מבוי סתום

שלום אודי, אני בחורה מתפקדת, נמצאת בשינוי צמיחה מדהים בשנה וחצי האחרונות, נהנית מהעבודה, לומדת פסיכולוגיה. שני הדברים היחידים שחסרים לי בחיים הם זוגיות והעסק שאני רוצה לפתוח (ואני עובדת על כך). לפני כארבעה וחצי חודשים הגעתי לפסיכולוגית בעקבות מוות של החתולה שלי. החתולה שלי היתה חולה מאוד (וכבר זקנה)והייתי צריכה להחליט אם להרדים אותה. ולאחר לבטים וייעוץ עם וטרינרים החלטתי לגאול אותה מייסוריה בהמתת חסד. רגשות האשמה לא עזבו אותי ולא הפסקתי לבכות כמה ימים. הלכתי לפסיכולוגית בשביל מפגש או שניים כדי לדבר על כך. הפסיכולוגית עבדה איתי בעזרת דמיון מודרך ועזרה לי מאוד. מבחינתי ומבחינתה סיימנו את הפגישות. כחודש לאחר מכן אימצתי חתולה חדשה שאספתי מהרחוב, הרגשתי שזה ממש מוקדם לי ושאני עדיין באבל על החתולה הקודמת ולא ידעתי מה לעשות עם החתולה החדשה. ניסיתי למצוא לה בית ולא הצלחתי. הייתי ממש בסטרס שהיא אצלי. לא הייתי מסוגלת להחזיר אותה לטרטוריה שלה. הרגשתי שאני נוטשת אותה. לא הייתי מסוגלת לעולל כזה דבר לחתולה. התקשרתי שוב לפסיכולוגית כדי שתעזור לי להחליט מה לעשות. נפגשנו ואחרי שתי פגישות שיחררתי את החתולה. זה היה לי מאוד קשה. בפגישות דיברתי איתה על זה שהיה לי מאוד קשה לשחרר את החתולה בגלל שאני בעצמי עברתי הזנחה ונטישה (גם גדלתי במשפחה אומנת)ואני לא מסוגלת לעולל זאת לאף אחד. החלטנו שנמשיך להיפגש ושאולי נמשיך לעבד את עניין הנטישה בשיטת ה-SE .היא אמרה שזה יהיה טיפול קצר מועד. אני מיד אמרתי לה שלא נראה לי שזה הולך להיות קצר. בסוף כל פגישה אנחנו נוהגות להתחבק בחיבוק חם וארוך. זה עושה לי ממש טוב, גורם לי להאמין בה.אני גם תמיד חולצת נעלים בפגישות. פעם אחת שתינו ישבנו על הרצפה. מאוד אהבתי את זה. בכלל, אני פועלת הכי טוב בתחושת פתיחות. בפגישה השישית הבעתי בפניה משאלה שיש לי- ביקשתי שהיא תחבק אותי חיבוק אימהי וארוך.יש לי חסך גדול בטיפול הורי ובקרבה של אמא. לאחר לבטים ושיחה לגבי ההשלכות האפשרויות (כמו תלות), הפסיכולוגית החליטה שנממש את זה באופן קונקרטי ואז נעבוד על הישארות התחושה בגוף בעזרת שיטת ה-SE .היה בינינו חיבוק מדהים שלא אשכח מימי. זה היה חיבוק ממש לא רגיל (שמפאת הזמן לא אפרט לגביו כאן). בפגישה הבאה הגעתי שמחה, עם רצון לשתף אותה בתחושות שהיו לי במהלך השבוע ורציתי לבקש ממנה מימוש של עוד משאלה אחת לחיבוק (חיבוק באופן קצת שונה מהחיבוק הקודם), אך הרגשתי כשהגעתי שהיא קיבלה אותי באופן קר, עם הבעת פנים קפואה.הרגשתי שמשהו השתנה.בנוסף, כשהמתנתי בחדר ההמתנה לפגישה שמעתי אותה צוחקת בצחוק מתגלגל עם מטופלת ועלה בי החשש שאני לא יוכל להיות איתה משוחררת כך בגלל הנושא הטעון שבגינו הגעתי. כשנכנסתי שיתפתי אותה בעניין, אבל לקח לי זמן לעשות זאת כי פשוט לא יכולתי לדבר בגלל השינוי הלא מובן בהתייחסות שלה כלפיי. שלושת רבעי זמן מהפגישה שתקתי.לבסוף הבעתי בפניה גם את הרצון שלי שנממש את המשאלה האחרונה לחיבוק, אך הכל יצא לי באופן עילג בגלל השקט והחוסר נינוחות בפגישה. זה היה נורא בעיני. יצאתי מתוסכלת מאוד מהשינוי הזה, אפילו נסערת. שלחתי לה הודעות טקסט. לא יכולתי לקבל את הפער הזה בין הפגישות המצוינות לפגישה הזאת, בעיקר לא יכולתי לקבל את השקט שלי ושלא יכולתי ממש להביע את עצמי באופן פתוח ורהוט. היו בינינו כמה הודעות טקסט ולבסוף החלטנו להיפגש גם ביום שלמחרת כדי לדבר על הדברים ושאוכל להירגע עד הפגישה הבאה שנקבעה רק לעוד שבועיים. הגעתי לפגישה והיא פשוט היתה גרועה מקודמתה. המטפלת הביעה בפני עלבון על דברים שכתבתי לה בהודעות טקסט, אמרה לי שיש בי הרבה כעס כלפיה וכד'. בסוף הפגישה היא גם לא רצתה שנתחבק. זה ממש פגע בי. החיבוק הקבוע שיש בינינו הוא חיבוק שאומר "אני איתך, נוח לי בקרבתך" והחוסר רצון שלה להתחבק מבחינתי פורש כמעין הסרת חסות. יצאתי נסערת ואחרי כשעה וחצי חזרתי לקליניקה בספונטניות. הפסיכולוגית היתה שם לבד, ללא מטופלים. עמדתי מולה בסערה, היא הזמינה אותי לחדר הטיפולים, אך אפילו לא יכולתי לשבת על הכיסא שבו אני תמיד יושבת. פשוט עמדתי, אמרתי משהו בבכי ויצאתי לחדר המתנה כשאני פורצת בבכי שבור לגמרי. היא התיישבה לידי, החזיקה לי את היד ושמה את ידה על הרגל שלי. היינו בשקט בלי לדבר בכלל. ישבנו כך כרבע שעה, אולי 20 דק'. לבסוף קמתי, התחבקנו (אך המטפלת עשתה זאת בהיסוס, יש לומר) ואז הלכתי. הייתי כל-כך רגועה והרגשתי מצוין. זה היה מעין קתרזיס, ממש כך.ביומיים שלאחר מכן הרהרתי אם כדאי לי להמשיך בטיפול עם אמוציות כאלה. יש לציין שלא הלכתי לעבודה 3 ימים !!!. אני מרגישה ממש טוב כבר תקופה די ארוכה ואני לא רוצה להרגיש הצפות כאלה, שיברון לב. אין לי את הלוקסוס הזה להישאר בבית ולא לעבוד בעקבות משברים.שלחתי למטפלת שלי מייל שבו הבעתי חשש להמשך הטיפול. לאחר הפגישה האחרונה, המרגשת והמיטיבה בינינו לא חשבתי שהתגובה שלה תעלה לי שוב את מפלס האמוציות. היא כתבה לי שלדעתה החיבוק עורר בי תחושת נטישה וכנראה שהחיבור הזה בין חיבוק לתחושת דחייה היה בלתי נמנע וציינה שהיא לא רואה מקום לחיבוק קונקרטי בין מטפלת ומטופלת.הקישור הזה שהיא עשתה הוא כל-כך שגוי. אין שום קשר בין החיבוק שהיא מימשה בעבורי לבין מה שעברתי אצלה בשבוע האחרון. אני בן אדם שמאוד מודע לעצמו ואני יכולה להגיד בפה מלא שהמשבר הזה שהתעורר לא קשור לחיבוק כלל. מבחינתי, לאחר שנממש את המשאלה השניה שלי, לא אבקש עוד חיבוקים.ואני עומדת מאחורי הדברים שאני אומרת מתוך מודעות לעצמי. בפגישה האחרונה בינינו היא אמרה שנוכל לממש את המשאלה האחרונה שלי בהזדמנות, ולפתע, בעקבות קישור שגוי שהיא עושה היא שינתה את דעתה. מבחינתי זו פגיעה באמון - הן מבחינת התובנות אליהן הגיעה והן לגבי זה שהיא לא סומכת על השיפוט שלי והן לאור הבטחתה למימוש המשאלה. עד שסוף סוף הייתי רגועה (אחרי המפגש שבו היא נתנה לי יד והרגיעה אותי), שוב פעם הייתי כעוסה ונסערת. הסברתי לה את הדברים הנ"ל במייל ושלחתי לה הודעת טקסט שחשוב לי שתקרא את מה שכתבתי משום ששוב היא הותירה אותי בתחושות קשות. זה היה ממש לפני כניסת שבת. היא שלחה לי הודעה שהיא לא יכולה לדבר איתי כרגע ושלחתי לה שוב הודעה שאני רק מבקשת שתענה לי למייל כי קשה לי להירגע, אני מפחדת מהתגובות שלי (האמוציות וההודעות שאני שולחת) ומהמחשבות שלי כלפי עצמי. ומה היא ענתה לי בהודעת טקסט בתגובה? "אם את ממש חוששת תפני למיון". על זה אני לא מסוגלת לסלוח לה.אני לא אדם אובדני, אין לי מושג איך מהדברים שלי היא הגיעה למחשבה על פנייה למיון. אני רציונלית, מתפקדת, צוחקת בחיי היום-יום. אני בסה"כ נסערת ופוחדת מהתגובות האמוציונליות שלי. היא בכל זאת נכנסה למייל וכתבה לי מכתב בנימה עצבנית. היא כתבה לי "אולי באמת טיפול לא מתאים לך כרגע, לפחות איתי...שיהיה לך כל טוב....תחליטי מה את רוצה לעשות ותגידי לי ביום ראשון". היא כתבה לי במכתב שאין לה אפשרות לתת לי החזקה סביב לשעון ולשמור על חיי בטיפול של פסיכותרפיה חד-שבועית". הכל הפך לפלונטר אחד גדול. כתבתי לה מייל נוסף שבו הסברתי את כל השתלשלות העניינים ואת כל הרגשות והתחושות שלי. כתבתי ממש מהלב. אפילו כתבתי לה שהתחלתי להיקשר אליה ושאני זוכרת גם את הצדדים האחרים שלה, היותר חמים. והיא בתגובה כתבה לי "אני כבר לא יודעת מה לכתוב לך. טיפול הוא פנים מול פנים, אם את מעוניינת להקדים את הפגישה צרי קשר". כל-כך קר ומנוכר. לא נראה שיש לה ממש רצון שאגיע (אולי רק מהפן העסקי). כתבתי לה שלשום הודעה אחרונה שגם אני, בדיוק כמוה, לא יודעת מה לעשות. אני ממש פגועה מכל הדברים. וכל הסיפור הזה קרה בשישה ימים בלבד. אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור לפגישות איתה. אני מאוד פגועה, מרגישה שהמטפלת הרימה ידיים מולי, שהיא לא ממש רוצה לטפל בי. ולא, לא מדובר בתחושת נטישה מדומה (אני יודעת שאוהבים את המונח הזה בספרות המקצועית- "נטישה"), אלא אני ממש מרגישה שהיא התייאשה ממני. מדובר על פסיכולוגית מומחית מדריכה, שעובדת לפחות 20 שנים במקצוע. ואני שואלת את עצמי האם היא לא נתקלה אף פעם במקרים כגון שלי? אני ממש פגועה ונסערת ולא יודעת אם להמשיך את הטיפול. אם זהו טיפול ואני אמורה להרגיש זיפת ובתחושה של חוסר תפקוד, אני לא יודעת אם זה טיפול טוב והאם שווה לי להמשיך. אני חושבת שזה מזוכיסטי להמשיך טיפול כזה (ועוד לשלם על המזוכיזם הזה). אני כבר לא יודעת אם להאשים את עצמי. היא נותנת לי להרגיש כאילו אני נוראית. אני מרגישה ממש זוועה כל השבוע. מצד אחד אני מרגישה שבא לי להגיע לפגישה ופשוט להוציא עליה כל מה שאני חושבת על ההתנהלות שלה. מצד שני, אני חוששת שאחרי פגישה כזאת רק אצא שוב עם תחושות ומועקה קשה. אני עובדת עם ילדים ומאוד קשה לי לתפקד עם אמוציות כאלה. במקום כל המיילים וההודעות טקסט היא יכלה פשוט להתקשר אליי, להרגיע אותי, להגיד לי שזה רק שלב (אולי?), שכדאי שאגיע.אבל היא לא עושה את זה וגם לא נראה לי שהיא תעשה את זה.אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה נורא.

הי דנית, השתלשלות האירועים שאת מתארת נשמעת לי ממש נוראית. נראה לי שהיא לא היתה מקצועית איתך למן הרגע הראשון, על אף שזה הרגיש לך חיובי ומכיל. להבטיח לבחורה שעברה דרמות כמו שאת עברת בחייך טיפול קצר מועד שמתמקד רק בשיטת ה- SE נשמע לי לא הגיוני לחלוטין. ובטח שההתנהלות שלה בהמשך מזעזעת! כמובן, שדעותיי נובעות אך ורק מהתיאור שלך את האירועים שייתכן כי הוא צבוע בתפיסתך הסובייקטיבית. בכל אופן אני הייתי ממליצה לך לא ליצור איתה קשר יותר, נראה שבכל נסיון התקרבות שלך את נפגעת עוד ועוד, ולעבור למטפלת אחרת, כזו שקיבלת המלצות עליה. בהצלחה, מצטערת לשמוע על חוויותייך הנוראיות, אפרת

תודה שאת מבינה אותי ושאת איתי (חשוב מאוד ברגעים קשים כאלה). עליי לציין שהפסיכולוגית ציינה את שיטת ה-SE כשיטה שיכולה לעזור לי, אך לא רק. בפגישות האחרונות לא השתמשנו כלל בשיטה, אלא רק שוחחנו. היא פסיכולוגית קלינית שעובדת שנים בגישה פסיכודינמית. כעת, לאחר השתלשלות העניינים בינינו, היא מודעת לכך שהטיפול לא יהיה קצר (אמרה לי זאת לפני שבוע). ולבסוף כן יצרתי איתה קשר אתמול ומחר אנחנו נפגשות. למרות כל מה שעברתי איתה בשבוע האחרון, אני עדיין נותנת צ'אנס ולו רק בגלל הדברים הטובים שהיא עשתה למעני (העזרה עם החתולה, החיבוק המדהים, ההרגעה הזאת שבה היא החזיקה לי את היד, מקרים שבהם הפגינה חום). אני מקווה שנוכל להמשיך ביחד. בסה"כ מאוד נפגעתי דווקא בגלל שהתחלתי להיקשר אליה (הרי אנחנו הכי נפגעים מאנשים שאנחנו מחבבים/אוהבים). אם אראה שיגיעו עוד מפלות וטלטלות קשות כאלה, אז ייתכן מאוד שאעזוב את הטיפול. אני לא מוכנה בשום אופן להישבר ככה ולהפקיר את שאר תחומי החיים בגלל טיפול מלא בזעזועים. שוב, תודה רבה מקרה לב על התגובה שלך.

אם זה נותן הרגשה רעה-יש להפסיק.גם אם מדובר בפסיכולוגית. ובפרט: אם ה"טיפול" גורם להתמוטטות אז הוא בילתי מקצועי וגס. מדברייך: הפסיכולוגית מתנהגת בצורה מתחלפת-מקרבת מרחיקה.כתבת שניסית לנתח ולהבהיר הענין עם הפסיכולוגית. מגיע לך "יישר כח". אין ספק שאת מחפשת פינה חמה. היי חזקה ונסי למצוא טיפול מתחשב . לדעתי -למרות שהפסיכולוגית פגעה בנקודות רגישות- הטיפול לא יחזק אותך.

תודה על תגובתך המחזקת. אני אכן מחפשת פינה חמה. זה בא לידי ביטוי בכל תחום בחיי. אני עובדת עם ילדים, שהם שיא החמימות. אני כותבת הרבה (לעצמי ופוסטים) בענייני חמימות. יוצרת ועובדת עם צבעים חמים. אכן אוהבת חום (חוץ מאת הקיץ :) ). לגבי המשך הטיפול אצל הפסיכולוגית שלי, כתבתי תגובה על כך לכותבת שלפנייך (אפרת). תודה ויום מקסים לך.

תודה על תשובתך המזדהה. אתמול, לאחר שפתחתי כאן את השרשור הנ"ל, שלחתי לפסיכולוגית שלי מסרון (אחרי כמה ימים של "מנוחת מסרונים") שבו כתבתי לה שהייתי מצפה ממטפל רגיש שאכפת לו, בפרט בעת משבר, להביע בפני המטופל שלו אכפתיות ורצון להיפגש ולשוחח, לתת לו להרגיש שהוא חשוב בעבורו ושהוא רוצה לראות אותו. אחרי כשלוש שעות של חוסר מענה החלטתי פשוט להתקשר אליה ולדבר. היא לא ענתה, אך מאוחר יותר שלחה לי הודעה ששוב אומרת שהיא תשמח לדבר על הכל בפגישה שבה יש מרחב ואפשרות להתייחסות ועיבוד. כמו שאתה אמרת, גם היא ציינה שהתקשורת הכתובה מוגבלת ולכן נועדה לעניינים סידוריים. היא המשיכה וכתבה שהיא מחכה לפגישה שקבענו ליום שני. אבל אני, כפי שכתבתי כאן אתמול, לא ממש מעוניינת להגיע לפגישה אם אני לא מרגישה שהיא באמת רוצה לטפל בי, יכולה להתמודד איתי ואם יש לה איזושהי חיבה כלפיי (כן, אני בהחלט חושבת שחשוב שתהיה חיבה בין המטפל למטופל, שהרי התקשורת בטיפול היא הכי חשובה). בגלל שרציתי לברר את זה לפני שאני מגיעה, לא ויתרתי ושלחתי לה שוב הודעה שבדיוק בגלל הסיבה שהיא ציינה התקשרתי- כדי שנדבר וניישר הדורים במקום שנתכתב וניצור חוסר הבנה. כתבתי לה שנראה לי שמה שהיא מנסה לעשות זה להציב לי גבולות, אבל שפה בדיוק אני רואה את הטעות שלה: היא מפרשת אותי לא נכון ובעקבות כך גם פועלת כלפיי באופן שגוי וגורמת לי לעגמת נפש מיותרת. ואז היא התקשרה, ואני שחררתי הכל כמו קיטור. לבסוף, קבענו פגישה למחר. אני ממש לא יודעת מה יהיה... היה לי שבוע רע ביותר. לא מסוגלת להתמודד עם רכבת הרים שכזאת. לגבי הצעתך שאדפיס את מה שכתבתי ואביא זאת לטיפול: אני לא חושבת שכדאי שאעשה זאת מכמה סיבות: 1) אני די פתוחה ונראה לי שאגיד את כל מה שכתבתי פה, ללא צורך בהקראה. 2) אני לא רוצה שהמטפלת שלי תחשוש שכל מה שיקרה בטיפול, אני מיד ארוץ ואתבכיין בפורום. זה עלול (אולי) להגביל את חופש הפעולה שלה. 3) אני אולי אצטרך את התמיכה שלך ושל הקוראים לפעמים הבאות ואני לא רוצה לדעת שאולי הפסיכולוגית שלי יכולה להגיע לכאן מידי פעם ולקרוא אותי. מצד שני, אני מודה שקצת בא לי שהפסיכולוגית שלי תבין עד כמה היא הכניסה אותי לסטרס ולמצוקה, שהיא לא ממש היתה קשובה לי בימים האחרונים, עד כדי כך שהייתי צריכה לכתוב בפורום. אולי רק אציין זאת בפניה, בלי להקריא לה את המייל. בניגוד להרבה אנשים שאני מכירה, אשר חוששים להביע את עצמם, את פחדיהים ואת משאלות ליבם, אני עושה זאת יחסית ללא בעיה. כן, כנות גם יכולה להוות מכשול. שוב, תודה על התגובה שלך - היא היתה חשובה לי. מקווה שלא אצטרך לכתוב פה שוב, אבל נראה לי שאני לא ממש הולכת לפיקניק, אז אולי בכל זאת...

א) לדעתי ,הפסיכולוגית פחדה שתיווצר תלות ולכן דחתה אותך. יש אנשים רגישים מאד לזיופים ואני סומכת על נכונות אבחנותייך . ב) תגובתך היתה קשה בגלל שזו את. כנראה שהמטפלת אכן כשלה ורצוי למצוא איש מקצוע שמסוגל להכיל וגם שמסוגל להרגיע במקרה של טעויות (אם הן קטנות).מנסיוני: פתחתי קשר חזק מאד לפסיכולוגית. כשטעתה -נשארתי למרות רצוני לעזוב. הסבל הנפשי -במבט של יותרמחצי שנה- לא הביא להתפתחות /גדילה וכדומה. זו לא חוכמה ללחוץ על נקודות כואבות - החוכמה היא1) להביא תועלת . 2)לעשות הכל בצורה מבוקרת בהתאם למטופל. 3) לא לגרום נזק. האם אחד מ3 הנ"ל התקיים? אני תוהה :ייתכן שלעיתים אי טיפול יוצר תוצאות טובות יותר.