ננננננממממממממאאאאאאסססססס

: אני באמת רוצה למות כבר!!!!!!!!!!!! נמאס לי מכל החרא שאני מרגיש בפנים...:(((((((((((((((((( ואולי אני אצטט משיר שאני כ``כ מזדהה איתו...:((( ``יש דברים שרציתי לאמר ואינם נענים לי המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן... לא בכל הדרכים שרציתי ללכת ..הלכתי בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי,לא פעם אחת ועצבות מהלה כל שמחה...כל שמחה ששמחתי כמו ביקשתי דבר דבר שאבד!!!! חלומות שחלמתי והם מקיצים לידי שיברהם בעיניי נשטפים מפניי בדימעה.. ולילות ייסורים לא ספורים.... שהטבעתי ביין כאובד בדרכי בדרכי הרעה. :(((((((((((((((((((((( באמת שאין לי כוח יותר.

אלו באמת רגשות קשים... תחושת ייאוש וסוף דרך, אין כוח ואין מוצא... השיר מבטא את הכל... אבל אולי, אולי, זו תחושה, תחושה חולפת... אולי, אולי, תאזור כוח בכל זאת... בוא הישאר עמנו כאן בפורום, ספר לנו יותר, התחלק עמנו, שאב מאיתנו כוחות, ואולי -- תוכל לתת גם לאחרים...

הפסקתי ואני לא יודע למה הפסקתי לחיות. אני מרגיש כמו כוהנ בכת דמונית כלשהי, שמכינ את עצמו למוות. כבר שבועיים שאני לא אוכל, כי אוכלים בשביל לחיות. מי רוצה לחיות? הפסקתי לקרוא, להסתרק, (שזה אגב די מצחיק) כי אין לי כוח, ואין לי סיבה. מחר היום הולדת שלי. אולי יום השנה שלי. יום חסר ערך, מיותר, שאני רק רוצה להיות אחריו. והכל לא מסיבה מיוחדת, נראה לי הגיון פשוט, ונראה לי עמוקיותר בתוך הלבירינת. אני מרגיש קר, טהור, עשוי מאבן. כל חיי הייתי מוקפ חומה בלתי חדירה או נגישה. מחייכ כשכואב, חותכ כשאדיש. מרגיש אנושי, סוף סוף, כי מהידיים שלי נעלמו העור עצמו, השיערות הדקות והבהירות. הן הפכו למוצג אנטומי, אתר ארכיאולוגי. זה נותן לי סוג של שקט, אני מרגיש סוף קרוב. זה מרגיע. ואני יודע שאני צריכ להיות יותר לחוצ, יותר עצבני אבל לא מצליח להביא את עצמי למצב שבו ארגיש את עצמי. כמעט בכיתי היום על אלבום התמונות שלי. התכווצתי אל מולו. תהיתי למה אני לא מכיר את הדמות שמחייכת או מזעיפה מבט שם. חושב איך הייתי מגלגל את עיניי ומסיט מבט ממנה אם הייתי עוברת ליידה. ניסיתי לאהוב אותה, אבל לא הכרתי אותה. אדם לא מוכר הוא אויב, אדם מוכר הוא בבחינת כבדהו וחשדהו. לא זוכרת מתי נהייתי נכה כל כך. לא נגישה לעולם שלא נגיש לי. לא יודעת מה יהיה מחר, וזה גם בהנחה שיהיה מחר. מוזר לי, הרגשה של גורליות. יותר מדי גורליות, וידיי רפויות מלהלחם