ערב בנות

אתמול הערב, נפגשנו אני, שירה ורונית (שתי החברות הכי הטובות שלי). בהתחלה זאת היתה פגישה למטרה תמימה למדי - לעזור לשירה למצוא בגדים ליום ההולדת הקרב ובא שלה. אבל לאט לאט התחלנו לדבר, על כל מיני דברים שמפריעים לנו, בכלליות אבל אח"כ התחלנו ממש לדבר על הדברים הכי אישיים שיש - משפחה, רגשות שיש ביננו לבין עצמנו. למרבה הפלא גיליתי שיש לי בעיות עכשיו, אבל הן כלום לעומת הבעיות של החברות שלי (היו לי בעיות דומות לבעיות שלהן בעבר, אבל מצאתי בעצמי את החוזק להתגבר עליהן). לרונית אין אחים, וחסרה לה דמות שהיא לא הורה ולא חברה, אלא מישהו באמצע - מישהו שבאמת מבין אותה ומבין את ההורים. או אפילו אח קטן, שהיא תוכל לשמש לו כאחות גדולה ולייעץ לו. ולי יש שני אחים, אחותי היא בנאדם מקסים וחברותי, אני מספרת לה ה כ ל והיא עוזרת לי ודואגת לאושר שלי. לשירה יש מחסור עצום בבטחון עצמי (היה לי את זה עד שהגעתי לכיתה י', הכיתה הנוכחית שלי), היא פנתה לייעוץ אבל היא לא הצליח לפתח קשר אמין עם היועצת, ועל כן, היא לא בוטחת בה. היא אפילו התייעצה עם אחותי (מנסיון שלי זה עוזר), ואני חושבת שזה עזר לה קצת. אבל עדיין יש פער עצום בין מה שהיא היתה (בעבר היא לא "שמה" על אנשים אחרים ולא היה אכפת לה מה הם חושבים, כל עוד זה לא פגע בהם. ולי, לי יש בעיות אחרות, יש ימים שלמים שאני לא אוכלת כי פשוט לא בא לי ואז אני מרגישה מקופחת ומתחילה לבכות. אני בוכה מכלום, פשוט יושבת ובוכה אבל רק כשאני לבד. אני נכנסת לדיכאונות ולא ישנה בלילה (עשיתי בדיקות דם בקשר לנדודי שינה וכיום אני לוקחת כדור שמאזן את פעולת בלוטת התריס, כלומר, אין סיבה רפואית לכך שאני לא ישנה). אני פשוט לא מצליחה להרדם, דווקא השבוע אכלתי מספיק ולא הצלחתי להרדם אפילו פעם אחת. אני לא רוצה לספר את זה להורים שלי כי אני יודעת שאין להם מה לעשות עם זה. אמא שלי דווקא מצליחה להרגיע אותי לפעמים כשאני פשוט לא יכולה יותר ומתחילה לבכות או להיות בדכאון, היא גורמת לי להרגיש טוב. אבל היא לא יכולה לעזו לי. רק אני יכולה לעזור לעצמי ואני לא יודעת איך, איך אני יכולה להתגבר על הדכאון הזה כשאני לבד (כשאני עם אנשים אני מעמידה פנים שאני שמחה ושהכל בסדר, והם באמת מאמינים לזה. אבל לכל ליצן יש גם צד עצוב). המטרה לכל זה, היא בעצם שהחברות שלי יכולות לדבר איתי על הכל, ואני בשמחה אעזור להן, אבל הן לא מבינות אותי והן לא יכולות לעזור לי, והשאלה היא, מי יעזור לי? תודה שקראתם (אם הגעתם עד לפה, אז יש לכם סבלנות, כי זה מכתב ארוך), tal

מכתב מקסים. עצוב אבל עדיין מקסים בדרך שכתבת אותו. ועל לא דבר, הייתה לי את כל הסבלנות לקרוא אותו כי הוא היה מעניין. בכנות, אני לא כ"כ יודעת איך לענות לך, אני לא בטוחה שאני יכולה, אני יכולה להגיד לך שאני מזדהה איתך ומבינה כל משפט שכתבת. ואני בהחלט מבינה למה החברות שלך לא יכולות לעזור לך בעניינים האלה... אבל את נשמעת לי קצת כמוני, בגלל שאת (וקצת אני , לפעמים) יודעת שיש לך הרבה כוחות, אבל את לא משתמשת בהם, ואם כבר, אז בדברים שהם לרעתך, כמו לא לאכול וכאלה, כי את יודעת שאת צריכה אבל את לא עושה את זה, אני לא באה לבקר אותך אומשהו, כי לי יש נטייה להתנהג ככה. זו שאלה די רטורית אבל אני מעדיפה לשאול אותה ואני לא רוצה שהיא תישמע לך מטופשת כי יש בזה משהו: את אוהבת את עצמך? תכתבי לי בכנות בבקשה ועם כל ההיבטים שמשתמעים מזה. כי יש לי מטרה בשאלה הזו, אני בטח נשמעת נורא מפגרת, הא? תסלחי לי. אז שיהיה לך לילה טוב. אני מצטערת אם לא עניתי על כל השאלות שצצו אצלך ולא כ"כ הצלחתי לפרש הכל, אבל ניסיתי. מ Jacki

האמת, אין לי מושג אם אני אוהבת את עצמי או לא. אני חושבת שזה תלוי בסיטואציה, וכל יום אני במצב אחר. לדוגמה, אתמול הלכתי לילד מהכיתה שלי (אני ממש לא מכירה אותו) כדי לעזור לו בלשון, ולא למדנו כלום וסתם התחרמנו, זה היה מוזר, כי מצד אחד אני לא מכירה אותו ומצד שני זה היה כיף. הלב שלי אמר "מפתאום" והגוף שלי אמר "למי את מחכה?" . אח"כ זנאתי את עצמי, חשבתי שאין לי הערכה עצמית ושאני לא מכבדת את עצמי, אבל מצד שני אני כן כי בעצם עשיתי מה שבא לי מבלי לשים על מה אחרים יחשבו עלי אחרי זה. פעלתי לפי הדחפים שלי. עוד דוגמא: החברה הכי טובה שלי אומרת שיש לי המון השפעה עליה ושאני כל הזמן משכנעת אותה לעשות מה שאני רוצה. וגם לזה יש שני צדדים: צד אחד, הוא שאני מונעת ממנה לעשות טעויות (כמו להתחיל לעשן, להזניח את עצמה וכו'), אבל השאלה היא עד כמה זה טוב שאני לא נותנת לה לעשות טעויות, הרי כל אחד צריך לטעות מדי פעם, כדי שיוכל ללמוד מהטעויות. אז לפעמים אני שונאת את עצמי (זה קורה לרוב כשאני מתעללת בעצמי) ולפעמים אני מרגישה טוב עם עצמי, ואז אני מתעללת בעצמי עוד יותר כדי לא לתפוס תחת ולהשאר עם הרגליים על הקרקע. אני יודעת איך אנשים בסביבה מרגישים שיש מישהו נפוח לידם. עכשיו אני מה שנקרא בדכאון. אני כבר שבוע לא ישנה (עשיתי בדיקות, זה לא משהו פיזי), אני כל הזמן חושבת על אבי (הידיד שכל הזמן רוצה להתאבד) ועל המוזרות שבעניין ההתחרמנות עם אותו מכר תמים. אני לא אוכלת בגלל זה, ואם אני כן אוכלת אז אני מקיאה את זה או משהו. אני מרגישה, שזה לא משנה מה, אני עדיין אתעלל בעצמי כדי לא להנות, יש משהו שעוצר בעדי. אני לא בדיוק יודעת מה. אבל ככל שאני לא אוכלת, אני נכנסת לדיכאון יותר עמוק. מה שמוזר, שכלפי חוץ, כלומר אנשים אחרים, חושבים שאני אדם בעלת שמחת חיים עצומה ושאין לי בעיות עם כל מיני דברים כאלו....בגלל זה אני גם לא רוצה שאף אחד ידע, אין שום סיבה שמישהו ידע. אני ממש מקווה שהמצב השתפר אצלך, בכל אופן, אני מקווה שהוא גם ישתפר אצלי. ועד לפעם הבאה, ביי, tal