לא בהכרח אנחנו צריכות להמשיך עליבות והזנחה. להפך בואי נשפר ונשבור מעגל....חיבוק

הי, מתאים הפעם הקצב. אוכל לעדכן. באשר למלבושים - ביצעתי כמתואר עם קצת מדידות התאמה והיה בסדר לי רגשית יחסית עם המראה. לא מידי לשום כיוון, ובעיקר די אני. באשר לכאב - קיים קיים, ובינתיים חיה איתו. הלכתי למקום שהיה נעים לי בו יחסית באנרגיות ועשיתי פעילות גופנית נמרצת מהסוג האהוב והקופצני. נמהלו קצת רעלים. אנטי אייג'ינג פנימי. וגם מעשה חשוב מאד בעיניי - תמיכה של נוכחות במאבק הקשור לענייני המדינה. וסביר שאבחר לחזור לעבוד מעט במינונים נמוכים, שוב, באותו תחום, עם הכאב. אנסה לפחות. שבוע טוב, סוריקטה

הי שירה, תודה על המילים היפיפיות שלך. מניחה שהצדק איתך. בעיה מסוימת עם הכאבים, אבל מנסה באמת. תודה שוב, סוריקטה

הי מיכל, את יודעת - כשיש מכתבי שרשרת כאלה - מי אם לא אני עוצרת אותם. נראה לי שיש מזה גם בחיים האמתיים. אגב - הקלה בהקשר מוות היא רגש שלא מעט מדברים עליו (או מחרישים אותו...). איתך, סוריקטה