כתבה מעניינת אך לא הבנתי כל כך

נשים ובריאות נפש ההגדרה של בריאות נפש או הפרעות נפשיות, כמו גם בריאות נפשית הינן הגדרות שנויות במחלוקת ומשתנות על פי נורמות וערכים חברתיים – תרבותיים, כמו גם השפעות פוליטיות. לדוגמא: הוצאת ההגדרה של הומוסקסואליות ממילון ה DSM . כמו גם הוצאת מונחים כמו פאראפליק רפיסט ועוד על ידי התנועה הפמיניסטית . ג’ודית הרמן מספרת על מחלוקת שהתעוררה באמצע שנות השמונים בעת הכנת מהדורה מתוקנת של DSM . קבוצה של גברים פסיכואנליטיקאים הציעה את האבחה "הפרעת אישיות מזוכיסטית" שחלה על כל מי שנשאר "ביחסים בהם אחרים משתמשים בו, מתעללים בו, או מנצלים ואתו, למרות הזדמנויות לשנות את המצב". כמה קבוצות של נשים נזעקו, והנשים דרשו לפתוח בפניהן את תהליך כתיבת הרשימה הקנונית האבחונית, שהייתה עד אז נחלתם של קבוצת גברים קטנה, ובפעם הראשונה השתתפו בקריאת שם למציאות פסיכולוגית. לדברי הרמן הטענה כנגד האבחנה הייתה כי חסרה בה הבנה של הפסיכולוגיה של הקורבן, חקר הטראומה הנפשית שהתפתחה משנות ה 70. הפשרה שהושגה הייתה לשנות את המושג להפרעת אישיות מכשילת עצמה, ושינויים שהוכנסו בקריטריונים לאבחון מנעו את החלת התיוג על מי שהיה נתון להתעללות גופנית מינית או נפשית. ההפרעה לא נכללה בגוף המדריך, אלא בנספחים. היא נדחקה מחוץ לקנון. ד"ר פיליס צ’סלר, פסיכולוגית קלינית אמריקאית הייתה הראשונה שניתחה בספרה "נשים ושגעון" שנכתב בשנת 1972 (תורגם לעברית 1994) מנתחת את התופעה של נשים מכל השכבות שמבקשות עזרה נפשית, או מאושפזות במוסדות פסיכיאטריים. הספר עוסק בסיבות הרבות לביקוש העזרה, מה עובר על המתנסות בכך ובשאלה איך עוזרים או לא עוזרים לנשים הללו. ראשית צ’סלר מנתחת כיצד רבים מדרכי התיוג והדיאגנוזות המקובלות בבריאות הנפש הם אמצעי פיקוח ובקרה על התנהגות הנשים בחברה הפטריאכלית. צ’סלר מראה בסקירה היסטורית כיצד נודו ותויגו לאורך ההסטוריה נשים שחרגו מהתפקידים הנשיים המסורתיים: לדוגמא במאה ה 16 נשים נכלאו בבתי משוגעים או בארמונות מלכותיים על ידי בעליהן. במאה ה 17 היו מקומות כליאה מיוחדים לזונות, נשים בהריון, נשים עניות ונערות. נשים הועלו על המוקד כמכשפות. כיום נשים מחפשות עזרה פסיכיאטרית יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. עליה זו יכולה להיות מובנת בקונטקסט של חיפוש עזרה, תלותיות ופאסיביות, שקשור לתפקיד הנשי. צ’סלר מנתחת את הכמיהה של נשים להזנה, אותה הן לא מקבלות מספיק כילדות. ואת הציפייה מהן להזין אחרים, תוך הכחשה של הצרכים שלהן. נשים לכן, פעמים רבות, צמאות להתיחסות אותה הן מקוות להשיג בהיותן מטופלות פסיכיאטריות. לדוגמא: עפרה, כבת 40, מטופלת אצלי בקליניקה פרטית כשנתיים וחצי. בתחילת הטיפול ספרה על התעללות מינית ונפשית קשה מאוד שעברה בבית. באנליזה שעברה בהיותה כבת 30 נידון נושא האינססט עם האב, כמקובל בגישה הפרוידיאנית, כפנטזיה אדיפלית שלה. במהלך הטיפול מבטאת עפרה את כמיהתה להזנה אימהית שנשללה ממנה: "את יודעת יש לי פנטזיות שיאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי. כל החיים שלי אני חולמת על זה. שיטפלו בי, שיכירו באומללות שלי. שאת תבואי לבקר אותי" "אני מדמיינת שאני מתאבדת וממש לפני שאיני מתה אני מבקשת שיזעיקו אותך, את בודאי לא תגני אותי על זה, תביני אותי" בטיפול אנחנו מדברות על הצורך של עפרה בטיפול ובהזנה של דמות אם חזקה שיכולה לתת כוח לילדה, כניגוד לאימה הפאסיבית שהתעלמה ממצוקותיה, תמכה באב האלים ואף שיתפה איתו פעולה בדיכוי הבת. סילביה פלאת המשוררת הינה אחת הדוגמאות שצ’סלר מנתחת שהייתה מאושפזת בבתי חולים לחולי נפש. כמו גם נשים אחרות היו עקשניות, מוכשרות ותקיפות. היא מנעה מעצמה שנים רבות את החובות והזכויות שכרוכות בכשרון. בדומה לנשים רבות היא טיבעה את יעודה בנישואין משופעים ברומנטיקה ראוותנית, באמהות ובהנאות שנחשבו הולמות נשים. אולם מאגרי המרץ שלה השתחררו במהלך השנים ותבעו את מחיר דחיית פירעונן: גילויי חוסר נאמנות לבעל ולילדים, נידוי חברתי, כליאה, שגעון ומוות. סילביה פלאת החלה לכתוב שירים וסיפורים בגיל צעיר מאוד. שיריה וספרה האוטוביוגרפי "פעמון הזכוכית" מתארים את מאבקה כאמן, בתנאים שהתקיימו לגביה עקב היותה אישה. עוד בטרם מלאו לה שלושים ניסתה סיבליה פלאת להתאבד. אושפזה במוסד לחולי נפש, סיימה את לימודיה באוניברסיטה, הוציאה לאור את יצירותיה, נישאה ועברה לגור באנגליה וילדה שני ילדים. חוקר הספרות "באותם ימים נראתה סילביה כאילו נמחקה: המשוררת נדחקה לקרן זווית ומפנה את מקומה לעקרת הבית הצעירה." בשנת 1963, בהיותה כבת 31 התאבדה. צ’סלר טוענת כי פלאת, כמו אומניות אחרות, נאבקה נואשות בתפקיד הנשי, והתקוממה נגדו. היא "השתגעה" בניסיון לברוח מהחיים-למחצה שתחם להן תפקידן הנשי. שם בבית המחסה לחולי נפש, כילדות "חסרות ישע" בעלות נטייה ל "הרס עצמי" היו חופשיות מסממניו החיצוניים של התפקיד הנשי כמפסידניות הן מבחינה חברתית, הן כרעיות והן כאמהות. אולם גם השיגעון וגם האשפוז לא העניקו להן מקלט או חופש. כפי שכתבה פלאת: "בננו השוכנות בבית החולים בלסייז לבין הצעירות המשחקות ברידג’ ומרכלות, אין שום הבדל. הלוא גם הן שוכנות בתוך פעמוני זכוכית משלהן" צ’סלר מנתחת איפה את השגעון בקרב נשים כ acting out של התפקיד הנשי הלא-מוערך. המושגים של בריאות נפשית משתנים על פי הג’נדר. מחקרים מראים כי גברים ונשים חושבים אחרת על הבריאות הנפשית שלהם, התחושות שלהם לגבי ה - well-being , והדרכים בהם הם מחפשים עזרה. נשים, לעיתים קרובות יותר, מגדירות בעיות כמחלה לעומת גברים. ואנשי בריאות הנפש נוטים לעשות מדיקליזציה של בעיות של נשים לעומת בעיות של גברים. כיום יש מגמה של שינוי בכיוון הזה הן עקב כך שנשים פונות לכיווני עזרה אחרים כמו שירותים מיוחדים לטיפול בנשים (שהוקמו על ידי הפמיניזם): שרותי טיפול בנשים מוכות, מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, מרכזי יעוץ לנשים וכדומה. לנשים כיום יש יותר לגיטימציה לזהות את גורמי הלחץ והבעיות כקשורות למצבים של לחץ חברתי וכלכלי, ולא רק בעיות תוך אישיות. התפתחות זו היא תוצאה של שינויים באקלים החברתי ברוב החברות המערביות, שמאפשר לנשים לחשוב בדרכים שונות על הנסיונות שלהם של דיכוי ואביוז, ועל דרכים שונות להתמודד עם מתן עזרה לנשים במצבים של לחץ. יחד עם זאת חשוב לזכור כי שינויים אלה עדיין לא נגישים לכל הנשים ויש עדיין קבוצות של נשים לדוגמא: מיעוטים אתניים, עוני וכו’ ששינויים אלה בכיוונים של חיפוש עזרה לא כוללים אותן.

ל. שלום, תפיסות פוליטיות כחלק מהשקפות תרבותיות וחברתיות משפיעות בוודאי על הדרך בה אנו מתבוננים על דברים, ובריאות הנפש אינה יוצאת דופן במובן זה כפי שהשינויים ב DSM מעידים. שינויים אלו באים לידי ביטוי לא רק בטיפול בנשים. לניתן לומר שנשים פונות יותר לטיפול משום שהן מרגישות מתוסכלות בשל אי הכרה בחשיבות תפקידן. ניתן גם לומר שהן פונות לטיפול משום שהן מאפשרות יותר לעצמן להיעזר מגברים, ושהערוץ המילולי פתוח יותר עבורן. עם זאת בכל הנוגע לטיפול תרופתי, ואשפוזי הרי שאין הבדל משמעותי בין המינים. דרור