שבת

אני לא יודעת מה לעשות. משהו מטריד אותי מאוד. כבד על הלב. אבל אני לא מצליחה להגדיר לעצמי מה. בגדול- אני פשוט משתעממת מהחיים שלי וזה מדכא. אבל אני יודעת שזה לגמרי בידיי, יודעת שאין לי יכולת (רגשית) להיות באינטראקציה עם אנשים חדשים, להוציא את עצמי מהבית וכו', ויודעת גם שכלכלית- אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מאשר לחיות בצמצום: אז הפעילויות שאני יכולה לקחת בהן חלק ואולי לפגוש אנשים, גם הן מוגבלות לשום דבר. במקביל אני חושבת על זה ששליש מההכנסה שלי הולך למטפלת היקרה שלי וזה מעורר בי רגשות מעורבים. אולי אם הייתי מנצלת אחרת את מה שאני משלמת לה (בשמחה) ונרשמת לבריכה, לומדת לנגן על משהו, יוצאת לבתי קפה, לומדת לצלם, או כל דבר אחר שבא לי, לא הייתי באה אליה מדוכאת על שאני כל כך לבד. על שאני לא מסופקת. ומאידך- אם הייתי יודעת לנצל את כספי כך, אם היה לי אומץ, אז אולי לא הייתי באה אליה. זו כנראה לא שאלה שיש עליה תשובה אחת. ברור לי מאוד שיש לי הרבה מה להרוויח מהשיחות איתה. אבל המחיר הכלכלי וחוסר הוודאות לגבי העתיד מכבידים על הצואר. אני מרגישה שאני שוקעת בדכדוך רציני, ואני יודעת שזה לפעמים קורה בתחילת דרך טיפולית, אבל עכשיו שזה קורה אני פתאום לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. פתאום אני לא בטוחה שאני רוצה להיות לגמרי מטופלת גם בפניה, גם איתה. זה מביך, זה חלש, זה נמוך, זה לפעמים מבזה. ואיך יהיה לה כוח אליי גם כשאני ככה? ואם זה באמת דכדוך?.. כמה זמן אשאר בו? כמה זמן יהיה לה כוח אליי ככה? תגיד, אודי, מה אתה עושה כשנכנס אלייך לקליניקה מישהו שנמצא במצב הרוח ההפוך לזה שאתה נמצא בו? אתה מרגיש שמח ובמצב רוח מרומם, אפילו מבודח, והוא עצוב וכבד, מהיר להיפגע. איך יש לך כוח לזה? לשמוע שום דבר, או להיות שם כשהוא שותק ושותק ואתה לא יודע למה.. כאשר לך ב??פ?נ?ים כבר בא "יאללה- ד?ב??ר!"? אני עייפה ל. אתה מחזיר אותי לשם שלי..חבל .. לא רציתי. אני פשוט יודעת שככה אתה מעדיף. (אבל לי חבל :-( )

אודי, לא אטריד בעץ נוסף... אצטרף לכאן, בצילו של העץ הזה. מקוה שזה בסדר. אני לא רוצה למות, אפילו לא קרוב, אבל אני מרגישה שמספיק לי. מה עושים עם "מספיק לי"? אני קצת מדוכאת. כבויה. מה יקרה אם שמיכת הדכאון תכבה אותי שוב? זה כבר מזמן לא קרה. אני פשוט לא רוצה כלום. (אבל לא עד הסוף.. עוד יש רגעים שבא לי, אבל אז אני מסתכלת בחשש לצדדים, מחכה להרגיש מהסביבה "א?ת?!.. את נחמדה מאוד והכל, אבל לא קצת הגזמנו?" ואני אף פעם לא מרגישה את זה מהסביבה שלי. להיפך. ובכל זאת, תמיד מחכה לזה. אני כזאת מוגבלת.. :-( למד.

סתם, שני לא כזה עצבני.. רק בשביל השיר לא יודעת למה כל כך קשה לי לכתוב לך "אהלן אודי". כתבתי, מחקתי, כתבתי. (מחקתי). לא ברור. אני קצת מפחדת לדבר איתך. שתכיר. שאני אכיר.לא כל כך רוצה קשר. זו בעיה.. (ומאידך..:) נורא חיכיתי שתכתוב ותודה רבה על שתי ההודעות. גם אם אחת עוד מחכה,זה נעים לקבל שתיים. בא לי להיכנס למיטה ולא לצאת. לא יודעת מה יש לי. אולי זה המטלות שיש לי שאני לא מצליחה לסיים וזה לא כיף לי. אולי זה כי היא בחופשה, האישה הצעירה מהרחוב ההוא. ואולי זה סתם, כי המיטה שלי נוחה לאללה. ממש אבל (!) אתה לא מאמין כמה. מי יודע.. אולי זו בכלל המיטה שאשמה בדכדוך המתיש הזה... אני חושדת בי שאני סתם רוצה תשומת לב ולכן "מתחלה" בדכדוך.. אולי בזה אני אאשים את השולחן. שיהיה. לא מזיק. מקוה שאצלך שני בסדר.. "רוחי".. קצת חסרה המילה windy בעברית, אתה לא חושב? נתראה כשתחזור, ל. (כן, ניחשת נכון...לא כל כך חידה, גם ל. זה שם.. אבל ארד מדיוני הניקים והשמות. קצת ייגעתי בפעם הקודמת. פשוט משונה ומצער שגם כאן, מרגע שנעשיתי לילך, אני כבר לא יכולה להיות שום דבר אחר.. אפילו ל. מרגיש לך חידה..שיהיה)

הי ילדה טובה, מעזה לכתוב לך, למרות שאיכשהו יש לי הרגשה שאני נדחפת מידי. אז הנה, נזהרתי קצת, ואת ההודעה הנוכחית, שכתבתי לך כבר אתמול, החלטתי לשלוח רק אחרי ההמתנה ראשית לדברי אודי. זכות הראשונים שמורה לו. בכל אופן, השארתיה כמעט כמות שהייתה. ורק עוד אומר שהשתדלתי לא להציק כאן זמן מה, וכעת, בכל זאת החלטתי לרשום. יקירתי, אני מכירה קצת דאגות וחרדות דומות מעולמי... ועדיין, ואין לי מושג איך, "אבל דעי לך", אומרת לעצמי, "דעי כי הטיפול הטוב, במסגרתו, באופן מפתיע יכול". הוא יכול הרבה, והוא יכול לאורך זמן, ויכול גם במצבים קשים. יש לו כוח. כך שהוא יכול להיות דבר חזק ועמיד ומקדם באופן מדהים ולשנים ארוכות (גם אחרי שהוא מסתיים...). רק שצריך לנסות לבדוק זאת באומץ. כן... קצת מפחיד... ולדעתי, לפחות במקרה הנוכחי שלי, הוא הצליח לשרוד ואף לנוע בזחילתו, בין השאר הודות לכך שלא הייתה בו הזדהות יתר. ז'תומרת, שבמקביל למאמצים הניכרים ולניסיונות וההתקרבות להבין, הייתה גם שמירת מרחק (מתסכלת...), בזכותה לא נפלנו שנינו יחד לבור המוות, וכך אפשר היה להחזיק את התהליך על שלביו מבלי למאוס ולחדול. פגישות מוגדרות ורווחים ביניהן - גם זה חלק מהעניין. אני מנחשת שיקירתך האהובה תדע לשמור על עצמה וגבולותיה כאדם נפרד ולא תתערבב איתך ברגשות עד כדי כך... כלומר, היא לא תלויה-כבולה למצב רוח של הסובבים אותה, ומספיק חזקה לשמור על הטוב גם בנוכחות של מטופלת עגמומית, נפולה, מרוטה, שבורה ואפילו יורקת ומלאת זעם. כך גם בנוכחותך הפיזית, כך גם אחרי שעזבת את החדר, כך גם כשאח"כ את חוזרת ונצמדת לספירלה המפורסמת מאות פעמים. אולי קצת מצער-מתסכל (את משאלת ההתמזגות), שאינה מרגישה כמוך ובעוצמותייך, אבל ת'אמת כמה משמח... היא יכולה לתקן וכך להמשיך להיות מסוגלת לעזור. לך. נכון יופי? אז בא לי לומר לך "אל דאגה, את לא יודעת כמה כוח יש לטיפול טוב". ואז שואלת את עצמי אם זה יותר מלחיץ ממרגיע... כי, זה מסוג הדברים שלומדים על בשרנו תוך כדי הניסיון, וכל דבר שאומר מראש אולי יישמע זר ורחוק וכבד לעיכול. ובכלל, איך נגדיר "טיפול טוב" עוד במהלכו... אז דווקא חשוב ביותר להרשות לעצמך להביע את החששות הללו מולה - בדיוק אלה ודיונים סביב זה - הם לב הטיפול. קל לומר... כי צריך שיהיה לך אומץ. כן, כל ההתנגדות הזאת... מקווה שגם זה ייבנה ויגיע. לא יודעת אם הכרת קצת את מה שגידי מהפורום הסמוך היה אומר בחכמה - הוא היה ממליץ להיות נועזים, להדפיס את הפנייה לפורום ולבוא איתה לטיפול. התעצבנו עליו ביג טיים, אבל לדעתי היה נכון מאד לומר זאת... "יאללה נו כבר דב??ר!", אמרת... אוי אוי... זו מן אמירה אכזרית מנערת. אני חושבת שזה בעיקר קול פנימי עוצמתי מצליף שלך בתוכך. לא? נכון שבסיכומו של דבר במציאות יש מגבלת זמן ומשאבים וכסף ועלולות להיות החמצות, אבל זה לא במיידי. אני מקווה. ואת יודעת, נראה לי גם, שהמטפלים הטובים שלנו מכירים את ה"דווקא" שיכול בעיתויים מסוימים רק להתחזק בעקבות לחץ ודחיפה של מישהו אחר. אבל, מצד שני, אדישות, היעדר מוחלט של ציפיות, ואפילו ייאוש והרמת ידיים, אולי גם הן לא אופציות טובות במיוחד... המממ... ** האם אפשר לרצות בלי לדעת מזה? ** שאלה שאלתית... אני חושבת שגם הורה לתינוקצ'יק קטנטון מצפה לחיוך שיבוא בחודשים הראשונים, להחזקת הראש, לשן ראשונה... וזה מורכב, גם בטיפול. הרי לא יודעים בדיוק לאן ניתן להגיע ובאיזה קצב. באמת לא יודעים. אבל יש תקווה שאפשר לצמוח מתוך האזורים הגמישים שבנפש. נדמה לי שכבר כתבתי בעבר שיש הפתעות רבות, שאי אפשר להאמין... כל אחד מגיע לאן שהוא היה יכול. וצריך להמתין. לפעמים כמה וכמה שנים. ולפעמים גם מגיעים לעשות דברים כשלא מרגישים מוכנים פיקס מדויק, כי מתישהו באה פשרה וסוף... ודבר נוסף - העייפות והכבדות שאני מכירה ממני, (ואולי אצלך זה לחלוטין שונה, לא'דעת) לכובד הזה אנ'לא קוראת דכדוך או דיכאון. אלא, מתייחסת לכך כמצב שבו מתוך חרדות (מפני שינוי, מפני פלישה, איבוד שליטה ועוד) הכוחות המאיינים עובדים שעות נוספות בשירות ההרס והנבילה. אלה הכוחות שמדכאים יצרי החיים והנאה וקשורים לאותה גאווה ועיקשות. הם לוקחים המוני אנרגיות (לצרכי הכחשת ה"יש") ולא משאירים לכוחות הבונים והמצמיחים מקום. אותם כוחות מייצרים את הקושי להודות בחולשה, בחסרונות, נזקקות ותלות. אם אנסה לתת לכך מילים אחרות (במקום דכדוך), אוכל לדבר על לגלוג עצמי וזעם, או על קנאה עוצמתית (למשל, בחלקים הרכים והמטופלים שלך). הקנאה מגיעה עפי"ר אחרי שצצים ניצנים של תקווה ואור, ומכאן פנינו לייאוש גדול. מאבק מתיש, שלוקח המון משאבים נפשיים, מחליש ומביא להרגשת הכבדות. למעשה, לחוסר יכולת לנוע. ולא רק בתחילת טיפול... כשתוכלי להרגיש יותר ויותר את ה"יש" מתוך החלקיות והחסר האמיתיים והגדולים תוכלי גם יותר להשתמש. להרשות לעצמך. לתת לעצמך לנצל. לוותר... ו... גם וגם. כך אומרים... כמה מורכב ומסובך. אוי. תהליך ארוך ומייגע... ותקשיבי, אם מטפלת בוחרת לטפל בך, כנראה שהיא מאמינה שיש סיכוי. אפילו סיכוי טוב מאד. נכון, אי אפשר להבטיח בוודאות, אבל אנחנו מקווים שנוכל לראות שההשקעה המרובה יחסית השתלמה (גם הרגשית גם הכלכלית - שתיהן חלק צובט ובלתי נמנע בטיפול), וה"הימור" היה שווה את זה. ובגדול. בנוסף, מטיפול, גם אם פסק טרם זמנו, אפשר לקחת את הכלים (החלקיים) שכן השגנו ולהשתמש בהם לבאות. כן, צריכים לדעת גם לעשות את זה, רגשית... רק שבהתייחס לבעיית הכוחות המאיינים זה הופך להיות עניין מורכב ולא מספיקות רק מילים מעצבנות של היגיון... אז... כתבתי לך כמי שעדיין לא הגיעה לאיזון ובשלב זה ההוצאות שלה (רגשיות / כלכליות קונקרטיות / מערכת העיכול...) גבוהות מההכנסות. וגם אזכיר שהיו לי ניסיונות טיפוליים מוצלחים פחות, שיצאתי מהם יותר חולה ממה שהגעתי... ובקשר לעץ ההמשך... כשאני אומרת שמיציתי את קיומי פה, הוא משיב - כן, מיצית את הקיום בדרך הקודמת ומעכשיו הבחירה היא בחיים... שלך, (mp)

mp יקרה, סליחה שאני משיבה מאוחר.. הייתי צריכה למצוא לי זמן לקרוא ולכתוב כמו שצריך. מטריד.. עכשיו יש פה הבטחה שאכתוב לך "כמו שצריך".. לא בטוחה שאצליח :-) המחשבות שלי לא סדורות כל כך.. תמיד מפליא אותי כמה את מבינה דברים לעומק- כמו מרגישה אותם בצורה הכי נקיה שלהם.נקי זה לא תמיד נקי כמו שמדמיינים..זה לפעמים ערום, בועט, בוטה, פנימי, כמעט מכוער.. ממש מהקישקע (ככה כותבים?).. מאוד דיברת אליי.. קלעת להרבה דברים שעוד לא הגעתי למצוא להם שמות ומילים. עוד לא הגעתי לחשוב על למצוא להם שמות ומילים :-) את בטח תבטלי מיד את הרעיון, אבל כבר הרבה זמן שאני מרגישה שיש לך נגיעה מיוחדת שיכולה לעזור לאנשים.. רגישות, והבנה ויכולת לפתוח דברים ועדינות (אם יום אחד תשקלי הסבה מקצועית, אל תבטלי את הרעיון על הסף, בסדר?.. באמת). לאחרונה קצת מטרידים אותי מטופליה האחרים, חוששת לההיפך לבנאלית בעיניה.. טיפוס שכבר יש לה בערימה. אם אתגלה אצלה כטיפוס דכאוני, נניח, שלא תרגיש "שוב דכאונית?!.. חשבתי שהיא תצא בסוף משהו אחר.. כבר יש לי 6 דכאוניות צעירות.. אז עוד אחת?" :-) אני יודעת שזאת מחשבה קצת מצחיקה אולי. כמעט מצליחה לשמוע אותה מחקה בחיוך וקריצה את טון הדיבור שלי כשאומר את זה (ואותי צוחקת). אני קצת סקרנית לראות מה יתפתח בינינו. סקרנית וגם חוששת.. לא יודעת.. היא בחופשה קצרה, באמת קצרה, ואולי מכאן כל המחשבות.. זו החופשה הראשונה שלנו.מפתיע שככה אני נכרכת.. לפעמים נדמה לי שלו הייתה פחות "טבעית" ואותנטית ובגובה העיניים, היה לי טבעי יותר להיכרך ככה. כאילו יותר קל להרגיש מן תלות טיפולית כזאת עם מי שנחווה קצת מרוחק. זה נשמע כאילו אני מתלוננת על זה שהיא לא מרוחקת, ולא שומרת דיסטנס ועוטה פני-פוקר.. :-) לא, לא מתלוננת בכלל.. אבל זה עושה את עניין ההתנהגות ה"טיפולית" הזאת שלי לקצת מביכה. דווקא מעודד אותי לחשוב על מה שאמרת, שאם היא הסכימה לטפל בי כנראה הרגישה שהיא יכולה לתת לי משהו. יכולה לטפל בי..שיש לי סיכוי. הלוואי וכבר היינו מכירות שנה או שנתיים, הלוואי והייתי כבר מתמסרת קצת יותר. אויש.. איזו מילה מצמררת זאת "מתמסרת".. אני חושבת לספר לה משהו "גדול" במונחים שלי.. משהו שבאמת קשה לי לספר.מרגישה צורך להכאיב לעצמי איתה. לא בטוחה למה, אבל עד הפגישה שלנו עוד יש זמן...נראה :-) (אשאיר פתח מילוט לפחדן שבי). מפחיד להיחשף.. אולי אהיה כל כך מכוערת. אולי תירתע, תיגעל. אולי אגעל גם אני. אני עצמי קצת נגעלת ממני לאחרונה. מאוד לא נעים. האם תוכל לאהוב אותי אותו הדבר גם אם תדע? (קצת הרהרתי לי וחזרתי.. :-) הייתי רוצה לשאול אותך הרבה דברים, אבל לא יודעת מה בדיוק.. אני חושבת עליך הרבה לאחרונה, את יודעת? עוברת ליד נוודים ושוקעת במחשבות. שוכבת על מיטתי החדשה וחושבת עליך במיטתך, ואיך זה בשבילך, והאם התרגלת, והאם נוח לך, ואיך את ישנה בלילה.. את לא צריכה לענות, רק תדעי שאת במחשבותיי לא מעט. ליל מנוחה, לילך