התהום השחורה שלי-לאביב

אביב את מקסימה. אני נכנסת לכאן וקוראת את שאת כותבת. אני הולכת לטיפול מלאת ספקות, מלאת חרדות ופחדים - את יודעת - הבולמיה, האנורקסיה, הם הנשלטים והשולטים בחיי, הם לא עוזבים אותי ואני לא אותם - ויש לנו שליטה מלאה אחד על השני. וכל ההקדמה הזו היא לומר לך תודה ענקית כי החיוג לפסיכותרפיסטית, קביעת הפגישה הדחופה, (הכל קרה היום) זה הרבה בזכותך. הרגשתי שאם לא אעשה צעד לטובתי, מחר יהיה הצעד הזה לרעתי ומי יודע לאן הייתי מגיעה. אכתוב מחר. רחלי

סתם הצצתי, וזה נחמד לראות אמירת תודה, נחמד שתמיכה של הפורום יוצרת עשיה ורצון לשנות. אם יורשה לי נדמה לי שאני מתמכרת לפורום פה ושם שואלת שאלות אבל גם "מציצה" כדי ללמוד מסיפורו של האחר, ולעיתים ממצבי הלא מושלם גם להאיץ לייעץ. בכל מקרה שיהיה בהצלחה

זה לא עינייני, ולא הפנית ת'הודעה אליי אבל... המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן ב-ה-צ-ל-ח-ה!

לג'קי את יודעת, אני לא אומר תודה על הברכה שברכת אותי, אני אומר תודה רק כשארגיש טוב ושאדע שאני אכן בדרך הנכונה. אני יודעת שהברכה הזו מכל הלב, אבל יש לי ספקות לגבי עצמי ולו רק משום שאני מכירה את עצמי הכי טוב שאפשר. אני יודעת שאם לא אהיה חזקה שוב אברח כשיהיה לי קשה ומה יותר קל מזה? הבטחתי שאכתוב מחר, והנה שוב אני כותבת, ניסיתי להרדם ואני כל כך מתוחה ועצבנית וכל כך חסרת מנוחה שרק בא לי לאכול. התהום קוראת לי שוב. בינתיים אני כאן עד ש... רחלי

היי רחלי, אני אמנם לא אביב, אבל גם אני הייתי בתהום הזו של הפרעת אכילה (אנורקסיה במקרה שלי), והייתי שם הרבה שנים. אני זוכרת היטב את הרגשת החור השחור, תחושת המבוך ללא מוצא... רחלי, חשוב לי לומר לך: השד הזה אמנם נורא, א-פ-ש-ר לנצח אותו. גם אם נדמה שלא, גם אם את מרגישה נשלטת לחלוטין , גם אם אינך יכולה לדמיין את המשך החיים בלעדיו - למרות כל הסבל שנגרם לך. עשית את הצעד הראשון עבור עצמך. החלטת ללכת לטיפול. אני יודעת כמה ההחלטה הזו קשה, ואני מעריכה את האומץ שלך! אבל, לפעמים רמת הציפיות מתחילת הטיפול גבוהה מדי: שינויים אינם מתרחשים בן לילה, וחשוב לזכור שהתהליך לפעמים נראה "תקוע", ולעתים אפילו קורה שיוצאים משיחה טיפולית במצב רוח גרוע משהיה כשנכנסנו ... ועדיין, זו הדרך. הדרך הזו, כמו החיים, כוללת עליות וירידות, עצב ושמחה, אומץ מהול בפחד, ייאוש לצד תקווה. זו הדרך, עם הקשיים והמכשולים, כמו גם עם אור השמש, הציפורים והפרחים... יש בה מהכל- רע וטוב, מחלה ובריאות, שחור ולבן... ובעיקר הרבה גווני אפור . היי חזקה. את מתחילה מסלול לא קל, מסלול הדורש השקעה, מאמץ ונחישות. מסלול שיכאיב לפעמים, שאולי יהיה מייאש לפרקים, אך כזה שוודאי יכלול קטעי הבנה עמוקה, רגעי אושר, ניצחונות קטנים, והמון תקווה... שיהיה באמת בהצלחה. אשמח אם תשתפי אותי... דפני.

דפני הקריאה שלך מעודדת אותי מצד אחד ומצד שני מעציבה אותי וגורמת לי לבכות. קראתי כאן על כך שהדרך לא קלה וזה הפחד שלי שאני אתייאש, שאשבר, שלא אוכל להתמודד. כי הרי אני חיה עם המחלה הזו כבר 9 שנים כמעט 10 שנים. קשה לי עם פרידות. כל סוג של פרידה קשה לי וזו המחלה חברתי הטובה ביותר הסודית ביותר, הנהדרת ביותר היאוש מפני אני. כתבתי שדבר לא יערער את החלטתי ללכת לטיפול ולפחות לנסות. וכך אעשה. גם לך לא אומר תודה על העצות. אני מקווה לומר תודה כשארגיש שאכן יש שיפור במצב. רחלי