בעיה

שלום אני בן 30 . אחרי הצבא החלטתי שנמאס לי מהתחרות, הייתי חסר ביטחון ובלי הדרכה, וזייפתי התקף פסיכוטי. הייתי מאושפז תקופה קצרה. אחר כך הייתי בשיקום נפשי שנתיים. עשיתי שם עבודות מטומטמות, ואלה היו השנים הכי מבוזבזות של חיי. לא יודע למה, כנראה שהייתי חלש, והמערכת החלישה אותי (הייתי מוקף בעובדים סוציאלים עלובים שפימפמו לי כמה שהמחלה שלי קשה וכמה שאסור לי להשתקם מהר מדי כדי לא "לחזור לאשפוז" בכל פעם שרציתי להתקדם משם). בסוף יום אחד תפסתי את עצמי בידיים וקלטתי מה קורה ופשוט נרשמתי ללימודים שוב ובשנה הבאה אסיים תואר, בהצטיינות, על אפם וחמתם של ליצני המקצוע. וזהו עכשיו, הבעיה שאני מרגיש פשוט חרא. אני לא יודע איך לאכול את עצמי, הפסיכיאטר שלי אומר שאין לי כבר סכיזופרניה (האידיוט לא מבין שמעולם לא היתה, עלק "מדע"), והוריד לי את התרופות (נס רפואי). אז מי אני באמת ? אני מסתכל על עצמי בראי ולא יודע מה אני בעצם רואה .. סטודנט מצטיין? חולה נפש? חייל קרבי לשעבר ? עובד סוציאלי בהתהוות? אני נגעל מעצמי, אני לא מבין איך נתתי לעצמי להתדרדר כל כך ואיך נתתי לפושעי המקצוע לדרוך עלי ככה. איך איבדתי את הכבוד העצמי שלי בלי להרגיש? ואיך להתחיל מחדש? אני רוצה לעסוק בתפקיד אחראי בעתיד. אבל במדינה הזאת אני מתוייג כבר מראש כפסיכופט. אם ארצה למשל ללמוד רפואה, גם עם הפסיכומטרי שלי (שמספיק לזה), אני לא אוכל כי הבריאות שלי לא "תקינה". אני מרגיש קצת תת אדם.. קצת כמו שלאנשי "בריאות הנפש" היה נוח לראות אותי - עוד משתקם עם תבונה מוגבלת בקרוקס מרופטים וכרס זיפרקסה שרק צריך שיעזרו לו "להתמיד בטיפול האמבולטורי" - והדבר הזה מרעיל לי את הנשמה. בנות זורקות אותי כי יש לי משהו אפל בעיניים, מן יאוש כזה ציני, ואני כבר לא יכול להרגיש אמפתיה לכלום... גם עם המטופלים שלי אני מצליח בקושי לזייף איזהשהו קשר.. אני זוכר איפה תכננתי להיות פעם, וכל דבר בחיים התקלקל - לא כי לא יכולתי - פשוט כי יש לי הרס עצמי מטורף. היה לי הכל בידיים וזרקתי לפח חצי מזה. (ואל תגיד לי להסתכל על חצי הכוס המלאה..) עכשיו אני מלא שנאה. העולם מגעיל אותי . אני מבין שרוב האנשים שמתימרים לעזור (פסיכולוגים, רופאים, ואפילו אלה שעובדים איתי) הם בעצם נרקיסיסטים שיכורי כח, ושלאף אחד לא באמת אכפת ממני יותר מדי, ולכן אני יכול לסמוך בעיקר על עצמי. ועדיין, אני מרגיש שהדרכים חסומות בפניי, טכנית, הרמטית. בכל מקום תמיד יש לי תוית של חולה נפש, ובעיני הסביבה אני מצליח "למרות" ה"מגבלה". תמיד יש מה להסתיר, במה להתבייש. תמיד יתנו לי לעשות הכל עד שזה יגיע לדברים "אחראיים" באמת (רישיון לשאת נשק, שירות מילואים, נהיגה על רכב חירום, עיסוק במקצוע רפואי, עבודה במשרד ממשלתי ) - ואז נגלה פתאום שאני בחברה טובה עם בעלי תיקים פליליים ופיגור שכלי. בקיצור, אני ממורמר מאד, מתוסכל, ואפילו קצת מדוכא מזה שלמרות כל המאמץ והכישרון , אין לי באמת סיכוי להגיע ליעדים שחשובים לי, ועוד יותר מדוכא מזה שאין לי את מי להאשים חוץ מאת הטימטום הדי פתולוגי שלי.

אולי הגיע הזמן שתפנה לטיפול פסיכולוגי מיוזמתך,מישהו רציני ותספר לו על השקר שסיבך אותך. אין הרבה מה לעשות רק לדעת להכיל ולהתמודד.. ואולי להודות ולראות מה הוביל אותך לשקר ההוא... ובסוף לסלוח.