התהום השחורה של הבולמיה II

שלום רב, אתמול כתבתי, והנה אני שוב כותבת. אני כאן כדי לספר שמחר אני הולכת לפגישה ראשונה אצל פסיכותרפיסטית. ואני מתה מפחד. אלוהים כמה אני פוחדת. אני כאן כדי לספר שהגעתי למצב שכל כך רע לי, אין שום אושר בחיי מלבד התהום השחורה של הבולמיה. מלבד האכילה האובססיבית כשאני מגיעה הביתה. דבר לא מעניין אותי. אני כאן כדי לספר שאני הולכת להיות חשופה. שאני הולכת להשיל מעלי את הקליפות הרקובות, אני הולכת מסע ארוך וקשה ומקווה ששם אמצא את האור בקצה המנהרה. הגעתי לסוף דרכי. תודה טלי ותודה שרה על שקראתן על התהום השחורה של הבולמיה שלי. רחלי

בהצלחה עמי

רחלי, כמו שכתבתי לך אמש, את מחזקת את דבריי גם כעת. עם כל התחושות הקשות שלך, וההתבוססות בתוך התהום השחורה של הבולימיה, הגעת הנה, כתבת, היית מוכנה לקבל תגובות, ואת ממשיכה הלאה עם הרצון לצאת מהתהום והולכת לטיפול. אלה הם צעדים משמעותיים ומאד מאד חשובים. חיזקי ואימצי! אנחנו כאן. ושיהיה בהצלחה מחר! טלי פרידמן

בולימית : "די אני לא יכולה לאכול כלום, אני מתפוצצת" "חברה שלה :" אז תכניסי אצבע ותקיאי" בולימית "אם הייתי יכולה להכניס אצבע, הייתי מכניסה נקניקיה"

אותי זה ממש לא הצחיק !! אפילו העציב מאוד.. בדיחות שחורות שכאלה עושות לי חרא. אביב.

לשרונ/ה את/ה כלום, לא מאחלת לך הפרעת אכילה מכל סוג שהוא. רחלי

שרונה! התרשמתי מהתשובות והעצות שאת נותנת כאן שאין לך כוונה לעזור - אלא לעשות רע לאנשים. כאן זה לא המקום, הרעיון של הפורום הזה, אם לא שמת לב, הוא הפגנת חיבה, ידידות ועזרה מתוך נתינה ולא "ירידה" - אז אולי כדאי שתחפשי פורום אחר?