תוצאות חיפוש עבור הפרעת-התפרצות-לסירוגין

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. יצאתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Risperdal 4 mg \פעם ביום Lustral 150 mg \ פעם ביום Clonex 0.25 mg \ פעם ביום Dekinet 2 mg \ 3 פעמים ביום בהמשך באשפוז יום פסיכיאטרי ברמב"ם העלו לי את הלוסטרל (lustral) ל 300 מ"ג ביום והורידו את הריספירדאל (risperdal) ל 2 מ"ג ביום . בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . שוחררתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Modal 50 mg \ 3 ביום Nocturno 7.5 mg \ 1 ביום Seroquel XR 300 mg \ 2 ביום Efexor XR 150 mg \ 1 ביום יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש ושם טופלתי בטגרטול cr 400 מ"ג ביום שנועד להרגעת התפרצויות כעס , וטופלתי בנוסף ב רסיטל 20 מ"ג\יום בנוסף המשכתי עם הסרוקוול xr 600 מ"ג\יום . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder ונתן לי את הטיפול הבא : Seroquel XR 600 mg \ ביום Modal 150 mg \ ביום Ambien CR 12.5 mg \ ביום לשינה Depalept Chrono לטיפול בהתפרצויות כעס \ זעם : להתחיל 500 מ"ג ולעלות ל 750 מ"ג ביום . להפסיק Viepax להתחיל Clonex 0.5 מ"ג 2 פעמים ביום . אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישנו מרכיב אובססיבי בולט בתמונה , שמקבל ביטוי ברצון חוזר וטורדני לשנות את הטיפול ולפנות מחדש לכל מיני מקומות לצורך לשנות את הטיפול . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . הפסיכיאטר המליץ לי על הטיפול הבא שאני מקבל אותו עכשיו (כיום) : Seroquel XR 800 mg \ ביום Depalept Chrono 750 mg \ ביום להפסיק מודאל (modal) בטענה שלא עוזר לי , וגורם לי לתחושת האי שקט . להמשיך Viepax XR 300 mg ביום . לקחת Cipralex 10 מ"ג ביום . Clonex 0.5 מ"ג \ 3 פעמים ביום . להתחיל Deralin 10 מ"ג \ 2 פעמים ביום . להרגעת האי שקט . Ambien CR 12.5 mg לשינה . בימים אלו (כיום) אני מקבל את הטיפול הזה . יש לי מספר שאלות : 1- חוות דעת על הטיפול התרופתי שאני מקבל עכשיו ואיך הטיפול הזה עשוי להועיל לי ? 2- האם יש צורך להעלות את מינון הדירלין ל 40 מ"ג 2 פעמים ביום כי אני עדיין מרגיש אי שקט ? 3- מה המטרה של השילוב של ה Viepax XR 300 mg עם ה Cipralex 10 mg ואיך זה עשוי להועיל לי ? 4- האם ה Depalept Chrono אמור למנוע את התפרצויות הכעס\זעם וכמה זמן צריך כדי שתורגש השפעתו במלואה ? 5- האם אפשר לקחת Seroquel XR 800 mg (כל המנה) בבת אחת בערב ? 6- האם Modal 150 mg ביום יכול לגרום לתחושת אי שקט ? 7- האם אני יכול לוותר על ה Modal ולהסתפק ב Seroquel כתרופה אנטי-פסיכוטית ? 8- חוות דעת על האבחנה הפסיכיאטרית שלי ? 9- חוות דעת על האבחנה הפסיכולוגית שלי ? 10- חוות דעת על טיפול פסיכיאטרי מומלץ ? 11- חוות דעת על טיפול פסיכולוגי מומלץ ? 12- חוות דעת על אפשרויות שיקום דרך ביטוח לאומי ו\או סל שיקום ?

נשואה להלןם קרב מאז מלחמת יום כיפור 3 חודשים אחרי שנישאנו חזר הלום ואני אשה בת 22 נשארתי נשואה כל היום כאשר התברר לי שהיה לו אשה גרושה עם שני ילדים שדאג לפרנסתה ולכל. ה שהיא היתה צריכה מבוגרת ממנו 8 שנים קשה היה לעלות כי היה הולך אליה בבוקר לפני העבודה היה עסק משפחתי לפי פסיכולוגים הסבירו שהיה אובססיבי אליה ומכור לה כמו סמים קשה לי להבין את המכור בנוסף כשנודע לי הענין מכחיש בעזרת פסיכולוגים אנחנו חיים באותו בית ללא קשר עם מיעוט מלל ככה מונעת התפרצויות זעם הוכר כנכה קשה מקבל ליווי. מה דעתך בנושא כי היום אני תלויה בו כלכלית בקיצבת גמול וההיצע אם חד הורית לא יכולתי לדעת על התנהגותו והתפרצויות הזעם של אבקש את דעתך בנושא היה עם הגרושה שנים רבות מאד כמו 18 שנה עד שהוכר כנכה צה״ל קשה ביותר אשמח לחוות דעתך

שלום. בני בן ה15.5 לוקח תרופת ויואנס 30 מג כבר כ 4 חודשים. תרופה משפיע עליו טוב, עוזרת לו מאוד לתפקד היטב במהלך הלימודים. בעבר הוא קיבל ריטלין שעשה לו תופעות לוואי קשות, היה סגור, חסר חיות ושימחת חיים,בסופו של דבר הפסיק לישון בלילה ופיתח חרדות. עכשיו לכאורה הכל בסדר אבל הילד התחיל לשבור דברים בבית, הכל כאילו בטעות ולא בכוונה, אבל תוך זמן קצר יחסית הוא פשוט הרס כל מיני דברים, מסך מחשב, טלפון,דלת של ארון, שריטות בשולחן עבודה שלו, ועוד, הוא מסביר שהוא כועס, ואז בטעות דופק או טורק קצת חזק מידי. הוא לא ממש מסוגל להודות שזה לא בסדר, נכנס למגננה. אין לא התקפי זעם באופן כללי, הוא לא מרביץ או צועק בבית או בית הספר, אבל כל פעם אנחנו מוצאים עוד דברים הרוסים. יש לי הרגשה שזה קשור לכדור שהגביר לו את הנטיה שהייתה לו קודם, אך הייתה מינורית, היה טורק דלת או משהו בסגנון פעם ב... עכשיו אני פשוט לא יודעת מה לעשות ולא מזהה את הילד. אבל יש לי רצון להפסיק לו את הכדור. למרות שזה עוזר לו מאוד בלימודים. האם יכול להיות שוויואנס גורם להתקפי זעם כאלה? תודה

שלום רב בני בן שש וחצי עולה לכיתה א ילד מבריק.מפותח מכפי גילו,חברותי ובכלל שמח ומדהים. היום היה אירוע שמלחיץ אותי מאוד .בכללי לעיתים שהוא כועס הוא כועס באופן מוגזם עד שנושם ונרגע.קורה לעיתים רחוקות ובשליטה. היום היינו בבריכה.רב עם אחיו וכעסנו עליו.והוא מאוד נפגע כי טען שאחיו משקר וכולם נגדו.יצא מהמים כועס חזר והיה בצד עד שנרגע. במהלך הכעס(שבו ניסינו לדבר איתו והוא צעק"די עזבי אותי") שמעתי אותו אומר לעצמו בעודו מושך לשנייה את המצוף "אני כל כל כועס שלא איכפת לי לטבוע" הפסיק מיד.איש לא שמע.אני לא אמרתי כלום והוא נרגע. אני כבר שעות בחרדה. מה פשר האמירה?האם הוא בסיכון?מה עלי לעשןת? בנוסף לחרדה הרגילה עלי לציין שבן דודי בן 16 התאבד לפני כשנתיים.תלה את עצמי לאחר התקף זעם קשה(היה לו עוד רקע אבל זה הסיפור הסופי לצערי) ואני מתה מפחד שזה דומה ואני מפספסת משהו.אודה לעזרתכם.

אני סבתא פעילה ומעורבת לילדה בת 3.הנכדה טיפוס דעתני ועומדת על שלה מתמיד ועתה לאחר שנולד לה לפני חודש אח הכל מקצין.יש לה התקפי זעם פתאומיים בהם היא בוכה וצורחת לאורך זמן.כבר שבועיים כשאני באה אליה היא לפתע וללא כל סיבה צועקת- סבתא לכי מפה.גם אם אני הולכת לחדר אחר היא צווחת שאני אלך מהבית. אני לא נעלבת אך לא יודעת איך להגיב.אודה לעצתך.

וכן חשוב לראות את הטוב. אז נרשמתי להשתלמות מעניינת ממש שהיא סוף סוף פנים מול פנים כמו לפני הקורונה. לצערי ההשתלמויות נעשות בזום ולי קשה עם זה. ועושה לי טוב לצאת מהבית ללמוד, להתחדש וכו'. למרות שהעבודה מאתגרת יותר השנה כי יש יותר ילדים עם התפרצויות זעם וממש מורגש חוסר רגיעה בגן. אני מרגישה שאני מצליחה לגעת בילדים מאתגרים ועוזרת להם להרגע, למצוא דרכים יחד להפיג את המתח וחוסר הרגיעה... ואני בעצמי קצת יותר בטוב השבוע, פחות חדשות ופחות בשורות....קצת להריח את הגשם והטבע עושה לי טוב. אפתח זאת גם בגן, הקמת גינה, זריעת פרחי בר, זימון ציפורים לגן ומגוון מינים..מנסה. התחדשות של הטבע. מקווה שגם אנחנו נתחדש בבשורות טובות של הפסקת אש וכו...קצת אוויר לנשימה השבוע.

שלום אני בת 44.5 הפסקתי אחרי 12 שנים לקחת גלולות גנרה. מאז חצי שנה עברה. מחזור מופיע כל חודשיים, מדלג ומתקצר צרבות ובערה בחזה .הראש בוער הפנים בוערות. ( יש לי ריפלוקס אבל פתאום הטיפול לא עוזר)התקפי עצבים לעיתים, ידיים נרדמות חרדה האם יש מצב שאני בגיל המעבר? כל כך מורכב לי אני גם עם פיברומיאלגיה ריפלוקס וכל הנושא קשה ומורכב אודה לעזרה.

שלום רב, מבקשת לברר האם אדם בריא, ללא רקע של מחלות נפשיות, אף לא בקרב בני משפחתו, יכול ללקות בהתקף פסיכוטי - תקופה של התקפי זעם המלווים בקללות נוראיות?.. האם ניתן להבין את ההתבטאויות הנוראיות לכך שהן פורצות ללא שליטה??.. תודה

שלום, בתי בת 4 (בת יחידה) נבונה מאוד, וורבלית, חברותית, שמחה.. לאחרונה אני מרגישה שינוי גדול בהתנהגות שלה וזה מאוד מדאיג אותי! היא עברה לגן חדש עכשיו שבו יש עוד 3 חברות מהגן הקודם שאחת מהן היא חברה מאוד טובה שלה.. ההסתגלות עברה יחסית בסדרת והגננות מספרות שהיא משתתפת וחברותית.. היו 2 לילות בתקופת ההסתגלות בהם היו לה ביעותי לילה (מתארת לעצמי שזה זה לפי מה שקראתי). היא כמעט כל לילה עוברת אלינו למיטה, ישנה ובאמצע הלילה מתעוררת ממש עם התקפי זעם.. היא נתקעת על דברים ולא מצליחה לשחרר אותם לא משנה מה! למשל: משתוללת וצורחת שאנחנו נוגעים בכרית שלה ולא נותנים לה מקום, שהשמיכה נוגעת בה ולא משנה כמה אנחנו מדברים איתה יפה ומסבירים היא לא נרגעת.. נאלצים להזיז את השמיכה וזה לא עוזר.. רק אם אנחנו מורידים את השמיכה מהמיטה היא נרגעת מהצרחות. זה צרחות ממש חזקות ועצבנות שאני לא מכירה בה.. וגם יש עניין חדש עם הבגדים.. היא מתווכחת ומתנגדת למה שאנחנו רוצים להלביש לה וגם כשהיא מחליטה בסוף מה ללבוש יש לה על מה להתלונן.. מציק לה המכנס / לא רואים את הפופיק מספיק / לא יפה / לא נוח! והכל מתנהל בצעקות ובכי עם דמעות.. רוב הזמן רוצה להיות בתחתונים כי ככה הכי נוח לה.. גם עם הנעליים היא מוכנה לשים רק זוג אחד ומתעצבנת אם הסקוץ׳ לא סגור בדיוק כמו שהיא אוהבת.. מרגיש לי שהיא כל הזמן עצבנית, נסערת, לחוצה ולא רגועה ולא ברור לי מה מפריע לה.. האם זה קשור לגיל? ויסות? פינוק? משהו אחר? אנחנו ממש מתוסכלים! מה את מציעה לנו לעשות?

אני בת 29 בהריון ראשון בשבוע 20. אני מתמודדת עם מאניה דיפרסיה וסכיזופרניה. יש לי פסיכיאטרית קבועה בקהילה מטעם קופת החולים. אני נוטלת למוגין 275 מג, סרוקוול 800 מג ומירו 30 מג. הלמוגין יחסית חדש , כמעט חודשיים שאני לוקחת אותו. לפני כן הייתי לוקחת טגרטול 1000 מג ביום. מאז ההחלפה של התרופות יש לי דיכאון, אני ממש ממש עצבנית ברמה של התקפי זעם , עצובה, פסימית, חרדתית, עם תחושות מועקה וקפיצות מצב רוח קיצוניות . ככל שההריון מתקדם התחושות הללו רק מתגברות. הפסיכיאטרית אמרה שאין כ"כ מה לעשות חוץ מלהמתין להשפעה של הלמוגין לעלות במינון עד 300 מג. אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. למי אני יכולה לפנות לעזרה? כבר עברתי 2 אישפוזים מאוד קשים בחיי ואני לא רוצה להגיע לשם.

שלום !!! אני מרגישה ממש רע לשאול את זה , ואני אמוד מתפדחת לשאול את זה אבל זה חשוב לי ולכן אני מתגברת על הבושה רציתי לשאול: אני בת 22 מגיל 17 התחילו לי בעיות עם האוכל, מחשבות אובססביות על משקל, רזון וכושר מטורף הייתי קצת מלאה() ואז אחרי המון דיאטות שעשיתי ולא הצלחתי התחלתי לצום ולצום ולצום מגיל 17 לא ידעתי לאיזה מעגל אני נכנסת אבל בתכלס הייתי חושבת על אוכל באובססיה על רזון וכל מה שרציתי זה להגיעה ל-40 קילו הייתי מיום ליום מפחיתה את האוכל עושה ספורט ואם הייתי נופלת הייתי מקיאה בתלכס -אנורקסית ירדתי במשקל והפסקתי לאכול לגמרי וגם היה לי מצב רוח ירוד במשל כל היום ועצביים וכעס על כל העולם ההורים שלי גילו מהר מאוד את המצב והתחילו לפקח עלי שאני יאכל ולא יקיא שלחו אותי לטיפול רגשי בהתחלה לא שיתפתי פעולה בכלל, אבל לאחר זמן המצב שלי השתפר הנפשי והפיזי ואז עדיין הייתי חולה אבל חולה פחות היו לי מלחמות מאוד חזקות עם האוכל הדבר שהכי רציתי בעולם זה לרדת במשקל ולא לאכול הייתי צמה ימים שלמים ואם הייתי אוכלת חביתה או משהו כזה הייתי מקיאה הכל לאחר המון מלחמות וקשיים הצלחתי פחות או יותר לצאת לחיים חדשים כבר הבנתי שהרזון זה לא מה שיעשה אותי מאושרת ושאוכל נועד כדי לתת לגוף שלנו כוח ושזה לא מה שהכי חשוב בחיים ובעצם פתאום הבנתי עד כמה האנורקסיה הורגת ועד כמה לא כדאי לחיות איתה נילחמתי חזק מאוד מאוד מאוד ובסוף ניצחתי ב"ה עכשיו אני בת 22 אחרי שאני כבר יצאתי מזה לגמרי הפסקתי עם הטיפול עם הדיאטנית ועם הטיפול הפסיכולוגי ועם הכל , אבל עכשיו בכאב ודמעות אני כותבת שאני מתגעגעת לאנורקסיה אני כל הזמן בראש שלי מתה לחזור לשם , אני מרגישה שפשוט באלי להיות אנורקטית באלי להצליח לצום ואני כבר לא מצליחה כמו פעם וגם שאין י את המצפון אחרי האוכל כמו פעם אני פשוט עליתי קצת במשקל ואני אוכלת כמעט הכל וזה קשה לי אני רוצה את ההפרעה רוצה את המקום הבטוח שלי את המקום המוכר המקום שבו אף אחד לא דורש ממני כלום אני רוצה להיות רזה רזה רזה ובלתי נראית אבל אני כביכול בריאה כבר אני אוכלת(כמעט רגיל) ואני חיה מדיי פעם יש לי התקפי זעם ודיכאונות אבל על פניו אני חיה טוב אני אוכלת ולפעמיים ממש מתחרטת על זה וגם לפעמיים מקיאה (בלי שיראו) אני בחדר כושר ואני שואלת איך יכול להיות שאני מתגעגעת לאנורקסיה? האנורקסיה הרסה לי את החיים, שרפה לי את כל הקשרים החברתיים הרסה לי את הקריירה והרסה לי את החיים לגמרי ואני מתביישת לשאול את זה אבל אני רוצה לחזור לשם האם זה יכול להיות? והאם זה נקרא שאני עדיין חולה? האם יכול להיות מצב שבו אני ירצה להיות בריאה לגמרי ב100%? וגם למה אני רוצה את זה.? אני שונאת אותה אבל אוהבת אותה מבולבלת תודה מראש יעל

שלום. הנכדה שלי בת שנתיים ו 4 חודשים, ילדה מלאה בשמחת חיים, מוקפת באהבה ודעתנית גדולה. יש לה 2 אמהות, שתיהן עובדות והילדה נמצאת במסגרת גן עד 15:30. השינוי בהתנהגות שלה נכון לגן, לבית, לבילוי אצל סבא וסבתא ובכל מקום. בתקופה האחרונה היא מתנהגת כך שקשה מאוד לקבל ממנה שיתוף פעולה (מתעקשת להוריד את הבגדים לפני היציאה מהבית ו/או שמסרבת להתלבש למרות שנותנים לה לפחות 2 בחירות, מסרבת בכל תוקף להיחגר בחגורת בטיחות ונכנסת להתקף של צרחות ובכי שיכולים להימשך זמן רב מאוד ולהימשך כל הנסיעה כשהיא לא מאפשרת בשום אופן לשום מחווה או נסיון להסב את תשומת ליבה למשהו אחר, בנוסף כשלא מאפשרים לה לעשות משהו שלרוב עלול להיות מסוכן עבורה או כשלא נותנים לה חפצים שאחרים משתמשים בהם באותו רגע נניח צעצוע בגן שבדיוק ילד אחר משחק בו) היא משטתחת, פורצת בבכי הסטרי ולא מאפשרת לנחם אותה, לא בחיבוק, לא בנסיון להסב את תשומת ליבה למשהו אחר, פשוט ננעלת ונכנסת לתוך לופ שקשה לה לצאת ממנו. כדאי לציין שהיא חווה עיכוב בהתפתחות הדיבור. היא מבינה כל מה שמדברים איתה ומדברת עם אוצר מילים שהיה מצופה בגיל הזה, שיהיה עשיר הרבה יותר (היא נמצאת בטיפול אצל קלינאית תקשורת שרואה התקדמות אבל עדיין ביחס לילדים בגילה, מורגש עיכוב). התסכול מההתנהגות שלה גדול מאוד במיוחד בגלל חוסר האונים כשהיא לא מאפשרת גישה אליה

לאחרונה התחלתי לחבב את הווצאפ - אני עוסק בו בהעלאת תמונות וסרטונים ל- 7 קבוצות ( והיד עוד נטוייה לפתוח עוד ועוד קבוצות ) שאני מנהל לבד בהתנדבות ובחינם ולקבוצות נוספות שאני רק חבר בהן וזה גורם לי להנאה מרובה בחיים ואני מרגיש טוב ובכל זאת אמא שלי טוענת שזה לא שפוי ושהיא תארגן לי אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי, האם מאשפזים על זה ? אומנם התקשרתי כמעט לכל בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ והם אמרו לי שם שלא מאשפזים על זה חוץ אולי מאח או רופא של אחד מהם שאמר לי שאמא שלי יכולה להביא אותי לאיבחון ואחת הרופאות או האחיות מאחד מבתי החולים הללו אמרה לי שאני יכול להיות 10 שעות בווצאפ - אמא שלי טוענת שהיא לא דיברה ברצינות אבל האבסורד הוא שהפסיכיאטר שלי שהוא עובד בבית חולים פסיכיאטרי שאמר לי שלא מאשפזים על זה דווקא טוען שכן מאשפזים על זה, אני מרגיש שכולם עושים קטנונייה נגדי. אומנם אמא שלי טוענת שבגלל שהראש שלי כל הזמן בווצאפ אז אני שוכח לעשות דברים כמו למשל להכניס את החלב למקרר אבל אני מרגיש טוב ואני אוכל, מתרחץ ועובד וקראתי על הבן 14 ההוא שהתמכר למשחק הפורטנייט ולכן אושפז אבל זה היה בעיקר בגלל שהוא הפסיק ללכת לבית הספר והיו לו התקפי זעם ואלימות כלפי סביבתו אבל אצלי זה ממש לא המצב, האם את חושבת שאני צריך למחוק את הווצאפ ? אני לא רוצה למחוק ! אני לא חושב שצריך להיות טוטאליים לכאן או לכאן !

שלום וברכה!!! האמת לא יודעת בדיוק איך לשאול הכל מסובך לי בראש מרגישה פסיכית עם עצמי אז ככה... אני בת 22 נחשבת לאישה מאוד יפה אני מגיל מאוד קטן חלמתי להיות רזה מאוד אני תמיד שקלתי משקל תקין עד שהחלטתי שאני חייבת להיות רזה ויהיה מה ניסתי המון דיאטות ספורט אבל תמיד נשברתי עד שיום אחד החלטתי שאני פשוט יפסיק לאכול וככה היה פשוט מיום ליום צימצמתי את האוכל עד למינימום ועשיתי המון כושר חשבתי כל היום על אוכל ועל הרצון להיות רזה אם הייתי אוכלת הייתי בוכה ומקללת את עצמי ומיום ליום צימצמתי את האוכל שלי עד שהתחלתי להקיא אפילו את הקצת שאכלתי המצב הנפשי שלי ידרדר המון התקפי זעם המון עצביים חרדות מחשבות אובססיביות עד כדי רצון למות פשוט הסתובבתי בעולם כמתה לא יצאתי עם חברים לא דיברתי רק הסתגרתי עד שההורים שלחו אותי לטיפול בבית חולים אני סירבתי והסכמתי לקבל טיפול נפשי מפסיכולוג אני אחרי הרבה מאמצים לאט ךאט מבריאה מבינה שרזון זה לא החיים מבינה שאוכל זה לא מה שייתן לי שליטה מבינה שבעצם לחיות סביב המשקל זה ביזבוז של חיים אני מבינה שהחיים האמיתיים זה חיים של נתינה שמחה ועשייה אני לאט לאט מתקדמת ומבריאה אבל השאלה שלי היא כזאת אני מרגישה שככל שאני יותר מבריאה ככה אני יותר בחרדה לצאת מהאנורקסיה אני מפחדת להיות בריאה אני רוצה לחזור להיות הכי אנורקטית אני מרגישה פסיכית כי אני כל כך מבינה שזה לא חיים אבל משהו בי מפחד להיות בריאה אולי תדעי לעזור לי מה זה אומר אני מנסה עכשיו להחזיק במה שכן נשאר לי מהאנורקסיה אני מבולבלת כי אני רוצה להיות בריאה אבל ככל שאני מיתקדמת ככה אני מתגעגעת לימים שהייתי הכי חולה אולי תדעי לעזור לי תודה לך אילת

שלום רב, מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי OCD ברמה מאוד משמעותית, כזו שאי אפשר לפספס. כמו כן, אני פרפקציוניסט מילדות,מכור לניקיון ולסדר (אפילו מנטלי) ומקבל קשה מאוד דברים שלא מסתדרים (לצערי אני חווה התקפי זעם קשים, תסכול נוראי ואלימות מילולית לפעמים כלפי המשפחה).בתור ילד גם לא ידעתי להתמודד עם זה, הייתי לפעמים לא נרדם בלילות אפילו אם השמיכה לא הייתה מסודרת כמו שצריך, הייתי חי את השלמות שאני רוצה לחיות ולא את המציאות. אני מתקשה ללכת לטיפול כי אני פשוט לא מרגיש שלם עם זה. משתגע מהעובדה שכאילו הכל בסדר, אבל לא בסדר, וכשמשהו לא מסתדר לי הוא פוגע בי בצורה אנושה. תמיד עולה בי המחשבה שאני הורס לעצמי בעצם הטיפול. החלטתי בכל זאת להיפגש עם פסיכולוגית, פשוט כי אני לא מתקדם לשום מקום מבחינת תעסוקה או לימודים, ורציתי לשבור את השגרה ולעשות משהו קבוע(אני אוהב דברים קבועים, בסדר מסוים, עם פואנטה). הבעיה שלי היא יותר עמוקה, ואני צריך להבין את עצמי לפני שאגיע לשפל, כי אני מדוכא מאוד. קראתי המון על הפרעות אישיות, ואני מוצא דמיון ממש גדול בין OCPD לנרקיסיזם. אני כן סובל מהפרעת אישיות (הייתי אצל פסיכיאטרית בקופ"ח וזה מה שהיא איבחנה), רק לא כתוב מאיזו הפרעה. כשהייתי בטיפול שם, לא הרגשתי כלום, רק תסכול. כמו כן, רציתי לשאול אותך האם אפשר לזהות הפרעת אישיות תוך כדי שיחה בודדת של 10 דקות. אני חושב שהבעיה הכי גדולה אצלי היא שאני לא מכיר את עצמי כמו שאני רוצה להכיר. אני רוצה להבין את עצמי במאה אחוז, וכואב לי לדעת שיש סיכוי שאני מאובחן במשהו שלא נכון, או שנכון בחציו. (כשהלכתי לשם אמרתי לפסיכיאטרית סתם דברים, בעיקר מתוך "פוזה" ויש משהו שאני יודע שהיא אבחנה לא כמו שצריך). לדוגמה, היא כתבה שאני סובל מסומטיזציה, כי הראיתי לה שיש לי הרבה צלקות קטנות על הידיים, ואמרתי לה שזה מכוער ושזה מעסיק אותי המון. היא אמרה שהיא לא רואה שום צלקות, אבל אלו צלקות שגרמתי לעצמי כשהייתי נער, ואם מתסכלים קרוב, הן שם. אני לא אוהב פגמים, אני מפחד מהם, ויש לי צלקות בעור לצערי הרב. הרגשתי פתוח לומר לה את זה, והיום אני מצטער. הרי ברור שאפשר להחשיב את הדעה שלה כנכונה בתור בעלת מקצוע, אז מה אני אמור לעשות? להוכיח לאנשים במיקרוסקופ שיש לי צלקות? מי שמסתכל רואה. אני מסתכל על הצלקות האלה כמעט כל 5 דקות... בשורה התחתונה- איך אדם כמוני יכול לדעת מה הוא עובר גם בלי ללכת לפסיכולוג? האם פסיכולוגית כן תוכל לומר לי את זה או רק פסיכיאטר? תחושת האי וודאות הזו הורגת אותי, במיוחד שאני מרגיש בודד עם התחושות האלה. למעשה, זה הדבר הכי משמעותי שגרם לי לקבוע עם פסיכולוגית. אני לא מצליח לישון בלילה כמו שצריך בגלל זה. אני בכלל מרגיש שעצם זה שפניתי לייעוץ רק גרם לי ליותר נזקים, וזו תחושה נוראה. אשמח אם תבהיר לי את הדברים, לפחות בשביל התחושה האישית שלי. קראתי את המאמר שלך על OCPD וזה כמעט שכתבת את זה עליי. פשוט אחד לאחד. ואז נתקלתי באישיות נרקיסיסטית, וראיתי קווי דמיון רבים. אני יכול לדעת מה ההבדל הכי משמעותי בין שתי ההפרעות? תודה רבה על העזרה.

שלום רב, ראשית אציין שיש לנו פגישה עם פסיכולוג ילדים להדרכת הורים בגלל מורכבות הנושא אך עד אז עליי להגיע להחלטה ואשמח מאוד להכוונה. אז קצת רקע: בני בן שנתיים ועשרה חודשים, בן בכור, ילד טוב לב, רגיש מאוד, ורבלי מאוד. שנה ראשונה היה איתי ולאחר מכן היה בטיפול אימי עד גיל שנתיים. יש לציין שבשנה שהיה עם אימי הילד פשוט היה בעננים: היה יום יום בפארקים/ גני חיות/ ים/ שעות יצירה ונהנה מכל יום(לא היה כל קושי להיפרד ממני) יחד עם זאת, הוא היה בלינה משותפת ולא היה נרדם ללא חיבוק ומגע. כאשר הוא הגיע לגיל שנתיים היו 3 מעברים משמעותיים: עברנו דירה לעיר אחרת, נולדה לו אחות והוא נכנס לגן. הכניסה לגן זעזעה אותו, הייתה הסתגלות קשה מנשוא. הילד נכנס לגן עם צוות חם ואוהב אך יחד עם זאת לעניות דעתי לא התייחסו נכון לסיטואציות אליהן הוא נקלע ולילד לא טוב. כפי שציינתי הוא מאוד ורבלי והוא ממש משתף אותי בתחושות שלו: הוא מספר לי שקשה לו, שלא תמיד יש לו עם מי לשחק, שהוא לא רוצה לישון בגן, שהוא מתגעגע מאוד והוא עצוב, שמאוד לא כיף לו בגן.. הוא לא תמיד משתתף בפעילויות כיף שעושים לילדי הגן ולא נעשית איתו עבודה על כך(בעיניי הוא עושה את זה כדי להראות שהוא לא חלק מהם כי מדובר בפעילויות שהוא מאוד אוהב). ולפעמים בימים שהגננות אומרות לי שהיה לו מאוד טוב והוא השתתף אז ההתפרצות מגיעה בבית שם הוא מתפרק. מציינת שלפני כחודש היה אירוע טראומתי עם אחותו שאיבדה הכרה והגיע אמבולנס והדבר משפיע עליו עד היום. בזמן משחק הוא משחק שמגיע אמבולנס, כשהוא חוזר מהגן הוא שואל אותי אם אמבולנס מחכה לנו מתחת לבית.. נכון להיום, הילד עומד לסיים את הגן ועולה לגן עירייה(שם יהיה יום קצר ללא צהרון) מה שקורה כרגע בבית ובגן: הילד עשה קקי מתוך שינה בגן ביום שהלך מאוד נסער הילד עושה פיפי(הוא גמול) בכל מיני מקומות בבית- ברור לי שזו זעקה שלו. יש לו התקפי זעם והתפרצויות בכי בתדירות מאוד גבוהה הדבר הראשון שהוא אומר שהוא קם בבוקר זה: "היום אני הולך לגן?" אם התשובה היא לא(כי יש חופש) הילד מאושר ומחייך ואם התשובה היא כן הוא בוכה מכל ליבו ומבקש ממני בלי סוף שלא אקח אותו. ההתלבטות שלי היא כזו: האם לרשום לקייטנה בגן הנוכחי או לא. כיוןן שמדובר בילד שמאוד צמוד אליי אני מפחדת שהוא יהיה הרבה זמן בחופש יחד איתי(אני בבית עם אחותו) ושחוסר המסגרת תקשה עליו ותחריף את ההתנהגות שלו כי באמת שמיום ליום נעשה יותר ויותר קשה. מצד שני, הילד אומר בכל הזדמנות רע לי ואני חושבת שלתחושתו הוא אומר זאת אך ממשיך ללכת לגן כרגיל ואולי הוא מרגיש שאנחנו לא עוזרים לו ולכן ההתנהגות שלו מקצינה וזמן בבית יתן לו זמן הירגעות והכנה טובה לגן החדש. אשמח לשמוע את דעתך. תודה רבה!

שלום, אני בת 39 ואובחנתי עם הפרעת קשב וריכוז.בנוסף אני סובלת מאי שקט וחרדות. התחלתי שימוש בקונצרטה שעוזרת פלאים לקשב וריכוז אבל גורמת לאי שקט קיצוני נפשי ותנועתי וכן להרגשה שאני "על הקצה" מבחינת התפרצות זעם..קשה לי לסבול את תופעות הלוואי האלו. מה הטיפול המומלץ להפרעת קשב וריכוז בשילוב עם חרדה ואי שקט?

הי, יש לי ילדה בת 5 שבכל פעם שהיא חווה תסכול היא מתחילה להשתולל ולצרוח. אני מתקשה להתמודד עם זה, ואתמול שזה קרה פשוט התחלתי לצחוק (לא בכוונה) תוך שהיא משתוללת מכעס. והיא נפגעה ממני והתחילה לצעוק יותר חזק על כך שאני צוחקת עלייה. כשהיא נרגעה הסברתי לה שזה לא קשור אליה, וצחקתי בגלל המצב ובגלל שהיה לי קשה להתמודד ולא עלייה או בגללה. יש לך רעיון או עצה עבורי איך אני יכולה להתמודד במקרים כאלה? כדי שבתי לא תיפגע או הדימוי שלה ינזק אני מודעת לעובדה שזו בעיה בי. תודה מראש.

הבת שלי חלתה בגיל 6 בזמנו לקח המון זמן לאזן אותה קיבלה קוקטייל של קפרה דפלפט ולמיקטל. לאורך השנים הייתה כמעט זומבי לאט לאט התרופות הורדו והיה שיפור במצבה מבחינת התפקוד. נהיתה ערנית ומשתפת פעולה אבל כשהורדנו דפלפט הקפרה גרמה לעצבנות מטורפת הורדנו לאט לאט והיא נשארה רק עם למיקטל. וכדור אחד 250 מ"ג קפרה יחדעם הלמיקטל בלילה. כיום בת 15 .. לפני כחודש החלה להיות עצבנית באופן חריג. בוכה צועקת על כל שטות. ורוב הזעם מכוון אל -אמה . אביה לא בארץ. התקפי הזעם יכולים להסתיים גם בזריקת חפצים ושבירתם ואפילו לפעמים לפגוע בי עם קלמר או כוס. אני מנסה לשמור על סמכות הורית. להיות רגועה. להציב גבול. היא מסרבת לכל טיפול רגשי שכם קיבלה שנים. הערכה פסיכאטרית אינה מצביעה על פתולגיה זולת חרדה קלה. אני סבורה שזה קשור לכדוריםאבל כמות הקפרה אפסית. קראתי המון מחקרים באנגלית המצביעים על קשר בין האפילפסיה לבין התקפי זעם. מה ניתן לעשות . רשמו לה קלונקס לתת לה אבל זה מרדים אותה וגם ההתקפים לא צפויים. יש משהו שניתן לתת לה. לכאורה ילדה יפיפיה חכמה אבל סובלת. נעה בעולם בתחושת קיפוח מתמדת ומרגישה שכולם נגדה. אשמח להמלצה על אבקת קסם. טבעית. השנתיים האחרונות היו טובות ולא ברור מה הופר באיזון העדין

שלום, בני בן 4.9 חודשים. ילד בריא, בגן. שגרה רגילה של ילד בגילו. לאחרונה (בערך מזה שבועיים-שלושה אחרונים) חווה תחושה שיש לו כל הזמן פיפי, ללא תסמינים של צריבה/כאבים/שינוי בצבע/שינוי בריח/ללא עצירות חושב לציין כי הילד לא חש את התופעה כל יום, ובמהלך שבועות אלו, היו גם מס' ימים שלא חש כלום ואז פתאום יום אחד שחש...וכך הלאה. הנ"ל יכול להופיע כאשר הוא חווה איזשהו משבר, כעס, שעמום. בגן לעולם זה לא קרה. בוצעה לילד בדיקת שתן בסטיק לפני כשבוע וחצי-שבועיים- יצא תקין. הלילה הזה, התופעה חזרה על עצמה שוב, באופן חמור ביותר- כאשר על אף שעשה פיפי שוב ושוב כל הזמן הרגיש שיש לו פיפי, בבוקר, נעשתה שוב בדיקת שתן בסטיק, יצא תקין שוב, כאשר ליתר ביטחון הבדיקה נשלחה גם לתרבית- התרבית חזרה שלילית, שאר בדיקות השתן יצאו גם הן תקינות (חלבון, זוכר..כולן בטווח הנורמה) חשוב לי לציין כי הילד נמצא בתקופה רגשית סוערת, חווה משברים, התקפי זעם אנחנו נמצאים בתחילתו של טיפול רגשי מול פסיכולוג ילדים. אני מדגישה שוב כי התופעה לא מתרחשת כל יום, והלילה התופעה קרתה אחרי 5 ימים פלוס מינוס שבהם לא היה כלום. קשה לתאר את תחושת חוסר האונים מול הילד, כאשר אין לנו שום אמצעי לעזור לו. האם נתקלת בתופעה כזו? האם יש משהו לעזור לילד כאשר חווה את התחושה של פיפי? ולא יוצא לו התחושה שלי היא כי הנ"ל נובע ממצב רגשי שהילד חווה כרגע, אני פשוט לא יודעת כיצד לעזור לו בזמן התקף. על אף שלתחושתי מדובר במשהו ריגשי, אתמול בוצע US כליות/דרכי שתן/שלפוחית - נמצא שהכל תקין מלבד כליה ימין- שם נרשם כי "הודגמה התרחבות של אגן הכליה ברוחב 1.1 ס"מ (הודגמה בבדיקה עם שלפוחית שתן ריקה). האם בכל זאת אולי לא מדובר במשהו ריגשי? אודה מאוד לעזרתך, תודה, עדי

שלום לכם שמי אפרת יש לי בת והיא לוקחת ריספונד 1 מ"ג ביום הרופאה שלה הציעה את הזריקה של פעם בחודש האם הזריקה יעילה ועושה את העבודה כמו הכדור ?? השאלה שנשאלת כאן משום שהבת שלי לא מקפידה לצרוך את התרופה ויש מצבים של חוסר איזון ואז מתחילים התקפים קשים של התפרצויות זעם בפעם האחרונה נאלצנו לפנות אותה למיון בבית החולים כי היה מאוד קשה להרגיע אותה ורק אחרי שהזריקו לה חומר הרגעה גם לאחר מכן היה מאוד קשה לה להירגע כמובן לאחר שהיתה השפעה יומיים היא היתה במיטה ולא תיפקדה כלל . כרגע היא החליטה לעבור לגור עם החבר שלה שאינו יודע את מצבה הסברתי לה שהיא חייבת לקחת את הכדור מידי יום כדי לא לגרום לגוף שלה בילבולים היא אמרה שהיא תעשה זאת והיא תחביא ממנו את התרופות בתיק האישי שלה אני כולי תקוה שהיא אכן תיקח את הטיפול התרופתי כל יום ובזמן אחרת ההתקפים יחזרו והיא לא תחזיק בעבודה ולא עם הבחור כמו שקרה כבר מספר פעמים בעבר. אשמח לתשובתכם בעיניין .

לפני 6 חודשים עזבתי את המסגרת הפסיכאטרית בה הייתי וכעת אני מטופלת אצל הרופאת משפחה.כל פעם שמתחילים לדבר איתי על המסגרת הזאת שעברתי שם דברים נוראיים,אני עצבנית הלב שלי פועם אני כבר לא צעירה אני בת 52 ויש לי התפרצויות זעם בעיקר כלפי ההורים שלי.הוריי הבטיחו לי שלא אחזור לעולם למסגרת אבל שלחו לי משהו איזשהי מכתב ואני ממש מרגישה פעימות לב עצבים חזקים.אשמח להסחות דעת ואיך להירגע מהנושא.תודה.

אז ככה, לפני שנה הפסקתי טיפול ברואקוטן שנמשך כחמישה חודשים, הפסקתי את הטיפול בגלל תופעות לוואי פיזיות ונפשיות אכזריות ביותר שקרו לי, בחודש חודשיים הראשונים של הטיפול היו לי תופעות כמו עייפות וכאבי שרירים, הבנתי שזה מאוד שכיח אז המשכתי עם הטיפול, לאיר מכן תופעות הלוואי רק הלכו וגברו, קשיים בנשימה, התפרצויות זעם, עורי הפך כתום, לחץ עצום בגולגולת, רעשים בראש כתוצאה מעלייה של מים, טינטון קשה, דימום מהאף, קשיים בראייה יובש בעיניים דיכאון רק בסוף הטיפול חרדות קשות וכמובן טראומה קשה, עם הפסקת הטיפול נשלחתי להמון בדיקות כולל mri ו ct מח, הכל היה תקין ואנרו שתופעות לוואי של רואקוטן חולפות לאחר מספר שבועוצ או כשלושה חודשים, עברה שנה והינני עדיין סובלת מתופעות, בדרגה הרבה יותר נמוכה יש לציין אבל עדיין, יש לי מספר שאלות, קטדם כל איך זה ייתכן שמרןאקוטן פשוט נהרסו לי החיים? עשיתי בדיקות דם לכבר בכל חודש ועדיין חוויתי אצ הסיו הזה, האם זה הפיך? עברה שנה וזה עדיין שם, ועוד שאלה חשובה, לפני כשבועיים נשלחתי לבדיקוצ מעבדה, לספירת דם ליש לי ירידה בכדוריות דם לבנות ועלייה בלימפות והבנתי שזה גם אחת מתופעות הלוואי של הכדור, ברצוני לשאול האם זה מסוכן? והאם זה יעבור כח הכל זה תופעות של כדור?? תודה וסליחה על החפירה

שלום אני ממשיך מעקב פסיכיאטרי אצל הפסיכיאטר שלי והוא נתן לי את הטיפול הבא : 1. Seroquel רגיל 800 מ"ג ביום מחולק לאורך היום (200 מ"ג בוקר , 200 צהריים , 400 ערב ) . 2. Lustral 100 מ"ג \ פעמיים ביום (סה"כ 200 ביום). 3. Lamictal 100 מ"ג \ פעמיים ביום (סה"כ 200 ביום) ולהעלות את המינון בהדרגה עד 300 מ"ג ביום (100 בוקר , 200 ערב ) . 4. Clonex 0.5 מ"ג \ 4 פעמים ביום ( 0.5 בוקר , 0.5 צהריים , 1 ערב) או 1 מ"ג \ פעמיים ביום . 5. Promethazin (פנרגן) (PHENERGAN) כ S.O.S 25 מ"ג עד 4 פעמים ביום (25 בוקר , 25 צהריים , 50 ערב ) או 50 מ"ג עד פעמיים ביום . 6. Bondormin כ S.O.S לשינה לפי הצורך 0.25 מ"ג. 7. להוסיף Miro 15 מ"ג ביום בערב לטיפול בחוסר תיאבון מוחלט . הפסיכיאטר כתב שאני במצב דיכאוני עם אובדן תיאבון וחוסר רצון לקום מהמיטה מצב רוח ירוד לא פסיכוטי לא אובדני . הפסיכיאטר כתב בבדיקה : בהכרה מלאה , התמצאות תקינה , דיבור איטי , בפרטי פרטים , לעניין . מצב רוח ירוד . אפקט תואם , גוון מדוכדך. קצב החשיבה איטי , הלך החשיבה פחות פרסברטיבי מאשר היה בבדיקתו הקודמת . בתוכן לא מגלה מחשבות שווא ברורות (ומגלה ביקורת טובה למחשבות של יחס שהיו) , מגלה תכני דיכאון מגורי בעוצמה בינונית . ללא מחשבות אובדניות . ללא הפרעות בתפיסה . ללא הפרעה בבקוגניציה . שיפוט ותובנה נראים שמורים . לא מצליח לתפקד בגלל המצב הנפשי החולני בולטים סימנים כפייתיים בבדיקות חוזרות ללא סימנים פסיכוטיים או דיכאוניים מגוריים אינו אובדני . בולטת חשיבה כפייתית ותכנים דיכאוניים אשר קשורים להערכתי לתחושה קשה של כישלון . Ds : OCD SUSPECTED CLUSTER C PERSONALITY DISORDER יש לי שאלות : 1. האם ה seroquel הרגיל יותר מרגיע מהסרוקוול XR ? ואיזה תכשיר מהם יותר יעיל ואפקטיבי מבחינה טיפולית ? 2. האם אפשר לקחת seroquel רגיל 800 מ"ג ביום מחולק לשתי מנות : 400 מ"ג בוקר , 400 ערב ? 3. מה חוות דעת שלך על האבחנה שנתן לי הפסיכיאטר (OCD , הפרעת אישיות C ) ? 4. האם הטיפול שאני נוטל אמור לטפל ב OCD והפרעת אישיות CLUSTER C ? 5. האם אפשר לקחת לוסטראל 200 מ"ג בבת אחת בבוקר בלי אוכל ? 6. האם אפשר להגיע למינון לוסטרל 300 מ"ג ביום ? 7. האם לוסטרל מטפל ב : דיכאון מגורי , חרדה , OCD , הפרעת דחק פוסט טראומטית , חרדה חברתית ? ומהו המינון הנדרש לכך ? 8. האם למיקטל 300 מ"ג ביום נחשב כטיפול אוגמנטציה (אוגמנטטיבי) יעיל לדיכאון ? האם הוא מייצב מצב רוח שמונע\מטפל באפיזודות דיכאוניות ? 9. מה יותר יעיל כאוגמנטציה לטיפול בדיכאון : למיקטל (300 מ"ג) או אביליפיי במינון נמוך ? והאם ניתן לקחת אביליפיי במינון נמוך ביחד עם הסרוקוול שאני לוקח ? 10. האם יש לשקול החלפת סרוקוול בתרופה אנטי-פסיכוטית אטיפית אחרת שלא גורמת לתופעות לוואי אקסטרא-פירמידליות (פרקינסוניזם , דיסטוניה , אקתיזיה , טרדיב דיסקינזיה ועוד תופעות בלתי נסבלות ומסוכנות) ? (יש לציין שסרוקוול לא גורם לי לתופעות לוואי אקסטרא-פירמידליות ותופעות מסוכנות\בלתי נסבלות שהזכרתי למעלה .) ואם לשקול החלפת סרוקוול אז לאיזה תרופה כדאי להחליף (אביליפיי , אינווגה , סוליאן ...) ? יש לציין שאני לא רוצה להחליף לכדור שיגרום לי תופעות לוואי אקסטרא-פירמידליות (פרקינסוניזם , דיסטוניה , אקתיזיה , טרדיב דיסקינזיה ועוד תופעות בלתי נסבלות ומסוכנות ) , בעבר ריספרדאל וזיפרקסה גרמו לי לתופעות לוואי אקסטרא-פירמידליות (כמו אקטיזיה ועוד ...) . 11. האם מירו MIRO 15 מ"ג אמור לטפל בחוסר תיאבון מוחלט ? או שצריך להעלות את המינון ? האם מירו 15 מ"ג מרדים ? 12. כמה זמן אני צריך עם הטיפול הנוכחי כדי להיות מאוזן ולהפסיק להרגיש אי שקט וגם להפסיק להתפרץ התפרצויות כעס\זעם שנובעות מתחושת דיכאון ותסכול וטראוומה ? 13. אני מתקשה מאוד להתעורר בבוקר , האם זה בגלל הטיפול התרופתי שאני נוטל ? ואיזה שינויים אפשר לעשות בטיפול התרופתי שאני נוטל על מנת שיהיה קל לי יותר להתעורר בבוקר , אם בכלל , ובלי לפגוע בטיפול הנחוץ שאני צריך (הבסיס הטיפולי) ? 14. האם יש לאחת מהתרופות שאני נוטל השפעות שליליות ותופעות לוואי שליליות שעלולות להופיע בעתיד עקב שימוש ממושך וקבוע (ותמידי) בתרופות שאני נוטל עכשיו כגון רעד ועוד תופעות שליליות (כמו השפעה על תפקודי כליות וכבד ...) ? 15. הפסיכיאטר אמר לי שאני זקוק מאוד להתחלת שיקום תעסוקתי וחברתי דרך סל שיקום כולל השכלה נתמכת . מה זה נותן לי ? ואיך אני משיג את זה ? ומה פירוש "שיקום תעסוקתי וחברתי" מה זה בדיוק ? (יש לציין שאני נרתע לגור בהוסטל או בדיור מוגן עם שותפים) . ומה עדיף שיקום דרך ביטוח לאומי או דרך סל שיקום ? ומה השיקום דרך ביטוח לאומי נותן לי בדיוק , ואיך אני משיג את זה ? 16. האם תרופות פסיכיאטריות (במיוחד אנטי פסיכוטיות) גורמות לעלייה במשקל והשמנה ע"י כך שהן מגבירות תיאבון וגם מאיטות את קצב חילוף החומרים (המטבוליזם) , או משפיעות על תיפקוד בלוטת התריס ?