אודי, אי פעם השפילו אותך על להרגשה של אובדן צלם אנ

אי פעם השפילו אותך על להרגשה של אובדן צלם אנוש? זה מה שהרגשתי אז שביקשתי עוד חצי שעה זמן והיא לא נתנה לי. ב'חוזה' שעבדנו לפיו סיכמנו שאגיע לפי הצורך. לאור התסכול של בקשתי התחלתי לחוות שחזורי תופת ולשרוט ולא ללכת , היא אמרה 'זה מלמד שצריך לבוא מסודר'. אני לא ידעתי את זה. למה היא לא הסבירה מהתחלה? למה בצורה מבזה כ"כ שתוך כדי טיפול פתאום שאופן חוויתי גיליתי מה מתרחש במרחב הארור הזה? ולפני כן קראתי ספרים והיא לא הסבירה לי שעליי להרפות מן התהליך האינטלקטואלי ולהתמסר לרגשי. היא כמו הוליכה אותי שולל בדרך של עמימות ואי הסברה .והשחזור, התסכול, הדרישה שאגיע לפי התנאים שלה ,שאתכופף רק כי יש לי הזדקקות נחווה כ"כ משפיל שאיבדתי את יכולת הדיבור. שנחנקתי לתוך עצמי. שהרגשתי שהנפש לי נסערת ועושה לוליינות לתוך עצמה נחנקת לתוך מערבולת וזועקת לעזרה, טובעת, רוצה להתחנן, לזחול על גחון להתחנן לרחמים לחמלה להתחשבות והאגו שלי לא הרגשתי לדבר ככה אבל ככה זה הרגיש וסימסתי לה רק 'תעזרי לי'. 'תעזרי לי בבקשה'. היא לא הייתה שם בשבילי. היא נשארה עם הגבולות שלה וההרגשה הזאת שמשפילים אותי עד אובדן צלם אנוש. שכופים עלי את האטימות הזאת. המון זמן עבר מאז וניסיון לטיפול אחר אצל העוסית בכלל. ובאינטרקציה הקצרצרה מאוד באסמסים שניהלתי עם הפסיכולוגית ביומיים האחרונים השחזור חזר על קנו, הרגשתי את זה שוב. ביקשתי ממנה פגישה אחת, בחוויה שלי עם כוונות טובות, עם רצון לעדכן אותה במה קרה אי איתי בחיי, עם רצון לתיקון, לחוות את הפן של ה'אם טובה דיה' שלה כדי אולי להשאיר את זה בתור הטעם האחרון של הזכרון, לא יודעת. כוונות טובות. היא התעלמה, לא נענתה, כשאלתי מה היא חושבת היא ענתה שלדעתה הדרך שבה אני מתנהלת מזיקה לי ושרק בטיפול מתמשך ורצוף יש סיכוי לתת מענה לכמיהות שלא באופן מלא אבל באופן חלקי. ישבתי מול הסמס הזה שלה ולא ידעתי מה לענות. זה הרגיש שרציתי פגישה אחת בטוב והיא מדברת על משהו בכלל אחר. על התחייבות ממושכת שגם כרוכה בכסף שלא ממש יש לי, וגם לא ממש אנרגיות רגשיות לזה, זה לא מה שהייתי מעוניינת בו ושוב החוויה הנוראית שאני במקום של הזדקקות והיא בעצם אומרת 'בדרך הזאת או שום דרך' ומותירה אותי אובדת עצות אבודה חסרת יכולה ללכת בדרך שהיא חושבת לנכון ושוב כמיהה מנופצת ותחושת השפלה נוראית. אובדן צלם אנוש ומחנק לתוך עצמי. אם פסיכולוגית כמוה עדיף לא להרגיש. עדיף לא להרגיש תלות והזדקקות לעולם. האם אי פעם השפילו אותך על להרגשה של אובדן צלם אנוש אודי? כמו אז שלא יכולתי להמשיך להגיע לפגישות שהיא סירבה לבוא לקראתי עם הזמן היא כאילו נזפה והגיבה בחוסר סבלנות 'את רוצה לבוא או לא?' ואני בתוכי הייתי בגהנום אודי כל כך הרבה קושי. מתפתלת בתוך עצמי מתה נחנקת אין קול, מאבדת את הצפון הפנימי נסערת רוצה לזעוק לחמלה לרחמים להתחשבות שתבין אותי, שתבין מה עובר עליי שתבין את הקושי שלי מול מה שהיא מצפה ממני להחליט כדי להגיע - והיא לא רואה, לא מבינה, לא שומעת לא מתייחסת, לא מרככת, לא עוזרת, לבד בתופת. נחנקת לתוך עצמי והיא? מקסימום נוזפת לי להפסיק להטריד אותה. היא נזפה בי להפסיק להטריד אותה. כאילו היא הקורבן שלי. כאילו אני מטרד. ואני ... אני לא אוהבת פסיכולוגים אודי. היית מאשים אותי? אם בהרגשה שלך היית חווה את מה שאני חויתי גם אתה לא היית אוהב אותם. בסה"כ רציתי פגישה בטוב. איך קורה שמכוונה טובה כשאין פרטנר שמשתף פעולה דברים גולשים לכל כך הרבה שליליות ויאוש ונסערות וסיוט? היא לא הייתה אמורה להיות שם איתי מחוברת עקב לצד אגודל, להבין את הקושי, ולעזור לי לצעוד, להרגע, להיות מסוגלת, להחזיק לי את האמונה והתקווה , לתת לי יד ולעזור עד שהייתי מצליחה לגייס כוחות מתוך עצמי להתגבר על תחושת ההשפלה האיומה ולחוש שהיא בצד שלי מבינה אותי ומכבדת ומשקמת לי את הערך העצמי וכבוד ולמרות כל ההזדקקות המטורפת הזאת ונואשת שכאילו אין לי רגליים להרים את עצמי לבד להגיע והאחריות שהיא מטילה עליי שם לבחור בלי שהיא איתי מעודד מלווה מאמינה, משכנעת, חוברת אליי להיות איתי, עיכול משותף, עקב לצד אגודל. לא. לא נתתם את זה. האם בכלל טיפול פסיכולוגי אמור לספק דבר כזה? כל כך רציתי שהיא תבין את התופת שעברה עלי ותהיה שם לעזור. במקום זה נדרשתי להפסיק להטריד. החוסר אונים שלי היה יותר מדי בשבילה ולא הייתה לה סבלנות לזה והיא פשוט הפקירה אותי. ככה הכל הרגיש. והשכל אומר שזה לא מציאות אלא רגש אז אני אשמה? אני אשמה שעיוותתי הכל? שהרגש שלי לא מציאותי? השכל מבין, אבל האם הטיפול לא אמור להיות רגשי? ברמת הרגש? האם הטרנספורמציה לא אמורה להתחולל מתוך הזנה של חוויות רגשיות אחרות? זה מספיק שהשכל מבין שהרגש 'מגזים ונסער לתוך שחזור'? זה פתרון טיפולי? זה נחשב פתרון? כי אם זה פתרון אין סיכוי שאי פעם אעיז להתאהב או להוליד ילדים. דברים כאלה לא עושים מהשכל. אלא מהאיטואיציות רגשיות. ואם שלי כ"כ דפוקות ופגועות עמוק בפנים על מה יש לדבר? אז אני אחיה 'חיי שכל'. זה מה שאני עושה בלווא הכי. אבל אודי זה באמת היה מוכרח להתפתח ככה? לא היה כאן בטיפול ההוא פספוס של החיים? אולי היא באמת הייתה צריכה לזרוק אותי הרבה קודם ולא לנסות להתעסק איתי בכלל. רציתי מאוד לבוא לפגישות אז, לפני 3 שנים שהייתי בטיפול אצלה. היא לא הבינה כמה קשה לי. למה לחשוף בני אדם למשהו שהם לא מבינים ולהכריע תהליכים טיפוליים בצורה כזאת? את הכסף היא לקחה, בלי בושה כמו שאתם יודעים טוב מאד , עוד דרך להשפיל מטופלים, ואני, אני.. אתה יודע את המשך. תוהה עם לכמיהה שלי היה סיכוי למענה בכלל אי פעם או שזה נועד להיות כאב שבוכים ומתאבלים עליו ותו לא. בלי להעניק בשורה חדשה בעומק אלא רק פיתוח מודעות. לא רציתי ילדים לפני. פוחדת פחד מוות להביא ילדים אחרי. רק ההבדל שאני יותר מודעות למקורות הפחד כיום. זה מה שהיה לטיפול להציע לי תמורת כ"כ הרבה כסף וזמן? די שרלטני מצדכם הייתי אומרת. לפחות לא הייתם פוגעים לי בתחושת הכבוד על הדרך עם ה'עבדתי קשה' וכל הבולשיט:/ ולחשוב שבאמת ובתמים רציתי איתה פגישה אחד בטוב. פגישה אחת לספר לה על ההישגים שלי (הכל יחסי) שלא היו מובנים מאליהם וגם לשתף בקשיים שעוד נותרו. אולי אח"כ הייתי מתרצה להמשיך ליותר? (כלכלית קשה לי להאמין). אבל למה להתנות מראש בצורה כזאת נוקשה אטומה שלא רוצה ממטר יותר את הבן אדם? אז טיפול פסיכולוגי זה לא בשבילי יותר. הקושי לוותר על תקוות ביחס אליו קשה שבעתיים כאשר אני יודעת שקניתי וקראתי מיליון ספרים. כאילו פעם באמת החזקתי ממכם מומחים, באמת חשבתי שאתם יודעים איך לעזור לאנשים ועושים את זה. כיום אני מבינה שמה שנשמע מאוד עמוק וחכם כזה בספרים ממש לא מרגיש כזה בתוך הקליניקות המכאיבות ומתסכלות האלה שלא בנויות להתאים לצרכי החזקה ולכיס של בני אדם כמוני. אני גם חושבת שחלון ההזדמנויות שאולי היה אז פעם בשחזור מולה לא יפתח יותר. שהטיפול באמת לטוב ולרע השאיר בי חותם שעיצב אותי כך ולא אחרת. הקשיח את החלק של הבטן הרכה ואטם. כי גישה לשם זה רק כאב טהור שיוצא בצורה של פרצי בכי. לא ריפא לי. לא ריפא לי את הפצע. רק חשף. האם אי פעם נועד לרפא? אפילו על זה קראתי מאמר של תיאורטיקן עכשוי מסויים שטוען שלא. שאנליזה לא מרפאת את הטראומות הראשוניות, שאין תיקון. רק מודעות רבה יותר. מי בכלל היה משלם לכם מאות שקלים כל פגישה אם הייתי יודעת כמה שהמענה מוגבל? אז יש ספרציה.לפחות יש ספרציה. לפחות יש עיניים שרואות עכשיו. אבל יש גם מעין חלל בלב של הנפש. כל עוד השכל שולט ולא מגרים לי את ענייני כמיהות הנפש זה מעומעם ונסבל. ואולי החיים יפתיעו אותי ותחול איזושהי החלמה ספונטנית בנפש שלי? יש גם מן תקווה כזאת. כמו שהגוף הפצוע יש לו מנגנונים לריפוי עצמי. אולי זה יקרה? אולי משהו שם בתחושות החשק והחיות והיציבות ינבוט מעצמו בסוף ויתעצם לטובה. רק הזמן יגיד אם כן או לא. רק הזמן יגיד. זמן זה הכל. כל מה שיש ואין לנו בבסיס.

יתר ההודעה ניסיתי לתאר את הכאב הקושי שהרגיש לי בטיפול שהקשה עליי ללכת. תחושה חזקה של הזקקות והשפלה עקב חוסר מענה. חבל שלא קראת