פורום פסיכולוגיה קלינית

סתם הודעת לילה טוב... אפשר לומר "הודעת ערש" ( על משקל "שיר ערש"...) האינטואיציה שלי לא הטעתה אותי. הייתה לי תחושה שאנחנו "באותו ראש" , שיש לנו הרבה מן המשותף, ושרכשתי לי עוד חברה מקסימה... ואכן! מאוד נהניתי לדבר אתך. הייתי יכולה להמשיך עוד שעות, אבל רצוי לשמור משהו להמשך, את יודעת... :-)) אני מניחה שגם את תסתובבי כאן קצת עכשיו. אני עוד מעט אלך לישון - צריך לעבוד מחר! אבל מקווה שנתראה כאן שוב מחר בערב. ואם לא- ביום רביעי בוודאי...!! חיבוק דוב ללילה טוב... אוהבת, דפני.

אני עוד צריכה למצוא לך כינוי נורמאלי אבל לעת עתה זה יספק חלומות פז שיהיו לך אני כבר התחלתי לספור את השעות מקווה שאנחנו רק בהתחלה וההמשך רק ילך ויתארך אוהבת ומחבקת בחזרה (אני וכל הגובה שלי) אורה

ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו שששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש מוכר למישהו?

ג'קי חמודה, בימים האחרונים את משאירה הודעות קורעות לב בפורום. אני לא יודעת מה קרה. לא יודעת איך אפשר לעזור או להקל מעט על הכאב. אבל אני מוכנה לנסות, רק תני לי רמז, קצה חוט מאיפה להתחיל... אולי תשתפי קצת במה שמציק? אני כאן, ואשמח להקשיב. דפני.

תראי יאוש מגיע אליך, או חוזר אלייך כשדברים עולים על פני השטח, לפחות ככה זה במקרה שלי... אני אספר לך סוד...בערך... כשהמצב התחיל להשתפר אני נבהלתי והחזרתי את עצמי אחורה, אני לא אוכלת כמו שצריך, במילים אחרות... מוותרת לעצמי. והיאוש בא לבד כשאני מתנהגת ככה, אני לא רואה הרבה מעבר לפינה, כמו שחברה אמרה לי. אני לא מסתכלת האם יש משהו טוב בצדדים שאני יכולה לשאוב ממנו קצת כוחות. אני מרימה ידיים. מבינה?

אני אמנם במזל הצלחתי להיכנס לפה, אבל הוא לא רוצה להיכנס לי לאייסיקיו, וזה עצובבבבבבבב כי אני אוהבת ת'אייסי שלי :-( דבר שני, לאי-מייל!!! לאי-מייל החמוד שלי, שמכיל בתוכו את כל הדברים הכי חשובים, הוא לא מוכן להכניס אותי. טוב כל הרגשנות הזו בקשר למחשב, אל תיקחו רציני, אני לא באמת אוהבת ת'ריבוע הזה, הוא רק עוזר לי ליצור קשר איתכן-מקסימות שלי! כי סה"כ הוא המחשב הוא דבר נורא...אמממ...ריקני! כן...ריקני! מצאתי ת'מילה! אין בו ערך יותר מסתם חוטים מחוברים אחד לשני, בתוך קופסא מטומטמת כדי שלא נתחשמל, והרי אתן יודעות כמה אני שונאת דברים כאלה מטומטמים. אבל כבר למה אני בכל זאת יוצרת עם הקופסא הזו קשר. כל זיוני השכל האלה, היו במטרה לומר שאני מתגעגעת ושהסיבה היחידה שבגלל שאני מודאגת מהמחשב זה בגלל שאני לא אוכל ליצור איתכן קשר... כוס אמא שלו! מילא האייסי, אבל האי מייל??? מה הוא רוצה ממנו? נבלההההההההה!

תפרמטי את המחשב מחדש בימים אלו כל יום תהייה לך בעיה חדשה . ושאלה לי אליך האם אין בהתעניינות יתר במה שמתרחש בפורום התמכרות

לא הבנתי כלום ממה שאמרת בקשר לפורום התמכרות... זה נשמע מעניין, אתה יכול לכתוב שוב? ואיך זה קשור אליי...?! נ.ב איימתי על המחשב שלי בקשר לאימייל- אז הוא נכנע ונכנס. אבל האייסי שלי! לא חבל...

מהו המינון מהקובל והמקסימלי של פרוזאק? אלן הן תופעות הלואי השכיחות שלו ? תודה.

שלום המנון המקסימלי המקובל 80 מ"ג לגבי לואי ראה http://www.infomed.co.il/default.htm או חפש לפי prozac או fluoxetine בהצלחה עמי

אביב את מקסימה. אני נכנסת לכאן וקוראת את שאת כותבת. אני הולכת לטיפול מלאת ספקות, מלאת חרדות ופחדים - את יודעת - הבולמיה, האנורקסיה, הם הנשלטים והשולטים בחיי, הם לא עוזבים אותי ואני לא אותם - ויש לנו שליטה מלאה אחד על השני. וכל ההקדמה הזו היא לומר לך תודה ענקית כי החיוג לפסיכותרפיסטית, קביעת הפגישה הדחופה, (הכל קרה היום) זה הרבה בזכותך. הרגשתי שאם לא אעשה צעד לטובתי, מחר יהיה הצעד הזה לרעתי ומי יודע לאן הייתי מגיעה. אכתוב מחר. רחלי

סתם הצצתי, וזה נחמד לראות אמירת תודה, נחמד שתמיכה של הפורום יוצרת עשיה ורצון לשנות. אם יורשה לי נדמה לי שאני מתמכרת לפורום פה ושם שואלת שאלות אבל גם "מציצה" כדי ללמוד מסיפורו של האחר, ולעיתים ממצבי הלא מושלם גם להאיץ לייעץ. בכל מקרה שיהיה בהצלחה

זה לא עינייני, ולא הפנית ת'הודעה אליי אבל... המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן ב-ה-צ-ל-ח-ה!

לג'קי את יודעת, אני לא אומר תודה על הברכה שברכת אותי, אני אומר תודה רק כשארגיש טוב ושאדע שאני אכן בדרך הנכונה. אני יודעת שהברכה הזו מכל הלב, אבל יש לי ספקות לגבי עצמי ולו רק משום שאני מכירה את עצמי הכי טוב שאפשר. אני יודעת שאם לא אהיה חזקה שוב אברח כשיהיה לי קשה ומה יותר קל מזה? הבטחתי שאכתוב מחר, והנה שוב אני כותבת, ניסיתי להרדם ואני כל כך מתוחה ועצבנית וכל כך חסרת מנוחה שרק בא לי לאכול. התהום קוראת לי שוב. בינתיים אני כאן עד ש... רחלי

היי רחלי, אני אמנם לא אביב, אבל גם אני הייתי בתהום הזו של הפרעת אכילה (אנורקסיה במקרה שלי), והייתי שם הרבה שנים. אני זוכרת היטב את הרגשת החור השחור, תחושת המבוך ללא מוצא... רחלי, חשוב לי לומר לך: השד הזה אמנם נורא, א-פ-ש-ר לנצח אותו. גם אם נדמה שלא, גם אם את מרגישה נשלטת לחלוטין , גם אם אינך יכולה לדמיין את המשך החיים בלעדיו - למרות כל הסבל שנגרם לך. עשית את הצעד הראשון עבור עצמך. החלטת ללכת לטיפול. אני יודעת כמה ההחלטה הזו קשה, ואני מעריכה את האומץ שלך! אבל, לפעמים רמת הציפיות מתחילת הטיפול גבוהה מדי: שינויים אינם מתרחשים בן לילה, וחשוב לזכור שהתהליך לפעמים נראה "תקוע", ולעתים אפילו קורה שיוצאים משיחה טיפולית במצב רוח גרוע משהיה כשנכנסנו ... ועדיין, זו הדרך. הדרך הזו, כמו החיים, כוללת עליות וירידות, עצב ושמחה, אומץ מהול בפחד, ייאוש לצד תקווה. זו הדרך, עם הקשיים והמכשולים, כמו גם עם אור השמש, הציפורים והפרחים... יש בה מהכל- רע וטוב, מחלה ובריאות, שחור ולבן... ובעיקר הרבה גווני אפור . היי חזקה. את מתחילה מסלול לא קל, מסלול הדורש השקעה, מאמץ ונחישות. מסלול שיכאיב לפעמים, שאולי יהיה מייאש לפרקים, אך כזה שוודאי יכלול קטעי הבנה עמוקה, רגעי אושר, ניצחונות קטנים, והמון תקווה... שיהיה באמת בהצלחה. אשמח אם תשתפי אותי... דפני.

דפני הקריאה שלך מעודדת אותי מצד אחד ומצד שני מעציבה אותי וגורמת לי לבכות. קראתי כאן על כך שהדרך לא קלה וזה הפחד שלי שאני אתייאש, שאשבר, שלא אוכל להתמודד. כי הרי אני חיה עם המחלה הזו כבר 9 שנים כמעט 10 שנים. קשה לי עם פרידות. כל סוג של פרידה קשה לי וזו המחלה חברתי הטובה ביותר הסודית ביותר, הנהדרת ביותר היאוש מפני אני. כתבתי שדבר לא יערער את החלטתי ללכת לטיפול ולפחות לנסות. וכך אעשה. גם לך לא אומר תודה על העצות. אני מקווה לומר תודה כשארגיש שאכן יש שיפור במצב. רחלי

לחברי הפורום שלום אני יוצא לחופשה ממחרתיים עד ל 12 באוגוסט אם יש למשהו דבר מה דחוף אנא שיפנה עכשיו ואשתדל לענות מכל מקום נהניתי עד עכשיו מחברתכם ומקוה שאולי הייתי במשהו גם לעזר בהצלחה לכלם עמי

חופשה נעימה

http://clubs.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=/message/object&forum_id=794&message_id=21618

ד"ר אבני, שתיהיה לך חופשה נעימה, וחזור אלינו עם כוחות מחודשים. תהנה! טלי פרידמן

חופשה נעימה. אף פעם לא נעזרתי בך , אבל קראתי את העזרה לאחרים , ועשית עבודה מצוינת... מגיעה לך מנוחה ! תבלה , ותחזור עם מצברים מלאים. כולנו מחכים.

שתהיה חופשה נעימה!

עד ה - 12 לאוגוסט זו נטישה !!! בכל אופן אני מקווה שתחזור... עם הרבה כוחות !!! איך שאני שונאת את החופשות האלו...הן תמיד קורות בזמן הלא נכון !!! ובכלל שמעתי שאחוז המתאבדים בחודשים יולי אוגוסט הוא גבוה... וזאת בגלל שבתקופה הזו המטפלים בחופש....

איזו תגובה הבאת פה? אהבתי ת'ניסוח... אבל ת'תוכן? .............................

תקופה ארוכה ניסיתי להשקיע בבורסה כל חסכונותי באופציות כדי לנסות לרווח חיים כלכלים. התוצאה היתה הפוכה הפסדתי כל הכספים ולקחתי מהבנק הלואות כדי לתקן את הנזק אך גם אותם הפסדתי. אינני מהמר וזה לא עשה לי שום הנאה, פשוט רציתי לגרום טוב לאשתי ולילדי. כיום אני נמצא במצב נפשי לא קל. אין לי אנרגיות בגוף, קשה לי לעשות דברים והקושי הגדול הוא כיצד לספר לאשתי שאני מאוד אוהב אותה. הפחד הגדול שלי הוא שאשתי תתמוטט לאחר הבשורה מכיוון שכל השנים אנו עובדים מאוד קשה כדי שיהיה משהו לילדים וכיום יש רק חובות. באיזה דרך אפשר לספר כדי שהיחסים ישארו תקינים. היא מאוד מאוד חשובה לי וזאת הפעם הראשונה שאיני מספר מה קרה. בהרגשה אני ממוטט ואיני רוצה שגם לה זה יקרה. כמו שנאמר רצופה הדרך לגהינום בכוונות טובות. תודה, אריה

אריה שלום רב, ללא ספק נראה שהמצב אליו נקלעת מורכב ולא פשוט. הרצון הטוב שהתהפך על פי תהום והפך לשק של חובות, מעיב על מצב רוחך, וגורם לך לתחושות הקשות אותן הזכרת במכתבך. אני מתארת לעצמי כמה זה קשה עוד יותר כאשר אתה מסתיר את הכל בתוך תוכך, ולא יכול לחלוק יחד עם אישתך את העול הנפשי של הידיעה שכל החסכונות אבדו. אין לי דרך קלה להציע לך כיצד לעשות זאת, כיצד לספר לה. אתה מכיר אותה הכי טוב, ויודע לצפות את התנהגותה. אבל אני חושבת שכדאי יהיה לשתף עוד מישהו במה שקורה לך, כיון שעצם ההסתרה והשמירה על ה"סוד", דורשת ממך אנרגיה וכוחות שממילא כרגע נמצאים בחסר אצלך. בברכה, טלי פרידמן

תודה, אריה

לא מהמר. אה? תספר לסבתא, מי שרוצה להשקיע משקיע בתוכניות חיסכון בטוחות, לא בבורסה. ואם בעלי היה עושה את זה בלי לתאם איתי קודם, הייתי מעיפה אותו קיבינימאט.

או מהמר או טמבל

לאריה. מתשובות שקיבלת מקודמיי בפורום לא נראה לי שניסו לעזור לך. אמנם זה מאד לא נעים להפסיד וקשה לספר לבת הזוג מחשש לתגובה שלה וכן לעצם האכזבה והצער שיגרם לה. אני לא רואה בזה טרגדיה היסטרית. זה פצע שאני בטוח שתוך זמן קצר ואחרי עיכול הוא יגליד. תחשוב שיש בחיים דברים חשובים יותר שאני מניח שיש לך כמו בריאות ואהבה ואז תראה שעניין הכסף מקבל משמעות נמוכה יותר. אנחנו חיים לצערי בחברה הסוגדת לכסף וזה עניין מדבק וגורף גם אותנו למערבולת של לנסות ולהשיג יותר. ואחרי שיהיה כסף מה תשיג? לא בטוח שתהיה יותר מאושר. לדעתי חשוב האושר הפנימי שלך, הקשר הטוב והאוהב עם בת זוגתך ועל הייתר שים פס. אין ברירה! שתף את אישתך בעניין, אמור לה מראש כמה שאתה מצטער ומתייסר, אמור לה שאתה אוהב אותה והיא הכי חשובה ואני בטוח שזה יקל עליה ותוך זמן קצר תתרגלו לרעיון שהפסדתם כפי שרבים אחרים גם הפסידו בבורסה. בהצלחה מוישה

תודה, אריה

שלום רב, אתמול כתבתי, והנה אני שוב כותבת. אני כאן כדי לספר שמחר אני הולכת לפגישה ראשונה אצל פסיכותרפיסטית. ואני מתה מפחד. אלוהים כמה אני פוחדת. אני כאן כדי לספר שהגעתי למצב שכל כך רע לי, אין שום אושר בחיי מלבד התהום השחורה של הבולמיה. מלבד האכילה האובססיבית כשאני מגיעה הביתה. דבר לא מעניין אותי. אני כאן כדי לספר שאני הולכת להיות חשופה. שאני הולכת להשיל מעלי את הקליפות הרקובות, אני הולכת מסע ארוך וקשה ומקווה ששם אמצא את האור בקצה המנהרה. הגעתי לסוף דרכי. תודה טלי ותודה שרה על שקראתן על התהום השחורה של הבולמיה שלי. רחלי

בהצלחה עמי

רחלי, כמו שכתבתי לך אמש, את מחזקת את דבריי גם כעת. עם כל התחושות הקשות שלך, וההתבוססות בתוך התהום השחורה של הבולימיה, הגעת הנה, כתבת, היית מוכנה לקבל תגובות, ואת ממשיכה הלאה עם הרצון לצאת מהתהום והולכת לטיפול. אלה הם צעדים משמעותיים ומאד מאד חשובים. חיזקי ואימצי! אנחנו כאן. ושיהיה בהצלחה מחר! טלי פרידמן

בולימית : "די אני לא יכולה לאכול כלום, אני מתפוצצת" "חברה שלה :" אז תכניסי אצבע ותקיאי" בולימית "אם הייתי יכולה להכניס אצבע, הייתי מכניסה נקניקיה"

אותי זה ממש לא הצחיק !! אפילו העציב מאוד.. בדיחות שחורות שכאלה עושות לי חרא. אביב.

לשרונ/ה את/ה כלום, לא מאחלת לך הפרעת אכילה מכל סוג שהוא. רחלי

שרונה! התרשמתי מהתשובות והעצות שאת נותנת כאן שאין לך כוונה לעזור - אלא לעשות רע לאנשים. כאן זה לא המקום, הרעיון של הפורום הזה, אם לא שמת לב, הוא הפגנת חיבה, ידידות ועזרה מתוך נתינה ולא "ירידה" - אז אולי כדאי שתחפשי פורום אחר?

אבקש לדעת מהם הסימפטומים ותופעות הלוואי של אסיול (ASSIVALׂ) ושל בונדורמין (BONDORMIN). תודה

חרדות

גיל שלום בעקר עייפות וישנוניות פגיעה ביכולת קוגניטיבית זמן תגובה פגוע (תתכן הפרעה בנהיגה) לעתים בשקול הדעת התמכרות בנוסף ראה http://www.infomed.co.il/default.htm או באתרים באנגלית חפוש על benzodiazepines בהצלחה עמי

יש כאן מישהו בכלל?. הלו??????????????????? זה אמור להיות פורום פעיל לא?

זה באמת קצת לא פעיל בזמן האחרון, אבל מי אני שאומרת את דעתי בכלל....?! אז ראיתי ת'הודעה, אבל אני זזה עכשיו. מה שלום כולם? זה אני או שכולם נעלמים?

גם כשאת פה את כבר הולכת...ככה אנשים נעלמים פה....

שלום לכולם, פורום פעיל משמעו שלפחות פעם ביום יש כניסה של אחד היועצים או יותר, ויש תגובות על פניות הגולשים... רק לצורך הידיעה... אל תשכחו שמדובר בתקשורת וירטואלית ולא ברפואת חרום בזמן אמת!!! לשם כך קיימים הרופאים והמטפלים האמיתיים, בשר ודם! בברכה, טלי פרידמן

".... ימים של אכזבות שחרו את חיוכך... הוא הבטיח שיחזור את ראית בו את האור שיציל אותך ממה שאת את עוברת מסתבר, שטעית גם זו הפעם כי את שוב פה לבד ואת בוכה..." - (לא נראה לי שהמשמעות והחוזק של השיר עובר בעולם וירטואלי, רק אם תשמעו אותו ב live תרגישו את אותה צמרמורת שאני מדברת עליה... - דבר שני, מה קורה פה? זה כאילו נורא שקט כזה... שומם... כמו המוות...(עזבו...מחשבות שלי..)

אני כאן! ומשעמם לי! מה קורה איתך Jacki? מה מביא אותך בימים האחרונים למחשבות קשות ו/או מיואשות? אם בא לך לספר קצת.. נועה.

אמממ.... בוא נחשוב מה מביא למחשבות מיואשות... אולי היאוש עצמו?

טלי? את עדיין כאן? אני מצטערת על הנידנוד אבל את עדיין כאן? עניתי לך..

דניאל, התשובה אמנם לא מיידית, אבל זו מהות הפורום. בברכה, טלי פרידמן

הייי דיאן, תודה על תגובתך מהלילה. זה מאוד מעניין מה שכתבת, אף פעם לא חשבתי על זה במובן של הפרעה חברתית או פוביה שקשורה ללעזוב את הבית - למרות שזה כביכול אכן ברור שיש בעיה ספציפית שקשורה לעזיבת הבית. אני לא יודעת ממה זה בדיוק נובע, אני כמובן עובדת על זה בטיפול, אבל רק עכשיו מתחיל הכל להתנקז לי אל הנקודה החוזרת הזו, לפני-כן, כשהייתי שקועה בחרדות בוודאי אבל גם לפני זה - פשוט ידעתי שיש לי בעיה שכשאני צריכה לעשות משהו שאני קצת לא רוצה - אז האי-רצון פשוט משתלט עלי ואני לא מסוגלת לעשות את הדבר. כך התייחסתי תמיד לאי-הרצון שלי לנסוע אל החבר שלי בחיפה, או לחזור לצבא ביום ראשון (שירתתי בחיפה וגם החבר שלי, ושנינו ירושלמים), או לפני כן - ללכת למסיבות בבית-ספר ביסודי או בחטיבת ביניים, וללכת לבית-ספר בכלל באותן שנים. השנים היחידות שבהן רציתי את החברות שהיו לי ואהבתי את הקשרים החברתיים שלי ולא הרגשתי שכופים עלי להיות בחברה היו בתיכון - אלה היו ממש 3 השנים הכי טובות בחיי, בהן הרגשתי יחסית משוחררת וממש נהניתי מהחברה שהייתה לי בבית-ספר. ועד היום יש לי חברות פשוט מעולות מהתיכון, ואני בקשר יומיומי איתן והן ידעו כל השנה בדיוק מה עובר עלי, ואני באמת מאחלת לכל אחד שיהיו לו קשרים כל-כך אמיתיים עם חברים! האמת היא - ואני מקווה שאני לא מעייפת אותך כבר עם תשובתי הארוכה, פשוט השאלה שלך נוגעת בעניינים מאוד מרכזיים - האמת היא שנולדתי עם איזושהי בעיה קטנה בפנים, ועשו לי כמה ניתוחים שהשאירו לי צלקת קטנה והאף שלי היה עקום עד שעשו לי ניתוח פלסטי נוסף לפני התיכון. מאז שאני זוכרת את עצמי, ובמיוחד בכיתות ה'-ט', הילדים פשוט התעללו בי, צחקו עלי נורא, השפילו אותי והכל בגלל האף. אלה היו שנים נוראיות, וגם אז אמא שלי ואבא שלי פשוט לא ידעו איך להתמודד עם זה, אז הם התנהגו כאילו זה לא קיים - הם אמרו שאין לי שום בעיה על הפנים, אני יפה וחכמה וזהו, והם אף פעם לא שאלו למה אני לא רוצה ללכת לבית-ספר, למה אני בוכה וכו'. אף פעם לא סיפרתי להם ממש כמה סבלתי מהילדים. הם ידעו את זה במעומעם, אבל עשו הכל כדי לא לדעת, כי הם חשבו שאם לא חושבים על הבעיות אז הן לא קיימות, וזה עדיף בשבילי. אני חייבת להגיד שהייתי ילדה מאוד שקטה וטובה, לא מעצבנת ולא הייתה פשוט שום סיבה - חוץ מחריגות פיסית קטנה - לזה שהילדים יצחקו עלי ככה. עד היום אני שונאת אותם ושונאת אנשים רעים בכלל. זהו דיאן, זו תשובתי, גם אני מנסה להבין, נראה לי שהפחד לעזוב את הבית קשור לא רק לזה, אלא גם לדפוסים ופחדים משפחתיים עמוקים יותר, כגון טראומת עקירה ושואה במשפחה של אימי וגם של אבי. אני מאוד אשמח אם תגיבי, ובמיוחד אם תוכלי לומר לי - למה התכוונת כשכתבת על טיפול מסוג אחר, לא בשיחות, או על איבחון פוביה/ הפרעה חברתית? איך אפשר לאבחן פוביה ספציפית כזו? אני מכירה רק את הטיפול הפסיכותרפי שלי, הקלאסי - שהוא מאוד טוב בשבילי. אשמח לשמוע על דברים אחרים. תודה, נועה.

היי לך נועה יקרה בקשר לשאלתך , בקשר לאיבחון פוביות או הפרעות קימות או מוסבות , הפסיכאטריה היא התשובה , עושים בדיקה פסיכאטרית , שיכולה להעריך ולתאר תופעות של התיפקוד הנפשי . הרושם שעשית עלי הוא חיובי את בעלת זיקה לעזור לעצמך , היו לך וישנם עדיין קשרים טובים עם חברות מהתיכון ובכלל ,היה לך גם חבר המון שנים , מכאן שהתחברת והיתחבבת על כולם (כולל אותי )את פתוחה זורמת ואמפתית , חרדה חברתית היא, בעצם המנעות מלחשוף את עצמנו לאנשים זרים היסתגרות בבית עד כדי אי יציאה לעבודה וכו ,עם הזמן יש ירידה בערך העצמי בתחושות כישלון וכו . אני לא יודעת באיזה דרגת חרדה את נימצאת אם בכלל בהקשר הזה , וגם את אל תיכנסי ל מחשבות על זה יותר מדי . את ההבחנה המדויקת רק פסיכיאטר יכול לעשות. אני מקווה שתצליחי עם הפסיכולוגית תשחררי רגשות עם נגיעה במקומות הנכונים , וכך שיהיה בהצלחה לכולנו . שלך דיאן

דיאן, השיחה איתך עוררה אצלי היום הרבה מחשבות - חלקן קשות, אבל זה טוב, זה אמיתי. (עפ"י ההגדרות שכתבת נראה לי שאני באמת לא סובלת ממה שנקרא "חרדה חברתית", אלא מחרדות אחרות, אבל ברור שיש להן קשר לגורמים חברתיים). תודה רבה לך על התייחסותך העמוקה והאישית - שלך, נועה.

טלי אם עדיין כאן אנא החזירי לי תשובה דחוף בנוגע למה שכתבת אתמול לטיגי!! בבקשה תגיבו.... \:

עניתי... עכשיו תורך! יום טוב, טלי פרידמן

האם יש בדיקה שיגרתית שניתן לגלות בה את הרמות של דופאמין וסרוטנין אם אין בדיקה שיגרתית איך בכול זאת יודעים אם יש חוסר איזון בהורמונים הנ"ל?

רן שלום אין בדיקה שגרתית ניתן לנסותלזהות בבדיקות מתוחכמות או עקיפות כך שכל מה שאתה שומע זה היסקים מחקריים וטפולים שמוכחים באופן נסיוני בהצלחה עמי

אני מטופלת באפקסור כחודש ימים 2 כדורים ביום!! ועלי לעבור טיפול שיניים ארוך ושאלתי האם אוכל לקבל את זריקות ההרדמה הרבים שדורש טיפול השניים האם זה לא יוצר בעיה??? והאם אוכל לקחת אנטיביטיקה ומשכחי כאבים ביחד אם האפקסור???תודה

שלום בעקרון לא צריכ ה להיות בעיה עם זאת ידעי את רופא השינים ושאלי את הפסיכאטר שלך בהצלחה עמי

לא שכחתי.(אפילו לא ליום).עוד מעט אני יוצא מהבית ,ואת בטח ישנה. תכתבי לי

הי ניר. אכן ישנתי. אבל דווקא היום הצלחתי להתעורר מוקדם יחסית (ב- 8), ואיחרתי לעבודה רק ב- 40 דקות. הישג!! תופעת הלוואי של הסרוקסט שהפריעה לי להרדם בלילה מתחילה ממש לעבור. מתי כבר יצא לנו שוב להתכתב בזמן אמת?

שאלתי בעמוד 327 שאלה רצינית ובקשתי תשובה דחופה מודע לא עונים פעם הפורום הזה היה רציני וענו מהר לכל שאלה ובמקצועיות רבה חבל שזה כך עכשיו אשמח לתשובה על שאלתי

צר לי על העיכוב בתשובה, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא... :) יום טוב. טלי פרידמן

הי אני מדברת מתוך נסיון. אני סובלת מהפרעת אכילה בשם בולימיהץ אני מטופלת דרך הקופה - משתתפים בהוצאות. שוב לא פשוט להיכנס לטיפול. הרבה דברים צציפ מעל לפני השטח אבל הדברים האלו הם הגורמים למעשה להפרעת אכילה. אני בנתיים מוותרת על טיול של אחרי צבא ולא פשוט לי בכלל להיות כאן בארץ. רוב החברים שלי לא יודעים מההפרעה ולשקר להם למה עדיין לא טסתי לא קל. אבל - שווה כל רגע. אני בדרך להחלמה וזו הרגשה טובה. אני עדיין לא יכולה לומר שניצחתי וגם לא יודעת מתי אוכל לומר זאת. רק מקווה שבמאי אטוס לחו"ל.... וכל שאלה או סתם לדבר את יכולה לשאול ואם את רוצנה יכולה לשלוח לי מייל לכתובת שלי. שרה

ראשית תודה רבה על תשובתך אני החלטתי שאני בהחלט הולכת לטיפול. ומקווה שכמו שאת אומרת יהיו תוצאות כי ממש נמאס לי מהמצב הקיים. דרך אגב . מעולם לא שמעתי על בולימיהץ אני משערת שזה קרוב לבולמיה. במה מתאפיינת הבולימהץ? מירי

מירי, נדמה לי שזו היתה סתם "פליטת מקלדת"... אני מניחה שהכוונה היתה לבולימיה. (וסליחה על ההתערבות בשיחתכן)

מירי. את מתכוונת שלא שמעת על בולימיה או על הטעות בהדפסה שנוספה לה ץ בסוף הבולימיה? אני אשמח לענות לך

יש לי ידיד שכועס עליי כי איני מתקשרת ולא משקיעה בקשר. הוא אומר שהוא אוהב אותי. כשאני אומרת שגם אני הוא אומר שהוא יותר ושהוא מקום 55 אצלי ברשימת החברים. אני מצדי מחבבת אותו אך יש מצבים שפשוט אין על מה לדבר. הסברתי לו את זה והמצב עדיין דיי עגום...מה עושים?

http://clubs.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=/message/object&forum_id=794&message_id=21265

אני איבדתי חברה, לא "התנתקתי", ולא עשיתי "פסק-זמן"... אני איבדתי. הפסדתי. נותרתי לבד עם כל ההפסדים. אני אולי מגזימה, אבל אני חשבתי כמוך, לא מצאתי את מה שחשוב באמת, לא הקדשתי מספיק זמן עבור בן אדם שהיה חשוב לי... הייתי בתקופת משבר... כעסתי שהיא לא קיבלה ת'חסרונות, שאני קיבלתי אותה במצבים שונים, אבל כשאני נופלת ונשברת היא נחסמת ותופסת מרחק. מה הקשר את שואלת את עצמך? אוקיי, מעבר לכל זיוני השכל שהצפתי אותך פה, הייתה לי נקודה, העובדה שאני, כביכול, לא מצאתי את כל הדברים שאני מתגעגעת אליהם עכשיו... וחבל... עכשיו לא עובר יום שאני לא חושבת עליה, על מה הפסדתי, וכמו שכתבתי בהודעתי: "הלוואי שיכולתי להחזיר את מחוגי השעון אחורה..." אבל אי אפשר, אז צריך לתמרן ת'זמן בתקווה שהוא יפעל לטובתנו בסוף.

שלום לך... מה קורה? אני מבין מכאן שהוא לא בבית? ויש קצת דאגות לגבי העתיד. אני תומך מאוד בדבריה של עמיתתי טלי, ומוסיף שכיום אולי יש פחות מתחים הנובעים מהמערכת הזוגית.. תמשיכי להיות דמות איתנה ויציבה, למרות הכל את תתגברי. ויישר כח, לעתיד.

?

היי טו'ש, החזרתי לך תשובה באי.סי.קיו, ויש שם גם עדכונים מרגשים.. נדבר אולי בקרוב.. אוהבת .

דיאן, היי קראתי את התשובה שלך בקשר ללופוס ומצבי רוח. בגלל שאת גם חולה בלופוס אז כנראה יהיה לי יותר קל לדבר ולשאול אותך. תראי, תמיד חשבתי את עצמי ליפה ובגלל זה בנים גם היו מסתכלים עלי, אבל בתקופה האחרונה או יותר נכון בשנה אחרונה עשיתי דיאטה כי רציתי להוריד בגלל שהשמנתי מהקורטיזון. דווקא עכשיו אני אמורה להרגיש עוד יותר יפה, אבל משום מה אני בכלל לא מרגישה ככה, בזמן האחרון אני מרגישה בכלל לא מוצלחת, כאילו אם אני אמות אז זה לא יהיה נורא. נמאס לי מהלופוס, נכון שצריך להגיד תודה לאלוהים שזה לא יותר גרוע ממחלה אחרת, אבל אני השתנתי מבפנים, וכל פעם שיש לי פריחה עוד יותר אני נגעלת מעצמי, אני רוצה להשאר בבית ולא להפגש עם אף אחד. לעומת פעם, שההורים שלי היו רבים איתי בגלל שאני בחוץ. אני מנסה לברר על הלופוס, ממה זה, ועוד כל מיני, ממה שאני יודעת שזה גם משפיע על מערכת העצבים ואולי בגלל זה אני מרגישה נחותה, לעומת פעם. אני יודעת שזה לא מנומס לשאול את הגיל, אבל הייתי רוצה לדעת בת כמה את, בגלל שאת אמרת שאת קבלת את הלופוס מלפני 4 שנים. כמו שאני אמרתי בגיל 12 קבלתי ועכשיו אני בת 18. עכשיו סיימתי ללמוד תיכון, והקטע שאני לא עושה צבא זה מכניס אותי לדיכאון, זה לא שאני רוצה אלא פשוט אני מפחדת הכל בא מוקדם מדי, אני רוצה להתחיל ללמוד פסיכולוגיה, ללמוד על התת מודע של האדם אבל אני מפחדת שאני לא אצליח בגלל שאני מתחילה מוקדם מדי. ואני מרגישה שאני לבד בגלל שאף אחד לא במצב שלי, חוץ מכמה אנשים שאני מכירה שהם לא עושים צבא אבל הם שמחים לעומת שאני לא עושה. אולי אני מפחדת מהחיים. אני בטוחה שאם לא היה לי לופוס כל זה לא היה קורה. פשוט נמאס לי ממצבי רוח אני רוצה לחזור להיות כמו פעם שהרגשתי שאני יפה ואהבתי את עצמי. מה אני יכולה לעשות? לשפר את המצב, להעלים את הפחד הפנימי ולהחזיר את הבטחון הפנימי שלי? איך את מתמודדת עם זה אני מקווה שזה לא אישי מדי.... ושתוכלי לענות לי. תודה!

שלום לך יפתי , לפי דבריך הבנתי שאת יפה משהו , את יודעת יש פה כמה חתיכים רצינים בפורום ,כך שאל תתיאשי . את יודעת שהלופוס היא מחלה כל כך לא מוכרת ולא מובנת להרבה אנשים , כך שיש לנו עליונות מסוימת ...הם לא יודעם ולא רואים מה קורה לנו בגוף ובנפש , למה אני מיתכונת ..לזה שריגשותיך הפנימיות הם לא שקופות ואין סיבה לאף אחד לראות בך מכוערת או משהו ..אז יש כאבים בפרקים ,יש אדמומיות בפנים ובגוף ,יש קצת מחשבות דיכאוניות כתוצאה מכך ,אז מה ? כמו כל מחלה אחרת ,סוכרת ,לחץ דם ..וכו, המחשבות האלה שלך הן ,מטרידות וקשות ומסיתות אותך מפעילות היום יום . האם את רוצה באמת להיתגבר עליה ם ולהרגיש חופשיה .ויפה ומושכת ..? אז תיקחי עצמך בידים תעזרי אומץ תשלי -ימי עם המחלה ! ."תאמרי לעצמך ,זה לא נורא אז מה ! אני אתגבר על זה ,בזה שלא אקדיש לה זמן מחשבה , בכלל במשך היום . תהפכי את ימיך כמועילים במשהו חיובי שאת אובת לעשות , ולא נורא שלא היגיסת ..את חופשיה לעשות מה שבא . הכי חשוב באמת בכל מצב תמצאי את הטוב שבוא ..מה שניקרא הנאה זה חשוב למצב הרוח שבוא הגוף משחרר קורטיזון ,ועוד חומרים חשובים . אני מישתדלת לישם את כל מה שכתבתי לך עם כל הקושי הכרוך הכך . לצערי אני ,מבוגרת ממך בהרבה ..יכולה להיות אמך אבל ניראת ומרגישה קטנה קטנה .קיבלתי את הלופוס לפני 4 חודשים ,לא שנים . אני מישתדלת לעשות" היסח דעת "כל הזמן , קוראת ולומדת גם פסיכולוגיה מצירת על זכוכית וכותבת כאן בפורום הנהדר הזה . עם כל החרדות והפחדים והקושי להתגבר עליהם , לבד , ..לא מיתיאשת בקלות . מישהי מתוקה , ביי לך , אני כאן כשתרצי .. כל השאלות .דיאן.

אני עוד יכולה להתקשר עליך זה לא מאוחד?

ליסה, אני עוד ערה. את מוזמנת להתקשר. טלי פרידמן

שמרית היי. מה שלומך? קראתי את התכתבותך עם טלי. ראשית, כל הכבוד על האומץ לעשות את הצעד ולפנות לטיפול. זה נשמע לא פשוט. לדעתי כדאי אולי כן לנסות לתת לעוס"ית עוד צ'אנס, זו בכל זאת היתה רק פגישה אחת וזו רק ההתרשמות הראשונית שלך ממנה. לפי מה שאני יודעת, פסיכותרפיסט הוא בדר"כ מי שלמד בבית הספר לפסיכותרפיה ונחשב מוסמך בזה. כלומר, לאחר לימודי הע"ס לומדים עוד איזה שנתיים, נדמה לי יום בשבוע, לימודי פסיכותרפיה. ואגב, איך הגעת למרפאה במכבי? מה הפרוצדורה? בהצלחה בכל הבחינות, עבודות, החלטות...

הי, תודה.מחר מתחילים לי השבועיים הקשים, אני נוסעת לב"ש להתחיל ולגמור את שאר העבודות. הפרוצדורה היא פשוטה, לפי הדפי מידע שיש למכבי, את בוחרת פסיכולוג (לא כתוב מי עו"ס ומי פסיכולוג, כך הגעתי אליה ולא לפסיכולוג כפי שרציתי), ומתקשרת לקבוע. בכל מקרה היום היא היתה בסדר. יש לה תואר שני בעו"ס והיא למדה פסיכוט' בחו"ל. אז בהצלחה גם לך, ונשתמע...

לסטודנטית, אז מה שלומך? איך עוברים המבחנים? לשמרית, אולי תשלחי לי את רשימת המטפלים של מכבי למייל, ונחליט יחדיו? שיהיה לכן בהצלחה בכל מקרה, טלי פרידמן

שלום רב החלטתי לכתוב כדי שלא אמצא שוב במטבח , כדי שלא אסתובב שוב כסהרורית לחפש אחר מזון וכדי שלא אמצא את עצמי שוב מקיאה עוד ועוד. התהום השחורה של הבולמיה שלי (לעיתים גם האנורקסיה שלי) מביאה אותי למקום הכי נמוך שאפשר. למקום אפל, קודר, למקום שאין שם דבר מלבד אוכל, מזון, הקאות, הרצון להיות עם עצמי ולבד, חוסר חשק לצאת, לראות, לחוות. החוסר חשק לעבוד, ללמוד, להיות עם משפחתי. התהום השחורה של הבולמיה שלי גורמת לי לבכות, גורמת לי לנדוד במחשבתי על הצורך בלהיות רזה, לבדוק עד היכן גבול היכולת שלי... עד היכן הרגליים כושלות, עד היכן הפיזיות לא יכולה לעמוד עוד. התהום השחורה.... מביאה אותי לבדוק עד היכן גבול היכולת הנפשית שלי... שלכן ושלכם רחלי

ברוכה הבאה רחלי... עצם הגעתך הנה, והכתיבה שלך בפורום מעידה על נסיונות היציאה מהתהום... אנחנו כאן. טלי פרידמן

רחלי, התהום השחורה גדולה ועמוקה אבל ניתנת לניצחון. אני עכשיו באמצע המלחמה איתה. יש רגעים טובים יותר ורגעים פחות טובים. תאמיני או לא יש ימים שאני מסוגלת באמת להנות מהאוכל מבלי יסורי מצפון. אני כבר לא בודקת כל דבר ודבר כמות קלוריות ופעם הייתי עושה זאת בלי הרף. עולה על המשקל 10 פעמים ביום. וחוץ מזנה יש כאן הרבה אנשים שיכולים לעזור לך

שלום טלי אודה לך באם תכנסי לדף 325 , (עזרה בהתלבטות ) ןתעני לי בצורה הוגנת בתודה יוסי נ.ב - תני לי פתרונות , מצד אחד בני זקוק ליתר הטיפולים . אך בתנאי בתנאי שיטופל באותו מטפל פסיכולגי .

יוסי, אין פתרונות פשוטים. הבעיה מורכבת, ואין אפשרות להציע פתרונות קונקרטיים משמעותיים בלי לדעת את פרטי המקרה לעומק. ההצעה שכתבתי לך נותנת לך את היכולת להקשיב למה שקורה לך, כהורה, בפנים, ולפעול לפי תחושותיך. בברכה, טלי פרידמן

שלום !! אני נמצא בבעיה כבר המון שנים ועכשיו גיליתי את הפורם הזה וזה חדש לי ומכיוון שאני לא מסוגל ללכת לפסיכיאטר החלטתי לשאול כאן את שאלתי: אז ככה, המצב מאוד שונה ואולי יישמע מאוד לא מציאותי, ואני אולי האדם היחיד שנמצא בבעיה, בעצם בעיות כאלה בחיים שלי. אני כיום עולה לכיתה י"ב. כשעליתי לחטיבה, בכיתה ז', לפני 5 שנים, ביום הראשון שבו הכיתה נפגשה, נתפסתי בילדה אחת, מברגע הראשון שראיתי אותה. התחלתי להתאהב בה במשך הזמן ומכיוון שאני ביישן לא אמרתי לה כלום כל הזמן. כיתה ט הייתה הכיתה האחרונה שבה הייתי איתה באותה כיתה. כשעלינו לתיכון הינו בכיתות שונות, אך עדיין המשכתה להסתכל עליה ולעקוב אחריה כל הזמן ולחשוב עליה כל הזמן ואני לא חושב שהיה יום אחד שעבר מבלי שחשבתי עליה. במשך כיתה י' במשך שנה שלמה כל הזמן הסתכלתי עליה מהחלון בהפסקות ובקיצור כל מה שעניין אותי וכל מה שגרם לי לבוא לבי"ס ונתן למשמעות לשהייה שלי שם היה הידיעה שהיא נמצאת שם. במשך השנה האחרונה, כיתה י"א הכל התגבר, וחבר שלי באמצעות פלאי הטכנולוגיה שלח לה הודעה לפלאפון שאני שלחתי לה את הפרחים. איזה פרחים אתם שואלים עכשיו... אז ביום ההולדת שלה אני לא יכולתי לעבור עליו כאילו לא קרה כלום אז שלחתי לה פרחים. בקיצור היא באה ושאלה אותי אם זה אני - אמרתי לה שלא, היא קיבלה את זה וזהו - נפרדנו לשלום. מאותו רגע לא עברה דקה בלי מחשבה עליה. כל כך התחרטתי שלא היה לי אומץ לומר לה את האמת. התחרטתי שהייתה לי ההזדמנות הטובה ביותר שהיא באה אליי ויכולתי להודות שזה אני אבל לא עשיתי את זה. לא יכולתי לחיות ככה והייתי בדיכאון במשך בערך שבוע ולא יכולתי לעשות כלום. החלטתי שאין ברירה ואני חייב לומר לה שזה אני. אני פשוט הייתי על סף התמוטטות נפשית ואף אחד לא יכל לעזור לי. אז החלטתי לומר לה ולא ידעתי שהסוף שלי לא יהיה טוב. אז בזמן שיעור אחד בבי"ס התקשרתי אליה לפלאפון ואמרתי לה שתצא מהכיתה כי אני רוצה לומר לה משהו. היא יצאה ואני באתי ואמרתי לה שזה אני. אמרתי את זה וחשבתי שלא חשוב מה תהיה התוצאה - זאת תהיה תוצאה חיובית מבחינה נפשית. שאני לא יכול להפסיד. אז היא אמרה שהיא האמינה לי שאמרתי לה בפעם הקודמת שזה לא אני ושיכולתי לומר לה כבר הרבה לפני ושלא הייתי צריך לחכות הרבה זמן. היא אמרה שיש לה חבר והם בקשר רציני ושהיא תשמח לדבר איתי בטלפון לעזור בכל דבר. ככה זה נגמר. הייתי בטוח שהדיכאון יעבור ואני לא אחשוב עליה יותר, שאני אשכח מזה. אבל 5 שנים זה לא זמן קצר וכנראה זה לא גרם לי להפסיק לחשוב עליה. אני כבר לא יודע מה לעשות! עכשיו אני לא יכול לעשות כלום. אני לא יכול לעקוב אחריה כי היא תשים לב - לא שזה דבר טוב לעקוב אחריה אלא זה פשוט מה שהייתי עושה כשהיא לא ידעה. אני לא יודע איך אפשר לשכוח אותה. אני לא חושב שאוכל לאהוב מישהי אחרת גם משום שאני מאוד אוהב את הילדה הזאת ואני ממש מרגיש שהיא בשבילי והיא האדם שאני הכי מעריץ בעולם וגם משום שאני ביישן, ואף פעם לא הייתה לי חברה וקשה לי לפתח קשר. אני לא יודע מה יהיה עלי. אני ממש חסר אונים. האינטרנט הוא המוצא היחיד שלי. אני פוחד שאני אשאר ככה כל החיים שלי אחשוב עליה כל הזמן וכל הסיפורים והשירים שאני שומע על זקנים שמגיעים למסקנה ביום האחרון לחייהם שהם פיספסו את החיים שלהם ואין דרך חזרה גורמים לי לחרדה ופחד שזה מה שהולך לקרות לי. מה אני צריך לעשות? אני צריך לוותר עליה? ואם כן אז איך? או שאני לא צריך לוותר עליה ולהמשיך להאמין שיש לנו סיכוי להיות ביחד? ומה גרם לי להיות כל כך ביישן? אני זוכר שכל חיי הייתי ביישן קיצוני. אני זוכר שבגן רציתי לשאול את הגננת שאלה ולא יכולתי כי התביישתי אז ביקשתי מחבר שלי שם שישאל במקומי. אני תמיד מבקש מאחרים שיעשו בשבילי דברים שכרוכים בדיבור עם אנשים אחרים. איך אפשר להתגבר על הביישנות הזאת? אני מקווה שמישהו כאן מבין מה קורה פה ומבין באמת את המצב כי אני לא ראיתי אדם מתוסבך יותר ממני.

קשה לחיות בעולם של קיצוניות (במקרה שלך זו ביישנות קיצונית). רב הסיכויים שלא תמות בתול זקן, אך זו עדיין החלטה שלך בלבד...אני מציעה שתתמודד עם הרגש הזה וגם תהיה אקטיבי, מעשי. צא לבלות, אולי תכיר מישהי, חבל "להינעל" על הדלת הלא נכונה...זה בזבוז של זמן, אנרגיות וכו'.

ליאון שלום מה שאתה מתאר לא כל כך נדיר ומשונה עם זאת אני לא ידוע איך לעזור לך דרך האינטרנט צריך לראות מה מסובך לך עם הילדה וכן ניתן גם לעזור במקרים של בישנות חברתית מה קשה כל כך לפנות לעזרה מקצועית ? בהצלחה עמי

שלום לכולם.. אני בת 17 ויש לי חבר במשך כשנתיים. לפני שבוע הוא הלך לטירונות, וחזר לסופשבוע במצב נוראי, גם נפשי וגם פיזי. (הוא ישן אצלי ביום שהוא חזר - ומתוך שינה הוא התחיל לצעוק את המספר של ההתפקדות שלו, להגיד "כן המפקד" וכו'.. ). הוא לא בן אדם הכי רזה שבעולם, ככה שדי ברור שהמפקדים שם מתעללים בו (הרי זה ידוע שהמפקדים אוהבים ל"התעלל" באנשים שהכי קשה להם שם - אנשים שמנים או חסרי כושר). הוא סיפר לי שהוא קם ביום כלשהו בבוקר בטירונות, והחליט שהוא לא מאושר מהחיים שלו (הוא היה נתון בלחץ רב עד הטירונות - לימודים בפנימיה צבאית, (אך בלי כל העניין של הכושר, היה שם הרבה יותר קל והוא ציפה לפחות או יותר אותו הדבר גם בטירונות, אך גילה שזה הרבה הרבה יותר קשה, סיום בגרויות, שיפוצים בבית ומה לא... לא נשכח שגם אני לחצתי עליו מעט בכל מיני נושאים שקשורים אליי). הוא החליט שהוא רוצה לצאת מכל המסגרות - להיות חופשי לגמרי, כלומר להפסיק לדבר עם כמה מחבריו, אולי אפילו לצאת מאיזושהי להקה בה הוא נמצא (שהוא מאוד אוהב כך שזה מאוד לא מתאים לו), וכמו כן גם ממני..... הוא אמר שהוא אוהב אותי, אך שהוא רוצה שנעשה הפסקה של שבועיים. הוא אמר שאם נמשיך כמו שאנחנו, תוך איזה חודש חודשיים הוא יעזוב אותי לגמרי, והוא לא רוצה לעשות לי את זה. הוא רוצה להציל את היחסים מבינינו, שלדעתי נראים לי בסדר גמור. הוא אמר שבחצי שנה האחרונה איבדנו את הקסם (יש לציין שבחצי שנה האחרונה הוא היה נתון ללחץ רב, כך שמתי שנפגשנו היינו נשארים בד"כ בבית בגלל העייפות שלו והיינו חוזרים על אותה שיגרה למרות שניסיתי להוציא אותנו ממנה..), ושהוא כבר לא מסוגל למשל לשבת איתי באותו חדר במשך מספר שעות בלי להתחיל להיות לחוץ, שהוא מרגיש שאנחנו כמו זוג נשוי, ושהוא לא מרגיש מאושר איתי ושהוא לא התגעגע אליי בשבוע הראשון של הטירונות. (בזמן האחרון גם אני הייתי עצבנית בעצמי וקצת הוצאתי עליו את זה, מה שגרם לו להיות לחוץ גם איתי, אך הבטחתי לו שאני לא אוציא עליו יותר את הלחצים שלי). דבר זה מאוד הפחיד אותי. הוא אמר שהוא לא רוצה לעזוב אותי, אך לפי נסיון של משפחתו, וחבריו וגם לפי דעתו, הפסקה תעזור לנו, "כדי לחזור עם כוחות מחודשים". דיברנו על זה בחדרי, ושנינו בכינו המון... ככה שזה לא שזה בא לו בקלות. הידיד הכי טוב שלי, שיש לו ראש מאוד דומה לחבר שלי, אמר לי שמה שהוא חושב זה שהכל בגלל הטירונות. כשהוא היה בטירונות - כל העניין של לחזור הביתה ולהתחיל לספר לכולם מה היה ואיך ולמה ואת זה שכולם יקפצו עליו בשאלות - הפחיד אותו. בגלל שבטירונות אמרו לו כל הזמן לך לכאן תעשה ככה והוא היה עם אותם אנשים כל הזמן, כל מה שהוא רצה לעשות כשהוא חוזר זה לשכב במיטה ולא לעשות כלום. ונראה לי שזה מאוד נכון גם לגבי החבר שלי, מכיוון שהוא אמר שהוא מבולבל ושהוא לא יודע מה הוא רוצה ושהוא רוצה להיות חופשי ממחויבויות. כמו כן הידיד אמר לי, שמה שחברי אמר בקשר לזה שנעלם לנו הקסם ושזה הכל התחיל בכלל מלפני איזה חצי שנה, זה רק תירוץ זמני כי באותו רגע לחבר שלי לא היה את הכוח הנפשי להתחיל לתרץ, וכמו כן שהוא לא רצה לפגוע בי. הידיד מכיר את שנינו ואת היחסים שלנו מאוד מאוד מקרוב, ככה שהוא יודע על מה הוא מדבר..... אני מבינה לגמרי מה עובר על החבר שלי, ואין לי בעיה לעשות שבועיים הפסקה, אך מה שכן, זה שכבר אחרי הפעם הראשונה שהלכתי לישון, חטפתי סיוטים והתעוררתי אחרי שעה וחצי. אני נורא מפחדת שאני אתן לו את החופש הזה, ושכשהוא יצא מהטירונות ויחזור לעצמו ויהיה קצת חופשי (אחרי ההטירונות עד ספטמבר אין לו שום מחוייבות - הוא ממשיך ללמוד י"ג-י"ד והטירונות סתם עמדה לו באמצע), אז הוא יחליט שאולי יותר טוב לו בלעדיי. הוא נורא בלבל אותי - מצד אחד הוא בכה ואמר כמה הוא אוהב אותי והיה מצב כשדיברנו, והוא חשב לעשות בהתחלה הפסקה מסוג שונה - שנשאר ידידים לצורך ההפסקה הזאת ושנהיה חופשיים ממחוייבות - ז"א שאם אני רוצה אני יכולה להיות עם מישהו אחר וכנ"ל לגביו. שאלתי אותו אם מישהי הייתי מתחילה איתו, האם היה מסכים - והוא ענה שאולי כן, אבל הוא היה שואל אותי קודם. אני מכירה אותו טוב מאוד, ולכן אמרתי לו - "היית רוצה שמישהו ינשק אותי?" באותו רגע הוא פרץ בבכי. כך שמבחינה אחת אני חושבת שהוא יחזור אליי כשהוא יחזור לעצמו, אך מבחינה שנייה, מה יקרה אם כל מה שהוא אמר על החצי שנה האחרונה, שכבר נאבד הקסם, הוא לא תירוץ אלא באמת? מה יקרה אם כשהוא יחזור לעצמו הוא יחליט שעדיף לו לבד?! המצב הזה נורא מפחיד אותי. הוא הבן אדם הכי קרוב אליי, שאני מרגישה איתו הכי הכי בנוח. תמיד יכולתי להתקשר אליו בקשר לכל שטות, הוא היה הגב שלי ואני שלו. כשהוא חזר מהטירונות אני הייתי שם לפנק אותו ולדאוג לו. לאבד אותו זאת ההרגשה הכי גרועה שיכולה להיות. הוא אמר שבכל מקרה שלא יהיה אנחנו נשאר ידידים עד שיגיע סופו. הוא לא רוצה לאבד אותי בכל מקרה... אני יודעת שבטח אתם חושבים - אז מה, זה לא סוף החיים, את תמשיכי הלאה וכו'. אבל לבן אדם הזה יש חשיבות אצלי כמו שלא הייתה לי לכל בן אדם אחר. אני לא מתייחסת לחיים ולקשרים שלי עם אנשים אחרים כמו שאנשים בגילי מתייחסים, אלא להפך. אני מחפשת את האחד והיחיד שלי, וחשבתי שמצאתי אותו. הוא מבולבל בעצמו ולא יודע מה הוא ירצה, ועל ידי כך הוא בלבל אותי מאוד. עם עצת ידידי החלטתי שהדבר הכי טוב לעשות יהיה לעשות את ההפסקה של השבועיים (נשאר לו שבוע וחצי לטירונות) , (אחרת נאלץ להפרד בכל מקרה), אך במקום להמשיך לדבר טלפונית כמו שהוא רוצה, לא נדבר כלל ואני אתן לו אופציה כזאת - שאני אהיה בסדר בכל מקרה, אתה תחליט מה אתה רוצה, אל תדאג לי אני אהיה בסדר. אני מניחה שאפשר להשוות את זה לכלב - שאם תגרור אותו לטיול הוא ימשוך אחורה, אך אם תקרא לו הוא יבוא איתך. וזה מה שאני עומדת לעשות - כשהוא יתקשר אליי להגיד לו שאני אהיה בסדר, אל תדאג לי ואולי עדיף שלא נדבר בכלל, כדי שהוא לא יצטרך לחשוב עלי וככה יהיה לו עוד לחצים בטירונות שמספיק יש לו כבר. ברור לי שאם אני אגיד לו - תשמע, או שאתה חוזר לעצמך וממשיך איתי או שלא, אז הוא יברח מזה, ככה שזאת לא אופציה. אגב, כשדיברנו, היה רגע שהוא הסתכל אליי בעינים ופשוט בכה לתוך הכרית שלי. שאלתי אותו מה קרה, והבנתי מאותו רגע שזה בגלל שהוא דואג לי (כמה שניות לפני אמרנו משהו שהתקשר, לא זוכרת בדיוק), אז אמרתי לו שלא ידאג ושאני אהיה בסדר (למרות שאני יודעת שאני לא)... באותו רגע היה לו חיוך קטן כזה על הפנים ואמר לי שהוא ידע שהוא יכול לסמוך עליי...... ככה שאני חושבת שאם אני אגיד לו שאני אהיה בסדר ושלא ידאג, זאת תהיה הדרך הנכונה ואפילו ככה הוא יזכר עד כמה טוב לו איתי. בקיצור, אני מפחדת שאם אני אתן לו את האופציה לבחור, ושלא ידאג לי, אז אולי הוא יחליט שעדיף לו בלעדי. הוא נורא בלבל אותי ואין לי מושג מה יהיה עכשיו... ושבועיים זה הרבה זמן - בקושי הצלחתי לישון בלילה בגללו, וכל החלומות שהיו לי היו עליו... הוא אמר לי שהוא לא כל כך התגעגע אליי בשבוע הראשון של הטירונות, אני מניחה שזה בגלל שהוא היה עסוק מדי בשביל להתגעגע, כמו כשנסעתי לפולין והוא אמר לי שלא יהיה לי זמן להתגעגע אליו... אבל מה אם הוא ימשיך בטירונות, ולא יהיה לו זמן להתגעגע והוא יחליט שזהו?! אני מניחה שאין פתרון לזה חוץ מלהמשיך הלאה... ולקוות לטוב. אבל אני נורא מפחדת. אני מרגישה שהוא חומק לי מבין האצבעות. מה עושים?!?!? תודה ומצטערת שזה היה כל כך ארוך.... רציתי לתת לכם את כל האפשרויות שיש..

מצער איני יכול לקרוא הכול אך מידע בנושא השמנים נכון יש מפקדים שמתעללים בשמנים במיוחד למה לא יודע ואם תאכלי לפרט באיזה חייל אולי אוכל להוסיף אבל באמת בקצרה כי איני מסוגל לקרוא כל כך הרבה

לאנונימית שלום רב, נראה ששניכם מבולבלים מאד, ונמצאים בלחץ ובתקופה לא קלה. את שואלת מה לעשות, אך מקריאת המכתב נראה שכבר החלטת מה תעשי: תתני לו שבועיים של חופש. אני בטוחה שההחלטה קשה ומלאת ספקות והתבלטויות, אולם אם החלטת, כדאי שתקחי את האחריות על החלטתך, על כל המשתמע מכך. אף אחד לא יכול להגיד לך מה עלייך לעשות, מה טוב, ומה נכון לעשות. רק את והחבר שלך נמצאים שם בסיטואציה הזוגית הייחודית שלכם, עד כמה שהיא תיהיה מבולבלת, לא עקבית וקשה. רק אתם תוכלו להחליט מה יהיה בהמשך. ייתכן ושיחה כנה על מה שקורה לכל אחד משניכם תביא להתבהרות, אולי אפילו תראי לו את המכתב שלך, ששלחת הנה. זה עשוי להיות בסיס לשיחה כנה, אמיתית ומעמיקה. אני משוכנעת שהחבר שלך יקר לך, והוא לא סתם "עוד בן אדם שבלעדיו החיים ימשיכו כרגיל", אבל לא תמיד את יכולה לדעת מה קורה לו, מה עובר לו בראש ומה עובר עליו. לכן, אם תחליטו משהו, רצוי שזו תיהיה החלטה משותפת, מתוך הבנה של הצרכים והיכולות של כל אחד מכם. בברכה, טלי פרידמן

לאנונימית. לצערי יש לי נסיון עם שני חלקי המקרה שלך:זוגיות וצבא, וכל מה שאני יכולה לייעץ לדעתי הוא: מבחינת צבא, אין מה לעשות זאת עובדה ידוע שהצבא משנה אנשים לאורך כל הדרך, הם לא אותו הדבר בטירונות ובקורסים הם שוב משתנים ובשרות הם שוב משתנים, עובדה! צריך לדעת לתת להם את החופש להשתנות אבל לנסות לזרום עם השינוי שלהם, לתת להם לדבר כמה שהם רוצים על השירות ואף לעודד את הדיבור בנושא, ולא להילחץ, בצבא כל יום מביא למצב רוח שונה. בנוגע להפסקה בזוגיות, אני חושבתשההחלטה שלך לנתק איתו קשר במהלך השבועיים היא נכונה, היא אומנם קשה מאוד לביצוע, אבל אם תעמדי בה תרויחי שני דברים: מבחן אמת לגבי היחסים שלכם. תראי שכמה שקשה לך אם תתמידי בשקט, גם אם אחרי התקופה שהקצבתם לעצמכם הוחלט שלא תחזרו(מה שקשה לי להאמין) יהיה לך הרבה יותר קל (עד כמה שניתן) להתמודד עם פרידה. קחי את הדברים קצת יותר רגוע ותראי שהשד לא כ"כ נורא.. בהצלחה.

שלום לכולם.... רציתי להגיד תודה לכולכם.... חוץ מממכם דיברתי גם עם מישהו בעל נסיון שעזר לי מאוד - ואיכשהו כולכם הגעתם לאותה מסקנה - שאני צריכה לתת לו את החופש שלו, מה שהוא רוצה - להתנתק ממחוייבות. עד שלשום לא ידעתי מה שהצבא יכול לעשות לאנשים, וזה מאוד מפחיד אותי בצורה כלשהי. דיברתי עם החבר אתמול בערב - הוא התקשר אליי, וכבר התחלתי לראות סימני געגועים שלא היו בשבוע שעבר (כנראה בגלל שבשבוע שעבר הוא היה בשוק ממה שהוא עבר, והשבוע הוא ידע למה לצפות) - הוא אמר לי שהוא מתגעגע, קרא לי בשמות החיבה הרגילים וכו', אך מה שהטריד אותי זה שהוא אמר שהוא "חושב" שהוא אוהב אותי.. אני מניחה שהוא רק היה מבולבל. ניסיתי לשחק אותה רגועה כדי שלא לגרום לו לדאוג לי יותר מדי - כי הבנתי שזאת האסטרטגיה החדשה שעליי לנקוט - ואיכשהו הצלחתי להשאר ככה. אך ברגע שסיימנו את השיחה לא יכולתי לעצור את עצמי יותר... אני מקווה שהאסטרטגיה הזאת באמת תשתלם, למרות שמאוד קשה לי בלעדיו - במיוחד שעכשיו הם נסעו בטירונות לשטח אז הוא לא יכול להתקשר בכלל, למשך 3 הימים הבאים, ובכל היחסים שלנו שהם כשנתיים, חוץ משבוע אחד שהוא נסע לחו"ל, לא עבר יום אחד מבלי שדיברנו. האדם אשר דיברתי איתו המליץ לי לעשות רשימה של האסטרטגיה שלי - מה לעשות ומה לא לעשות, ובינתיים זה עובד. כמו כן הוא ייעץ לי לדבר עם ההורים שלו - אשר הם גם - גורם מאוד חשוב ללחץ שלו, אך אני חושבת שאני לא במעמד לדבר עם אמא שלו למשל ולבקש ממנה שלא להלחיץ אותו. אני יודעת שהיא מאוד אוהבת אותי, אך מי אני בעצם שאקבע לה אך להתייחס אליו? אז אם תוכלו להגיד לי אם כדאי לדבר איתה או לא, אני אשמח מאוד. בינתיים המצב רוח שלי די השתפר, תודה לכולם! האנונימית

לא אוהבת לשמוע אותך מדברת על ויתורים. את יותר חזקה מזה. אני יודעת! למה את לא כותבת לי ונעזרת בי, אני פה לרשותך. את הרי יודעת כמה זה טוב לשפוך על מישהו את כל מה שמציק לך , ויותר טוב לקבל עידוד. ואני מוכנה להיות המישהו הזה שיקח ממך את הדברים הרעים , ויעודד אותך. ואפילו יעודד אותך קצת , רק כדי לשמוע שוב את שמחת החיים שלך. ויש לך ממנה הרבה. אני זוכרת... מאוד מעניין אותי לדעת מה הצעד הבא שלך , ואת לא מזיינת לי את השכל . איכפת לי ממך !! אחות או לא ?! ואל תדאגי בקשר אליי. אני נמצאת היום בשלב כזה שאני יודעת לקבל דברים בצורה שונה ממה שקיבלתי עד עכשיו. כך ששום דבר לא יפחיד או ידכא אותי. אז תתחילי לשפוך... ותתני לאחותך בעלת הנסיון הרב בכל נושא ( מריבות עם הורים , לא מבינים אותי וכו' ) לעזור לך (או לפחות לנסות...). אוהבת אותך בילי

בילי יקרה שלי, אפשר להידחף לך להודעה ולשאול מה שלומך ? איך בעבודה ? מה שלום הקושקוש הקטן ? ובכלל.. ספרי לי קצת מה קורה איתך מעבר ללחץ בעבודה, את נעלמת קצת, אני נעלמתי קצת, אבל עכשיו אני פה, ומוכנה להקשיב, אם בא לך לספר. שלך אביב.

היי מקסימה, מה שלומך? שלומי בסדר , טפו טפו טפו.... קצת נעלמתי אבל תמיד הייתי פה . קראתי את מה שעברת לאחרונה , וגם כתבתי לך קצת מילות עידוד, ומכוון שלא קיבלתי ממך תגובה אז לקחתי צעד אחורה כי הבנתי שכנראה את צריכה להתמודד לבד. וזה בסדר. אני לא כועסת או משהו כזה. הרי כולנו באותה הסירה פחות או יותר , ולכולנו ימים רעים . העיקר שעכשיו את מרגישה טוב , והלוואי שזה יהיה לאורך זמן. גם הקושקוש שלי בסדר. איך שהוא מתפתח מיום ליום זה פשוט מדהים. וכמובן חלק מההיעלמות שלי קשור לזה שחזרתי לעבודה , ועכשיו כבר אין לי זמן כמו מקודם. ואני קופצת לכאן מדי פעם בין הכביסות לבישולים. והכל בסדר בעבודה . אני מתחילה לאט לאט להיכנס לשיגרה , וכמעט שאין לי סחרחורות או לחצים בראש. המטפלת שלי אומרת שהתקדמתי מאוד מאוד מאז שהגעתי אליה לראשונה ( בסה"כ לפני 5 פגישות ) ושממש רואים אצלי את השינוי. כמובן שבזה לא סיימתי את חלקי. אני שואפת לעוד. ליום שבו אחזור להיות לפחות כמו לפני ה-17 באפריל 2001 - היום שבו הכל התחיל.... ( נשמע כמו שם טוב לסרט ). תספרי לי גם קצת עלייך. מאוד התגעגעתי. רציתי גם להתייעץ איתך לגבי משהו שקשור לבולימיה . אז אם את מוכנה נפשית להתעסק קצת בבעיות של אחרים , תגידי לי ואני אעזר בך , אם אפשר. אוהבת בילי

עזרה בבקשה......כל עזרה תתקבל בברכה

מה הבעיה ? עמי

היי, ראיתי שאת כאן, אנחנו לא מכירות, לפחות לא באופן רשמי. אני פשוט קצת מתפוצצת מרוב דברים שקורים לי, ורוצה לפרוק קצת, אפשר? אני בדר"כ לא כזאת נודניקית ותלותית. נועה.

תפרקי חמודה, אבל האמת היא שאני קצת בדרך החוצה רק לארוז תיק ולסוע אני אחזור לכאן אחרי האריזה כדי לראות אם הגבת אבל שתדעי שרב האנשים כאן הן נשמות וגם אם זה לא תהיה אני בטח תהיה פה איזה נשמה תוהה להגיב כמו שאמרתי, אשתדל לחזור ואולי אחזור גם בלילה

תודה רבה אורה. אני לא יודעת מה קרה לי, בדר"כ אני מדברת בלי הפסקה על כל מה שעובר עלי, ועכשיו אני מרגישה שיש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד שאני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל.. וגם יש כאן עכשיו מישהו פה בבית, שהוא חלק מהבעיה, ולמרות שהוא לא עושה לי שום דבר רע, אני מתחילה לפתח חרדה מזה שהוא בא, ואסור שזה יקרה לי, כי אין לי שום שליטה על ביקוריו, ואני לא יכולה למנוע ממנו לבוא לכאן.. זה פשוט מישהו שבא אל אמא שלי, אני מאוד מתביישת להגיד.. אמא שלי היא אלמנה בת 50, אבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי, אני בת 26, סובלת מחרדות, ולפני חודש חזרתי לגור אצל אמא שלי כי התמוטטתי מחרדות בדירה השכורה שבה גרתי, ועכשיו אני צריכה שרק יהיה פה שקט ורגוע ויציב בבית, שלפחות פה האדמה לא תרעד. ועכשיו הם שותקים שם למעלה, אמא שלי והבחור הזה, ואני יודעת מה זה אומר - זה בטח ברור גם לקוראים, ואני לא יודעת מה אני מרגישה, אבל זה לא עושה לי טוב. ואני לא יכולה ללכת מפה כי אין לי כוח, ניסיתי, בשבוע שעבר הסתובבתי ברחובות כל הזמן כדי להשאיר לאמא שלי את הבית לבד, ואין לי כוח יותר. ואני מפתחת חרדה. ועכשיו גם לא נעים לי לעשות רעש עם המקשים של המחשב כדי לא להפריע להם. תעזרו לי, נועה.

אביב שלי ראיתי שכעסת ונפגעת מאד קודם אני מצטערת שהגעת למצב הזה שהביאו אותך אליו יותר נכון לא מגיע לך, את בן אדם כזה מדהים ונפלא ורגיש וכנה יש בך המון תכונות שאני מעריכה ואוהבת אצל אנשים שולחת לך המון כח ואהבה והאמת (למרות שזה לחלוטין נתון להחלטתך, ולזמן שלך) אני גם מחכה לתשובה לאי-מייל האחרון שלי אלייך אני נוסעת עוד מעט לפגוש את החתולה (עדיין לא קניתי דגים חדשים) לאנג'ל אני (לא ממש ) מבינה במחשבים אם הבנתי נכון יש סיכוי גדול שאת ההודעה הזו שלי לא תקראי למרות זאת, הייתה לי הרגשה כל הזמן שיש אצלך כמות בלתי נדלית של מסיכות המסיכה הבריאה, המסיכה החולה, המסיכה הנואשת, המסיכה האוהבת (אותי? עד השמיים) אני לא נפגעתי, לפחות לא כמו אביב, כי לי יש יותר מחסומים, אני גם אוהבת פחות וגם נותנת (אמון) פחות וגם נפגעת פחות אני רק רוצה לדעת איפה אנג'ל בכל הסיפור הזה? אני לא משוכנעת שאת מנסה להתחיל בכלל תהליך של חיפוש ורק שתדעי שכולם כאן התחיל עם התהליך הזה מתי שהוא ובמקום חור שחור שאת מצפה למצוא שם בתוכך מצאו מכרה חזק ונוקשה ויציב של יהלומים ויש נפילות ויש אבנים שחורות, אבל הליבה קשיחה ואינה ניתנת לחלוקה המון המון אהבה

אורה זה אני שם למטה אז לא להבהל . א.

לא נבהלתי אני קו?לית

היי אורה מקסימה, מה שלומך ? תודה על ההבנה, אכן נפגעתי, אכן אני נותנת אמון באנשים, וגם נותנת את עצמי, ומביאה את עצמי, ובגלל זה כל כך קשה לי דווקא הסיטואציה הזאת, אבל אני גם אתגבר, ואפיק את הלקחים, ואולי אזהר קצת יותר בעתיד, אבל סביר להניח שלא, כי כזאת אני, מאמינה לכולם, ונותנת כל מה שאפשר לכולם מעצמי, אם אפשר, כדי לעזור, משתפת בדברים הכי קשים כדי לנסות להיות שם בשביל אחרים, ולפעמים אפילו מוותרת קצת על הגבולות בשביל זה. מצטערת שעוד לא עניתי על האימייל, אבל רק עכשיו התחלתי לעלות, ואני מבטיחה להתקשר כבר בימים הקרובים, אני כבר מרגישה יותר טוב, אז רק עוד קצת אתחזק ולטלפון.. שלך אביב.

אני שולחת לך 3 שקים של כח תרשמי על החשבון לילה טוב/בוקר טוב

http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=156711&t=156711

רועי, אני מניחה שזו בחורה ראשונה שאתה יוצא איתה. כעקרון, 3 זה כלום. אתה עוד לא מספיק מכיר ואתה יכול לדעתי, לחתוך איתה את הקשר. זה מה שאני הייתי עושה לו בחור היה אומר לי משפט בסגנון זה. דרך אגב: תוכל קצת לספר על עצמך? עדי

לא מתעלמים פשוט אין לנותשובה כנראה אולי לכשיגיע אחד מהכחולים תקבל תגובה

תראה לה את הדלת. בלי לדבר

אני קראתי את הודעתך, אבל מה אני יכולה לעשות שלא הייתה לה תשובה מתאימה? :-) אני לא חושבת שאני טובה בקטעים האלה...תשאל מישהו שמבין... בהצלחה! ממני.

הבעיה שלי היא במיניות עם החבר שלי. הוא פתאום הפסיק להמשך אליי אבל האהבה שלנו חזקה מאוד. נפרדנו וחזרנו מאוד מהר. קשה לנו לא להיות יחד. האם יש סיכוי שהמצב שלו ישתנה?

האם את דניאל משתי הודעות למטה או מישהו אחר?

כן אני דניאל פשוט את ההודעה הזו לא שלחתי ישירות לפורום אלא קודם לכן בחלון של לאן לשלוח את הבעיה. תראי אני מאוד מפחדת שחבר שלי יזהה אותי בפורום או משהו אחר קרוב או מישהי אחרת לא קרובה אבל מהווה בעיה. אני פשוט רק לאחרונה התחלתי לגלוש והוא גוש כל הזמן ואני לא יודעת מה הסבירות שהווא יגלה אותי אבל אני לא רוצה לפגוע בו ולגרום לנזק בלתי הפיך בקשר שלנו. אני ממש מצטערת על הבילבול אבל אנא עיזרו לי ותנסי להבין אותי. אני פשוט מבולבלת ומפוחדת ביחד.

טיגי שלום רב, את מספרת ש"אתם לא יכולים לחוד", אך באותה נשימה נראה שגם קשה לכם ביחד. אולי תפרטי יותר? תסבירי את החלק שלך לפחות. בברכה, טלי פרידמן

כמו שעניתי לאורה הבעיה המפורטת יותר שלי נמצאת תחת השם דניאל בפורום, אני ממש מצטערת על הבילבול אבל אודה לך אם תקראי את התגובה שלי בהודעה למעלה לאורה ומקווה שתביני אותי.

אני בעבודה עדיין, אבל אני מרגישה עכשיו שאני רוצה קצת לספר. אם את כאן ובא לך, אז תגידי.

אני כאן לשעה בערך. ואת? עדיין כאן? אני רוצה לשמוע ...

מה שלומך מתוקה? איך עבר היום וסוף השבוע? אשמח מאד להצעה שלך מיום שישי (שרק עכשיו קראתי אותה) תכתבי לי לאי-מייל כך שנחליף פרטים בי אוהבת המון

יש לי חבר כבר הרבה שנים. לפני שנה בערך הוא החל לטעון שהוא לא יודע למה אבל המשיכה שלו אלי ירדה. הייתה תקופה קשה מאוד ביננו והוא גם הציע שניהיה בהפסקה תקופה הייתה לו ידידה שמאוד רצתה אותו והוא נמשך אליה אבל לא אהב אותה. הפרידה לא החזיקה מעמד הרבה זמן והוא רצה שנחזור, ניתק כל קשר עם אותה בחורה ואמר שהוא רוצה לתת לזמן להחזיר את המשיכה שלו אלי. מדי פעם יש ביננו מגעים מיניים אבל אנחנו לא מקיימים יחסי מין כי לטענתו הוא לא מסוגל והוא לא יודע למה. הדבר מעיק מאוד על הקשר ביננו מתסכל אותי וגורם לי לריב איתו סתם. נמאס לי לבכות על הקשר הזה. שנינו לא רוצים להפרד. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני. האם יש סיכויי שזה ישתנה? ואם כן זה יכול לחזור על עצמו שוב? אנא עזרו לי .

בני כמה אתם? לאן היית רוצה שהקשר הזה ילך? איפה את רואה אתכם בעוד שנתיים? את אומרת שאתם אוהבים אחד את השני במה זה מתבטא?

אני לא יודעת איפה אני רואה אותנו בעוד שנתיים אבל נראה לי שביחד. קשה לי להגדיר במה אהאבה מתבטאת, אנחנו מאוד מבינים אחד את השני (למרות שלעיתים יש ביננו ניגודים אבל למי אין?) דואגים אחד לשני תראי לאור המשבר הזה ביננו הוא ניהייה קצת אדיש אבל רק כשזה נוגע לבעיה. ניסיתי לגמור את הקשר הזה כבר מספר פעמים אבל לא הייתי מסוגלת לסיים את המשפט הרגשתי כאילו משהו מנסה לחנוק אותי מבפנים. גם הוא לא נתן לי לסיים את המשפט כי עם כל המעטה הגברי אדיש שלו ברגעים באלו הוא היה נשבר ומתחנן שאני לא אעשה את זה. אני החברה הכי טובה שלו והוא שלי. אין משהו שאנחנו לא מספרים אחד לשני. קשה לי לקום ולעזוב אני לא רוצה לאבד אותו, הוא חלק בלתי נפרד ממני.אני מעדיפה שלא לציין בני כמה אנחנו כי אני לא רוצה ליצור מצב שהוא יגלה שכתבתי פה. הוא טיפוס מאוד דיסקרטי ולא אוהב לחשוף את בעיותיו בציבור.

דניאל שלום כשאין משיכה זו תמיד שאלה האם זה מסמן קושי כלשהו בקשר הרגשי ? מה הקושי המיני ? במידה ואינכם מצליחים לברר לכם מה הקושי ומה לעשות עם היחסים ביניכם ניתן להעזר בעזרה מקצועית בהצלחה עמי

אני מבקשת שתעזרו לי אני לא יודעת מה קורה לי אני פשוט מרגישה שאני טובעת. אני כל הזמן חושבת מחשבות רעות שמא יקרה למישהו מקרובי משהו וזה ממש משתלט עליי, אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב כך זה חזק ממני. לקחתי seroxat וזה עשה לי תופעות לוואי כך שבעצת הרופא הפסקתי. האם אוכל להרגיש שוב מהו אושר? נראה לי בלתי אפשרי. אני מבקשת עזרה בבקשה.

דנה, אני באמת מאמינה שאפשר להרגיש שוב אושר אחרי שסובלים מחרדות/ ממחשבות אובססביות או מפחדים שמשתלטים. למרות שאני עדיין לא הגעתי למצב של להרגיש אושר - והאמת היא, שאני לא בטוחה שלפני החרדות הרגשתי אי-פעם אושר אמיתי, משוחרר מרגשי אשמה. אבל אולי דווקא עכשיו יש סיכוי שזה יקרה לי, ככה אני מרגישה. אפשר להינצל מהטביעה, באמת. אני לוקחת סרוקסט וזה כן עוזר לי. אבל אני יודעת שלהרבה אנשים זה לא עוזר ועושה תופעות לוואי איומות. ניסית כדור אחר? הרופא שלך הציע לך משהו?

נועה תודה רבה על העידוד , אבל האושר הזה באמת נראה לי אלפי שנות אור ממני ויש לי את כל הסיבות להיות מאושרת. הרופא שלי נתן לי clonex אבל עדיין לא התחלתי אותם , שמעת עליהם?

נועה, את מספרת שלקחת סרוקסט, אך לא ברור אם את בטיפול. להערכתי, טיפול עשוי להעניק לך את התמיכה והעזרה לה את זקוקה כעת. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום - את בטח התכוונת בהודעתך לדנה ולא לנועה. לדנה - אני מצטרפת להמלצתה של טלי לגבי טיפול פסיכולוגי. בברכה לשתיכן, נועה.

.... (זה לא היה בציניות) ..... התכוונתי לומר שכאשר את טובעת, ומרגישה כ"כ לא טוב, גם אז את לא מרגישה שיש לך במה להיאחז....אני צודקת או שאני רק מדברת שטויות?

האם כדאי לאדם שחושש שכאבי הבטן או הבחילות או העייפות שלו נובעים מלחץ נפשי (לאחר שנבדק את כל הבדיקות האפשריות) לקרוא בנושא? האם ידע עוזר או מזיק? האם אדם יכול לקרוא על מקרים דומים לשלו ולפתח את התסמינים שקרא עליהם, אם כך עדיף שלא היה קורא! אדם שקורא על אימפוטנציה כבעיה נפשית ולא פסיולוגית יכול להילחץ במגע מיני. כמובן שתמיד טוב להחכים אבל לא "לנבור" בנושא אך מהי הגישה הנכונה? בתודה מראש רן

רן שלום, זאת באמת התנלבטות. אני תמיד הייתי בגישה שעדיף לא לקרוא ספרות מקצועית וכו' על הבעיות האישיות שלך, כי זה רק מסבך ומכניס פחדים ורעיונות לראש, וגם כי למי שלא לומד פסיכולוגיה/ עו"ס וכו' (כמוני, למשל, שלא לומדת שום דבר מהתחום) אין מה לעשות עם המידע הזה והוא רק מזיק. לפני שהתחלתי לקחת תרופות נגד חרדות (והייתה לי התנגדות עזה לתרופות במשך המון זמן), חברה שלי שלומדת לתואר שני בפסיכולוגיה הציעה לי לקרוא ספרים/ באינטרנט/ מאמרים וכו' בנושא, ואני ממש לא רציתי. הרגשתי שזה עניין פסיכולוגי שלי, שקשור ונובע מהחיים האישיים שלי, ואני יכולה לדבר על זה עם הפסיכולוגית ועם החברות שלי, אבל אין לי שום עניין וטעם במחקרים מדעיים - מה זה נותן? סתם להכניס את עצמי לתבניות? ואז, רק אחרי שהתחלתי לקחת כדורים, מצאתי את הפורום המצויין הזה, שעזר לי כל-כך הרבה. כי לתדהמתי גיליתי שהמון אנשים סובלים ממה שאני סובלת ממנו, וחווים תחושות דומות כל-כך, גם מבחינת החרדות עצמן, גם מבחינת היחס לכדורים. ודווקא הידיעה שאני לא יחידה במינה פתאום עזרה לי כל-כך. מצד שני, כן יש סיכון בכך שבחודש האחרון אני כל-כולי עסוקה במחשבות נון-סטופ על החרדות, על זה שאני סובלת מבעיה/ מהפרעה/ איך שלא יקראו לזה במונחים הפסיכולוגיים, והיו דברים שקראתי כאן ובאתרים אחרים על תופעות לוואי של הכדורים שאני לוקחת, שהתחלתי ממש באמת לפחד שזה קורה גם לי, למרות שככל הנראה אין לזה שום בסיס במציאות... כך שיש יתרונות וחסרונות. אני חושבת שהיתרונות עולים על החסרונות בסך-הכל, אבל בתנאי שמה שתקרא יהיה בעיקר חוויות אישיות של אנשים שחווים בעיות דומות לשלך, ולא כל-כך חומר מקצועי בנושא, שעלול רק להרחיק אותך מהחוויה האמיתית של עצמך, ולהוות בעצם מעין בריחה. אז זהו, תשובה קצת ארוכה מדי ואישית, אבל זה נושא שהעסיק גם אותי בזמן האחרון. נועה.

רן שלום רב, שאלתך היא מסוג שאלות "מליון הדולר". מה טוב, מה נכון, מה כדאי. אין תשובה חד משמעית, וכל אדם עשוי לחוש אם מה שהוא קורא ומחכים מלחיץ אותו או מאידך מעשיר אותו וגורם להפחתת הלחץ. אני מאמינה שלכל אדם יש מינון אישי של יכולת ספיגה והכלה של מידע, שמעבר אליה זה עשוי לגרום לחרדות ולחצים. בברכה, טלי פרידמן

תודה נועה על הדוגמה האישית , טלי ,תודה על חוות הדעת המיקצועית...

רן שלום אישית איני חושב שידע מזיק עם זאת לעתים קרובות הוא גם אינו כל כך מועיל בטפול בבעיה במידה והיא רגשית ואז לדעתי שווה לפנות ליעוץ מקצועי (אגב יתכן שגם טפול תרופתי יועיל במידה וברורים גופנים עד כה היו ללא ממצא ) בהצלחה עמי

נעלמתי לכמה ימים בגלל שהאינטרנט בבית שלי הפסיק לתפקד באופן טוטלי. לי זה היה מאוד עצוב וקשה כי קרו לי המון דברים מאוד משמעותיים בימים האחרונים שרציתי לשתף אתכם בהם, והייתי צריכה עזרה. בסוף הסתדרתי לבד, עם עזרה גם מחברים "לא וירטואליים", למרות שהעדפתי אתכם - גם כי לא היה לי כוח לדבר יותר, והעדפתי להתכתב, ובעיקר - כי אתם מבינים אותי יותר מאשר האנשים המציאותיים בחיי. בכל אופן, חזרתי, והתעצבתי לגלות שאף אחד לא חיפש אותי... זה אולי שחצני או נרקסיסטי, אבל קויוויתי שמישהו חשב עלי, כי אני באמת חשבתי הרבה על אנשי הפורום, ורציתי לדעת מה חדש עם כולם (למשל - עם אליאן ובית-המשפט). אז אני שמחה שחזרתי, ורוצה לשתף קצת בחלק ממה שעבר עלי בימים האחרונים. אוהבת אתכם באמת, נועה.

היי נועה, אני יכולה להבטיח לך שלפחות מישהו חשב עלייך: באמת תהיתי לאן נעלמת... ואני בטוחה שאני לא היחידה. לא אגואיסטי ולא נרקיסיסטי! טבעי לרצות להיות משמעותיים, להשאיר חותם... ולפחות ככל שזה נוגע אליי, עשית את זה. מקווה שהכל בסדר, ומחכה לשמוע ממך...

תודה על ההודעה המקסימה. אני בעבודה עכשיו, ולא יכולה ממש להתכתב, למרות שאני באמת מאוד רוצה, ורציתי לכתוב גם לך ישירות בהודעה שלי, אבל פחדתי שזה יראה לך מוזר כי כמעט שלא התכתבנו ישירות בעבר... אבל אני באמת רוצה לספר לך קצת על הדברים של הימים האחרונים. אז אולי בהמשך, בערב. בי, נועה.

יש לי בעיה שמאז אתמול מאוד מטרידה אותי . הכרתי בחורה לפני כמה שבועות באיזו מסיבה שארגנתי (ליוםהולדת) אתמול היא אמרה לי שבאותה מסיבה היא בעצפם התלהבה מחבר שלי הכי טוב ובכלל לא הסתכלה עלי. גם אח"כ אחותה שהיתה במסיבה שכנעה אותה להכיר אותי. כשאמרתי לה בציניות (אחרי שהייתי בהלם שהיא מספרת לי את זה אחרי 3 שבועות שאנחנו יוצאים) :"אז אתן לך את הטלפון של החבר," היא אמרה :"נראה לי שאם ניפרד, זה כבר לא יהיה יפה אם אצא איתו". הרגשתי פגוע ביותר, אבל לא רמזתי לה יותר מדי, חשבתי שזה יעבור. היום בבוקר קמתי עם הרגשה רעה ביותר. ואני ממש מדוכדך. אנא עזרו לי מה לעשות: לחתוך איתה, או להסביר לה כמה נפגעתי או בכלל לעבור לסדר היום מחכה לתגובה רועי

למה אף אחד לא מתייחס לבעיה שלי. ?? בבקשה עזרו לי להחליט מה לעשות ???

רועי שלום רב, מה לדעתך האפשרות הטובה ביותר? אתה יכול לעשות מעין טבלה של "בעד" ו"נגד" עבור כל אחת מהאפשרויות. זה עשוי להבהיר לך דברים. אולי תכתוב את הדברים כאן...ונמשיך בהתכתבות. בברכה, טלי פרידמן

נכנסתי לREGEDIT במחשב מחקתי את הBIOS והFDISK למי שמבין... וכשאפתח את המחשב אין לי הארד דיסק יותר ולא תצטרכו לשמוע ממני לפחות עד שאסיים את הלימודים ואדע לתקן את הנזק הזה ביי

אנג'ל יקרה , יש לי רק דבר אחד להגיד לך - הגזמת !! זה אפילו לא משחק.. זה החיים שלך ושל אחרים, וזה מתייחס לכל ההודעות האחרונות שלך כולל לזו, ואני מבינה במחשבים. אביב.

אני מתנצלת מראש על מה שאכתוב כאן. ייתכן שתשנאי אותי. אולי לא תסלחי לי לעולם, אבל אני מרגישה שאני חייבת לומר לך. קראתי את סדרת המכתבים הקשה לטלי. קראתי את הכאב הבלתי נסבל, את הבדידות, את הייאוש וחוסר האמון ואת הזעקה המהדהדת לעזרה. קראתי גם את הפגיעה, את העלבון שלך על ה"נטישה" כביכול, על ה"התעלמות" ממצוקתך, על ההאשמה במניפולציה... אנג'ל, חשוב לי לומר לך: טלי אינה נוטשת אותך, אינה מתעלמת מסבלך ואינה מאשימה אותך בשקר או בהגזמה. לשתף בכאב, לפרוס את הייאוש והעצב - לא זו המניפולציה. המניפולציה היא בכך שאת פורטת על מיתר רגיש, מנסה להציג את טלי כמוצא אחרון. המניפולציה היא המסר המשתמע מדברייך, שאם טלי אינה לוקחת אותך לטיפול אצלה ( הרי זוהי בקשתך ממנה, הלא כן?)- אזי את אבודה, אזי את מתה. זה דבר לא הוגן לומר לאף אחד, ובמיוחד לא לטלי, שבאמת מקדישה מעל ומעבר לכולם כאן, וגם לך. את כותבת שאת נחנקת, בקושי מצליחה לראות מבעד לעיניים הצורבות, בקושי מצליחה לנשום... ואני מאמינה לך. אבל אנג'ל, כשאני הייתי במצב הקשה שאת מתארת לא הייתי כה סלקטיבית בבחירת העזרה. אני רוצה להבהיר: אני לא מציעה לך להישאר במקום שרע לך בו. אם את מרגישה צורך לשנות - את יודעת טוב מכולם מה נכון לך. אבל במצב בו את רעבה לחמצן, את פשוט לא יכולה להרשות לעצמך להחליט שאת מוכנה לקבל הנשמה רק מאדם מסויים!! את יודעת בעצמך שאת זו שנוטשת, את גם כותבת זאת בעצמך. אבל בניסוח שלך, זה נשמע יותר כמו דרך לומר "תראו, תראו מה קרה/יקרה לי בגלל שלא רציתם לעזור לי בדרך שלי". וזה הדבר שאני יוצאת נגדו. אפילו אני מהצד יכולה לראות כמה את חשובה כאן לאנשים וכמה הם מתאמצים להיות שם בשבילך כשאת זקוקה ורוצה. וגם טלי. במיוחד טלי!! אנג'ל, אני מתנצלת שוב אם דיברתי בוטה מדי, מבקשת סליחה אם פגעתי בך. אני מבטיחה לך שלא זו הייתה כוונתי. אבל אני ודה שרציתי קצת "לנער" אותך, לגרום לך לחשוב שוב ולא להסתפק בתשובות של "תודה..." או "מגיע לי שתשנאו אותי...", אלא לנסות באמת להציל את עצמך, כי בדבר אחד אין לי ספק- וזה שאת באמת במצב קשה. ולמרות שאת מן הסתם כועסת עליי מאוד, ולמרות שאולי לא תרצי לדבר איתי יותר אף פעם - אני עדיין כאן, ואשמח לעזור לך בכל מה שאוכל. רק תני צ'אנס אמיתי. דואגת באמת, דפני.

הייתי שמחה אם היית באמת מנסה את כל הדרכים להציל את עצמך. אם היית נלחמת עד כלות הנשימה, למרות הכאב, הפגיעה והקשיים האובייקטיבים. לא היית פתאטית ולא מגוחכת, ואת צודקת, זה ב-א-מ-ת לא משנה מה אני או אחרים יחשבו עלייך. אני מאמינה שנלחמת, אני מאמינה שהתאמצת. אבל אנג'ל, האם את באמת יכולה לומר בכנות שניסית את כל האופציות? האם טלי היא באמת המוצא האחרון, או שאת בוחרת לראות את זה כך, כי זה מה שאת רוצה עכשיו ולכן את מנסה כל דרך להשיג את זה? אם המטפלת הרביעית שלך הרימה ידיים, אז אולי היא לא המטפלת המתאימה. אולי כדאי להחליף, אולי כדאי לשקול טיפול תרופתי, אולי אפילו אשפוז. אני מניחה שאת מתרוממת עכשיו על הרגליים האחוריות ומצהירה ש"לעולם לא!!" ושהגזמתי לגמרי, אבל את יודעת את האמת. את כותבת אותה במילים קשות וכואבות. וכאשר החיים שלך עומדים על כף המאזניים, שום מחיר אינו גבוה מדי! אנג'ל, אין לי מה להסתיר ממך. את יודעת שגם אני הייתי שם, כמוך. אני כותבת הכל מתוך הכאב האישי שלי, כי הסבל והייסורים האלו חרוטים עדיין בזכרוני. ודווקא מהמקום הזה, ארני מרגישה שאני יכולה לכתוב בכנות. כי אם יש דבר אחד שאי אפשר לומר לי, זה שאני לא מבינה את הפחד, לא יודעת כמה כואב. אני מכירה את הייאוש מקרוב, את יכולה לחזור כמה דפים אחורה (אמנם, די הרבה דפים), ולהיווכח בעצמך. הצלחת להוליך שולל הרבה מהאנשים כאן, כולל אותי. אני מודה. אבל עדיין, אני לא חושבת שאת מקרה אבוד. אני לא מאמינה בקטגוריה "אבוד". הרי גם לי אמרו שאני מקרה אבוד, סביר שאמות לפני גיל עשרים מאנורקסיה, וגם אם לא- אשאר חולה כל ימי חיי. ואולי לא תאמיני לי- אבל הדברים שכתבתי בפורום הם אמת לאמיתה. אני באמת יצאתי מזה. אני באמת נפרדתי מהאנורקסיה לנצח... וגם את לא מקרה אבוד, לפחות לא עד שאת תחליטי שאת כזו. אני התרשמתי מהכוח שלך. אני כן מאמינה שתוכלי להבריא אם תרצי. אבל לפעמים אני שואלת את עצמי האם את באמת רוצה בזה. לפעמים נראה לי שיש משהו בעמדת הסבל, במצב המסכנות הזה (סליחה על המילה הבוטה) שמפתה אותך להיאחז בו ולא להרפות... בדבר אחד אני מסכימה אתך במאה אחוז: אין חשיבות למה שאחרים יחשבו, לא משנה כיצד תראי בעיני אנשים. מה שחשוב הוא שתקבלי את העזרה שאת צריכה, ועכשיו. ולצורך זה, חשוב שתהיי מוכנה לקבל אותה, גם אם היא לא מגיעה דווקא מטלי כמטפלת. אני מקווה שלפחות תחשבי על זה שוב, ו.. אנג'ל, אולי אני נאיבית ומטומטמת - אבל אני עדיין מאמינה בך...

אנג'ל, התחרטתי יש לי יותר ממילה אחת להגיד, יותר מהגזמת. הלוואי והיה לי מה להגיד על זה, אני לא יכולה אפילו לנסות לתאר לך או לעצמי במילים מה מתרחש אצלי בלב עכשיו, אבל באמת הגזמת !! חצית את כל הגבולות !! אני זוכרת עוד איך את הגבת לשקרים שכאלה, כשאת היית בצד הנפגע, בצד ששיקרו לו, איך הזדעקת. והנה את עושה את אותו הדבר בעצמך. זה לא משחק אנג'ל, זה החיים שלך, ולא רק שלך, גם של אנשים אחרים כאן בפורום וגם שלי. ובתור מישהי שבאמת מנסה לצאת מזה, אני יכולה עכשיו להבין למה חשבת כל הזמן שרימיתי בנוגע להקאות. אז יש לי חדשות בשבילך, אני לא רימיתי ואני לא מרמה ולא משקרת. אני באמת עוד 5 ימים סוגרת כבר 5 חודשים נקיים. אז זה לא יעבוד אנג'ל. אפשר לצאת מזה, אני הצלחתי למרות הכל. אז התירוץ הזה של אי אפשר, ושל מוצא אחרון הוא קשקוש. את צריכה להודות שאת פשוט לא רוצה, ובגלל זה הענין לא עובד אצלך, ואת יודעת מה, זה לא יעבוד גם אם תהיי בטיפול אצל טלי, זה לא יעבוד גם אם תהיי בטיפול אצל אלוהים בכבודו ובעצמו - כי את פשוט לא רוצה !! אם טלי היא המוצא האחרון בשבילך, אני מוכנה לפנות לך את המקום שלי, אם זה יעזור, למרות שאני לא מאמינה. אז קשה לך לקרוא את זה אני יודעת, אבל תאמיני לי היה לי יותר קשה לקרוא את ההודעה שלך, והיא עשתה לי חרא ענקי בלב. דווקא בגלל שאני כבר לא שם, ודווקא בגלל שאת השתמשת גם בי לצרכייך. השארת לי הודעות יפות נפש באיסיקיו, את חושבת שזה נחשב ? זה לא אני זה המחלה .. וכן, אני חושפת את הכל, כי את עשית את זה. אני חושפת את הכל, כי אני לא מבינה כלום, כי נמאס לי, כי אני מרגישה מנוצלת ומפגרת בגללך. כי אני מרגישה שגם כשהיו לי כוחות אחרונים ואת ידעת את זה, עדיין המשכת לנצל אותם לתועלתך, ואני הייתי מוכנה להיות שם בשבילך, גם עם המעט שהיה לי לתת, רק כדי לתת לך את החיזוקים והתמיכה לעבור עוד יום. ועכשיו אני תמהה לעצמי, אם לא שיקרת גם לגבי דברים אחרים, כמו לגבי המחלה שלך, אם זו לא היתה עוד דרך מוזרה שלך לקחת אותי ביחד איתך למקום בו את נמצאת, שהרי את יודעת כמה קשה לי להיות במקום הזה של מחלות, גסיסה ופחדי מוות, והייתי בו איתך, ולא השארתי אותך שם לבד. אז אולי גם זה שקר ? אולי בכלל לא היה ולא נברא ? אני פורשת ממך. לוקחת את היד ולוקחת אותי. אני לא שונאת אותך, אני מבינה את המקום הקשה והעצוב שאת נמצאת בו, אבל המקום הזה הוא לא בשבילי. אם יש משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו זה שקרים, ובטח לא כשהם דרך שעוזרת להשתמש גם בי. אביב.

הלוואי שהייתי יכולה להחזיר את מחוגי השעון אחורה... למחוק את כל מה שהיה. להחזיר את כל הדברים שאי פעם אמרתי, ואת כל הדברים שעשיתי. את כל הכוח שאיבדתי, ואת כל האנשים שנטשתי. הלוואי... הלוואי שיכולתי להשאיר מכתב אחרון לכל האנשים שאני אוהבת...ולאלה שלא... לומר תודה שנתנו לי להרגיש טוב ברגעים שגם לא היה מגיע לי (וזה היה...אממממ....תמיד) ולכל אלה שגרמו לי להרגיש רע... לאלה שנתנו לי את כל מה שלא היה לי, את כל התחושות שלא הכרתי, שהוציאו ממני את מה שלא ידעתי שקיים רגשות חבויים ולא ממומשים. לאלה שנתנו לי הרגיש איך שאני מרגישה עכשיו, ולאיך שלא הרגשתי בחיים... לאלה שסתם לא עשו דבר למעני ולאלה שעשו המון! הלוואי... הלוואי שיכולתי לתת יותר, ולקבל פחות... הלוואי שיכולתי להגיד משהו לכל אלה שגרמו לי לכתוב את מה שכתבתי הלוואי שיכולתי להסביר לכם את מה שאני מרגישה בלי להרגיש אשמה שאתם מסכנים ששמעתם את זיוני השכל שלי. הלוואי... הלוואי על כ"כ הרבה דברים... הלוואי שיכולתי לעצור את היצר הרע, לדבר איתו להסביר לו שהוא בן זונה... ליצור איתו מערכת יחסים הדדית, שנוכל לחיות באותו גוף בלי מלחמות. הלוואי שיכולתי... הלוואי... זה המכתב האחרון שלי פה, עד שאני אחליט מה אני הולכת לעשות... כשאני אגיע להחלטה בלב שלם אני מבטיחה לחזור ולומר מה הצעד הבא (כאילו שזה מעניין מישהו בכלל...) נ.ב תודה לאנג'ל, אביב, אורה, ליאת(שנעלמה) למיכל, לבילי, לאחת, ליהודה, לטלי(שלא כ"כ יצא לי לדבר איתה) לשרה, לאליאן(שלא ראיתי כבר כמה זמן), ולכל האנשים ששכחתי. אבל את התודה הכי גדולה אני שולחת ל - polly לבן אדם הכי מקסים שקיים עלי אדמות. הייתי רוצה שהיא תקרא ותדע שאני שם בשבילה יותר ממיילים, ושהייתי מוכנה למות בשבילה (עם כל הקיטשיות שבזה)... " ... בתוך הקירות הלבנים בחדר הזה היא חולמת על שמיים אולי היום הדם יפסיק לזרום והיא תעוף מכאן לאן שרק תרצה לאן שרק תרצה ... "

Jacki! לא הייתי כאן כמה ימים ולא ראיתי עדיין האם היו דברים קודמים שכתבת שהובילו להודעה הזו. אבל אני רוצה להגיד לך שאותי זה מאוד מאוד מאוד מעניין לדעת מה יהי הצעד הבא שלך, ומאוד אכפת לי ממך, מהקצת שהספקתי להכיר אותך. בבקשה - אל תעלמי, ואל תצערי, ו... אני מרגישה מגוחך כי אני לא מכירה אותך כמעט בכלל, ואני אפילו לא יודעת מה כואב לך כל-כך... אבל באמת - אכפת לי ממך. אולי זה יעזור קצת. שלך - נועה (ואני לא כותבת את זה כדי לקבל תשובה של: "איזה מקסימה את", אלא כי אני באמת מתכוונת למה שכתבתי.)

קורים דברים שנורא שוברים אותך לפעמים... את יודעת... שבא לך לזרוק הכל לזבל. כל מה שעשית או כל מה שטרחת עבורו. "הקש ששבר את גב הגמל"... כמו שאומרים. כי החזקתי את עצמי נורא בזמן האחרון. אבל לא יכולתי. לומר ת'אמת...דיברתי עם חברה... היא הראתה לי ת'צד השני של הדברים, עכשיו אני מבולבלת, אני צריכה זמן לחשוב על הדברים, כי הויתור קורץ לי, הוא קורא לי אליו, מפתה אותי ומציע לי את כל האפשרויות, מבינה? תמיד כשחושבים מוצאים ת'פתרונות, אני רק מקווה שהפעם זה יהיה פיתרון נכון. כי אם לא.....אז לא.

"בדרך ישרה הולכת נשמה נשמת-אל מוצאת דרכה לסוף הימים באור מלאכים זוהר."

הלוואי שאותן "דרכים" באמת היו ישרות... הכל עקום... לא מובן... מעוקל.... ככה גם החיים שלנו... מסובכים... (...דמעות...)

איזה מספר יפה... 66 ימים בלי בולמוסים והקאות יזומות. מודה גם בפני כולם.לא אנורקטית יותר. היה לי קשה להודות. גם בפני עצמי.... אתמול סיפרתי את זה למישהי ופתאום הבנתי... זה איננו!!!!!!!!!!!!!!!!!!! עשיתי את זה. אם אני ארצה להאמין בזה ואם לאו. אני על משקל תקין לחלוטין. יש לי עוד קילוגרמים להעלות,כי מטרתי לחזור לעצמי לחלוטין לספורטאית שהייתי טוב,בטח נמאס כבר לשמוע ממני סתם התרגשתי ביי, אנג'ל

אנג'ל, שמחה בשבילך!! וכל כך מקווה שהפעם זה נכון, שהפעם זה יימשך...

הרגע קראתי את ההודעה השניה לטלי. עכשיו אני בדילמה, לאיזו אנג'ל עליי להאמין? אז מה באמת קורה? ייאוש או תקווה? אושר או עצב? או אולי רגעים מכל אחד מהם? אשמח אם תכתבי. ובל מקרה, שיהיה קל, או לפחות... פחות קשה. דפני

אני ממש מקווה שאת מרגישה טוב יותר. ויש לך מעט תקווה בלב. אני מסרבת לקרוא לך "דמות בערפל". אני רואה אדם מעבר לערפל. אדם שרוצה לחיות באביב, כמו שאני רוצה להיות חזקה ולא אנושית כמו מלאך. רק שהרצון שלך יותר ארצי משלי. אני מהססת אם להגיד לך שיהיה טוב יותר. כלומר,יהיה.בטוח יהיה.חייב להיות. אבל ממני, שחייה כמו נדנדה, לא שווה לשמוע את זה. וגם אם את משנה כיוון מעתה. גם אם בחרת ללכת מעתה ברחוב אחר. גם אם חזרת לדפוסי החשיבה וההתנהגות הישנים, (שבזה אני לא יכולה להאשים אותך.גם אני עשיתי את זה) למרות הכל, את עדיין אותה בחורה בשבילי שעודדה אותי שצחקה איתי שהייתה שם בשבילי שאני מעריצה כל כך לחיים יש זרימה משם עצמם. לא על הכל יש לנו שליטה ועל כך נאמר: כח השקט- בהתבוננות כח ההתמדה- בידיעת המטרה כח הרצון- בדבקות במטרה כח היצירה- באהבה כח העצירה - בהתחלה חדשה :) להתראות בינתיים, אנג'ל.

היי אנג'ל, תודה, אני מרגישה יותר טוב היום, ולראיה אני "אביב", למרות שסביר להניח שדמות בערפל תעלה שוב, ואולי לא. כתבתי לך גם למעלה. שיהיה לך יום קל, שלך אביב.

בוקר טוב יש לך אימייל דחוף

טלי, עכשיו אני מבינה שאת נוטשת אותי קיבלתי ברגע זה את האימייל השני שלך מהלילה שוב נדחקתי לפינה נאחזתי בתקווה האחרונה בשארית כוחותיי וויתרת עליי טלי לא חשוב מה הסיבה תמיד אני זו שנאלצת לוותר ולסגת אני עושה את זה שוב ביי טלי ותודה

אנג'ל, כל אחד רואה את העולם דרך המשקפיים שלו, וקורא את הדברים דרך ההבנה שלו. אינני האדם היחיד עליי אדמות, לא הייתי ולא אהיה. חוסר היכולת שלך והרצון שלך למצוא מישהו אחר עבור עצמך, נובע מתוך ההחלטות שלך, מתוך בחירה שלך לראות בי מוצא אחרון. את ההחלטה שלי לגבי הבקשה שלך, אינך יכולה לשנות, ואולי בגלל שבפעם הראשונה מישהו לא נכנע למניפולציה, זה כל כך מדרבן אותך להמשיך ולנסות להשיג את זה בכל זאת. אני לא נוטשת ולא מוותרת. זו את שעושה את כל זה. זו את שבוחרת. להחלטתך! טלי פרידמן

דליה מתה כשפגעו בה כילדה!!!!!!!!!!!ו דליה מסתובבת בחיים של עכשיו,חיה מתה חיה פיזית, אבל מתה בפנים. הנפש שלה כבר פגומה, מקולקלת. דליה הולכת בחיים של עכשיו עם שלט על הגב.לא שווה.למרות שכולם אומרים לה אחרת. דליה מרגישה שהכל חלל אצלה בלב, ברגש,בחייה. יש לה מחשבות שהיא לא מצליחה להשתלט עליהם,והיא נשאבת אליהם. דליה נשברה הצליחו לשבור אותה. אפילו החברה חושבת שהיא פגומה, בגלל מה שעברה.וזה כואב מאוד מאוד כל מה שהצליחה להשיג התמוטט לה. אפילו למטפלת שלה היא מרגישה, שבגדה בה שתקעה לה סכין בגב. דליה לא רוצה לגור כאן יותר. רק למה אין לה אומץ לעזאזל, ממה היא פוחדת כל כך.

אולי היא פוחדת להיפגע שוב? אולי היא מפחדת לתת אמון? אממממ.....אולי.....היא מפחדת מ.....מהכל אולי? היא לא יכולה להשלים עם הדברים, קשה לה, כואב לה, ההסתגרות מגנה עליה. מה דעתך? כשפגעו בה....זה הרי כאב נכון? מן הסתם.... אז כאב לא עובר כ"כ מהר... אני לא יודעת איך פגעו בדליה, וגם אם אדע...דליה תהיה היחידה שתדע מהי ההרגשה המדויקת... אבל אולי....?!

זו לא אני,דליה,באמת אבל הלוואי ואותי היו מבינים ככה... אוהבת אותך אחותי הקטנה

לדליה שלום ערפל כבד מאד כאשר פגועים בילדה קטנה הערפל כבד וקשה לצאת ממנו וגם מי שרוצה לעזור נראה לעתים עטוף בשחור באפור בהצלחה עמי

: אני באמת רוצה למות כבר!!!!!!!!!!!! נמאס לי מכל החרא שאני מרגיש בפנים...:(((((((((((((((((( ואולי אני אצטט משיר שאני כ``כ מזדהה איתו...:((( ``יש דברים שרציתי לאמר ואינם נענים לי המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן... לא בכל הדרכים שרציתי ללכת ..הלכתי בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי,לא פעם אחת ועצבות מהלה כל שמחה...כל שמחה ששמחתי כמו ביקשתי דבר דבר שאבד!!!! חלומות שחלמתי והם מקיצים לידי שיברהם בעיניי נשטפים מפניי בדימעה.. ולילות ייסורים לא ספורים.... שהטבעתי ביין כאובד בדרכי בדרכי הרעה. :(((((((((((((((((((((( באמת שאין לי כוח יותר.

אלו באמת רגשות קשים... תחושת ייאוש וסוף דרך, אין כוח ואין מוצא... השיר מבטא את הכל... אבל אולי, אולי, זו תחושה, תחושה חולפת... אולי, אולי, תאזור כוח בכל זאת... בוא הישאר עמנו כאן בפורום, ספר לנו יותר, התחלק עמנו, שאב מאיתנו כוחות, ואולי -- תוכל לתת גם לאחרים...

הפסקתי ואני לא יודע למה הפסקתי לחיות. אני מרגיש כמו כוהנ בכת דמונית כלשהי, שמכינ את עצמו למוות. כבר שבועיים שאני לא אוכל, כי אוכלים בשביל לחיות. מי רוצה לחיות? הפסקתי לקרוא, להסתרק, (שזה אגב די מצחיק) כי אין לי כוח, ואין לי סיבה. מחר היום הולדת שלי. אולי יום השנה שלי. יום חסר ערך, מיותר, שאני רק רוצה להיות אחריו. והכל לא מסיבה מיוחדת, נראה לי הגיון פשוט, ונראה לי עמוקיותר בתוך הלבירינת. אני מרגיש קר, טהור, עשוי מאבן. כל חיי הייתי מוקפ חומה בלתי חדירה או נגישה. מחייכ כשכואב, חותכ כשאדיש. מרגיש אנושי, סוף סוף, כי מהידיים שלי נעלמו העור עצמו, השיערות הדקות והבהירות. הן הפכו למוצג אנטומי, אתר ארכיאולוגי. זה נותן לי סוג של שקט, אני מרגיש סוף קרוב. זה מרגיע. ואני יודע שאני צריכ להיות יותר לחוצ, יותר עצבני אבל לא מצליח להביא את עצמי למצב שבו ארגיש את עצמי. כמעט בכיתי היום על אלבום התמונות שלי. התכווצתי אל מולו. תהיתי למה אני לא מכיר את הדמות שמחייכת או מזעיפה מבט שם. חושב איך הייתי מגלגל את עיניי ומסיט מבט ממנה אם הייתי עוברת ליידה. ניסיתי לאהוב אותה, אבל לא הכרתי אותה. אדם לא מוכר הוא אויב, אדם מוכר הוא בבחינת כבדהו וחשדהו. לא זוכרת מתי נהייתי נכה כל כך. לא נגישה לעולם שלא נגיש לי. לא יודעת מה יהיה מחר, וזה גם בהנחה שיהיה מחר. מוזר לי, הרגשה של גורליות. יותר מדי גורליות, וידיי רפויות מלהלחם

שם הפורום : משפחות של מתאבדים שם המנהל : איתן ג -------------------------------------------------------------------------------- שלום והרבה אהבה לכל המשפחות שיקריהם התאבדו!!! אני איתן גולדברג הורה לגליה ילדה נערה בת 17 שהתאבדה מתמודד מדי יום עם האובדן השכול וההתאבדות שמעלים תהיות ושאלות רבות ,ישמש לעת הזאת כמנהל הפורום. ד``ר גיל זלצמן סגן מנהל מחלקת נוער בבית חולים גהה וחבר בעמותה ישתתף בפורום בההיבט המקצועי .יענה על שאלות בעת הצורך ואולי יספר לנו מדי פעם על תחום המחקר בנושא ההתאבדות . אחת התהיות המרכזיות היא היכולת לבנות חיים חדשים בעלי תוכן ועניין לאחר התאבדות במשפחה. אני מקווה שהתקווה והרצון לדבוק בחיים יעבור כחוט השני בפורום שהוקם עבורכם. אך נקבל ונחבק גם את אלה שלא מרגישים כך. אני וכל משתתפי הפורום נשתף את כולם בדרך שאנחנו עוברים ובכלים שאנו יצרנו לעצמנו כדי שנוכל לעזור ולהיעזר בכם. באמצעות שיחות , מאמרים ,קבוצות תמיכה והרבה הרבה אמפטיה ותמיכה אחד לשני. אנו זקוקים לזה! הפורום אינו מיועד רק לבני משפחה אלא גם לאותם אנשים המכירים חבר, חברה שהאסון קרה להם. ולסיום חשוב לי ליידע את המשפחות שהוקמה עמותה למשפחות שיקרהם התאבדו. העמותה הוקמה ע``י הורים שילדיהם התאבדו ואנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. כיום פועלות מספר קבוצות תמיכה פעילות ברחבי הארץ .אנחנו זקוקים לעזרתכם להמשך המפעל החשוב הזה . בדבר פרטים להתקשר לטלפונים: 1. הדר רוקמן 02-5865390 2. עפרה חרמש 09-9583306 3. איתן גולדברג 03-9698501 שלכם ובשבילכם איתן גולדברג

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ForumPage.asp?id=56