לאנג'ל או בכלל

הי, קראתי עכשיו את המכתב הארוך שהופנה לאביב ולטלי. אני רק רציתי להגיד לך שאין לך אפילו מושג עד כמה אני מרגישה את אותם הדברים!! זה כל כך בפנים, כל האנורקסיה הזאת, השאיפה הזאת להרעבה. אני לא בולימית אבל בתקופה הזאת אני גם מתקשה להחשיב את עצמי כאנורקסית. התחלתי לאכול יותר וגם עליתי טיפה במשקל (רק המחשבה על זה עושה לי רע בטירוף, במקום לשמח). אני כל פעם מנסה להכניס את המחשבות החיוביות לראש - זה יותר בריא, אני לא אתמוטט סתם ככה ברחוב... אבל ת'כלס - זה רק גורם לי לשנוא את עצמי יותר ויותר. אני יודעת הכל על הניסיון להשיג שליטה, איבוד שליטה, אבל לעזאזל, מה יש באנורקסיה הזאת שאנחנו מוכנים להרוס את החיים שלנו בגללה? שליטה או אי שליטה - זה פשוט מעין מפלט! כמו איזה חור שחור, עד כמה שלא תתרחקי תמיד תרגישי את השאיבה פנימה. אני יודעת שהבעיה העיקרית שלי בהחלמה ממחלה זה מעין איבוד זהות. עד עכשיו הייתי אנורקסית ומה אני עכשיו? קשה לי להכיר בייתרונות שלי כבן אדם ואני פשוט הולכת לאיבוד. אני יודעת שאם הייתי חיה לבד הייתי חוזרת לדפוס אנורקטי במלוא העוצמה וזה מה שמפחיד. בקרוב, אני אשאר למשך חודש לבד ואני פשוט צופה את מה שהולך לקרות. אני מחכה לזה כמו חולת נפש. איך מתנתקים מהמחשבות האלה? אני יודעת שכל עוד אני נלחמת איתם, אפילו באירצון זה אמור להביא להחלמה, אבל עד כמה אחזיק מעמד? כל כך הרבה שקר מסביב לרצון הזה למות.

ללה שלום רב, אני חושבת שאת יודעת היטב מה אני אכתוב לך. את מודעת למצבך, יודעת שזה מצב לא טוב, שעלול להחמיר בחודש שתישארי לבד, יודעת שמדובר בחוסר שליטה. את יודעת הכל. ומה עם טיפול? את לא יודעת שאת צריכה טיפול? ברור שאת יודעת. אז מה את מתכוונת לעשות לגבי עניין זה? בברכה, טלי פרידמן

היי, אני לא בדיוק יודעת מה להגיד, ז"א אני יודעת ,קצת. אבל אני לאיודעת בדיוק, אני נורא מבולבלת. דברייך כ"כ נכונים שזה מדהים, אני גם בסיפור המסריח, אבל אני די מתכחשת , מסיבה ברורה , אני טוענת , אבל ברצינות: ש.......אנורקטיות (קשה לי אפילו להשתמש במילה הזו) הן רזות (ואני בהחלט , ל-א! ) אם את משתמשת במילה הזו, את יודעת ,בתואר, אז אני מתארת לעצמי שאת מטופלת... נאי צודקת? איך זה הולך אצלך בדיוק? ז"א זה קצת קשה לי להבנה, ואני מעוניינת להסביר לך למה: אני מטופלת ביחידה להפרעות אכילה בבי"ח, וכשנכנסתי לשמה, אני בעצם נכנסתי לתוכנית מסוימת ( מה שעמד על הפרק היה שכאילו.........נתפסתי, ממש! הייתי על סף מוות, אבל הנבלות הרסו לי, ולא יכולתי לאכול, את בטח יודעת....., וזה היה בעצם המקום הזה, או מחלקה סגורה/פסיכיאטרית, ולא רציתי להיות שם, גם לא בגלל ההורים שלי את יודעת, תהיה להם בת במחלקה סגורה, מה זה יעשה להם? מה הם יגידו? רק עכשיו אני חושבת על זה....... אז אולי בעצם אני עושה את זה בשבילם יותר מאשר בשביל עצמי, ומה יה כשהם לא יהיו שם? מה יהיה אז? אופס), במסגרת התוכנית הזו: זה אישפוז יום, ואני מתחייבת להגיע למשקל מסוים, וזה נורא קשה, ז"א , אין לי דרך חזרה, כבר עליתי במשקל בצורה משמעותית, ובא לי לבכות כשאני כותבת על זה, את בטח מבינה אותי, וזה נורא מתסכל, אתה כלוא, וכשאני אצא משם, גם אז אני לאאוכל לרדת במשקל, את יודעת למה? כי יהיו לי מעקבים פעמיים בשבוע עד גיל 18. את מבינה את עומק העניין המזדיין הזה. ולעזאזל: כל מה שרציתי זה למות? למה הם הרסו לי את זה? יש עוד פרטים, אבל את היית נרדמת, זה ארוך ומורכב כזה. אני גם לא רוצה לשגע אותך. ובגלל זה אני מופתעת ממך, ז"א איך זה הולך אצלך? את מטופלת? מי יודע על זה? מי אבחן אותך? אני מקווה שאני לא מחטטת, את לא חייבת לענות אם את לא רוצה. באמת. את דווקא נשמעת לי טיפוס נורא מעניין ונחמדה, אני אשמח אם נוכל לדבר שוב. כי הרבה דברים שאמרת(למען האמת, כמעט כולם), נורא נורא נורא תקפים לגבי...... אני גם אשמח לספר לך על התוכנית הזו, את תהיי המומה, מה הפילו עליי, ז"א, זה שוק שם החיים, אתה צריך לעכל(משהו שעוד לא עשיתי, ואני כבר חודשיים בתוכנית הזו) שמה שהולך לקרות עכשיו זה רררררררררקקקקקקקקק אבל רק עלייה במשקל בלי ירידות, למה? כי ברגע שאתה לא אוכל הכל, עושה התעמלות בבית, מקיא וכאלה....... מבינים שכאילו זה לא המקום בשבילך(במכתב אחר אני אספר לך למה בעצם, אני לא רוצה שתירדמי) ומעבירים אותך למחלקה הסגורה. ואני בכלל מרגישה שכאילו לקחו ממני משהו, או שלפחות מנסים לקחת, אבל אני לאתן להם, משהו ששלי, את הרעב, והם ניפצו לי את זה........... למה הם לא יכלו לעזוב אותי בשקט ולתת לי להירקב? כמו שאמרת, גם לי הם גרמו וגורמים במשך כל ה24 שעות ביום לשנוא את עצמי יותר מפעם, והם רק מחזקים בי את הרצון לפגוע בעצמי, ואיך אומרים את זה: למות! אני מקווה שלא שיעממתי אותך. מצטערת אם כן. שיהיה לך יום נעים....... ממני Jacki