פורום פסיכולוגיה קלינית

סכיזופרניה. באתר של וואלה.. והפעם, זה ווירוס. http://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=5&id=53005

לאמא של... הידיעה כי ייתכן וסכיזופרניה נגרמת מווירוס התפרסמה כבר לפני כשנה בעיתון "ידיעות אחרונות". רוב הפסיכיאטרים שאני מכירה שוללים אפשרות זו, אולם בעיני זה לא משנה מה ימצאו, אבל אני מקווה שימצאו את הגורם למחלה, ואת דרכי הריפוי ממנה. זה יקל על אנשים רבים. תודה על הקישור. בברכה, טלי פרידמן

גם אני שמעתי על זה,רק בערוץ 8 ומצאתי את זה גם בספר על פסיכולגיה אב נורמאלית אם בימים הקרובים תהיה לי גישה לסקנר,אני יכול לישלוח למישהיא שתירצה את המאמר מהספר (הוא באנגלית) אופיר

ערב טוב וחג שמח! מה שלומך? תודה על הקישור. אני קצת עייפה מכדי לקרא הערב, אחזור מחר לקרא. ספרי קצת מה קורה איתך? אני לא יודעת מה לחשוב על כך שאת משוטטת ברחבי האינטרנט ומחפשת עוד אינפורמציה על המחלה. זה סימן טוב? (יש לך כוחות ומוטיבציה לחפש) זה סימן רע? (קרה משהו חדש...) זה משעשה שבשיגרה? סליחה על החודרנות- ופשוט תתעלמי אם זה לא מתאים לך. נראה לי שאיבדתי קצת אינהיביציות וגם את נימוסי הטובים בזמן האחרון... לילה טוב.

http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=71328&t=71328

דניאל יקר, כפי שכבר כתבתי לך בפורום הלם-קרב, אין צורך שתשאיר כאן הודעות בשמות בדויים. אנחנו נמשיך לעסוק בנושא זריקות הפנטוטל ובוויכוח עם רפי קרסו בפורום הלם-קרב. דרור

שלום, אבקש תשובה מקצועית. האם נער בודד שבונה לעצמו עולם דמיוני מדמויות דמיוניות (שלקוחות מספרים), למעשה סכיזופרן? או שלמעשה מדובר בדרך שלו להתמודד עם הבדידות? אין לו שום תופעות אחרות שקשורות למחלה. זה כבר קיים כמה שנים. מהי הדרך לעזור לו? טלי.

קחי אותו לפסיכיאטר לאיבחון .

טלי שלוום רב, אם הילד מתפקד כראוי, ואין לא פגיעה בשיפוט ובבוחן המציאות, סביר להניח שהילד בסדר גמור. אבל זוהי תשובה כוללנית מדיי ולא נראית לי מספקת. אולי תפרטי יותר על הילד, ועל הדימיונות? בברכה, טלי פרידמן

שלום טלי, תודה על תשובתך. הילד מתפקד כראוי ואין לו פגיעה בשיפוט או בבוחן המציאות. מדובר על ילד שהוא בודד מבחינה חברתית בעל קושי מסויים ביצירת קשרים, רגיש, תלמיד מצטיין מבחינה לימודית. לדבריו, זה החל בגיל 14 (הוא כיום כבן 17), וזה עדיין ממשיך. הדימיונות מתבטאים בכך שהוא יצר לעצמו מעין "מציאות אוטופית" שבה הוא חי למעשה את הדמויות שהוא קרא בספרים, במעין משחק תפקידים. הוא מודע להם ושולט בהם, כלומר זה לא קורה מול אנשים. אני חושבת שאיתם הוא יכול להיות כל מה שהוא לא והוא חווה את כל הדברים שהוא לא חווה במציאות. האם זהו סימפטום להפרעה נפשית כלשהי? אין לו שום סימנים אחרים, או סימפטומים אחרים, כיצד ניתן לטפל בזה, כי זה כבר קיים כמה שנים. תודה, טלי

אחיה בן ה - 16.5 של נערה הלוקה בתסמונת טורט כוסס ואוכל את העור מסביב לציפורניים באפן אובססיבי, ובנוסף מושך את הציפרניים כלפי מעלה, בזמן האחרון גם חוזר אחרי דברי הסובבים, ומדי פעם צועק צעקות חסרות משמעות, האם יתכן שלפתע בגיל ההתבגרות החלו גם אצלו תופעות של תסמונת טורט ?

טורט עלולה להופיע בגילה התבגרות, או להתחיל כטיקים בגיל הילדות, ולהחמיר ולהתפתח לטורט בגיל ההתבגרות, לפעמים היא דוקא נחלשת בתקופת ההתבגרות, בקיצור, הרבה לא יודעים עליה, והיא תסמונת מרגיזה. עם הרבה צורות התנהגות, לאחי למשל הופיע הטורט בגיל ההתבגרות, והחריפה בצבא, והיום בגיל 45 הוא עם טורט ברורה, שזה טיקים, חזרה כפייתית על דברים, קולות שונים, זה מחריף עם מתח, וזה לא הכי נעים למי שלא מכיר את זה.

פניה שלום רב, אינני מכירה היטב את התסמונת ואת שלבי התהוותה, אולם ההתנהגות עליה את מספרת דורשת בדיקה של פסיכיאטר, בכל מקרה. בברכה, טלי פרידמן

ג'יל דה לה טורט , יותר מתאים לנוירולוגיה מפסיכיאטריה. זו לא תסמונת פסיכיאטרית, אלא פיסיולוגית, קראו לה על שם מי שגילה ואיפיין אותה, למה צריך פסיכיאטר?? לפעמים יש הקלה בתסמינים ע"י שימוש בתרופה הלידול, אבל לא תמיד, לפעמים ההלידול מחריף את התופעה.

למיטב ידיעתי בתסמונת טורט (כמו גם בתסמונות טיקים קלות יותר) הסימפטומים מתחילים בגיל תחילת בית הספר היסודי, משהו כמו 7. לי אישית לא נראה סביר שיתחילו להופיע תסמינים בגיל התיכון. אבל אני לא נוירולוגית, אז...

היי, את פה ? מה קורה איתך ? אביב

מה את עושה באינטרנט עדיין?

נראה לי שהיום אני אשן בעבודה מרוב לחץ, סתם הכל ברוח טובה ובכיף, מה קורה איתך ?

שלום ! הייתי מעוניינת לדעת האם טיפול בשיטה הטבעית ( אלטרנטיבית ) עוזרת במקרה של חרדות ? ובמידה וכן הייתי רוצה לדעת על חומר כתוב בנושא באינטרנט וכן המלצה על הומיאופת טוב באזור הקריות . תודה .

גם את מהקריות.........זה כנראה מהזיהום......."אור

אור שלום רב, רפואה אלטרנטיבית עוזרת במקרים והפרעות רבות. אולם הצלחת הטיפול פעמים רבות תלויה באמונתו של החולה בגישת הטיפול. לא ידוע לי על מחקרים או אתרים רשמיים, אולם אני מכירה לא מעט אנשים שנעזרו ברפואה אלטרנטיבית גם במקרים של חרדות, וזה הביא להקלת הסימפטומים. אני מכירה הומיאופתית מקסימה אבל היא בת"א. אם בכל זאת תחליטי שאת מעוניינת בפרטיה, צרי עימי קשר דרך אימייל או טפלון (הפרטים נמצאים בכרטיסי האישי בהקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

שלום, יש לי שאלה מעט מוזרה, אך היא מטרידה אותי. לפני כשבוע וחצי נפטרה אחותי הקטנה ממחלת הסרטן בהיותה בת 18.5. אחותי סבלה ממחלת הסרטן במשך 5 שנים. מהרגע בו נפטרה אחותי אני חשה הקלה, התחושה היא שהיא נסעה לטיול ארוך ותשוב בעוד זמן קצר. במשך 5 שנים פחדתי, ועכשיו ממש לא ברור לי מה אני מרגישה, אני מתבוננת בתמונות שלה והכל נראה לי בסדר, איני חשה בצער אלא רק בריקנות כלשהי לא מוגדרת. קשה לי להבין את הרגשות שלי ולכן איני יכולה להביע אותם, הדבר שמטריד אותי הוא האם חוסר התחושות שלי נורמלי? האם אני צריכה לפנות לעזרה מקצועית בכדי להבין את עצמי, או שזה טבעי והזמן "יעשה את שלו"?

ראשית - תנחומי שנית - בת כמה את ?. שלישית - גם לי אירע מוות של אם בהיותי בן 16 , ולא רצינו יעוץ או טיפול הזמן , אצלי לפחות , עשה את שלו - אולי מומחים יחלקו על דעתי , וקטונתי .

מבולבלת שלום, 1. משתתפת בצערך. 2. קחי לך את הזמן וזכרי שאת צריכה להתאבל. 3. תלכי לפי הרגשות שלך. אם את מרגישה צורך לצחוק ולהנות, אז קדימה. עדי

הי, אימי נפטרה מסרטן לפני כ- 10 שנים ורק לאחרונה בעצם אני הבנתי את עוצמת הכאב. אל תהיהי מוטרדת מהעדר רגשות. קודם כל לתמוך בבן אדם חולה זה דבר מאוד מאוד קשה. גם אני בהתחלה הרגשתי מן הקלה - הינה אמא נסעה, לקחה חופשה. זו לפעמים עדיין התחושה. קשה להשלים עם אובדן - לדעת שלעולם זה לא יהיה אותו דבר אבל הכי חשוב שתדעי שאחותך תמיד תחיה בתוכך. זה שהיא לא נמצאת כאן במובן הפיזי לא אומר שהיא הלכה. אני חושבת שיעבור זמן עד שתתחילי לעקל את מה שקרה. כל אחד והקצב שלו. מה שבטוח שטוב לה עכשיו במקום בו היא נמצאת וזה מה שחשוב. תהיהי חזקה!!! אני כאן, אם אוכל איכשהו לעזור.

שלום למבולבלת! ראשית כל - קבלי את השתתפותי בצערך. שנית - אינני חושבת שהכינוי "מבולבלת" הולם את הנסיבות. מה שאת מרגישה הוא, לעניות דעתי, טבעי ביותר: הטיפול באחותך החולה גזל ממך מן הסתם לא מעט זמן ואנרגיות נפשיות. וברגע שהכל הסתיים והעול ירד ממך - זה רק טבעי שבשלב הראשון תחושי הקלה. אצלי קרה בדיוק אותו הדבר לאחר מותם של שני הורי, ורק אחרי שבועות ספורים התחלתי לעכל את העובדה שלמעשה הם לא ישובו עוד. עלייך לדעת שעלולה לבוא אחר כך תקופה של כאב, אבל הזמן אכן יעשה את שלו. אם לפנות או לא לפנות לעזרה מקצועית - זה תלוי אך ואק בך. לדעתי זה לא יכול להזיק! ובינתיים, אם יבואו רגעים קשים - תבכי, תדברי על אחותך, תכתבי כאן בפורום על כל מה שאת מרגישה. בדיוק לשם כך הפורום קיים ומניסיוני אני יודעת שיש כאן אנשים באמת נפלאים - אנשי מקצוע וגולשים כאחד - שיודעים ומוכנים לעזור. וגם אני כמובון מוכנה לעזור כמיטב יכלתי. אני עוברת עכשיו תהליך דומה - מעכלת את מותו של אבי - וחושבת שאוכל להבין בדיוק מה שעובר עלייך! כל טוב! אחת

רציתי להודות לכל מי שענה לי. אני רואה בפורום הזה המקום היחיד בו אני יכולה לשפוך את כל מה שמציק לי, משום שקל לי יותר להתבטא בכתב, ובפני אנשים שלא שופטים. האמת היא שאני לא בוכה ולא מרגישה צורך לבכות. הפעם היחידה שבכיתי היתה בהלוויה וגם זה אני לא בטוחה שנבע מהרגש שלי, אני חושבת שיתכן שבכיתי מכיוון שידעתי שאני "צריכה" לבכות. אחותי היתה ומבחינתי עודנה אחד האנשים הטובים ביותר שהכרתי, היא תמיד רצתה שנשמח ושיהיה לכולם טוב, היא לא הרשתה לאף אחד לבכות או להיות עצובים לידה. היא טענה שהחיים יפים... אני לא חשה בעצב אלא בריקנות שנובעת יותר מזמן שהתפנה לי, וזה מה שמטריד אותי, איך יתכן שאני לא מרגישה בחסרונה של אחותי שאין לי כל ספק שאני אוהבת אותה, ומעריצה אותה?

מבולבלת יקרה... כל אדם עובר את תהליך האבל בצורה שונה תחושת ההקלה שאת מרגישה נובעת לדעתי במידה רבה מחמש שנות חייך האחרונות בהן חיית את המחלה במשך עשרים וארבע שעות,אין זה פלא לדעתי להרגיש בילבול נוראי כפי שאת מרגישה מצד אחד השחרור..ומצד שני המציאות המרה-האובדן כולנו כשאנו נפרדים מאדם יקר..אנו עוברים {שוב,כל אחד בדרכו} תהליך שמורכב ממספר שלבים..כמו הדחקה,הכחשה..עד שמגיעם להשלמה. הדרך היא אינדבידואלית אל תלחצי שמא אם אינך מרגישה עכשיו את הנורא מכל..סביר להניח שהוא יגיע ותתמוטטי-זה כלל לא מחייב חמש שנים בצל מחלה ארורה זה הרבה זמן של הכנה נפשית פנימית סביר להניח שאת חלק משלבי הפרידה עשית כבר בזמן זה סביר להניח שנפרדת מאחותך אינספור פעמים בחמש שנים האלו. ויתכן שלפרידה האחרונה,הממשית והקשה הגעת מוכנה. בכל אופן,הזמן אולי לא מרפא אך מאפשר לנו להתמודד בכל מיני טכניקות שאנו ממציאים לעצמנו תחיי ותרגישי אל תתעמקי כלל ב-"מה צריך להרגיש" זה ממש לא רלוונטי הכאב יתמקם בך אם תרצי או לא האובדן שם תמיד. ובאשר לשאלת האם לפנות לטיפול מקצועי-תהיי ערה לעצמך ותפעילי חושייך-בטחי בהם הם ינחו אותך. לו רק יכולתי לעזור לך יותר......

רציתי לדעת האם במקרה של טיפול בהפרעת אכילה, המחלקה הסגורה הינה בעצם התחנה האחרונה? אשמח לקבל תשובה. jacki.

ג'קי שלום רב, עליך להסביר מה כוונתך ל"תחנה אחרונה". בהפרעות אכילה אישפוז במחלקה סגורה נעשה בדרך כלל בשל מצב קשה של החולה, שמחייב אישפוז סגור. אין הכוונה באישפוז שכזה להעביר מסר לחולה שזוהי האפשרות האחרונה שנותרה בחייו, כי אם זוהי האפשרות שככל הנראה עשויה להציל את חייו. זה מעט שונה בעיני. בברכה, טלי פרידמן

טלי, לאותו חולה הוענקו כ"כ הרבה הזדמנויות באשפוז רגיל( אשפוז יום) ולא אישפוז פסיכיאטרי, אך עכשיו זה נדמה כאילו היאוש שבר אותו, וכל מה שנותר לעשות זה להעבירו למחלקה הפסיכיאטרית. ואני קצת מוטרדת מכך, מה בדיוק עושים במחלקות הפסיכיאטריות, שמעתי רק סיפורים אבל לא את הדבר האמיתי, כיצד המחלקות הסגורות שונות בטיפול שלהן מהאשפוזים הרגילים ? תודה מראש, jacki

אם קיבלת את הדואל יש פיסקה אחת לא ראויה קבלי את התנצלותי

שאול שלום רב, אני לא בטוחה שהבנתי למה כוונתך, אבל בכל מקרה, ההתנצלות מתקבלת. יום טוב, טלי פרידמן

שלום רציתי לעלות בעיה שמציקה לי וגורמת לי אי נוחות אשמח מאוד אם תיתן לי עליה תשובה. אני בן 15 עברתי לא מזמן טראומה קשה מאוד לא יכלתי לא יכלתי לאכול מפאת מחלה בגרון שנתגלתה רק לאחר שבועיים של התלוננות ,לקחתי כדורים שרופא נתן לי ראפאפן ולמרות זאת היה קשה לי לאכול , משפחתי חשבה שאני ממציא דברים ויש לי פחדים והזמינה פסיכולוג לביתי אך אני סירבתי אז לקחו אותי בכפייה באמבולנס וקשרו אותי באזיקים באותו הלילה כשהגענו לטירה שיחררו אותי אולם חטפתי הלם קשה ומאותו לילה אני מרגיש שאני מאבד שיווי משקל , וקשה לי לעבור במסדרונות באופן חופשי האם מוכרת לך תופעה זו ומה עלי לעשות בתודה מאור

מאור שלום רב, אני חייבת לציין שהזדעזעתי מקריאת מכתבך. התחושה שלא מאמינים לך, שאתה "משוגע", ממציא דברים ופחדים, מול הידיעה הפנימית שלא כך הם הדברים והסבל הפיזי שבוודאי עברת, הפער הזה קשה ביותר. ואולם, אני אתייחס לשאלתך בסוף המכתב. כנראה שמדובר בתגובה לטראומה שעברת, כלומר תגובה פוסט-טראומתית. הדרך הטובה להתמודד עימה היא דרך טיפול פסיכותרפויטי, אך אינני יודעת מה גישתך למטפלים כעת, לאחר החוויה הנוראית שחווית. ואגב, לא סיפרת מה היה התפקיד והמקום של בני משפחתך בכל סיפור האיבחון בטירה, ולאחר גילוי המחלה בגרון. מה התייחסותם כיום? אשמח אם תפרט מעט יותר, ונוכל להמשיך לחשוב על הדרך הטובה עבורך לעבד את החוויה הקשה. בברכה, טלי פרידמן

מזל"ט

כן, כבר 50 ימים, ויהיו עוד... תודה על המזל-טוב.

בבקשה...

בוקר טוב וחג שמח- השארתי לך הודעה לפני כמה עמודים- הקצב שבו מתמלאים הדפים ממש מדהים... להת'

היי,גם לך חג שמח... קראתי את ההודעה ועניתי אך המחשב נתקע והכל הלך לאיבוד... החג עבר בסדר וחוץ מקטע לא נעים שהיה עם הבן הגדול. בקשר לחלום ? אתמול הראיתי למטפל שלי את שני החלומות ועבדנו יותר על החלום ששלחתי לך. הוא התמקד יותר בקטע על הילדה שנדרסה ! ואמר שיש אצלי איזו תחושה של אסון. שאולי הילדה זו אני ואולי קרה משהו נורא בעבר,הווה או עתיד ואני בדרך לאיזה גילוי של משהו. כך הבנתי ואולי אני טועה. זה מפחיד !!! אולי קרה משהו בעברי הרחוק שהודחק בצורה חזקה כל כך שאני לא זוכרת ? אני באמת לא זוכרת כמעט דבר מהילדות שלי אז מי יודע ? לבן הקטן היה הבעבועות רוח והבוקר הבת שלי התעוררה מלאה בפצעים. והבן הגדול היום נסע לאמא שלי ליומיים בערך. איזה שקט בבית ! הוא משגע אותי בתקופה האחרונה ! וזהו בערך. מה קורה אצלך ? איך עבר החג? עשית משהו ? לאן נסעת? איך היה? והכי הכי איך את מרגישה ? אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה קרובה אליך כאילו אנו מכירות שנים... ביי בינתיים

ערב טוב! ניסיתי להכנס לפורום מוקדם יותר הערב- ולא הצלחתי... החג הזה עובר עלי בגודש ארועים וחויות. יש לי תחושה של התקדמות ביחס להחלטות חשובות שאני צריכה לקבל, וזה עושה לי טוב... הצטערתי לשמוע על הבן הגדול, וגם על אבעבועות הרוח של הקטנים. אל תצטערי שלא חיסנת, כי שמעתי על מקרה של ילד שפיתח אבעבועות למרות החיסון. תרופת הסבתא במשפחה שלי נגד הגרודים-אמבט חמימה עם כף של קמח תפוחי אדמה, או טלק. אגב משפחה- אולי יגלו מי האידיוט שאחראי לפיתוח? בטח אותו אחד שהמציא את החגים. נשכתי את הלשון במשך יומיים כדי לא להגיב על כך שהבנות שלי דיברו מאוחר, מדברות יותר מדי, רבות ביניהן- בטח זה ככה גם בבית אמא שלהן צועקת יותר מדי הן לא ממושמעות ועוד פנינים... ד-----------------------------י זה כבר עבר... עד שנה הבאה. לילה טוב.

נעלמת. מה קורה איתך? טלי פרידמן

היא חזרה לצבא לשבועיים

:) טלי פרידמן

אלווה אותך / מזי כהן אף פעם לא עזבתי עיר מולדת להתחיל חיים שוב מחדש בארץ שהשמש בה יוקדת ודרכיה לא זרועות בדבש תני לי את ידך דרכך מתפתלת אלווה אותך עד שיהיה לך קל חלמת שיהיה לך כבר בית שיהיו לך שורשים ממש ועץ של פירות, עץ של זית ויותר שלא תדעי חשש יום אחד אולי, אולי זה יקרה זר פרחים ורודים עד כלות הסל תני לי את ידך דרכך מתפתלת אלווה אותך עד שיהיה לך קל יום אחד אולי, אולי זה יקרה לך זר פרחים ורודים עד כלות הסל תני לי את ידך דרכך מתפתלת אלווה אותך עד שיהיה לך קל. אף פעם לא עזבתי עיר מולדת להתחיל חיים שוב מחדש... אביב...זה השיר. עשי בו כרצונך. שיהיה לך יום מקסים! טלי פרידמן

מתאים.....

היי טלי, בוקר טוב, כל כך נכון... ובאמת כל כך מתאים... נתתי לך את ידי לפני 50 ימים בדיוק, ללוות אותי באמת בדרך המתפתלת והקשה, כדי להתחיל חיים חדשים, ולעזור לי להגשים את החלומות שלי, והדרך באמת לא זרועה בדבש, היא קשה ורצופה עליות ומורדות, אבל הובלת אותי בתוכה בבטחה, ובאמת מתחיל להיות לי קצת יותר קל בתוכה, וגם הימים הקשים מתקבלים כחלק מהדרך הזו, ועוברים למרבה הפלא, ומגיעים ימים טובים יותר, ולגבי "יום אחד אולי, אולי זה יקרה" - מה זה אולי, יום אחר בטוח, בטוח זה יקרה. הבטחתי לך שאני אצא מזה, ואני מתכוונת לקיים את ההבטחה שלי, ביחד - אני אלך, את תובילי, ובסוף נהיה בחוץ. אנחנו כבר כמעט שם, כמעט הגענו, רק עוד קצת שמש באמת, והכל יהיה בסדר. אני אופטימית טלי, יכולה לראות שנכון היה קשה, ויהיה קשה, ושתינו ידענו את זה, ויודעות את זה, אבל אז מה, זה חלק מהחיים, חלק מהאתגר, ויש לנו את הכוחות לעבור את זה ביחד. אז אין לי שיר בשבילך, טלי, אבל יש לי חיוך גדול, ואלפי תודות. אביב.

אני רק מוזיקת הרקע, הליווי בצד, את היא עמוד האש ההולך בראש המחנה, המחנה הפנימי. שיהיה יום מקסים, טלי פרידמן

....אביב אגב,יש לך אי מייל ממני למחר בבוקר

מה שמתחשק לי זה לישון כלום לא לדעת.... אני לא ממש זוכרת את השיר...אבל האוירה של השיר זכורה לי היטב והיא מתחברת לי מאד. בכל זאת אני מקווה שהצלחת לתפוס, לפחות תנומה חפוזה. קצת להרגע, קצת לא לדעת. ליל מנוחה, טלי פרידמן

לא,לא הצלחתי:) אבל קראתי עכשי את הודעתך, והיא הרגיעה אותי קצת:) מחייכת : " מה שמתחשק לי זה לישון"... זה כבר לא נורמלי... אבל מה כן.... תודה לך.

היי אנג'ל, קיבלתי את שניהם, אני שמחה שיכולתי להיות שם בשבילך, וחבל לי ששוב היה לך לילה קשה, ואת לא מפריעה לי, ואני מבטיחה שכשיהיו לי ימים קשים או כשתתחילי להציק לי אני אגיד לך, ובזה בואי נסגור את הקטע הזה - בסדר ? מקווה שיהיה לך יום קל יותר, אביב.

שלום לך, אתאר במספר משפטים קצרים את הרקע שלי, ואני מבקש התייחסותך לבעיה המוצגת כאן. גדלתי בסביבה קשה. לא סבלתי מהתעללות פיסית, אלא ממצוקה מנטלית קשה. התייחסות הסביבה אלי נעה בין אדישות, הסתייגות, ודחיה, ועד לעוינות בוטה כמעט למן הרגע שבו אני זוכר את עצמי. באמרי "סביבה" אני מתכוון לכולם, לרבות כל הדמויות המשמעותיות בחיי. ילדותי וימי נעורי המוקדמים היו סיוט מתמשך - רצף, פחות או יותר, של שנאה, חרדה, השפלה, בהלה, ומאבק מתמיד על השרדות נפשית. פיתחתי מנגנוני התגוננות, ואלה נשאו אותי איכשהו, בקושי, עם הראש מעל המים. מנגנונים אלה היו המרכיב המרכזי במימשק הבין-אישי שיצרתי עם הסביבה, והיו הבסיס העיקרי להווצרות אישיותי כמתבגר וכמבוגר. נוצרו דפוסים קבועים של תפיסת המציאות, של שיג-ושיח פנימי, ושל תגובה למציאות זו. רע לי עם דפוסים אלה, ואין לי כל נקודת משען ארכימדית שתסייע לי לשנותם. שירתי כקצין בצה"ל. הגעתי לאוניברסיטה אך לא הצלחתי לסיים תואר. אני מתפקד כל השנים, עובד, בעל משפחה, ו"תקין" על פי כל פרמטר התנהגותי. מערכת יצירת הקשר עם הסביבה האנושית נראית בסדר מבחוץ, אך מבפנים היא הרוסה. קשה לי לאמוד את הנזק, שכן, אין לי שום בסיס להשוואה, אינני יודע מה חשים במערכת "תקינה", ועם זאת אין לי קושי לדעת שנעדר פה המרכיב המרכזי בהא הידיעה. לפעמים אני חש כרובוט, יש כך וכך מטלות, ציפיות ממני, תפקידים ודרישות, ואני ממלאם על-פי כללים מוגדרים, אך אינני ח י את חיי. החיים מתרחשים, ואני נסחף בתוכם איכשהו, כאובייקט. מנגנוני ההתגוננות שפיתחתי בתקופת חיי המוקדמת ואשר הפכו לאחר מכן, בהעדר כל התנסות בין-אישית מתקנת, לשיגרת קיומי - מכבידים עתה עלי יותר ויותר. הקשר עם העולם חד-מימדי, שטוח ורדוד. אני מרגיש שאני חסר נואשות את הכלים לחוש את העולם. התחושה המרכזית היא של ריקנות ויאוש. כיצד מתמודדים עם זה ?

אוליבר ערב טוב, צר לי אם אני "מתפרצת" אל מכתב המופנה לפסיכולוג או לפסיכיאטר, אך לא יכלתי להישאר אדישה אל מכתבך. לפי תיאורך ניכר כי ילדותך לא היתה שרוגה בשושנים. וגם אם הכל היה נראה בסדר כלפי חוץ, ולא סבלת מאלימות פיזית, עדיין בחוויה שלך זה היה קשה, מכאיב והרסני. התיאור שלך לגבי היכולת שלך לחיות את חיי "האוטומט", ולמלא אחר הציפיות והמטלות הוא תיאור מעניין. נראה כי הוא נכתב בקפידה, מתאר היטב את המתרחש. אולם יש לי תחושה שמכתבך דומה יותר לסיקור עיתונאי מאשר לתיאור מהלך חיים אישי וכואב. כנראה שזהו הביטוי הממשי ביותר שאני יכולה לראות פה על גבי הפורום לתחושת הניתוק שלך מן הרגש. וכפי שכתבתי לך אמש, גם כעת אני דבקה בדעתי לגבי טיפול. אין לי מושג את מי אתה מכיר, אבל לא כל המטפלים הם אותו הדבר. אני חושבת שעצם המודעות שלך לחסך ולפער בין הרגש לרציונל היא בסיס מצוין להתחיל בטיפול. אולי תכתוב לי מה המניע שגורם להדיר רגליך מטיפול? והסיבה של "אני מכיר את המטפלים" מהווה בעיני תירוץ לא משכנע... :) טלי פרידמן

עניתי לך, אבל התשובה נשלחה למקבץ שבעמוד 168 באמצע ד"ר יוסי אברהם

שלום אוליבר! אני מניחה, לאור מה שכתבת, שאוליבר לקוח מאוליבר טוויסט. ואולי אני טועה? כתבת שאין לך נקודת משען ארכימדית. לו היתה לך כזו-היית יכול לשנות בהנף אחד את כל עולמך הפנימי... ושוב אני מניחה-(רק השערות, הרבה סימני שאלה) שאתה מחפש מטפל- פסיכולוג או פסיכיאטר גאונים כאלה, שגם מבינים בהנדסה, שיצביעו על הנקודה הנכונה- ואז יתחולל השנוי. מהמעט שאני יודעת, אין הרבה אנשי טיפול כאלו. ולכן אולי תחושת האכזבה שלך-כל פעם מחדש. ואולי (הרבה הרבה אולי. מכיר את הספר "ג'ירפה ולישון" של דוד גרוסמן?) צריך לוותר על רעיון הנקודה, ולחפש דרכים אחרות לשנוי? אני אשמח אם תענה לי על מקצת מסימני השאלה, אבל אתה ממש לא חייב אם לא בא לך. להתראות.

אני בת 23 לאחרונה אני חשה שאני נופלת למערבולת של פחד ובדידות בעבר סבלתי מדיכאון עקב אירועים קשים בעבר ואני פוחדת ליפול שוב לתהום הזה האם יש מישהו שיכול להציע לי איך לא ליפול שוב?

לשרית: מה שהיה תשכח מזה מה שיהיה לא משנה מה שאבקש בעולם כזה תן לי את היום הזה תן לי שמש על הבוקר ויונה מעל הגג תן לי תכלת ברקיע תן לי יום אחד של חג תן לי אהבה חולפת תן לי אהבת עולם תן לי יד שמלטפת רק אותי מבין כולם יש לך הרבה אנשים כאן שמחזקים את ידייך, ושיעזרו לך תמיד... חג שמח.

תודה רבה זה מרגש לשמוע ויש לי שיר בשבילך סתם כדי שתדעי איך אני מרגישה עוצמת עיניים,זכרונות צפים עוצמת עיניים, הפחדים חוזרים עוצמת עיניים ולא מצליחה לישון מייחלת ליומי האחרון קמה בבוקר כאילו כלום לא קרה מתארגנת ונרגעת בורחת לעבודה לא קל לחיות במרדף אחר הכוח לא קל לא לברוח לכולם אני דואגת להגיד "נפלא" לכולם אני זורקת ניצוצות של אהבה מחזקת אנשים ונותנת להם תקווה ובתוך תוכי יודעת אבודה

האם הדיכאון קשור לארועי חיים כל שהם? האם הדיכאון גורם לפגיעה בתפקוד? מהם הסימנים והסימפטומים של הדיכאון? הרגלי-חיים כגון תאבון שינה ריכוז מושפעים מהדיכאון? חסרה אינפורמציה - כדי לעזור לך

הדיכאון שלי בהחלט קשור לאירועים בעבר ואני מודעת לכך יש לי בעיה לאחרונה לקום בבוקר אני לא שומעת שמעירים אותי וזה אחד הסימנים שמדליקים לי נורה אדומה שאני אכן שוב מתחילה לשקוע לדיכאון כמו כן הלילות קשים אני ישנה בערך בשעה 4-5 לפנות בוקר מתעוררת מסיוטים התיאבון הולך ופוחת אני לא אוכלת כמעט כלום כל היום קשה לי להתרכז בדברים אני עצובה כמעט כל היום בוכה המון מתנתקת רוצה להיות לבד אני נמצאת בטיפול

שלום שרית, ממליץ לך לקרוא את הקטע הבא: ( בלחיצה על הקישור) http://images.maariv.co.il/cache/ART133890.html בהצלחה, שמעון

טוב שאת בטיפול - איזה טיפול את מקבלת ? - מדוע הוא לא תופס? האם הרופא (הפסיכיאטר) שלך יודע על כך שהטיפול לא משפיע?

ד"ר שלום, הבעייה שאעלה נוגעת לאבי הוא בן66+ ולפני כשנה יצא לגימלאות, האיש מאז חסר מנוחה ועצבני שזה פשוט לא יתואר(גם לפני כן הוא לא היה מהרגועים) אציין כי הוא נהג להשכים כרבע שעה לפני התרנגול בכל בוקר (למעט בשבת בה הוא התפנק עד 07:00), הוא נראה לחוץ מכל דבר ומתעצבן מכל שטות דבר שמוביל להתפרצויות קולניות ,אני מניח שאפשר לקשור את העניין בחוסר המעש שלו לאחר 50 שנות עבודה קשה אולם אני חושש כי זה רק קצה הקרחון חשבתי אפילו לרשום אותו לקאנטרי שם יוכל לשלב את היקיצה המוקדמת שלו עם שחייה או כל פעילות אחרת ,אך לצערי אני די בטוח כי הדבר אם בכלל לא יחזיק אותו רגוע ליותר משבוע ואין לי ספק שהוא זקוק לעזרה מקצועית אותה לא יסכים לקבל יען כי בכך יודה כי יש לו בעייה !! איך אני מביא אותו \עוזר לו לטפל בבעייה ? אודה לתשובתך המהירה-בטרם אימי בורחת מהבית. אלי.

אלי שלום רב, הבעיה שאתה מעלה במכתבך הינה בעיה נפוצה בקרב פורשים לגימלאות. תחושת חוסר הערך העצמי, השיעמום והידיעה שאין בשביל מה לקום בבוקר, מביאה גימלאים "חדשים" לכדי דיכאון, אפילו עד לדיכאון קליני. לכן אני מבינה את הדאגה שלך הן לאביך והן לאימך, שמן הסתם מתקשה להתמודד עימו. האם חשבתם להציע לו להתנדב? יש מקומות רבים בהם יישמחו לקבלו מידי בוקר, יתנו לו יחס של מינמום מלאך מושיע, וכך הוא גם ייתן מצד אחד, אך יקבל הרבה הרבה יותר (אני מדברת מתוך ניסיון). אני מכירה מקומות רבים שבהם יישמחו לקבל מתנדבים. מה דעתך? האם אבא היה מעוניין בדבר כזה? ואם לא, אולי תתאר יותר את אביך, במה הוא עסק, בן כמה הוא, מה מצבו הבריאותי (פיזי) וכו'. בברכה, טלי פרידמן

טלי ערב-טוב, אכן הראיון של להתנדב עבר לי בראש ,אולם אציין כי על-אף פרישתו הוא עדיין עובד פעם-פעמיים בשבוע למס' שעות בכל פעם ועפ"י הצורך( קשור לעבודתו טרם לפרישה) ועדיין ישנה הבעייה. לזאת יש לצרף כי בשנתיים האחרונות הוא טופל ונותח להוצאת גידול ממאיר -מה שרק מוסיף לצרות . אוכל להוסיף ולתארו ולתאר מצבו אך ארצה להיות "חצוף" ולשאול האם אפשר לנהל את השיחה הזו טלפונית ?-כך אוכל לשמוע ולהשמיע ,הדבר יהיה יותר אפקטיבי מאחר ואני מעוניין לפתור את זה במהירות(לקחתי חופש היום מהעבודה ואני הולך לנהל עימו שיחה בעניין -וזה לא יהיה קל כי שנינו לא מהדברנים שבחבורה) ,אני אבין אם הדבר יהווה בעייה מבחינתך או מצד מנהלי הפורום אך יש לי כאן בעייה שמצריכה טיפול מהיר ,ויש לי יותר מידי שאלות "הבהרה" ולא אוכל לחכות כל פעם למייל. אם הדבר יתאפשר אשמח ,מס' הטל' שלי :057-7780028 אני מודה לך מאוד בכל מקרה על התייחסותך עד כה, אלי :-)

את עוד בעבודה בכלל?

כן, אני עוד פה, החזרתי לך תשובה.

את עוד פה התעוררתי... אוף! איזה מעצבן לקום אל החיים האילו...

כן, אני עדיין פה.

אני כבר מרגישה לא נוח לכתוב פה

אני נשואה מזה 5 שנים ויש לי ילדה קטנה ,כרגע אני פשוט נמצאת בפרשת דרכים ולא יודעת מה לעשות בעלי הוא אדם טוב, אבל כנראה שהוא לא מכבד אותי מספיק , הוא מדבר לעיתים בצורה לא יפה ובוטה , דבר שפוגע בי מאוד ונסיתי לשוחח עימו על כך אך ללא הועיל, יש לי הרושם שהאגו שלו טיפה נפוח ולכן הוא מרשה לעצמו לדבר ואולי לעיתים לזלזל אני תמיד אשמה בכל מצב ולא משנה מה קורה, אני לא בסדר, וכל הבעיות תמיד נובעות ממני. קשה לחיות כך לנהל בית ,לעבוד, לגדל ילדה. בנוסף הצעתי לי שנלך לטיפול אבל הוא חושב שהוא בסדר גמור,אני הפרובלמטית הוא גדל על רקע הורים מסוכסכים באופן קבוע. מה גם שבזמ האחרון שמנתי הרבה וקשה לי לרדת במשקל. מצפה לתשובה מה לעשות

מומלץ לפנות ליעוץ פסיכולוגי אצל פסיכולוג שגם מתמצא בטיפול משפחתי יתכן שיהיה נכון לפרק את החבילה - אבל לפני זה כדאי לדעת מה האפשרויות הנוספות לרזות זה רק יועיל במצב הזה - גם להיות יותר עצמעית ובילתי תלויה יהיה מועיל (פסיכולוגית הכוונה) על הסף - עושה רושם שבעלך מראה קווי-אישיות לא-בשלים, אבל זה רק רושם ראשוני שיכול להיות מוטעה

bjghjvhjvhjgcygf /.;/,;mknjbhjvhjcv. mkkljokhuigyud

גלית שלום, אני מסכים בהחלט עם עצתו של ד"ר פלד, בדבר הוועצות עם איש מקצוע. וכעת כמה מילים מנסיוני עם זוגות רבים, לגבי אופן (תוכן) הפניה שלך: את מתבוננת בבעלך - ומתלוננת על דרכו (בוטה, מזלזל, וכו'). הוא, כתגובה, טוען שאת הבעייתית. עצתי לך/כם: תראו את עניין הנישואין, והקושי בהתנהלות שלו, כפרשייה הדדית: הוא לא "סתם ככה" לא בסדר (מזלזל, וכו'), ואת לא "רק", כלומר הבלעדית, הלא בסדר. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

גלית, יש לבעלך בעיה רצינית, אכן כן הבעיה נובעת מכך שהוא גדל על רקע הורים מסוכסכים, הצעתי לך היא: 1. או תתעלמי ממנו והוא יבין. 2. שתבאי מישהו הביתה שידבר איתו חבר או מישהו שבאמת קרוב אליו. 3. או תפשוט תאיימי אליו בגירושים. אם הוא באמת בעל נפלא כמו שאת מתארת אחת מהעצות חייבת להשפיע אם לא תפני למישהו הרבה יותר מוסמך ומקצועי. איתך לארך כל הדרך - חיזקי ואימצי - אנחנו לרשותך תמיד. כנרת מהדרום.

גלית אני אומרת מנסיון תלכי איתו לטיפול זוגי בטענה שאתם מטפלים "בבעיה שלך" בלבד ואם הזמן תראי אך המטפלת תתחיל להתרכז בו . מה גם שבטיפול לא רק שומעים אחד את השני גם מקשיבים וזה הכי חשוב .אז לפחות את תיהיה אישתו האשמה אבל הוא יבין אותך יותר . טיפ ממני אין דבר העומד בפני הרצון את אוהבת אותו תתאמצי גם את למרות שהוא זה שמקשה על הקשר.תלמדי לדבר בחנפנות אבל אסרטיבית ככה תסיגי כל מה שאת רוצה מהגבר שלך. אבל הכל.

נתקלתי בבעייתך ממש במקרה. גם אני, גבר נשוי מזה 5 שנים, אבא לתינוקת בת שנתיים ומרגיש צורך עז להגיב. כפי שאת יודעת, בחיי הנישואים יש עליות וירידות, ברגע שמערכת היחסים גורמת לדכאון, עצבים ולהרגשה כללית לא טובה - צריך לדעת לפרק את "החבילה". נסי להזכר מה הן התכונות שגרמו לך להתאהב בבעלך... האם הן עוד שם, או שזה הלך לאיבוד? תשאלי אותו את אותה השאלה.... מה הוא אוהב בך? תסבירי לו את רגשותייך ושאינך מוכנה לסבול יחס מזלזל או דיבור זול ובפוגע. מאחל כי האהבה תתגבר על כל המכשולים, במידה ולא.... "החיים ממשיכים" ומחר תמיד יכול להיות יפה יותר. בן

אני בת 19 והחבר שלי גם בן 19 , אנחנו שוכבים כבר כ 3 חודשים , אבל הוא מיתבייש מהגוף שלו ולכן אנחנו תמיד עם שמחה ובלי אפילו תיפת אור. זה מפריא לי. מה אני יכולה לעשות בישביל לשחרר אותו קצת מהביישנות?

ברור מכל מה שאמרת, כולל העליה במשקל, כי לא טוב לך. את לא יכולה להיות אחראית להתנהגות בעלך, וקרוב לוודאי כי לא תשני אותו. אבל את כן אחראית למה שאת עושה, ואת כן יכולה את לעשות שינוים. תגשי את לטיפול לבד. שווה לך להשקיע בעצמך.

מה לומר אני בת 24 והיתי נשואה עם גבר שעשה את אותו הדבר כלהזמן האשים שאני אשמה ולאט לאט הכל הידרדר למצב שהיתי מכבלת מכות וגם אז אני היתי אשמה אני מציעה לך לא טוב לך הוא לא מכבד אותך קחי את הילדה ולכי...... מי שלא יודע לכבד אותך לא שווה אותך מחר מוחריתיים תהיה לו מאהבת וגם אז תהיי אשמה כי לא היית מספיק חמימה אליו הבעיה היא אצלו לא אצלך את רק אשמה שאת נישארת עם בן אדם כזה ותגידי תודה שאת לא חייה בארץ זרה ללא עזרה כמוני אז...... בהצלחה ואני תמיד לרשותך אם תרצי לדבר שלך ליאת !!!!

מה לומר אני בת 24 והיתי נשואה עם גבר שעשה את אותו הדבר כלהזמן האשים שאני אשמה ולאט לאט הכל הידרדר למצב שהיתי מכבלת מכות וגם אז אני היתי אשמה אני מציעה לך לא טוב לך הוא לא מכבד אותך קחי את הילדה ולכי...... מי שלא יודע לכבד אותך לא שווה אותך מחר מוחריתיים תהיה לו מאהבת וגם אז תהיי אשמה כי לא היית מספיק חמימה אליו הבעיה היא אצלו לא אצלך את רק אשמה שאת נישארת עם בן אדם כזה ותגידי תודה שאת לא חייה בארץ זרה ללא עזרה כמוני אז...... בהצלחה ואני תמיד לרשותך אם תרצי לדבר שלך ליאת !!!!

לגלית, נסי לפרק את הבעיה לגורמים , ולטפל כל פעם בגורם אחד בלבד. ראשית בדקי באיזה מצבים בעלך "מתרגז" - ומוציא את זעמו בצורה של דיבור מזלזל. האם זה כמה רגעים אחרי שהגיע הביתה ? יתכן שהוא אדם שצריך שעה שקט ("זמן מאורה") עד שהוא חוזר ושב לביות חברותי. היתכן כי זהו דפוס תרבותי שספג בבית הוריו המסוכסכים ? גם לכך יש שיטות ודרכים לשבור את הדפוס הזה, ולנסות ליצור דפוס חדש, כדאי גם למצוא חברה טובה או ידיד טוב, ולבכות על כתפם , לפעמים זה עוזר, ואפילו ניתן בכוחות משותפים לפתור את הבעיה. מחזיקה לך אצבעות.

לדעתי, עלייך לפעול באופן מידיי ולדאוג לעצמך. אם את לא תעשי זאת אף אחד לא יעשה זאת עבורך. קחי יוזמה תהיי רצינית ותקחי את חייך בידייך. ראשית גשי לטיפול בעצמך, לבד בלי בן הזוג ונסי לדבר על כך זה יעזור לך. שנית תטפחי את עצמך את לא צריכה מיליון דולר כדי להראות כך. בעזרת ביגוד, מעט איפור וקצת בושם אפשר לעשות פלאים. שלישית חייכי אל עצמך ואל העולם- נסי לחשוב באופן חיובי. אל תחשבי שמה שיש בחוץ יותר טוב ממה שיש בבית. נסי לעבוד על הקשר ולא לותר. הרבה הצלחה, מחזיקה לך אצבעות. איילה.

תשלחי אותו לעזאזל, כנראה שהתנהגותו היא איתות לכך שאין יותר אהבה, וכשאין אהבה אין אמון וכבוד הדדי, אז כמה שמהר עם כל הכאב נפנפי אותו ויפה שעה אחת קודם!!!

דור לשמחתי ותודה על העצה היתגרשתי ליפני שבוע :))))))

טוב, אז גם עברת את ה"חוויה" הזאת. יום אחד האדם שאת אוהבת נמצא לידך, בריא, חולה, גוסס ויום אחד - הוא פשוט איננו. ואחריו עוד... אני יודעת שאין לי על מה להאשים את עצמי - אני לא יכולה לשלוט על חיי אנשים, אבל תמיד יש את הרגשות אשמה - רק אם הייתי עוזרת יותר, קשובה יותר. אני איבדתי את אימי לפני כ- 10 שנים ולאחרונה גם את הוריה - סבא וסבתא ובזה בעצם מסתכמת המשפחה הקטנה שלה. איפה שהוא התרגלתי לזה שאנשים פשוט מתים ולפעמים את האנשים האהובים אני פשוט "הורגת" בראש. מכינה את עצמי למותם. מן הרגל שפיתחתי עם השנים בלי לשים לב. אז אולי ההרג העצמי שלי זה איזושהיא שליטה שאני מנסה להשיג על החיים שלי לפחות. "הנה, אף אחד לא יגיד לי מה לעושת! אני שולטת בחיים ובמוות". אני יודעת שהשליטה כבר מזמן הינה חוסר שליטה וכנראה עדיין מנסה בכל כוחי להתכחש לזה. קשה להיות שלמה עם המוות. קשה לי להיות שלמה עם עצמי. כמה שלא אצטיין, כמה שלא יאהבו ויעריכו אותי. זה רק עושה את הפך. זה מן פחד ליפול. לעצור לשניה ופשוט ליפול לתהום ענקית. כבר נפלתי לא פעם ועכשיו אני צפה על פני השטח. עובדת בטירוף, לומדת, חיה עם בן זוגי. אוהבת, נותנת, אבל רק לא לעצמי. לפעמים. מנסה לשלוט... כמה פאטתי. אני לא זקוקה לרחמים. יש לי אהבה, שזה הדבר הכי חשוב בחיים, אבל לפעמים הריקנות הזאת בפנים פשוט מפחידה. כמו חור שחור. את יודעת על מה אני מדברת? הכל יכול להיות פשוט נפלא ואז את מביטה פנימה - וכלום. כתבתי קצת הרבה. מקווה שלא נבהלת :-) יום טוב גם לך בינתיים!

לא נבהלתי. פשוט הכל כל כך מוכר, ממש כאילו חזרתי אחורה לרגע. הרגשת חוסר האונים הזו כשהורה גוסס ואתה מוכן לעשות הכל כדי להציל אותו, אבל לא יכול לעשות כלום, ואז מתפתחת לה מין "תחרות סמויה" של מי ישיג קודם המוות אותי או אני אותו, אם אני אביא את המוות על עצמי, הרי זה כאילו שניצחתי אותו, ונראה לי שלזה את מתכוונת, ואם לא ככה אני מרגישה. יש גם מין רצון כזה להיות חולה, כאילו בשביל להגן על אחרים, אם אני אהיה בולמית, אחרים יהיו בריאים, המחלה שלי תשמור עליהם, והלו כמה מחלות כבר יכולות להיות בעולם. התהום העמוקה והחור השחור, יכולים כל כך לבלוע אותך, כתבתי על זה הרבה בפורום, בתקופות שהייתי בתוכה, תיארתי אותה מכל הכיוונים ומכל הצדדים, התחושה הזו שנכנסת לשם איכשהוא, אבל אין דרך יציאה, הדרך מובילה רק פנימה ולא החוצה, מין חד סטרית, אבל עם הזמן למדתי שבאמת אולי אי אפשר לצאת בדרך שבה נכנסנו, אבל אפשר לפתוח דרך חדשה החוצה בעזרת מישהו מקצועי, והדרך הזו אולי אפילו טובה יותר ומספקת יותר. ריקנות פנימית, אני מניחה שזה בא באמת מזה שאנחנו מנסים לתת כל כך הרבה לאחרים ונשארים עם מעט מאוד בשביל עצמינו. אני ניסיתי להיות מין "סופרוומן" כזו, בדיוק כמוך, שלא ירחמו עלי, לתת לכולם הרבה תמיכה, עזרה, אהבה, לעבוד, להצליח, ובמקביל לחוות את המוות של אבי בעצמי, וזה כמעט בלתי אפשרי. לא נשארו לי כוחות לעצמי, אחרי שניסיתי להיות שם כל כך הרבה בשביל המשפחה ובשביל אמא ובשביל העבודה, ולחייך כל הזמן, אז בסוף באמת נשארתי ריקה מבפנים, בלי כלום ובעיקר בלי כוחות. מותשת מהנתינה, מהבליסות ומההקאות. עד שלא עצרתי רגע, והבנתי שגם אני צריכה עזרה, שאם אני אמשיך לתת ולא אטפל בעצמי, לא יהיה לי יותר מה לתת, כי אני כבר לא אהיה פה לתת. שאני אתמוטט ואם לא אתאבד, מייאוש, מחוסר כוחות. ואז עצרתי, לקחתי אויר עמוק, והשגתי לעצמי מטפלת שנתנה לי קצת כוחות ממנה. רק אז למדתי להישען קצת על מישהו אחר, במקום לתמוך באחרים כל הזמן, למדתי שגם להיות חלשה מותר, לעצור לרגע את המירוץ המטורף, ולנסות להבין איפה אתה נמצא בכלל, מה אתה מרגיש, אם מה אתה מנסה להתמודד, ואיזה מאבק אתה רוצה לנהל. אני החלטתי לשים דבר ראשון במלחמה הזו את הרצון שלי להפסיק להקיא ולהיות נורמלית בתחום האוכל, וזה עובד... בהצלחה, ואני פה, אביב

תודה לך באמת באמת. זה מאוד עוזר לי לדעת שאני לא לבד, את יודעת למה אני מתכוונת. את צודקת, כנראה שמותר לי להיות חלשה לפעמים. אני צריכה להפנים את זה. שיהיה לך טוב!

השאלה מיועדת לגב' רוית ניסן ו/או למתמחים בגיל הרך. שלום . שמי יואב ואני אבא צעיר בן 34 , חי בנפרד (מעולם לא התחתנתי) שיש לו ילדה בת 10 חודשים והיא הדבר הכי נפלא שקרא לי בחיים. האם והילדה חיות בצפון (ליד נהריה) ואני בת"א. יש ביננו סידור בע"פ שאני לוקח את הילדה כל סוף שבוע שני לשישי שבת ובנוסף רואה אותה פעם בשבוע (בד"כ יום שישי). לאחרונה חלו מספר תמורות הגורמים לקשיים וחיכוך מיותר ביני לבין אם הילדה והנגועים לנושא טובת הילדה ובכללם: 1. לטענת האם, בפעם האחרונה הילדה הפחיתה קילו ממשקלה במהלך שלושה ימים שהיתה אצלי. 2. בכל פעם לאחר שאני מחזיר את הילדה , עולה לה החום ובפעם האחרונה הגיע ל-40.4 מעלות, (החום יורד למחרת ואינו קשור למחלה ספציפית נראית לעין). 3. הילדה מרבה לבכות ושיגרת ימיה "נהרסת" בכל פעם שהיא חוזרת לצפון לאחר סוף שבוע איתי. אני מודה שאני מרבה לפנק את הילדה בביקורה אצלי ובנוגע לאוכל מרגיש כמו אם פולניה שמנסה כל הזמן להאכיל את ילדה. שאלתי הינה כדלמן : א. האם בגיל 10 חודשים מותר לאבא לקחת את הילדה לסוף שבוע בנפרד מהאם? ב.מה הדברים שאנחנו כהורים יכולים לעשות כדי להקל על המעברים בסופי שבוע בהם הילדה נמצאת אצלי? אשמח לקבל גם שמות של יועצים בצפון בטיפול בתינוקות מהאספקט הפסיכולוגי להדריך אותנו ההורים בסיטואציה בה אנו חיים. תודה יואב

ליואב- עניתי לך בדף הראשון.

האם מה שתיארתי בפנייך מוכר לך? האם הטיפול התרופתי מוכר לך ? אם קיים טיפול תרופתי האם הוא משביע את רצונך ? האם אוכל בדרך כלשהיא לסייע ?

היי שאול, לא אני לא לוקחת תרופות, מנסה להתמודד בדרך של טיפול פסיכולוגי רגיל, לחוות את הקשיים, להבין מאיפה הם באים, ולהילחם בהם. עבורי כרגע זו הדרך הטובה ביותר, ככה אני יכולה לשמור על עצמי, להישען על המטפלת שלי, ולקבל תמיכה מהאנשים הסובבים אותי. אני חושבת שתרופות זו דרך טובה במצבים מסוימים, במקום שבו אני הייתי זה לא התאים לי. מתחברת לתאור הדכאון שלך, יכולה להבין מה עובר עליך ברגעים האלה, ויכולה להבין את ההקלה שכדורים גורמים לך, אבל הדרך שלי שונה. אני מאמינה ששתי הדרכים טובות - הן הטיפול התרופתי והן הטיפול הפסיכולוגי, במצבים שונים, לאנשים שונים, ושתי הדרכים מקובלות עליי, בהתאם למקום ולזמן. לסייע ? כבר סייעת המון בעצם התמיכה, וזה באמת המון ומספיק לי בינתיים, זה בדיוק מה שציפיתי ורציתי לקבל מאנשים בפורום, ואת שאר העבודה הקשה אני והמטפלת המדהימה שלי עושות די בהצלחה. תודה, אביב.

אביב, אנג'ל ומיקי! האתר הזה מיועד לאנשים שרוצים להתיעץ עם מומחים בקשר לבעיותיהם ולבעיות של קרוביהם. אתם הפכתם את האתר הזה לחדר צ'אט פרטי ובכך אתם מעמיסים על הדפים וזה גורם למומחים לא לענות כי זה נהפך לטרחה לחפש את השאלות בגלל שאתם כותבים שטויות. אני לא יודע אם אתם מודעים לזה או לא... לכן אבקש ממכם להתחשב במטרה שלשמה הוקם הפורום תודה נ.ב. אני רוצה לציין שאני מתאפק לא "לשטוף" אותכם ופונה אליכם באמת ברוח טובה ומבקש: תמצאו לכם חדר צ'אט לדבר בו כי זה מפריע נורא מה שאתם עושים.

אם היית יודע מה זה סבל נפשי לא היית מדבר כך

צאט... מתאפק.... שטויות..... אדוני- שטויות ......אני לא מאחל לך את השטויות האלו......! חצוף ! והפורום הזה לא שייך לך.....לשטויות שלך....

אם אתה צרכן של שרותי בריאות הנפש אל תחפש בפורום הזה את הפתרונות לגביך

מעניין... זה מה שאני רציתי לומר לך... חצוף ומחוצף

בבקשה , בבקשה, בבקשה, אל תתחילו עם זה שוב. יונה - המומחים יגיעו לשאלות שלך, גם אם הן בדף הקודם, כבר היינו בויכוח הזה, ואנשים בפורום החליטו שזה לא שטויות, ושזה במקום לכתוב כאן, ולא מפריע, ולא לוקח מקום של אף אחד אחר, כל אחד יזכה להתייחסות שלו, ואנשים אחרים קוראים ומגיבים גם על הדברים של אנג'ל ושלי. לשאול ולא' - תודה על ההגנה, אבל אל תדרדרו לויכוח שלא במקום, אני יכולה להילחם את המלחמות שלי לבד ומעדיפה את זה כך, כדי לא לגרור אנשים שוב לגידופים ולשפת רחוב, ואז הפורום נראה הרבה יותר גרוע. אביב.

יונה שלום רב, לפי תגובות שאר האנשים אתה מבין כי עשית הכללה של ההרגשה הפרטית שלך. ייתכן וההתכתבויות מפריעות לך באופן אישי, וזה בסדר. אתה מוזמן לדלג עליהן. כיועצת ותיקה בפורום זה אני רוצה להסביר שאני ויתר היועצים עונים על שאלות הגולשים בעיקר לפי תחום ההתמחות של כל אחד מאיתנו ותחומי ההתעניינות. אין קשר בין מספר או אורך ההתכתבויות בין הגולשים לבין מענה היועצים לשאלות השונות. לפי תגובות גולשים לא מעטים הן על גבי הפורום והן בפניות אישיות אליי ניכר כי התכתבויות אלו מסייעות לרבים. מטרת הפורום הינה יעוץ מקצועי לצד תמיכה ושיתוף של יתר הגולשים בבעיות המועלות כאן. לעיתים לחוות דעת מאדם שחווה הפרעה דומה לאדם הסובל יש ערך ומהותיות גדולים מאלו של חוות דעת מקצועית. אשמח לראותך בפורום הן כשואל והן כמשתתף פעיל בהתכתבויות השונות, בברכה, טלי פרידמן

יונה שלום רב, לפי תגובות שאר האנשים אתה מבין כי עשית הכללה של ההרגשה הפרטית שלך. ייתכן וההתכתבויות מפריעות לך באופן אישי, וזה בסדר. אתה מוזמן לדלג עליהן. כיועצת ותיקה בפורום זה אני רוצה להסביר שאני ויתר היועצים עונים על שאלות הגולשים בעיקר לפי תחום ההתמחות של כל אחד מאיתנו ותחומי ההתעניינות. אין קשר בין מספר או אורך ההתכתבויות בין הגולשים לבין מענה היועצים לשאלות השונות. לפי תגובות גולשים לא מעטים הן על גבי הפורום והן בפניות אישיות אליי ניכר כי התכתבויות אלו מסייעות לרבים. מטרת הפורום הינה יעוץ מקצועי לצד תמיכה ושיתוף של יתר הגולשים בבעיות המועלות כאן. לעיתים לחוות דעת מאדם שחווה הפרעה דומה לאדם הסובל יש ערך ומהותיות גדולים מאלו של חוות דעת מקצועית. אשמח לראותך בפורום הן כשואל והן כמשתתף פעיל בהתכתבויות השונות, בברכה, טלי פרידמן

גם אני כבר מזמן חשבתי כך ...... לא רציתי להעליב אותכם..... אבל אתם צריכם להתחשב בכולם,והשיחות שלכם הארוכות והמפורטות פשוט מפריעים לכולם וזה הרי שיחות בינכם בלבד ולא עם הצוות אז אפשר גם לשלוח אי מייל..... (:

אחרי שקראתי את כל התגובות ובעיקר את תגובתה של טלי פרידמן (גם אביב הסבירה יפה) אני פשוט חוזרת בי....... אם ההתכבויות טובות לכם אז המשיכו......

שאול, היי, סליחה על ההידחפות, אבל באמת אין מקום לייסורים, הכל בסדר, אני מניחה שרק רציתי להבהיר שמדובר באמת באנשים, ושאלות מאחורי גבם בייחוד במקום שאולי יציצו ויפגעו אינה במקום ובאמת צריך להיזהר בנקודות רגישות שכאלו, ואולי גם הגבתי קצת בקיצוניות כי נפלת עליי ביום קשה עם ההודעה שלך, ועימך הסליחה על הבוטות, אבל באמת הכל בסדר, אין כעס ואין תרעומת, ואתה תמיד מוזמן לשאול את שאלותיך רק באופן גלוי ולא בהחבא, ואני אעדיף אם תשאל אותי ישירות ולא את עדי, למרות שגם את זה אתה יכול לעשות, ואתה תמיד מוזמן גם להביע דעתך. מקווה שאתה מרגיש יותר טוב, מתנצלת אם פגעתי, וסליחה. שיהיה יום טוב, אביב.

הודעתך ריגשה אותי מאוד אני מבין את מצוקתך כי אני אובחנתי כלוקה בדיכאון קליני ואת המצב של "רגישות יתר" אני מכיר טוב מאוד ויפה מאוד אני יודע אלו ייסורים אדם עובר לאחר שהוא כועס על אנשים ללא צורך וכל זאת בגלל כימיה לא תקינה במח אני מכיר יפה את התחושה שאדם נעשה מאושר כאשר הוא ישן ואדם מתבאס כאשר הוא מתעורר אני מבין יפה ואני חשתי את המצב שאדם מבקש להפסיק לאכול אני מכיר את התחושה של החורבן ורצון למצוא מפלט במקום נידח כמו בית מצורעים אני מכיר את "הכתישה" של הפסיכיאטר אני מכיר את עינויי הנפש וחוסר היכולת לזוז מהמיטה אני יודע כמה קשה ללכת למכולת אבל כל זה מאחורי הדברים שתוארו לא קיימים יותר התרופות עזרו מאוד ואני מקווה שגם את וחברותייך תעמודנה על הרגליים ותוכלנה לעודד בנות אחרות הפסיכיאטר וא לא איום ואם התרופות עזרו לי גם לכן יש סיכוי תודה ובהצלחה שאול

תודה לך מכל הלב

ולא התכוותי "מחלימה" לבד מכל המכלול של הדברים... אלא שפשוט לא צריכים לקשור אותי ולהזריק לי ואליום כדי שאני ארגע בסופו של דבר....

באמת אין בעד מה, רק הקשבתי...

את מקשיבה טוב יותר מקירות חדרי באמת

עניתי לכן בעמוד 165 בנוגע ל"פרץ הרגשות בטיפול", אם בא לכן לקרוא.

הי אביב לא יכולתי לישון...

מה קרה ?? ספרי לי קצת מה את מרגישה ולמה ? אני פה.

טלי, האם מותר לשאול מה המניע /המניעים שלך להקדיש זמן להתייחסות לאלה הפונים לעזרתך ? אין תמורה הנראית לעין, לא כן ? האם זה ענין מקצועי גרידא ?

אוליבר שלום רב, יש לך שאלות מעניינות ומעמתות משהו. אכן כפי שכתבת אין לעבודתי בפורום תמורה כספית. אולם בעיני יש בה תמורה אחרת, מהותית יותר מכסף, איכותית יותר, והיא התמורה הנפשית. במשך רוב חיי נהגתי לסייע לאנשים במסגרות רבות, החל מחברות שהיו שופכות את ליבן לפניי וכלה בהתנדבויות מרובות. לכל אלו לא היתה תמורה כלכלית גם כן, אולם דרך העזרה לאחרים הצלחתי לחוש משמעות רבה בחיי. ואז החלטתי להפוך זאת למקצוע ולמדתי עבודה סוציאלית. מאז המשכתי להתמקצע ולהעמיק בלימודי הטיפול הנפשי. למרות ההתמקצעות וצבירת הידע הרצון הבסיסי לסייע לאנשים ולהיטיב עם העולם נותר בעינו. וזוהי הסיבה להשתתפותי בפורום. המחשבה שאולי עזרתי למישהו, או גרמתי למישהו ללכת לטיפול ולשפר את איכות חייו, גורמת לי מן הסתם לסיפוק רב. מעבר לכך יש בזה גם סוג של סיפוק נרציסטי. כל אחד מאיתנו רוצה בצורה מסויימת להשאיר את חותמו בעולם הזה, וזו דרך נאותה שבה אני חשה שאני משאירה את חותמי. מקווה שעניתי על שאלתך. בברכה, טלי פרידמן

טלי , כל הכבוד לך על העזרה , הסיוע ,ההקשבה ובעיקר התגובה. לדעתי לא הכל הוא עיניין של כסף וחומריות. הסיפוק יכול להיות גם אחר. תודה, מיטל

כן ירבו.....

היי, בדרכי הבוטה, טלי, ומההכרות שלי איתך, את סתם מצטנעת, את פשוט מלאך נדיר, שאלוהים הביא לעולם, כדי לעזור לאנשים מתוסבכים כמונו, וזה מכל הלב. כדרך אגב - איפה השיר שהבטחת לי ?? ר.

אני מכאיבה לעצמי שלחתי לך אי מייל

אנג'ל, לצערי אינני יכולה לפתוח כעת את האימייל. כעת מתבצע איזשהו מקצה שיפורים באתר האימייל שלי שיימשך כיומיים (כך הם כותבים לפחות). אולי תכתבי את זה פה? טלי פרידמן

מחכה לתשובתך.

:)

שימי לב לשאלתי אליך תודה....

:)

מה אתה רוצה לדעת

ספרי על עצמך, על חייך, על רצונותיך, האם יש אב בתמונה ? מדוע, לדעתך, אמך התנהגה כפי שהתנהגה ?

האם יחסי אובייקט-סובייקט כמרכיב באישיות הינו נושא שמעניין אותך ?

אוליבר שלום רב, באופן עקרוני הנושא אכן מעניין אותי, אבל זה מעט כללי מדיי. מדוע אתה שואל? טלי פרידמן

תודה על תשובתך. סיבת השאלה היא שהייתי רוצה להתייעץ עם אדם מיומן, אך כזה שהנושא אכן מעניין אותו. יש כאן גם צדדים פילוסופיים במידה מסויימת והם עשויים להיות מייגעים למי שלא ממש מתעניין בתחום. יש, כמובן, גם היבט אישי שהעלאתו מצריכה משאבי נפש כאלה ואחרים. אם עדיין יש לך סבלנות, אשמח להעזר בכישוריך. שוב תודה.

אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי אני פשוט לא מסתדרת עם אנשים דבר ראשון רואה רק את השלילי חושבת שכולם רוצים להרע לי מפחדת לא בוטחת נקלעת למצבים של אינטריגות רואה הכל מהרגש לוקחת כל דבר קשה מאד מאד אני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה. עברתי חיים מאד קשים אני בת 27 טיפלתי באמא חולה כל החיים שלי סבלתי מהשמנה ומגידופים מצד אמא שלי שלא סבלה לראות אותי שמנה, אני מרגישה שאני חסרת אופי ולא טוב לי עם זה מה לעשות??? עזרו לי

:(

אלה, אנא ספרי יותר על עצמך. יתכן שאוכל להיות לעזר.

אלה שלום רב, נראה ממכתבך שעברת מסכת חיים לא פשוטה בהחלט. את מתארת יחסים עם אחרים כבעייתים, מכילי אינטריגות מרובות, וכמו כן גם יחסים בעייתיים בינך לבין עצמך (ההשמנה, הדימוי העצמי וכו'). כל אלה מביאים אותך לתחושת הבדידות והאפילה. ולכן לא פלא שהכינוי שבחרת לעצמך הוא "בודדה באפילה". אז קודם כל אני מקווה שמעצם התגובות שכבר קיבלת ושעוד תקבלי תחושי שאינך לבד. זו כבר עזרה ראשונית. אבל זה לא מה שבאמת יעזור לך לפתור את התחושות הקשות הקיימות בתוכך. לכך דרוש טיפול ויצירת קשר משמעותי עם מטפל/ת. אני אשמח לסייע לך בתהליך מציאת ובחירת מטפל. את יכולה ליצור עימי קשר דרך אימייל או טלפון (פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי). בברכה, טלי פרידמן

אמא שלי נפטרה לפני שנתיים לאחר 7 שנים של התמודדות עם מחלת הסרטן. אני בת 26 יש לי אחות בת 22 ואח בן 13 ואבא . הבעיה שלנו היא שאבא שלי הכיר מישהי די מזמן לפני כשנה והמצב פשוט נורא מההתחלה הוא פשוט נעלם מהבית ואנחנו קיימנו איתו שיחות נפש ותחנונים שישאר קצת יותר בבית תשובתו היתה שנקבל את חברתו ואז הוא יוכל להיות יותר בבית ואכן כך היה עם כל הקושי בדבר קיבלנו אותה בחיוך ובחום ולהפתעתנו המצב החמיר אף יותר מדובר על שינה קבועה אצלה, שבתות באופן קבוע איתה מגיע לאחר ארוחת הצהרים בשעות אחר הצהרים נח את מנוחתו מתעורר ויוצא שוב לבילוי עימה מדובר בסופי שבוע חופשות הצגות טיולים לחו"ל אנחנו שבורים מכל המצב אני נשואה וגרה בבית עם אבי עוד כשלושה חודשים אני ובעלי עוברים לבית משלנו אני חושבת שניסינו את כל הדרכים כיום איננו מוכנים לשמוע על חברתו אנחנו כועסים על אבא שלי מאד עקב המצב הוא הפך למנפולטיבי שמשקר לא מעט כל תשומת הלב מופנת אליה איבדנו אמא ועכשיו אנחנו מרגישים כמו יתומים הוא כלל לא מבין מה אנחנו דורשים מבקשים ממנו וכועס מאד עלינו מבחינתו אנחנו צריכים לתת יחס לחברתו במפגשים וזה הכי חשוב הוא מראה לנו את המתנות שהוא קונה לה וזה מכאיב אפילו עוד יותר. האם יש דרך נוספת האם תוכלו לייעץ לי איך להתמודד עם המצב הארור הזה?! סיפרתי כאן בנקודות עיקריות על המצב.

טלי שלום, זה שאבא עכשיו קושר את חייו עם אישה אחרת זה לא אומר שהוא לא אהב את אימא. הוא כנראה החליט לפתוח פרק ב' בחיים. תזכרי שתמיד אימא בשבילך היא אימא, ובשבילו היא הייתה בת זוג!!! הרבה אנשים עושים פרק ב' בחיים. יחד עם זאת, הייתי מציעה שתשבו עם מגשר ותגידו לו מה מפריע לכם בהתנהגותו, והוא יעלה את מה שמפריע לו בהתנהגותכם. אולי הוא לא הרגיש נוח כי היית איתו בבית? חשבת? עדי

טלי שלום רב, ממכתבך עולים במקביל רגשות ותחושות מעורבים של כאב מול כעס, אהדה מול דחיה ועוד. נראה במובן מסוים שלקחת על עצמך תפקיד אימהי בבית, לדאוג לכולם, ולקחת חסות. אני מבינה את הלחץ שלך לגבי ההמשך, לאור העובדה שאת ובעלך עומדים לעבור דירה. נראה שניסית יחד עם אחייך לגשר על הפער שנוצר בינכם לבין אבא, אך ללא הצלחה משמעותית. האם יש בני משפחה נוספים שמודעים לבעיה ומסוגלים לסייע? אולי דודים או קרובים אחרים שלאבא יש קשר טוב איתם? אולי בעזרתם אפשר לנסות לדבר עם אבא. נראה כי כל אחד מהצדדים (הילדים מול האב) מלא ברגשות וכעסים, וכל אחד מהצדדים חש שהוא הצודק. במצב שכזה קשה לנסות לפתור את הדברים ללא עזרה חיצונית. אם והיה ואין לכם מישהו מהמשפחה שיכול לנסות אולי היה שווה להיעזר באיש מקצוע. מעבר לכך נראה כי התהליך של אבדנה של אמא, והשינוי שאבא עבר ובעיקבותיו יתר בני המשפחה, אינו קל, ובעל משמעויות מהותיות עבור כל אחד מכם. הייתי ממליצה לשקול טיפול משפחתי, במידה ויש מוכנות. במידה ולא, כל אחד מכם ישקול האם היה מעוניין בטיפול פרטני כדי לעבד את כל מה שקורה. בכל מקרה, אם יש לך שאלות נוספות או כל דבר אחר, אני כאן. בברכה, טלי פרידמן

שלום, רציתי לדעת אם לסרוקסאט יש השפעה על התפקוד המיני בנשים כמו בגברים. תודה!

נראה לי שזו שגיאה לחפש תיפקוד מיני טוב יותר באמצעות חומרים כימיים.

שמחתי לקרוא את התיחסותך. בליל הסדר כשקרה כול העניין עם אי פינוי הצלחת שלי, שפגע בי מאד שיתפתי את הוריו של בעלי בכאב שלי ובתחושות שלי ולמחרת אמא של בעלי שוחחה עימה ובמקום שהעניין ישתפר הוא החמיר בעלי ביקש ממנה לשבת ולשוחח וללבן בעיות והיא צעקה שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן שוחחנו עם בעלה בחטף והסברנו לו את המצב והיא מבחינתה זרקה משפטים שאיננה מוכנה לקבל אותי בחייה ולא הסכימה לדבר באופן נחרץ. צדקת כשאמרת שהמצב עלול להחריף כואב לי מאד ואני מרגישה שנכשלתי ושאני לא בסדר.

סמדי שוב שלום, נסי לפנות לבד, ללא הוריה, בעלך, בעלה, וכו'. ממילא את בתחושת קושי, אז אם כבר... תמצאי זמן נאות, ותתחילי בלספר לה, במשפטים ספורים, כמה קשה ומצער לך. בלי פרוט של ארועים, מצבים, וכו'. תתחילי בך, ותישארי שם: עם קשייך. תאמרי שבאת להעזר. וכעת אלייך לבד, לפני שתגשי אליה - כדאי שתבחיני: את במצב של התמודדות עם משהו קשה, אבל לא במצב של כישלון. הרי את מתיעצת, נכון? אז את לא בכישלון, אלא בנסיון. נכון?

שמחתי לקרוא את התיחסותך שאלת אותי מספר שאלות והייתי רוצה מאד לשתף אותך. בתחילת הקשר שלי ושל בעלי בעת שהוריו שהו בחו"ל הגעתי לבשל לו ולאחותו הקטנה אותה אחות שלצורך העניין אקרא לה שלי הגיעה במהרה לבית ההורים ביטלה ארוחה משפחתית צפתה כיצד מתבצע תהליך הבישול ולבסוף סיננה לעברי משפטים פוגעים כמו: איך אני שונאת שמטגנים ולא מנקים את השיש ועוד משפטים דומים אני רגישה סיפרתי על כך לבעלי שהיה אז חברי זה זמן קצר הוא כעס סיפר לאימו ואז היא פנתה לבת שלה ומאז מערכת היחסים גרועה ביותר. אני מבינה בדיעבד שהייתי צריכה להבליג ולא לעשות עניין גדול אבל זה קרה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור לא דיברנו במשך זמן רב עד לנישואיי כאשר הבאתי לה הזמנה. בליל הסדר כשקרה כול העניין עם אי פינוי הצלחת שלי, שפגע בי מאד שיתפתי את הוריו של בעלי בכאב שלי ובתחושות שלי ולמחרת אמא של בעלי שוחחה עימה ובמקום שהעניין ישתפר הוא החמיר בעלי ביקש ממנה לשבת ולשוחח וללבן בעיות והיא צעקה שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן שוחחנו עם בעלה בחטף והסברנו לו את המצב והיא מבחינתה זרקה משפטים שאיננה מוכנה לקבל אותי בחייה ולא הסכימה לדבר באופן נחרץ. צדקת כשאמרת שהמצב עלול להחריף כואב לי מאד ואני מרגישה שנכשלתי ושאני לא בסדר.

סמדי, לא נראה סביר שבגלל צלחת לא נקיה נקבע דפוס שלם של יחסים והתנהגות. אל לך להאשים את עצמך בגלל אותה צלחת מסכנה. אולי יש סיבות אחרות, והצלחת היא רק תירוץ ?

ודאי שיש משהו בדבריך. אבל את זאת רק סמדי יכולה לדעת, ואולי לשתף את הזולת.

סמדי שלום רב, את מתארת מערכת יחסים מורכבת כשאר יש בה צד אחד שמוכן לפתוח וללבן את הדברים, וצד אחר, שאינו מעוניין/ מסוגל לכך. בתחושה שלך כפי שאת מעידה, מדובר בכישלון אישי שלך. אולם, מדוע זה כישלון שלך? נראה שרבים אחרים ניסו לדבר על ליבה וטרם הצליחו, אז מדוע מדובר דווקא בכישלון שלך? לצערי אינני בטוחה שיש פה פתרון טוב. המצב כפי שהוא כיום, בו גיסתך אינה מוכנה לדבר על כך, ורק יורקת אש לכיוונך, לא נראה לי שיוכל להשתנות. זאת בעיקר לאור העובדה שסיפרת שניסו לדבר איתה כבר מספר אנשים. ישנם פתרונות אחרים של "הפוך על הפוך" שלעיתים עובדים, אך אין לי מושג אם זה "יעבוד" גם פה. לדוגמא, לקנות לה מתנה של משהו שהיא תאהב, ולצרף לזה מכתב שמתאר את תחושותייך. לנסות להשאיר את האחרים בחוץ, ולנסות לפתוח איתה כך איזשהו ערוץ תקשורת ישיר, את והיא. לא בטוח שזה יעבוד, אבל אם לא, אז זה בטח לא יזיק (כנראה). צר לי שאין לי פתרונות טובים במיוחד, אבל לפעמים גם זה קורה. בכל מקרה אשמח לעמוד לרשותך בכל שאלה/בעיה... בברכה, טלי פרידמן

האם תהיה מוכן להתייחס לשאלה הקשורה לאופן שבו גדלתי, ולהשפעות שיש לכך על חיי כיום ?

ד"ר קפלן, הפסיכולוג, יחזור בקרוב. אל תשכח שיש לנו פסיכולוג חדש, ד"ר אברהם...אתה יכול לפנות גם אליו. בברכה, טלי פרידמן

בוא נלך עם טלי..., ובקיצור: אשמח לנסות. תנסה אתה להיות ספציפי ככל האפשר בנתוני רקע ובשאלות לגביהם. ד"ר יוסי אברהם

תודה לך, ד"ר אברהם. אתאר במספר משפטים קצרים את הרקע שלי, ולאחר מכן אציג את השאלה. גדלתי בסביבה קשה. לא סבלתי מהתעללות פיסית, אלא ממצוקה מנטלית קשה. התייחסות הסביבה אלי נעה בין אדישות, הסתייגות, ודחיה, ועד לעוינות בוטה כמעט למן הרגע שבו אני זוכר את עצמי. באמרי "סביבה" אני מתכוון לכולם, לרבות כל הדמויות המשמעותיות בחיי. ילדותי וימי נעורי המוקדמים היו סיוט מתמשך - רצף, פחות או יותר, של שנאה, חרדה, השפלה, בהלה, ומאבק מתמיד על שרידה נפשית. פיתחתי מנגנוני התגוננות, ואלה נשאו אותי איכשהו, בקושי, עם הראש מעל המים. מנגנונים אלה היו המרכיב המרכזי במימשק הבין-אישי שיצרתי עם הסביבה, והיו הבסיס העיקרי להווצרות אישיותי כמתבגר וכמבוגר. נוצרו דפוסים קבועים של תפיסת המציאות, של שיג-ושיח פנימי, ושל תגובה למציאות זו. רע לי עם דפוסים אלה, ואין לי כל נקודת משען ארכימדית שתסייע לי לשנותם. שירתי כקצין בצה"ל. הגעתי לאוניברסיטה אך לא הצלחתי לסיים תואר. אני מתפקד כל השנים, עובד, בעל משפחה, ו"תקין" על פי כל פרמטר התנהגותי. מערכת יצירת הקשר עם הסביבה האנושית נראית בסדר מבחוץ, אך מבפנים היא הרוסה. קשה לי לאמוד את הנזק, שכן, אין לי שום בסיס להשוואה, אינני יודע מה חשים במערכת "תקינה", ועם זאת אין לי קושי לדעת שנעדר פה המרכיב המרכזי בהא הידיעה. לפעמים אני חש כרובוט, יש כך וכך מטלות, ציפיות ממני, תפקידים ודרישות, ואני ממלאם על-פי כללים מוגדרים, אך אינני ח י את חיי. החיים מתרחשים, ואני נסחף בתוכם איכשהו, כאובייקט. מנגנוני ההתגוננות שפיתחתי בתקופת חיי המוקדמת ואשר הפכו לאחר מכן, בהעדר כל התנסות בין אישית מתקנת, לשיגרת קיומי מכבידים עתה עלי יותר ויותר. הקשר עם העולם חד-מימדי, שטוח ורדוד. אני מרגיש שאני חסר נואשות את הכלים לחוש את העולם. חג שמח.

.........

למה הכוונה, Angel ?

לא יכולה אפילו לכתוב על זה... רק לסבול,זה הכל

.

.

עכשיו אני צריכה להתנצל גם בפנייך...

קשה לי מאוד..... בתי בגיל ההתבגרות..... וקשה לי להתחבר אליה.... קשה לי להבחין בגבול הדק שבין אמא נודניקית קרציה מעצבנת וחטטנית לבין הצורך שלה בפרטיות בנסיון להתמודד לבד מול החיים.... חלומי היה להיות לה לחברה.... אבל כנראה שהיא מעדיפה אותי רק כאימא ולא יותר... היא ילדה מקסימה נבונה ומלאת חוכמת חיים ואני ידועה כבעלת אוזן קשובה כאחת שיודעת לעודד כאחת שנעים לשוחח איתה על רגשות מחשבות ודיעות..... אני רוצה להעביר לה מסרים מסויימים ולא מצליחה.... אנשים אהבו ואוהבים לדבר איתי ובכל זאת ביני לבין ביתי שהיא יקרה לי מאוד זה לא קורה.... אולי מישהו יכול להסביר לי איך כן לגשת אליה ואיך כן להתחבר אליה כי אני פשוט אובדת עצות

ענת שלום, את צריכה הרבה סבלנות, וזה לדעתי יגיע. היא עושה לך את זה עכשיו, כי היא צריכה לעשות את זה ובסופו של דבר תקבלי אדם בוגר ומבין. כשתינוק נולד, הוא תלוי כל כולו באימו, ובערך בגיל שנתיים הוא מתחיל להגיד: "לא, לא, אני לבד", ככה גם היא. יחד עם זאת, וכדי להכיר אותה יותר טוב (וגם אותך) יותר טוב שתפרטי: 1. בת כמה היא? 2. הייתה לה ילדות רגילה? 3. איזה מן בן אדם היא? 4. איך היא בלימודים? דרך אגב, אני לא אימא אלא בת ובשל הפרש הגילים ביני לבין אחי, ראיתי את הדברים. עדי

היא בת 14 הייתה לה ילדות רגילה ולדעתי גם מאושרת היא בן אדם מיוחד.... חכמה מאוד (וגם חוכמולוגית ...) תלמידה טובה

ענת שלום רב, את מתארת במכתבך את אחת הבעיות הנפוצות ביותר בקשר של הורים וילדים בגיל ההתבגרות. ילדתך שעד לא מזמן היתה קשובה אליך ויכלה לשתף אותך ולתת לך מקום בחייה, פתאום זקוקה למרחב שלה, לפרטיות שלה ולשמירה על המקום האישי-הפנימי שלה רק לעצמה. את אומרת שפתאום את חשה רק בתפקיד של "אמא" ולא בתפקיד החברה. בעיני זה חלק מתהליך טבעי ונורמטיבי שמתרחש בקשר הורים-מתבגרים. בתך זקוקה כעת למרחק הזה ממך, לבניית המקום הפרטי שלה, וכך בעזרת המרחק הזה היא יכולה להתחיל להתבונן על עצמה, על מי היא, ולהתחיל להתבגר ולבנות לעצמה אישיות עצמאית ובוגרת. יחד עם זה בתך זקוקה גם לידיעה שאת שם בשבילה, כשהיא תזדקק לך. זה בדיוק התפקיד הקונפליקטואלי ההורי לילדים בגיל ההתבגרות: להיות שם, ולא להיות שם בשבילם. מצד אחד להיות שם כשהם רוצים וזקוקים, ומצד שני לא להיות שם ולתת להם את המרחב והמרחק לו הם זקוקים. זה מבלבל ולעיתים משאיר את ההורים בתחושה של כעס, אבל זהו תהליך נורמטיבי ובלתי נמנע. אני קוראת מבין השורות שלך מין תחושה של החמצה או כאב על אובדן החלום שלך להיות "החברה הכי טובה" של בתך. קחי את זה כתקופה שבה תפקידך העיקרי הוא באמת להיות לה יותר כאמא ופחות כחברה. בעתיד היא תשוב אליך, ואולי אז תוכלו לבנות סוג של חברות, חברות בוגרת של אמא ובת. אני מאחלת לך שיהיה לכן המשך נעים וקל ככל האפשר, אבל מזכירה לך שמדובר בתקופה לא קלה הן עבורה והן עבורך. בברכה, טלי פרידמן

הכל טוב ויפה בתאוריה.... אבל למה אני לא מצליחה ליישם אותה ???? האם קשה לי להשלים עם העובדה כי ביתי שונה ממני באופי ..... אני מאמינה בטוב והיא טוענת שאני חנפנית ולקקנית אני מנסה לתת לה מרחב ולפעול בעצמה ושתדע שאני פה כשהיא צריכה אבל גם כשהיא צריכה היא לא פונה אליי ומעדיפה להיות עם עצמה..... אני רואה לפעמים שקשה לה ולא מצליחה להבין.....מה בי לא בסדר שהיא לא אוהבת לדבר איתי?????. למה אחרים אוהבים לדבר איתי והיא לא??????. דוקא איתי קשה לה...... במה מסתכם תפקיד ה"אמא" האם בלדאוג לצרכיים הפיזים והחומריים בלבד???? האם חלק מהתפקיד לא אמור להיות מדריך ומורה? להיות רגיש לצרכיים רגשיים???? חברות זה כייף טוב וחשוב אבל לא כולן חברות אמת ..... אמא אוהבת באמת..... אולי הבעייה היא בעצם שלי ?????? לא ברורים לי בדיוק ההגדרות....... חשוב לי לראות אותה מאושרת וזה בעצם הדבר הכי חשוב...... אבל קשה לי, קשה מאוד וזה עובדה!!!!!!!

אחת יקרה אני שמחה בשבילך כי החג עבר לך בסדר מאחלת לך רק טוב ותמיד תזכרי שכאן אינך לבד תמר

שלום תמר! אכן, נוכחתי לראות שאני לא לבד, וזה פשוט חימם לי את הלב. ואין ספק שידיעה זו עזרה לי לעבור את החג יחסית בשלום (כי בכל זאת ממידה מסויימת של עצבות וכאב לב אי אפשר היה להימנע). כמו שכבר אמרתי - אשמח להמשיך ולהיעזר בפורום הזה שהוא באמת רעיון אדיר. אבל לא רק איעזר - גם אעזור היכן שרק אוכל! כל טוב לך ולכולם! אחת

:) טלי פרידמן

שלום. רציתי לשתף אתכם בסיפור שלי ולשאול אתכם מספר שאלות. לפני כשנתיים אחותי חלתה. הדבר הכניס את המשפחה ללחץ ומאחר ואני האח הבכור לקחתי חלק ניכר בתמיכה ובמתן סיוע. מבחוץ הראיתי שהכל בסדר איתי, אך מבפנים הדבר אכל אותי. לאט לאט הסימנים החלו להגיע (חשש,חוסר תאבון..), עד שבסוף ממש נשברתי (עצבות,בחילות,חוסר שינה,גוש בגרון...). תמיד הייתי אדם שלוקח דברים ללב וכנראה שזה היה יותר מדי בשבילי. כשהבנתי שאני צריך עזרה פניתי לפסיכיאטר וקיבלתי סרוקסט. לקחתי אותו כשנה והרגשתי טוב מאוד. לפני כחצי שנה הפסקתי את הטיפול והמצב המשיך להיות טוב. לפני ארבעה ימים התחלתי להרגיש תחושת עצבות/מועקה/חוסר תאבון/חוסר שינה . הדבר נובע מקשר שיש לי עם בחורה : חוסר בהירות לגבי הקשר ומצד שני פחד שלי שאותם סימפטומים יחזרו לי. (הפחד שאותם סימפטומים יחזרו על עצמם נכון למעשה למשך כל אותם השנתיים, רק שבמצבים של קשר הוא גובר. פשוט קשה לי להשאיר מאחור ולשכוח את אותו מצב נורא שהייתי בו. דבר שגורם לי לדוגמא לחשוש מלצאת לטיול ארוך כי אולי זה יקרה שם וכדומה). כאמור אותם תחושות שאני חווה בארבעת הימים האחרונים מפחידים אותי (מאחר ואולי הם סיבה לבאות). יש לי מספר שאלות : * קודם כל , האם יש מנסיונכם או מידיעתכם תרופה טבעית בטוחה ולא ממכרת אשר ניתן לקחת בכדי להשיב את האיזון,להפחית מתח בחיים ולהרגיע(אני יודע שזה לא פורום של רפואה משלימה אבל בכל זאת) * אשמח לשמוע מהאנשים שחוו פחות או יותר מה שאני חוויתי איך משאירים מאחור את החוויה הזו ולא נותנים לה להשפיע על המשך החיים. כמו כן האם סיפרתם על המקרה לחברים שלכם או לחברה שלכם (אני מתלבט אם לספר לה. מצד אחד זו תהיה הקלה בשבילי אך מצד שני זה יכול לנתק את הקשר). * סימפטום שמאוד מטריד אותי במצב של לחץ הוא חוסר תאבון. וכאשר מצב הלחץ נמשך זמן רב אז זו בעיה .מסקרן אותי אם זה קיים רק אצלי ואם לא אז מה עושים מצטער על המגילה שכתבתי אבל פשוט שפכתי הכל. בתודה מראש על כל התיחסות

לדעתי חבר טוב ואמיתי הוא התרופה הטבעית הטובה ביותר למצבים שכאלה להסתכל תמיד קדימה בחיוך לא להתרפק על העבר אלא רק להפיק ממנו לקחים. (-: ולחייך כמה שיותר אין לך מושג כמה שזה עוזר.....

שלום ארנון! אני רוצה להתיחס בעיקר לסימפטומים שתיארת, כי זה הדבר שאני מכירה הכי טוב: אתה מודאג בקשר לחוסר התאבון - אז אני רוצה לומר לך שאצלי זה הסימפטום הראשון שמופיע בשעת לחץ נפשי, עוד לפני שמופיעים שאר הסימפטומים (בחילה, רעד, הזעה וכולי). כאשר מופיעים הסימנים האלה - זה נורא מפחיד, אבל זה עובר בסופו של דבר. בקשר לתיאבון - הגוף כבר ידרוש את שלו, והתיאבון יחזור מעצמו. ובינתיים אל תאכל יותר ממה שאתה מסוגל כי ממילא - סליחה על הביטוי - תקיא את נשמתך. אל דאגה - לפחות אצלי במקרים האלה זה מסתדר מעצמו כעבור ימים ספורים. בקשר לתרופה המתאימה - אינני יודעת, לצערי. לי אישית הרופאה רשמה קסנקס אבל כמובן שיש לבדוק כל מקרה לגופו. למיטב ידיעתי - ויתקנו אותי המומחים אם אני טועה - רצוי אולי לשלב גם טיפול תרופתי עם שיחות עם פסיכולוג שעשויות לשחרר אותך מן העבר המעיק. ואחרון אחרון חביב - בקשר לחברה שלך - ולחברים בכלל - בכל פעם אני נוכחת לדעת, שכאשר אני מספרת דברים מסוג זה, כביכול "איומים ונוראים" לחברים - אז: א) ההתחלקות בחוויות אכן מביאה הקלה עצומה. ב) פשוט קשה להאמין עד מה רב מספר האנשים שסובלים ממש מאותם הסימפטומים, ומחמת החשש והבושה שזה ייתפס כ"לא נורמלי" - לא מספרים. ורק כאשר אתה מספר אתה פתאום נוכח לדעת עד כמה אתה בחברה טובה ולא לבד! נכון, לא הכל וורוד. יש סיכון מסויים, יש אנשים שאולי לא יבינו אותך. אז שיהיו בריאים וילכו לדרכם! לדעתי, עליך למצוא את הרגע המתאים ולספר לחברה שלך. זהו גם מבחן לה וליחסים ביניכם. בהצלחה! אחת

ארנון שלום רב, לעיתים הנסיון והדברים שאנשים עברו בחייהם מדברים בעד עצמם. ממש אין לי מה להוסיף על הדברים שכתבו לך "רות" ו"אחת". בברכה, טלי פרידמן

בתגובה לביקורתך לגבי פורקן רגשות,ברצוני להעיר לתשומת ליבך כמה דברים. אני סבלתי מהפרעות אכילה-אנורקסיה,בולמיה ואכילה כפייתית במשך הרבה שנים. הצלחתי להחלים לגמרי. במשך כל השנים בהן הדחקתי את הרגשות שלי,התעלמתי מהאירועים שהובילו אותי לבעיות אלה,הקפתי את עצמי בחומה,התנתקתי מהמציאות,העדפתי לברוח לאוכל ולא להודות בכך שאני חולה - מצבי הלך והחמיר. ברגע בו העזתי להודות בכך שאני חולה,להסכים שאני זקוקה לטיפול,להבין שהדרך היחידה להתמודד עם המחלה היא לא לברוח אל האוכל - "התרופה",אלא לדבר על הבעיות שלי ולגלות בצורה מבוקרת מה הביא אותי לבעיות האלה - החל תהליך ההחלמה שלי. כדי להסביר לך בצורה ברורה יותר את כוונתי,אני יכולה לתאר לך את מצבי בתקופת הדחקת הרגשות כמצב בו רגשותיי כלואים בתוך סכר מים.בצורה מבוקרת עם טיפול יכולים להיווצר הבקיעים הראשונים בסכר - בקיעים שיובילו לפורקן ראשון של הרגשות.הסכנה הגדולה היא התעלמות מאותם רגשות ואז נוצר סדק ענק בסכר והצפת רגשות שיכולה לגרום לתגובות שונות אצל החולה. לכן אני רואה חשיבות רבה בשיחות,בהפסקת ההכחשה והתעמתות עם הבעיות כי זו הדרך היחידה שיכולה להביא להחלמה. אתה כפסיכיאטר מעדיף בוודאי טיפול בכדורים כגון: סרוקסט או אחרים,אך אין זה פותר את הפרעות האכילה,זה רק מקהה את החושים והמחלה יכולה להכות בחוזקה בשלב הבא. מי יתן ויימצא ה"כדור" המתאים שבמינון נכון יפתור את הפרעות האכילה לחלוטין. בברכה מיקי

היי, מיקי. סתם הערה למחשבה - לא נראה לך שאת לוקחת את המקרה הפרטי שלך ועושה הכללה קצת מוגזמת. בתור מישהי שגם נמצאת בדרך הקשה הזו שנקראת טיפול, ומנסה להחלים מבולמיה ומהפרעות אכילה בכלל, אולי באמת הדרך הזו קשה מדי וכואבת מדי לאנשים מסוימים ? אולי באמת יש דברים שעדיף להם להישאר מודחקים ולא להתפרץ החוצה כי אין מי שיוכל להתמודד עימם ? ואולי מה שמתאים לנו לא מתאים לאחר ? הפרעות אכילה מתפתחות מכל כך הרבה גורמים, וכל אדם מגיע אליהן ממקום שונה, ועם חוויות שונות. נראה לי שרק האדם בעצמו יודע מתי הוא בשל לטיפול ומוכן להתמודד עם הדברים, וכל הרעיון של לדחוף אנשים לטיפול ולשיחות הוא מסוכן, כי מה קורה אם האדם באמת עוד לא מוכן להתמודד עם מה שיעלה ויחשף ? או לחילופין מה יקרה אם הדברים לא יעלו, מה ההשלכות של טיפול כושל כזה על העתיד, אולי כשאדם בא לטיפול כשהוא לא מוכן להחשף והטיפול לא מצליח, התסכול והאכזבה יכולים למנוע ממנו לנסות פעם שניה, כשיגיע לשלב בו הוא כן מוכן. סתם, נראה לי שצריך להיזהר קצת יותר, בכל הקטע של לעודד אנשים ללכת לטיפול בהפרעות אכילה ובכלל, וזה משהוא שגם חוויתי אותו על בשרי. אביב.

לאביב שלום, נראה לי שלא הבנת את כוונתי בעניין פורקן הרגשות ואין אני עושה הכללות. אי אפשר להכריח חולה לקבל טיפול או לשוחח על בעיותיה אלא ברגע שהיא מוכנה לכך והרצון בא מתוכה עם ידיעה ברורה שטיפול כזה כרוך בשילוב של מטפלים מקצועיים,תמיכה וכמובן רצון עצמי להחלמה. אני העזתי להודות בכךש אני חולה,אני זו שבקשתי טיפול כי הבנתי שהדרך בה נקטתי עד אז - לא עזרה לי אלא רק החריפה את המחלה. להתראות מיקי

אם איכשהוא התכוונת גם אלי אז סליחה

עוד דעה קדומה - מדוע אתה חושב שאני מעדיף לטפל בכדורים

נראה לי שזו תגובה מותנית אצלכם, הפסיכיאטרים.

שלום, אני בת 24 ובשנתיים האחרונות סובלת מאנורקסיה. הכל התחיל מאוד מהר ולאחר ירידה דרסטית במשקל חברים לחצו עלי להתחיל טיפול, כך שכבר כמעט שנה וחצי אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, פסיכיארטי ותזונתי. הייתי באשפוז יום במשך חודשיים, טופלתי בקבוצת תמיכה מטעם הבית חולים. הייתי מטופלת בהרבה תרופות שונות אבל ת'כלס לא השתנה הרבה. אני עדיין אובססיבית לגבי כל מה שנכנס לי לפה ולגבי עצמי במיוחד. בקיצור - נמאס לי! נמאס מהשיגרה המעצבנת הזאת שפשוט הורסת לי את החיים ומוציאה מהם את הכיף. הייתי רוצה לשמוע ממישהו שגמר עם הכל השטויות האלה, מישהו שבאמת יצא מזה! כרגע הסוף נראה לי רחוק, לצערי ואפילו בלתי אפשרי. אני רוצה להיות בריאה ולחשוב בריא. איך עושים את זה?

היי ללה, קראתי את המכתב שלך כמה פעמים היום, וכל פעם רציתי להתייחס ולא ידעתי כל כך איך. את מחפשת תגובה ממישהו שבאמת יצא מזה, ואני עוד לא יודעת אם אני הבנאדם המתאים לכך. אבל אם נתייחס לדברייך את אומרת שהגעת לטיפול כי החברים לחצו עלייך, וזה מתקשר קצת לתשובה שנתתי למיקי למעלה. אני חושבת שטיפול טוב הוא טיפול שמגיע מצורך פנימי של האדם להבין שמשהו כאן לא בסדר, והוא רוצה לשנות את זה. אחרת הטיפול לא אפקטיבי והשינוי המהותי לא מתרחש. אני חושבת שככה בדיוק זה היה אצלי, התחלתי עם דיאטה רגילה, הורדתי 30 קילוגרמים, שהייתי צריכה להוריד, עברתי תקופה אנורקטית ובשנה האחרונה התדרדרתי גם לבולמיה. עד שלא החלטתי שאני רוצה לשנות את הדברים שום טיפול לא היה עוזר לי. ברגע שהבנתי בדיוק כמוך שהשגרה המעצבנת הזו הורסת לי את החיים, וזה ציטוט ממך, רק אז התחלתי בטיפול קשה ורציני, כדי להיפטר מכל הבלגן הזה שאפף את חיי. מה שאני מנסה לאמר לך זה שהתשובה נמצאת אצלך בפנים, כשתגיעי לטיפול מתוך מודעות פנימית שלך לבעיה, והחלטה שלך לרצות שינוי, ולא בגלל לחץ של חברים, רק אז זה יעבוד, רק אז תוכלי לראות תוצאות גם בשינוי שיטת המחשבה ולא רק במשקל, רק אז ירדו המחשבות האובססיביות לגבי האוכל, ואני יודעת מהנסיון שלי שזה לא קל. זה קשה מאוד, להגיע גם להכרה הזו, וגם להתחיל בתהליך וגם ללכת בדרך הזו של לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטום שלה. אבל שוב מהנסיון שלי, זה משהו שצריך לבוא מבפנים, עמוק מהבטן, והימים הראשונים הם קשים, ויש עליות ומורדות, וזה לוקח זמן. אני רק בתחילת הדרך, ואני באמת לא יודעת אם יצאתי מזה, אבל אחרי 48 ימים בלי הקאות ובלי בולמוסים, בלי לחשוב באובססיביות על האוכל, אני יכולה להגיד לך, שיש ימים טובים יותר וימים טובים פחות, ואולי אי אפשר להוריד את המחשבות האובססיביות לגמרי, אבל אפשר לשלוט בהן, וזו התחלה, ואולי באמת בסוף הן יעלמו ואולי לא, והתקוה שלי ו"תחושת הבטן" שלי אומרת שהן יעברו, אבל גם אם לא כל יום משוחרר מהן הוא הישג. מקווה שעזרתי לפחות בקצת ושלא בלבלתי אותך יותר, אביב.

הי אביב, קודם כל תודה שכתבת. את צודקת במה שאת אומרת - שזה חייב לבוא מעצמי במאה האחוז - אחרת שום דבר לא יועיל. זאת ההחלטה הכי קשה, כי בטח מי כמוך יודע עד כמה ממכר המצב הזה ככל שזה לא יהיה כואב ככה זה ממכר אף יותר. מישהי, שיצאה מאנורקסיה אמרה לי פעם - התרופה הכי טובה זה לעמוד מול המראה כמה דקות ביום ולהגיד לעצמך - "אני אוהבת אותך". איך עושים את זה לעזאזל??? טוב, אני סתם מעלה שאלות באוויר ולאף אחד לא תהיה תשובה בשבילי, אני צריכה למצוא אותה בעצמי. המלחמה הזאת עם עצמי פשוט שוחקת. הרבה פעמים הנטיה היא לוותר. אני בהחלט יודעת מה זה אנורקסיה בשבילי ומה היא באה להשכיח, אבל עם חושבים על זה - אז לפעמים יותר קל לחשוב על אוכל ולא על אובדן של אנשים אהובים. טוב, אני לא תורמת כלום, אז עדיף שאפסיק.

הספירה עוד נמשכת?

כן, הספירה עוד נמשכת, כבר יש לנו 48 ימים, המון.

רציתי לדעת לאן ניתן לפנות לבדיקה ואבחון של חוסר יכולת ריכוז והקשבה. אשמח לקבל תשובה בהקדם. תודה.

קרן שלום רב, אפשר לפנות לסניף ניצ"ן הקרוב לביתך. ככל הידוע לי הם עושים אבחונים. בנוסף ישנם מרכזים פרטיים שעורכים אבחונים אך שם מדובר בתשלום גבוה מאד עבור האבחון (3000-5000 ש"ח). בברכה, טלי פרידמן

היי טלי, הייתי פה, דפדפתי, ואת יודעת מה זה רק הגביר את תחושת הבדידות שלי עוד יותר. עכשיו אני מרגישה שאיבדתי גם אותך, לכולם, ושנשארתי באמת רק עם עצמי. איתם עברת את ימי החג, ואני התייסרתי לי לבד, ולא העזתי להתקשר ולהפריע. ובקצרה זה גם מסביר קצת את המחשבות האנורקטיות, שיהיה לי תירוץ לשמור אותך גם קצת בשביל עצמי, ושתיהיה לך סיבה להיות גם איתי ולהילחם עבורי. סליחה על הבוקר, אני יודעת שהיה קשה. מקווה שלא איבדתי אותך לעד. ר.

סתם תוספת קטנה, אם קראת את ההודעות, אני מקווה שאת גם חושבת כמוני עכשיו, שמה הטעם להיות פה ? בשביל שיחכו לי בפינה ויעלמו כשהצלחתי בכל זאת, למרות הכל. ר.

אביב יקרה, לא, אני לא מקבלת את העובדה שהיית לבד. זו לא עובדה כי אם התחושה הפנימית שלך. אל תשליכי את שיחות הטלפון הצידה כאילו הן לא היו. נכון, לא הייתי כל הזמן איתך, אבל איכשהו דווקא בחלקים הקשים שלך הייתי נכונה להיות איתך, באותם רגעים ספציפיים, מה שאני לא בטוחה שזה היה כך אצל האחרים. תחושת הבדידות אינה קלה, ואני חושבת שאלו שמחכות לך בפינה גם מדגישות את העובדה שכשלא תיהי "בסדר" הן תשמחנה להיות איתך. זהן חלק גם מהרצון האנורקטי, מן הסתם. אני אהיה איתך אביב, אני מבטיחה, בכל מצב. כשיהיה טוב וכשיהיה רע. המקום הייחודי שלך אצלי, יישמר. עד שתחליטי שאינך רוצה בו עוד. אבל זוהי החלטה שלך. וגם כשתחליטי, תמיד יישאר לך מקום אצלי. ראיתי את מכתבך למעלה לגבי פורקן הרגשות. אני מאמינה שחלק מהדברים נובעים ממה שהתרחש בבוקר. נכון, זה לא קל לפרוק רגשות, להתפרק מהגנות, להיחשף ולחשוף. אבל זו חלק מהדרך...והדרך לא קלה. יש לי שיר מקסים בשבילך, משהו שכבר הרבה זמן אני רוצה "לתת" לך אותו. הוא כרגע לא אצלי, אך אני מבטיחה לחפשו ולהשאיר לך אותו פה. בשבילך. את יודעת איפה למצוא אותי... שלך, טלי פרידמן