עיבוד טראומה

אני לא מצליחה להבין מה זה לעבד טראומה? אז מה כאילו, אני בסוף אגיד אי זה כיף לי, אנסו אותי ואתם לא???????!?!!!!!!! מה יש לעבד? מה יש להבין? זה נעשה, זה היה כואב ועדיין כואב נורא, זה היה מגעיל ועדיין מגעיל אחרי 20 שנים עדיין ויישאר מגעיל. איך אפשר להבין? מה ניתן לעשות עם דברים שנעשו. כשאת שוברת כוס, היא אף פעם לא תחזור להיות כוס "הראויה" לשתות בה - נכון? היא תשאר מעוותת, סוג של חלקים שניסו לחבר אותם בכוח! או אם את שונאת סוג מסיום של אוכל - נגיד חצילים, ואפילו אם "בקרב סכינים" יכינו לך אותו בהמון שיטות ודרכים, את עדיין תמשיכי לשנוא חצילים!!! אז מה זה לעבד - פשוט ולעניין.

שלום מטופלת, איש לא מנסה לטעון שהטראומה הופכת יום אחד לאירוע משמח מעברנו. באחד המחקרים הגדולים שנעשו על ניצולי שואה, התגלה כי אנשים ששמרו שנים את זיכרונות המלחמה לעצמם המשיכו לסבול מסימפטומטולוגיה פוסט טראומטית במשך שנים רבות (פלאשבקים, ביעותי לילה, קהות רגשית, וכיוב'). קבוצת ניצולים שלא דיברו שנים רבות, ואשר רואיינו באריכות ע"י סטודנטים לפסיכולוגיה או היסטוריה (אני לא זוכרת במדויק), דיווחו על הקלה דרמטית בסימפטומים. הממצא העצוב הוא, שחלק גדול מהסטודנטים המראיינים סבלו בעקבות הראיון מסימפטומים של חרדה, אבל זה כבר סיפור אחר... לרבים מן האירועים הטראומטיים, כפי שאת וודאי יודעת, יש ספיחים מחורבנים למדי, כמו רגשות אשמה, בושה, חרדה, גינוי עצמי, תחושות חוסר אונים, זעם, דיכאון, ועוד. לעיתים קרובות, האדם הטראומטי מעדיף להימנע מלעסוק בזכר הטראומה, כדי לא לפגוש את הרגשות הללו או לחוות אותם שוב. בפועל, הם נשארים בתוכו, והשפעתם המרעילה נמשכת זמן רב אחרי שהנורא מכל כבר קרה ונגמר. הניסיון מלמד כי העיסוק בטראומה בנוכחות מכילה, אוהדת, מ?ת?ק?פ?ת ולא שיפוטית, מסייעת בהפחתה הדרגתית של הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, עד למצב בו אפשר יהיה לדבר על האירוע הקשה ולהיזכר בו, ללא העוררות הרגשית והגופנית שנלוותה לזה קודם לעיבוד. מקווה שקיבלת מענה כלשהו לתהייה שלך. בברכה ליאת