הפרעה דיסוציאטיבית ואני ...טריגר

אודי השידור ההוא כאמור מאוד טילטל אבל הוא טילטל כי הגבתי וכתבתי וניסיתי להניע את הגלגלים האלה ...רק שהעשייה שלי מצד אחד להלחם בבורות הביאה אותי למצב של חרדה מטורפת ורגרסיה עצומה מאבא שיבוא ויעניש ..וזה כאב לשמוע את עצמי בת ארבע חמש מדברת עם המטפלת ועוד מקום שיעזרו ופעם ראשונה ההבנה האמיתית שזאת לא הצגה וזה אמיתי כל כך וזאת אני וזה לא הולך לשום מקום ... וכותבת כאן משהו שכתבתי כי מגיע לקול הזה להשמע בלי לפחד ... ""אני כותבת כאן בלב כבד, אחרי שבוע,ללא שינה. בכאב גדול, בכעס, בתסכול ענק על בורות , על רצון להתפרסם ולעשות רייטינג על חשבוני ועל חשבון חברותיי שנאבקות יום יום להיות להשאר נוכחות . אנחנו קבוצת נשים שחיות עם הפרעה דיסוציאטיבית , קמות איתה כל בוקר והולכות לישון איתה . נאבקות להשאר נוכחות , קיימות , נראות . נפגענו עד מאוד מהתכנית ,פנים אמיתיות של אמנון לוי . אנחנו הקול המושתק רוצות לצעוק בקול , אבל לא יוצא לנו קול , גם עכשיו שאני כותבת את הדברים , החלקים הקטנים מפוחדים בטרוף מעצם החשיפה הכואבת . החשיפה שתהילה בחרה לחשוף אותנו אלייה בשעה שהיא בחרה לפרסם את עצמה ורק את עצמה , כי אצל כל אחת מאיתנו ההפרעה הזו נראית אחרת. רוביינו גם אלו שמתנתקות ניתוק מוחלט כמו תהילה לא מסתובבת עם תיק ובו בקבוקים ומוצצים , אנחנו כן מסתובבת עם דברים שיכולים לעזור לחלקים שלנו לקרוא לעזרה , להתקשר למטפל למישהו קרוב בטח לא לסלב לא מוכר . אז אולי תהילה בחרה בזה והיא נראית לכם אמיצה בחשיפה שלה , האמנם??? דקה לפני סיום התכנית , בשיח שנראה היה כמו ריצה מטורפת נאמר ששוב תהילה ניסתה לפגוע בעצמה שהיא לא במצב טוב והיא לא היחידה שזה מה שהתכנית גרמה לה . חלקיינו התאשפז בעקבות התכנית, חלקיינו מחזיק בכוח לא להתאשפז . אפשר לשאול את המטפלים שלנו האם הייתה מטופלת אחת שזה לא מה שהעסיק אותה השבוע האם לא כולנו היינו בחרדות , בניתוקים מעצם הפרומו הזה . שבחר להציג אותנו כמטורפות ,כמשוגעות , כמי שהולכות עם מוצצים ובקבוקים ,במקום להציג אותנו כלוחמות . כן כלוחמות!!!!!!!! איך שהוא בתיקשורת בכלל ובטח בתוכניות שהופכות כל דבר לצהובון בשם הרייטינג אנחנו נפגעות התקיפה המינית , מצויירות כמתלוננות שווא כמסכנות , אומללות ,חסרות עמוד שידרה , קרבנות ,שורדות ,מתאבדות. כן , רוביינו התנסיינו בנסיונות אבדנים , כן רוביינו הגדול משחקות רולטה רוסית עם חיינו אבל אנחנו נלחמות על חיינו כל יום , כל דקה ,כל נשימה כואבת בחזה ואנחנו נושמות אותה ,כי אנחנו רוצות לחיות !!!!! אז מי אנחנו מהעיניים שלנו , אנחנו נשים שנפגענו קשה ואפילו קשה עד מאוד , פגיעות שרק מטורפים יכולים להגות בליבם לפגוע . אנו שחיות עם הפרעה דיסוציאטיבית נפגענו בגיל צעיר עד מאוד בגיל שלפעמים אפילו לא ידענו להגיד איך קוראים לנו . כבר אז הפכו אותנו לחפץ לכלי עבודה עבור אלו שפגעו בנו. אנחנו לא מוותרות אנחנו נלחמות רוב הזמן אנחנו שואלות את עצמיינו בשביל מה , אנחנו לא באמת חיות אנחנו חיות ליד החיים בתקווה שיבוא יום ונצליח לחיות באמת . אנחנו קמות בבוקר אחרי לילה שהוא לרוב סיוט אחד מתמשך, לעיתים אנו מגלות שיצאנו בלילה ולא ידענו כלל למרות כל הנסיונות שלנו למנוע את זה . אנחנו קמות כדי להתחיל את היום חלקיינו לומד, עובד , אמהות לילדים . אנחנו קמות ומה שנראה הכי נורמטיבי לרוב האנשים לשטוף פנים לצחצח שיניים לנו זה טריגר בטרוף ומזכיר דברים אחרים . אנחנו קמות והפרעת האכילה שלנו קמה איתנו , אנחנו קמות והחלקים שלנו קמים איתנו ...ואנו נאבקות שגם קמצוץ של תקווה יקום איתנו . אנחנו הולכות לסופר וכשאנו יוצאות אנו מגלות שקנינו בכלל דברים שלא התכוונו לקנות כי החלקים שלנו היו וביצעו את הקנייה במקומיינו . לעיתים אנו מוצאות את עצמיינו במקומות ולא מצליחות להבין או לזכור איך הגענו לשם . אנחנו מקליטות את כל שיחות הטלפון שלנו כדי שנידע אם החלקים שלנו דיברו בזמן שלא היינו ,כדי להצליח לשמור על רצף חיים . וכמו שכבר אמרתי חלקיינו עובדות ולומדות ומשתדלות לחיות חיים כאילו נורמטיבים שכל המאבק שלנו ידוע רק למי שמטפל בנו ולמי שקרוב אליינו . זוגיות היא נושא כואב , קשה עד נשוא גם מי שכבר מקיימת איזה שהוא זוגיות כזו או אחרת היא רחוקה מלהיות קלה או מושלמת. בני הזוג שלנו מתמודדים כמונו עם דברים הזויים. החיים שלנו לא ניראים כמו בפרומו של תוכנית שכל רצונה הוא ברייטינג מטורף, שהמנחה אומר שהיום כבר לא מדברים על פיצול אישיות כי עם על הפרעה דיסוציאטיבית..ויחד עם זה הפרומו מדגיש האישה שחייה עם הפיצולים ..לא האישה שחיה עם דיסוציאציות. קצת הזכיר לי את האמא שצועקת על הילד אל תצעק . וכן,יעל דן ניסתה לעשות תכנית שלא תהייה צהובה אבל היא בחרה בפורמט טלוויזיה שלא מכבד את השני שרומס עד כאב את המקום הכואב של השני. חבל , יעל דן הוכיחה בעבר שהיא יכולה לייצג אישה נפגעת , שסובלת מהפרעה דיסוציאטיבית בצורה מכובדת וטובה . ולכם, קהל המטפלים והצוות הטיפולי המדהים שסובב אותנו , הנתינה האין סופית שלכם , המאבק שלכם איתנו יחד , אישית יש לי והיו לי מטפלות אמיצות שצעדו איתי בשבילים הלא ברורים האלה ולחמו יחד איתי על כל פיסה של שפיותעל כל נשימה. יודעת מעצמי ומחברותיי עד כמה יש מטפלים ומטפלות מסורים ,מקצועיים שלומדים , שמתמקצעים שרוצים להצליח לרפא ולעזור . בתי החולים השונים שבהם מחלקות לנפגעות שיפרו ומנסים כן להצליח לתת מענה לכל הנפגעות ולהפרעות הדיסוציאציות. נכון שיש טעויות ונעשות טעויות , כן יש חוסר תקציבים משגע כן המדינה לא עושה מספיק לעזור לנו להחלים . אבל מכאן ועד להציג את כל המערכת כלא עושה כלום שהיא זו שאשמה במצב זה או אחר שלנו המרחק עצום ורב . כותבת מכתב זה בשמי ובשם חברותיי אליכם , כן דווקא אליכם מטפלים יקרים לחשוב איך להביא תוכניות אחרות לפרומו , תכניות רציניות כדוגמת התוכניות שנעשות בעולם .תכניות שלא יציגו אותנו כמשוגעות , כמסכנות חסרות ישע , כסרט קולנוע כי אם יציגו אותנו כנשים חזקות, כלוחמות כמי שבאו מהתופת ונלחמות יום יום לחיות, לנשום ללא כאב , להיות. כי לנו המשפט "להיות או לא להיות " , הוא דרך חיים , הוא מאבק אין סופי שאתם ואנחנו שותפים בו יום יום "

אודי תודה לך איש יקר זה כל כך חשוב לי ,החיזוק הזה כי הפחד הגיע מהתאוצה שמה שכתבתי קיבל . לא האמנתי שזה יגיע לכל כך הרבה אנשים . הלוואי והקול הזה גם חילחל ותרם משהו ולו הקטן ביותר להבנת ההפרעה הזו .