לדיאן!

הייי דיאן, תודה על תגובתך מהלילה. זה מאוד מעניין מה שכתבת, אף פעם לא חשבתי על זה במובן של הפרעה חברתית או פוביה שקשורה ללעזוב את הבית - למרות שזה כביכול אכן ברור שיש בעיה ספציפית שקשורה לעזיבת הבית. אני לא יודעת ממה זה בדיוק נובע, אני כמובן עובדת על זה בטיפול, אבל רק עכשיו מתחיל הכל להתנקז לי אל הנקודה החוזרת הזו, לפני-כן, כשהייתי שקועה בחרדות בוודאי אבל גם לפני זה - פשוט ידעתי שיש לי בעיה שכשאני צריכה לעשות משהו שאני קצת לא רוצה - אז האי-רצון פשוט משתלט עלי ואני לא מסוגלת לעשות את הדבר. כך התייחסתי תמיד לאי-הרצון שלי לנסוע אל החבר שלי בחיפה, או לחזור לצבא ביום ראשון (שירתתי בחיפה וגם החבר שלי, ושנינו ירושלמים), או לפני כן - ללכת למסיבות בבית-ספר ביסודי או בחטיבת ביניים, וללכת לבית-ספר בכלל באותן שנים. השנים היחידות שבהן רציתי את החברות שהיו לי ואהבתי את הקשרים החברתיים שלי ולא הרגשתי שכופים עלי להיות בחברה היו בתיכון - אלה היו ממש 3 השנים הכי טובות בחיי, בהן הרגשתי יחסית משוחררת וממש נהניתי מהחברה שהייתה לי בבית-ספר. ועד היום יש לי חברות פשוט מעולות מהתיכון, ואני בקשר יומיומי איתן והן ידעו כל השנה בדיוק מה עובר עלי, ואני באמת מאחלת לכל אחד שיהיו לו קשרים כל-כך אמיתיים עם חברים! האמת היא - ואני מקווה שאני לא מעייפת אותך כבר עם תשובתי הארוכה, פשוט השאלה שלך נוגעת בעניינים מאוד מרכזיים - האמת היא שנולדתי עם איזושהי בעיה קטנה בפנים, ועשו לי כמה ניתוחים שהשאירו לי צלקת קטנה והאף שלי היה עקום עד שעשו לי ניתוח פלסטי נוסף לפני התיכון. מאז שאני זוכרת את עצמי, ובמיוחד בכיתות ה'-ט', הילדים פשוט התעללו בי, צחקו עלי נורא, השפילו אותי והכל בגלל האף. אלה היו שנים נוראיות, וגם אז אמא שלי ואבא שלי פשוט לא ידעו איך להתמודד עם זה, אז הם התנהגו כאילו זה לא קיים - הם אמרו שאין לי שום בעיה על הפנים, אני יפה וחכמה וזהו, והם אף פעם לא שאלו למה אני לא רוצה ללכת לבית-ספר, למה אני בוכה וכו'. אף פעם לא סיפרתי להם ממש כמה סבלתי מהילדים. הם ידעו את זה במעומעם, אבל עשו הכל כדי לא לדעת, כי הם חשבו שאם לא חושבים על הבעיות אז הן לא קיימות, וזה עדיף בשבילי. אני חייבת להגיד שהייתי ילדה מאוד שקטה וטובה, לא מעצבנת ולא הייתה פשוט שום סיבה - חוץ מחריגות פיסית קטנה - לזה שהילדים יצחקו עלי ככה. עד היום אני שונאת אותם ושונאת אנשים רעים בכלל. זהו דיאן, זו תשובתי, גם אני מנסה להבין, נראה לי שהפחד לעזוב את הבית קשור לא רק לזה, אלא גם לדפוסים ופחדים משפחתיים עמוקים יותר, כגון טראומת עקירה ושואה במשפחה של אימי וגם של אבי. אני מאוד אשמח אם תגיבי, ובמיוחד אם תוכלי לומר לי - למה התכוונת כשכתבת על טיפול מסוג אחר, לא בשיחות, או על איבחון פוביה/ הפרעה חברתית? איך אפשר לאבחן פוביה ספציפית כזו? אני מכירה רק את הטיפול הפסיכותרפי שלי, הקלאסי - שהוא מאוד טוב בשבילי. אשמח לשמוע על דברים אחרים. תודה, נועה.

היי לך נועה יקרה בקשר לשאלתך , בקשר לאיבחון פוביות או הפרעות קימות או מוסבות , הפסיכאטריה היא התשובה , עושים בדיקה פסיכאטרית , שיכולה להעריך ולתאר תופעות של התיפקוד הנפשי . הרושם שעשית עלי הוא חיובי את בעלת זיקה לעזור לעצמך , היו לך וישנם עדיין קשרים טובים עם חברות מהתיכון ובכלל ,היה לך גם חבר המון שנים , מכאן שהתחברת והיתחבבת על כולם (כולל אותי )את פתוחה זורמת ואמפתית , חרדה חברתית היא, בעצם המנעות מלחשוף את עצמנו לאנשים זרים היסתגרות בבית עד כדי אי יציאה לעבודה וכו ,עם הזמן יש ירידה בערך העצמי בתחושות כישלון וכו . אני לא יודעת באיזה דרגת חרדה את נימצאת אם בכלל בהקשר הזה , וגם את אל תיכנסי ל מחשבות על זה יותר מדי . את ההבחנה המדויקת רק פסיכיאטר יכול לעשות. אני מקווה שתצליחי עם הפסיכולוגית תשחררי רגשות עם נגיעה במקומות הנכונים , וכך שיהיה בהצלחה לכולנו . שלך דיאן

דיאן, השיחה איתך עוררה אצלי היום הרבה מחשבות - חלקן קשות, אבל זה טוב, זה אמיתי. (עפ"י ההגדרות שכתבת נראה לי שאני באמת לא סובלת ממה שנקרא "חרדה חברתית", אלא מחרדות אחרות, אבל ברור שיש להן קשר לגורמים חברתיים). תודה רבה לך על התייחסותך העמוקה והאישית - שלך, נועה.