פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום בני ב 5 ו 9חודשים, עבר לפני שנתיים וחצי (בגיל 3 ו3 חודשים) ניתוח מוח לאחר שגילו לו ציסטה במוח והיה כמובן צורך לנתח. כל הפרוצדורה לפני ואחרי הניתוח כללה MRI בהרדמה לפני הניתוח, בדיקות כלליות לפני הניתוח (בדיקות עינים, בדיקות דם וכו'), הרדמה לפני הניתוח, הניתוח עצמו ואישפוז של 5 ימים בבי"ח. כ 3 חודשים אחרי הניתוח עבר עוד MRI בהרדמה. כל זה בנוסף למעקב נוירולוגי ועוד מעקבים שונים. בנוסף עבר כ 3 חודשים לפני ניתוח המוח, ניתוח לכריתת אשך (קרה במפתיע). בני לא משתף פעולה, ככלל ועם רופאים בפרט, בלשון המעטה. כל הבדיקות נעשות תוך התנגדות רבה ובכוח שאני והרופאים נאלצים להפעיל. כשמדובר ברופאים, אין עם מי לדבר. הילד נאטם ונכנס לקרב השרדות. (אני יכול להבין אותו). ביום שלישי האחרון עברנו MRI נוסף בהרדמה.זה היה הטראומטי ביותר, גם עבורי. הוזמנו לתשע בבוקר. הילד בצום מהערב שלפני. עד 9 הכל היחה בסדר, עד שהוא הבין במה מדובר לאחר שקיבל "מתנה" חוברת צביעה שמסבירה מה הוא הולך לעבור. בשלב זה הוא נכנס לסטרס, ניסה לברוח, החל לבעוט בדברים וכו'. כל המתח נבנה בשעה וחצי הבאות כיוון שהיה איחור בתור, והיה לו זמן להכנס למתח גדול מאוד. כל נסיון מצידנו לרכך את המצב נתקל בהתנגדות גדולה. כשהגיע התור להיכנס, הוא התנגד ואני נאלצתי לתפוס אותו בכוח, תוך שהוא בועט בי ושורט אותי וכו'. כל נסיונות הרופאים להרגיעו עלו בתוהו ונאלצנו לשים לו את מסיכת ההרדמה בכוח. תוך שהוא צורח וצועק. ראיתי את הפחד הענק מתוך עיניו, אך נאלצתי לעזור לרופאים.אלו היו 40 שניות של נצח. לאחר שהתעורר ובמשך כל היום נראה היה ממש בדיכאון ובכל פעם שניסינו לדבר איתו על מה שעבר, הוא שם יד על הפה, כאילו להוריד את המסיכה. הימים הבאים עברו בסדר, אך בשני הלילות האחרונים, הוא מתעורר כ חצי שעה לאחר שנרדם, פוקח את עיניו, אך נראה שהוא חולם. הוא אומר לי "אבא די אבא לא" ודוחף אותי ושם יד על הפה, ממש כמו שהיה בזמן הסיטואציה הרפואית. אשמח לעצתכם לשיקום או מיזעור הטראומה. תודה דרור

שלום דרור, ראשית, אני שמחה לשמוע שהחלק הקשה מאחוריכם, ומקווה שמבחינה בריאותית יישארו רק ביקורות ומעקבים. הפנייה שלך עוררה בי הרבה מאד מחשבות על תפקידנו, כהורים, מול מצבי משבר אמיתיים, בהם הילד שלנו נאלץ להתמודד עם כאב ואימה אמיתיים, מן הסוג שלא נעלם כשמדליקים את האור או עושים "פו?". במצבים כאלה, מטבע הדברים, גם אנחנו נחבטים ומוכים, והאתגר הופך מורכב וטעון רגשות. אני שייכת לאסכולה המצדדת באמירת אמת לילד, גם כשהאמת קשה לעיכול. בעיני, ילדים - כמו המבוגרים - מצליחים להתמודד טוב יותר מול אויב ידוע, כאשר מציידים אותם במידע ובכלים המתאימים למשימה. חוברת הכנה לבדיקת MRI היא דבר נפלא, אך היא יכולה לשרת כמשככת חרדה רק כל עוד היא ניתנת בזמן, דהיינו ממרחק נכון, כאשר יש זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתכונן אליהם, לשאול את השאלות ולקבל את התשובות. יש מעט מאד פרוצדורות רפואיות "חירומיות" שלא מאפשרות עבודת הכנה טובה, ובמקרים בהם זה לא התאפשר, יש טעם רב בעיבוד בדיעבד. נדמה לי שכאן אנחנו נמצאים כרגע. הילד שלכם חווה מספר אירועים בהם המרחב האישי שלו נחדר בברוטליות, ואתם (בחוויה ה'פרימיטיבית'-ילדית שלו) לא הצלחתם לשמור עליו ו"להצילו". אני חושבת שדווקא עכשיו, כשהסערה מאחור, אפשר לנסות לתת לו את מה שכ"כ מגיע לו, ואני מתכוונת לתשובות והסברים על מה שעבר ועל מה שעברתם אתם. ברגע שהחוויה הקשה שעבר תמוקם בעזרתכם בתוך קונטקסט ברור, הוא יוכל לשוב ולהרגיש בטוח בהקשרים האחרים של חייו. מעבר לכך, אפשר לעודד דיבור על החוויה, החייאה של הסיטואציה המפחידה באמצעות משחק/ציור/העלאת זכרונות/הומור, וכיוב'. יש כיום מבחר די גדול של ספרים ומשחקים שתכליתם לסייע בעיבוד טראומה רפואית. תתפלא לשמוע עד כמה הם יכולים לסייע גם להורים :-)). אני ממליצה מאד גם על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", שנותן פרספקטיבה בריאה והמלצות להתמודדות עם מצבים של מחלה ומשבר. במידה ואתם חשים שקשה לכם לעמוד במשימה לבדכם, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני של ילדים (רצוי מישהו עם ניסיון בתחום ההתמודדות הרפואית)ולקבל הדרכה ועידוד. מאחלת לכולכם הרבה שמחה ובריאות ליאת

ליאת שלום תודה על התגובה אני גם מצדד באמירת האמת. השאלה מתי ואיך. אכן יש סיכוי שאם החוברת היתה ניתנת לנו שבוע לפני הצילום, זה כבר היה סיפור אחר. אך היא ניתנה לו שעה וחצי לפני הפרוצדורה, כשהוא כבר ב 14 שעות צום וזה יצר סיטואציה קשה ביותר. הוא קיבל מאיתנו את כל התשובות וההסברים על מה ולמה, בלי שום טיוח, אך בשפה פשוטה. בכל פעם שהעליתי את הנושא מאז הבדיקה הוא ביקש שלא נדבר על זה כי הוא רוצה לשכוח מזה, אבל מצד שני הרגשתי בין המילים שהוא רוצה לעבד את זה. שוב תודה רק בריאות דרור

שלום בני הצעיר בן 4 .אנו זוג עם 4 ילדים בננו מסרב לשחק בחדרו ללא שהות של אחד ההורים. ישלו חדר מקסים מרוהט עם צעצועים טלויזיה וכו אך אינו עולה לחדר לבד ולא חש צורך לשחק עם עצמו ובזמן הפנוי מעדיף להיות מול הטלויזיה או להשתעמם בסלון.רק אם אחד מאיתנו יושב עמו הוא משחק נפלא.אציין שישן בחדרו בלילה.תודה על התיחסותך.

שלום ש.ב בנך הצעיר נולד לתוך מציאות רבת משתתפים, ונראה שהוא יצור חברתי מובהק. המצב שאת מתארת לא נשמע לי מדאיג או מרמז בהכרח על בעיה פסיכולוגית, אלא על העדפה טבעית להימצא בחברת בני משפחה, או לפחות יחד איתם באותה קומה... לשחק לבד מבלי להשתעמם זו באמת יכולת חשובה, אך היא תלויה במידה רבה דווקא בנוכחות הורית חיובית ולא משתלטת. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע שכתב הרבה על התפתחות חיי הנפש של ילדים, האמין כי את היכולת להיות לבד מקדימה תקופה בה הילד משחק לבדו *בנוכחותו* המרגיעה ונוסכת הביטחון של ההורה. כיוון מחשבה נוסף יכול להיות קשור לשימוש בעונש המפורסם "לך לחדר שלך!". אני לא יודעת אם זה המצב אצלכם, אבל חשוב להיות ערים לאפשרות שבמקרה כזה לחדר נוספת "ארומה של גלות". נסו להעביר את הפעילות המשחקית המשותפת אל החדר שלו (במקום אל הסלון) ולראות אם זה יעזור. במצבים בהם הוא כן מצליח להעסיק את עצמו, השתדלו לעודד במילה טובה וחיוך. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן כמעט שנתיים. ילד מתוק להפליא, חייכן ומבסוט מהחיים. עד גיל שנה וחצי היה איתי בבית, ומאז הוא מבלה חצאי ימים בגן, שהוא מאוד אוהב. לא מזמן דיברתי עם אחת הגננות בגן, שאני מאד מעריכה את דעתה, שאמרה לי שבניגוד לילדים אחרים בני גילו, הוא פחות עצמאי ופחות מושפע מהתנסויות אישיות, דברים שהוא מנסה לגלות ולפענח לבד, ומאוד מושפע ממבוגרים שהוא סומך עליהם (כמוני, למשל, וכמו אותה גננת, שהוא קשור אליה במיוחד). אשר ליחסים עם בני גילו, הוא מתחיל לבנות אותם בהדרגה. כשאמרתי לה שיתכן שאחת הסיבות לכך היא שהוא היה בבית איתי עד גיל מאוחר יותר משאר הילדים בגן, ושהוא מגיע רק לחצאי ימים (בעוד שהילדים האחרים שם עד שעות אחרה"צ המאוחרות) היא השיבה שלטענתה, זה יותר שאלה של אופי, ושאם לא היה תלוי בי, הוא היה תלוי יותר במטפלים שלו בגן). אי חושבת שיש משהו בדבריה, ותוהה האם עליי להיות מוטרדת מכך? האם עליי לנסות להתערב בצורה כלשהי שתגרום לו להיות יותר עצמאי ופחות תלוי בי או במבוגרים אחרים? איפה עובר הגבול בין דפוס הקשרות חזק וטוב (כמו שחשבתי שיש לנו) לבין תלות יתר? אשמח לשמוע את דעתך, ענת

שלום ענת, ילדים המגיעים מוקדם אל גן הילדים, באמת נראים לפעמים עצמאיים יותר, חברתיים יותר ו'מסתדרים' יותר מחבריהם שנשארים בבית עם אמא, ועדיין - אין ספק שעבור הפעוטות, עדיף להיות בטיפול אוהב של "אחד על אחד", גם אם במחיר זמני של תלות במבוגר. כמו שאת מציינת, בנך בונה עתה בהדרגה את יחסיו עם הילדים האחרים, ואני רוצה להאמין שבאופן דומה הוא יפתח בהדרגה גם את היכולת לבטוח באחרים ולהיות עצמאי יותר. לשאלתך האחרונה, אוכל לומר שילדים כ"כ צעירים הם תלותיים מטבעם, שכן הם זקוקים למבוגר כמעט בכל היבט של חייהם. כמבוגרים, עלינו להיענות לתלות הזו, ובמקביל לאפשר ולעודד גילויים של עצמאות וחקרנות. חשוב לציין שגם בדפוס התקשרות בריא, ילד בן שנה וחצי-שנתיים (ואף בוגר יותר)זקוק לאמו, מודאג כשהיא עוזבת, ומבקש את קרבתה. יום נעים ליאת

ליאת שלום. אני כרגע בחודש 8 עם חששות רבות. לפני שנים הייתה לי חברה שאמרה לי שהיא שונאת את הוריה למרות שהעניקו לה אהבה ופינקו אותה היא לא אמרה מדוע. כרגע יש לי מחשבות שלא מפסיקות להטריד אותי.שאם העניק אהבה וחום לילדי הוא ישנא אותי.ומצד שני חלומי היה להעניק לילדי את כל האהבה שבעולם. כולם אומרים לי שזה לא נכון (חברים בעלי וכו). אך המחשבה הזו לא מניחה לי וגורמת לי מצוקה רבה. איך הגיע להחלטה הנכונה לגידול ילדי הראשון? ואם "אכנע" למחשבה וילדי לא יקבל ממני את החום ואהבה? איך הוכיח לעצמי שהמחשבה הזו לא נכונה? מחכה לשמוע את עצתך....

שלום רב, לפני לידת ילד ראשון, טבעי מאד שיתעוררו מחשבות, דאגות, ספקות ואפילו פחדים מסוגים שונים, בהם גם כאלה הנוגעים לטיב רגשותינו כלפי התינוק ולרגשותיו כלפינו. כרגע, את מתארת דפוס מחשבות כמו-אובססיבי, לא מאד רציונלי, שאינו מגיב לניסיונות ההרגעה מבפנים ומבחוץ. נדמה לי שכל מה שאומר כרגע לא ישנה הרבה, מלבד - אולי - האמירה השגורה כל כך ש"הטבע יעשה את שלו". אני מאד מאמינה בכוחו של הטבע, בראשוניותה של האימהו?ת, ובאינטואיציות הבריאות שהיא מולידה בנו. נסי לשחרר את עצמך מההכרח לגבש כבר מעכשיו גישה חינוכית כזו או אחרת. סביר להניח שעם לידתו של התינוק, יתרחש אצלך (ואצלו) תהליך טבעי של הסתגלות הדדית, התכווננות הדרגתית, שתאפשר לשניכם למצוא את הדרך שלכם לתקשר ולאהוב. אני מאחלת לך לידה קלה ונהדרת, והרבה ימים של נחת לאחריה מבטיחה לעמוד לרשותך במידת הצורך, ליאת

שלום רב יש לי ילדה מתוקה ומקסימה בת שנה. הילדה חלתה בשפעת והחלטנו לקחת אותה למיטה שלנו. כיום הילדה בריאה,אך קשה לנו מאד מאד להחזיר אותה למיטתה כי היא מיתנגדת בכל תוקף. אננו מעוניינם שהילדה תפתח אנטי נגד המיטה שלה. בבקשה תיתני לנו עצה כיצד ליגרום לילדה לחזור ולישון במיטתה. תודה רבה

שלום מירה, כאשר את אומרת "מתנגדת בכל תוקף" את מתכוונת ודאי לבכי בעוצמה כזו או אחרת, שגורמת לכם לחוש אשמה או רחמים כלפי ילדתכם. ילדים לומדים די מהר את יתרונותיה של מיטת ההורים, ומתקשים לוותר על התענוג. עם זאת, ההתעקשות שלכם על שינה במיטה שלה אינה התאכזרות או רשעות, אלא חלק מהקניית הרגלים נאותים. אני מציעה לך להקדיש בערבים הקרובים מעט יותר זמן להשכבה שלה, ולהפוך את הזמן הזה לנעים ונינוח. תוכלי לשבת קצת על ידה, לשיר לה, ללטף אותה, ולהפוך את המעבר הבלתי נמנע לנעים ככל האפשר. אפשר להניח שיהיו ניסיונות מחאה, אך ככל שעמדתך תהיה נחרצת יותר (מבפנים!) כך יתקצר זמן הבכי. הניסיון מלמד שהורה נקי מאשמה מצליח לעמוד טוב יותר במשימות כאלו, ולכן אני מעודדת אותך להיפטר מרגשות מסוג זה, ולפעול עניינית, גם אם באהבה. ליל מנוחה ליאת

שלום, בתי בת ה-8 לא מפסיקה לשקר לי לגבי הכנת שעורי בית. כל יום שאני מגיעה לצהרון לקחת אותה היא אומרת שעשתה שיעורים. כשאנחנו מגיעות הביתה אני מגלה ששיקרה. כל ניסיונותיי להסביר לה שאני כועסת שהיא משקרת ולא שהיא לא עשתה את השיעורים לא עוזרים. יש ימים שהיא לא עושה שיעורים בצהרון ואומרת שלא עשתה ואני ממש לא כועסת רק אומרת לה לשבת ולהכין בבית והיא יושבת ומכינה ללא ויכוח או בעיה. אציין שהיא חזקה בלימודים ויושבת על השיעורים ומסיימת מהר. אני לא מצליחה להבין למה היא ממשיכה לשקר בנושא זה. כמה שדיברתי לא עזר. אני ממש מיואשת. תודה רבה רבה.

שלום רב, ילדים, ממש כמו המבוגרים, משקרים כאשר הם מאמינים שאמירת האמת תסבך אותם באורח כלשהו. שקר יכול לסבך אותנו בצרות, אבל - חייבים להודות על האמת - הוא יכול לפעמים גם לעשות לנו חיים קלים. הילדה שלך יודעת כבר ששיעורי בית הם עניין מייגע, ויודעת שזה נורא חשוב לך (את עצמך מספרת שזה הדבר הראשון שאת מבררת כל יום בצהרון). מבחינתה, עדיף להימנע מהטרחה, גם אם היא לא אורכת זמן רב. נדמה לי שהניסיון להפוך את ילדינו לזכים כבדולח הוא ניסיון עקר. אחרי הכל, כולנו נזקקים לשקרים הקטנים לפעמים, ואין סיבה לדרוש מילדים את מה שאנו עצמנו לא מצליחים לעשות. חשוב שתבהירי לה מה חשיבותה של האמת, ומה משמעותו של שקר, אך כדאי לוותר על תפקידך כ'פוליגרף' ולהניח לה לתמרן ביניהם מבלי לארוב לה בכל יום. אני מאמינה שתקשורת פתוחה, אמון וקבלה מפחיתים משמעותית את הצורך של הילדים לשקר. אל ייאוש! ליאת

הנכד שלי בן 4 ו-9 חודשים. הוא ילד חמוד ונבון וגם מאוד רגיש ועקשן. אחרי שעות הגן רוצה ליהיות בבית ומסרב לצאת.ליפני כשלושה שבועות הבעיה החמירה. לא רוצה חברים, לא מסיבות, לא הצגות לא את החוג ג'ודו שעד עכשיו הלך בשימחה.הוא לא מתלהב מכלום ויש לו התקפי כעס על כל שטות.אני מרגישה שהוא סובל.האווירה בבית טובה וההורים מתייחסים אליו באהבה ובכבוד.הגננת אומרת שבגן הכל בסדר ושלא קרה שום דבר חריג. מה עושים? מאיפה מתחילים? יכול ליהיות שהוא בדיכאון?

שלום יערה, לא ציינת עד איזו שעה מבלה נכדך בגן, וכמו שכבר ציינתי כאן בעבר, לפעמים ילדים הנמצאים במסגרת של יום מלא (גן עד ארבע, או גן ואח"כ צהרון) שבעים למדי מחברת ילדים, ומעדיפים לבלות את אחה"צ והערב עם בני המשפחה או אפילו לבד, מבלי להתחלק עם אחרים או לציית לכללים של סדר-יום שרירותי. לא ציינת גם האם ההורים עובדים, ומתי הוא פוגש אותם אחרי הגן. לפעמים ההתעקשות להישאר בבית משקפת את המשאלה לבלות יותר זמן עם ההורים. קיימת, כמובן, גם האפשרות של חרדה או קשיים רגשיים זמניים, אך אלה יבואו לידי ביטוי בדר"כ לא רק בבית. אם הגננת אינה מבחינה בשינוי, ואין סיבה נראית לעין שיכולה להוות הסבר, הייתי ממליצה להמתין ולאפשר לו להתגבר על זה בכוחות עצמו. ועוד מילה על חוגים. ילדים צעירים, שנמצאים חלק נכבד מיומם במסגרות חינוכיות, ובהנחה שאינם טעוני טיפוח מיוחד, מקבלים מענה התפתחותי מספק. חוגי העשרה הניתנים להם בשעות אחה"צ או הערב משקפים לעיתים קרובות את משאלותיהם של ההורים לדחוף להישגים, להרחיב את מאגר ההזדמנויות, ולעמוד בסטנדרטים הנהוגים במקומותינו של "הכל למען הילד". סביב משאלות הוריות אלה התפתחה לה תעשייה שלמה של חוגים, שהרלוונטיות שלהם לחייו של הילד הצעיר מוטלת בספק. ילדים נהנים פעמים רבות מיכולת נפלאה לברור להם את מה שנחוץ ומתאים בזמן נתון, ולוותר על מה שלא. בעיני, חשוב להקשיב לרצונותיו של הילד בסוגיות אלה, ולכבדם. בברכה ליאת

המון תודה על תשובתך!עזרת לי מאוד . אכן הוא נמצא בצהרון עד שעה 4.הוא מבלה עם אמא שלו ועם אחותו הקטנה מ-4 עד הלילה. אבא שלו חוזר בשעה 7 בערב . בסופי שבוע הם כולם ביחד. גם בשעות הבוקר. רציתי לשאול מה לגבי התקפי הכעס שיש לו לעיתים קרובות? מתי זה אמור לעבור? שוב תודה!

שלום רב, יש לי 3 ילדים בגילאים 5-בת, 8,11 -בנים. הבן האמצעי נוטה לעיתים קרובות להציק לאחיו בצורה של התנהגות פרועה (לא אלימה) אלא להשתולל ולצעוק בכוונה או סתם לבצע מעשים מגוחכים כמו לאכול שילובים שיגעילו את אחיו (קולה, קטשופ, קוטג' - הכל מעורבב). לעיתים כשמישהו זר עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו כועס מאד (כאן כן הגיע גם לאלימות פיזית). לעיתים הוא מתנהג בצורה מקסימה- עוזר, נמחשב, משחק בנכונות רבה ולפתע כאילו "שנכנס בו שד" שיכול באותה מיידיות להעלם... האם עלי לפנות לפסיכולוג ילדים. אולי אני צריכה לשנות משהו בתגובות הסובבים אותו. אחיו מנסים להתעלם אך בדר"כ לא מצליחים וקוראים לעזרת מבוגר (הורים או מטפלת). האם להעניש- מה שלא כל כך עוזר... או שיש דרך התמודדות אחרת?

שלום איילת, התיאור שלך הצליח לעורר בי חיבה כלפי הילד האמצעי שלך, ומצאתי את עצמי מחייכת מול הרעיונות שלו ללכוד את תשומת הלב שלכם. לא בטוח שחייבים פסיכולוג בשלב זה. בעיני, מוטב לנסות ולהקשיב מה הוא בעצם מבקש מכם, ולהיענות לו ככל האפשר כדי שלא יזדקק לכל המופע הזה. להתעלם זה לא תמיד מספיק. התעלמות מהתנהגות בעייתית, טובה רק כל עוד אנחנו נותנים שפע תשומת לב להתנהגות הרצויה. לפעמים, בעיקר הורים לילדים שובבים, חוששים להפר את השקט, ונמנעים ממעורבות כשהכל בסדר. מעט מאד הורים נכנסים לחדר רגוע ואומרים "אוי, כמה נעים פה! אפשר להצטרף?". בדר"כ אנחנו נכנסים למעורבות כשהבלגן חוגג. לכן, אני מזמינה אותך לבחון את התיאוריה, ולנסות להפגין יותר נוכחות דווקא כשהוא מתוק, משתף פעולה, מקסים ועוזר. אני רוצה להאמין שאם הוא יזכה בהתפעלות במקומות הנכונים, הצורך להציק יפחת. ובנימה קצת פחות מחוייכת, שווה לבדוק מה קורה קצת לפני ש"נכנס בו השד", ולראות אם קיימים גורמים שיכולים לתסכל אותו (התגרות מצד הילדים האחרים, קושי תפקודי כלשהו, אכזבה או ריגוש אחר שלא זכו לתיקוף, וכד'). מעניין לשמוע גם מה דעתה של המורה, ומה קורה לו במסגרות שמחוץ לבית. אשמח אם תעדכני בהמשך בהצלחה ליאת

הוא באמת ילד מקסים... לגבי חיזוקים חיוביים בעת התנהגות יפה הוא מקבל בשפע. גם כאשר הוא מתפרץ אנחנו לרב מנסים להרגיע בחיבוקים. אולם כאשר אני לא באותו חדר איתם - קשה לאחים שלו להסתדר לבד מולו. גם המטפלת מתקשה להתמודד. היא מנסה לדבר איתו ברוגע ולהסביר לו שההצקות לא נעימות, היא גם יושבת לעיתים קרובות ומשחקת עימו משחקי קופסה שהוא מאד אוהב. קשה לי להאמין שחסרה לו תשומת לב.... עם זאת, קשה לו לשמוע ביקורת ולהתגבר על הדחף לעשות תרגיל כלשהו. לעיתים זה מתוך שובבות בלבד אך עם זאת מפריע לסובבים אותו וקשה לו להבין מדוע...

שלום רב, אתמול בני בן השש וחצי אובחן כסובל מ OCD על ידי פסיכיאטרית. במשך כל היום אני באינטרנט מחפשת חומר על התופעה ומנסה להשיג פסיכולוג קליני שיוכל לעזור לו אך ללא הצלחה. אשמח מאוד אם תוכלי לעזור לי ולהפנות אותי לאתרים המתמחים ומפרטים לגבי התסמונת הזו. בנוסף, אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג קליני שעובד עם קופ"ח מכבי אודה לך מאוד. בברכה, מאיה.

שלום מאיה, גוגל מחזיר אלפי ערכים לחיפוש "הפרעה טורדנית כפייתית בילדים", וממה שהצלחתי לראות במבט חטוף, יש די הרבה מידע על ההפרעה. תוכלי להיעזר גם בספר "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר" בעריכת שמואל טיאנו, המפרט לגבי כל הפרעה, כולל הסברים למקורותיה ודרכי התערבות. לצערי, לא אוכל להמליץ מכאן על פסיכולוגים של מכבי, גם כי איני יודעת לאיזה אזור את שייכת, וגם כי אין אפשרות לפרסם מעל גבי הפורום. אוכל להמליץ בחום על מרפאת החרדה בשניידר, שנותנת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לילדים עם הפרעות חרדה, ו-OCD בכלל זה. יתכן ששם יוכלו להמליץ לך גם על מטפלים באזור מגורייך. שווה לנסות. בהצלחה ליאת

אני סובל מהדבר הזה בערך חמישה חודשים אני בן 18 ונתנו לי פרוקסטין סרוקל למיקטל (את שתי האחרונים הפסקתי לקחת בר שבוע וחצי) אני בטיפול ולפני כמה ימים שתיתי אלכוהול , איזה שלש כוסות בערך ,ומאז המצב החמיר בהרבה אני גם לוקח קלנסופם מיליגרם בבוקר ומילגרם בצהריים ומיליגרם וחצי בערב והפרוקסטין 20 גרם בבוקר ו40 בערב , המחשבות חושבות בלי קשר , אין לי נוחות , אני מתוח כל היום ואני מרגיש כלום ואני מרגיש לבד בעולם , טוב מה דעתכם ? יש מצב לבעיה נורליוגית ? ואם כן אז מה לעשות ? לי המצב שלי נראה אבוד ויש לי תחושה שלא אחזור לעצמי לעולם , האם קיים כזה דבר? מה לעשות? אני שונא את הכל ואת כולם ובעיקר את עצמי אני כבר לא זוכר איך הייתי קודם , אבל לידיעתכם הייתי יותר בסדר מבסדר

שלום מנחם, עם כל ההבנה למצבך, שנראה כרגע לא קל, נדמה לי שהכתובת הראוייה להביא את חששותיך היא הטיפול עצמו. אני מבינה שאתה חווה כרגע סימפטומים של דיכאון, חרדה ומחשבות אובססיביות, ועבורך זה מעייף מאד ומטריד, ונראה כמו נצח. עם זאת, טיפול פסיכולוגי ותרופתי אמור לתת מענה טוב, גם אם לא מיידי. אני מדגישה את מה שאתה בוודאי יודע כבר - אלכוהול חייב להישאר מחוץ לתחום כאשר מטופלים בפרואקסטין ובקלונקס, שכן הוא יכול לגרום להחמרה בסימפטומים. אני ממליצה לך לשוב ולדבר עם הפסיכיאטר, ולבקש ממנו הסבר והרגעה. בהצלחה ובבריאות טובה ליאת

שלום! בני בן 12 סובל מזה כשנה וחצי מפחד להישאר לבד בבית.התחיל כאמור לפני שנה וחצי כשהתחלתי לעבוד אחרי הרבה זמן שעבדתי מהבית. בהתחלה הכל היה בסדר היה מגיע לבד הביתה והסתדר מצויין-כעבור חודשיים התחילו הפחדים.לשכנה בבניין הסמוך פרצו את הבית ומאז פוחד מפורצים וממחבלים. עלי לציין שבני הוא ילד מאוד חכםשמודע לכך שכלום לא יקרה לו בבית הוא מוגן (הדירה בקומה 5 עם סורגים) אך עדיין איו מסוגל להתגבר על פחדיוניסינו טיפול אצל פסיכולוג התנהגותי המטפל בשיטת הביו פידבק-הטיפול עזר רק במעט ולתקופה מסויימת אפילו נכנס הביתה לבדו לכמה דקות מיוזמתו.אך כאן זה נעצר-ומכאן גם חזר כמעט לנקודת ההתחלה עם הזמן.בגלל חוסר שיתוף פעולה מצידו (לא הסכים יותר להתקדם ולהעלות את מס' הדקות להיותו לבד בבית, התחמק ממצבים שייגרמו לו להישאר לבד) הפסקנו את הטיפול. שאלתי היא כיצד אני עוזרת לו להתמושש עם הפחדים? עם הזמן גם ביטחונו העצמי ירד ומרגיש גם רע חברתית ואני מניחה שזה קשור. מה עושים? אל מי עוד פונים? האם לטפל? האם להניח? אני חייבת לציין שמצב זה גורם להרבה מתח במשפחה. אנחנו כל הזמן עסוקים במי יישאר איתו , הוא נאלץ לבוא איתנו (למורת רוחו) כמעט לכל מקום וזהו מצב כמעט בלתי נסבל. אודה לתגובתך המודאגת

שלום רב, חרדה שנמשכת כבר שנה וחצי בהחלט מצריכה התערבות, שכן יש לה השלכות על תפקוד הילד והמשפחה כולה. כמו שציינת נכון, לחרדה יש מרכיב לא רציונלי, ולכן קשה מאד 'לתקוף' אותה באמצעות הסברים הגיוניים. המחיר הכבד ביותר קשור למעגלי ההימנעות, העלולים לגבות (ואולי כבר גובים) מחיר רגשי וחברתי יקר. בנוסף, כפי שאת מתארת, קיים מערך שלם של רווחים משניים: החרדה של הילד מעניקה לו מעמד מיוחד ומנהלת את כל הבית סביבו. הילד נשאר צמוד אליכם, גם אם למורת רוחו, ונהנה מהתחשבות ותשומת לב שלא היו אלמלא החרדה. לכן, יש לטפל בשתי רמות. ראשית, לנסות להפחית למינימום את הרווחים המשניים, דהיינו - להחזיר את החיים לשגרה ולנסות לא להשתתף במשחק עפ"י הכללים שלו. אני מתכוונת לכך שאי הנוחות תהיה בעיקר שלו, גם אם יהיה עליו להיגרר אחריכם לכל מקום. יש לנסות ולהימע מסידורים מיוחדים או מהישארות בבית של אנשים נוספים. אי הנוחות הזו (שהיא לגמרי אמיתית ומצערת) אמורה להיות בת-ברית שלכם ולהביאו לשיתוף פעולה בטיפול. העניין השני הוא כמובן הטיפול עצמו, וכדאי להגיע אליו ממקום 'בשל' יותר ומתוך הבנה שהמצב לא יוכל להימשך יותר. אני ממליצה מאד על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיכול להיות משולב גם בתרופות ממשפ' ה-SSRI. הטיפול בהחלט יכול להיות קשה עבורו, ויש לצפות לגילויי התנגדות. כאן אני דווקא ממליצה מאד על התגייסות משפחתית, שתכוון לעידוד ושמחה אמיתית גם מול הישגים 'קטנים'. בהצלחה ליאת

שלום לכם בני בן ה-11 בימים האחרונים מתעורר בללילה בבהלה,אני מציינת שהוא בדרך כלל ילד מאוד חיובי תלמיד כיתה ה' , ש-4 פעמים בשבוע לומד בחינוך לפסגות כלומר לאחר בית הספר ממשיך את לימודיו בחטיבה. כאשר הוא מתעורר הוא מדבר ואומר חלקי דברים נורא מוזרים לי כמו "אני צריך לתקן את החלקים או סטטיסטיקה,הוא קם מאוד מבוהל ,ומבקש חיבוק מאבא שלו,וטוען שהוא לא יכול יותר!!" ביומיים האחורנים אני יושנת לידו וכשהוא מתעורר אני מלטפת אותו ומרגיעה אותו מישהו יכול לעזור לי נ.ב אני אציין שבשבוע האחרון כיתתו הצטרפה לשומר הצעיר תודה מראש רחלי

שלום רחלי, בהחלט יתכן שביעותי הלילה קשורים לתחושת עומס שבנך חווה בימים אלו. חינוך פסגות, הגם שתרומתו אינה מוטלת בספק ורבת משמעות, יכול - בעיקר בתחילתו של התהליך - להטיל על הילדים עומס ואחריות רבה, כמו גם חרדה שמא לא יעמדו בציפיות. נדמה לי שאת מרגישה נכון, ושאכן נדרשת פעולת הרגעה. אלא שלא בטוח שיש לעשות זאת בלילה ובאמצעות שינה משותפת. לטעמי, מוטב לשמור על שגרת שינה (כל אחד במיטתו)ולעשות הכל כדי להקל עליו דווקא בשעות היום. לעיתים קרובות ילדים מוכשרים חשים שמוטלת עליהם האחריות לתחושת הגאווה והסיפוק של הוריהם. יש בכך כדי ליצור משא כבד ומיותר על הילד. אם משהו מזה נשמע לך מוכר, כדאי לחזור ולהדגיש באזניו שהלימודים וההעשרה שהוא מקבל נועדו, בראש וראשונה להעניק לו הזדמנות לממש את יכולותיו, ואין בכך כדי להשפיע בכל דרך שהיא על אהבתכם אליו. חשוב לזכור שגם לתלמידים מצטיינים יש צורך להשתובב, לעשות שטויות, להתבטל, לבהות מול טלוויזיה או מחשב, ולהיפגש עם חברים. נסי לדאוג לכל אלה, ולהזכיר גם לו את חשיבותם. בברכת חלומות נעימים והצלחה ליאת

שלום ליאת, לפני כ - 3 שבועות עברנו לדירה חדשה בעיר אחרת, אני בעלי ובני בן השלוש וחצי. לפני המעבר היה בגן כ- 7 חודשים (מתוכם רוב הזמן חלה ושהה בביתם של הורי). לאחר המעבר, שיבצנו אותו לגן חדש אשר בו הגננת מתלוננת על כך שהוא מפעיל אלימות פיזית כלפי ילדי הגן. גם בגן הקודם היה מרביץ לילדים. ראוי לציין כי הילד מאז שנולד לא היה שקט, כשהיה תינוק בכה המון ושגדל לפעמים אין לנו שליטה עליו. גם העונשים שמופעלים על ידינו אינם נלקחים ברצינות, לעיתים מנסה להרביץ גם לנו. אנו מוטרדים מאי שקט שלו והחוסר שלווה והמשמעת עצמית. בימים אלו שוקלים לפנות לפסיכולוג ילדים ומקווים שזה לא מאוחר מדי. אם זאת, הילד מפותח מאוד ביחס לגילו. מה דעתך והאם את מכירה פסיכולוג מומלץ מקופ"ח מכבי? מודה מראש,

שלום נטלי, נראה שתוכלו להפיק הרבה מהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, ולשפר את היכולת שלכם לפעול בנחישות מול ביטויי התוקפנות שתיארת. זה בהחלט לא מאוחר מדי, ואין לי ספק שתוכלו להיעזר. לצערי, איני מכירה פסיכולוג ילדים שעובד עם מכבי, אך אם תצרפי כתובת מייל עדכנית ואזור מגורים, אולי מישהו מקוראי הפורום יוכל לסייע בהמלצה. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, רציתי להמליץ לך על ד"ר *****, אני לא יודעת אם היא מקבלת דרך מכבי, אבל מדובר בפסיכיאטרית ילדים מצויינת, חמה ונעימה מאוד.

שלום עינת לצערי, אין באפשרותנו לאפשר פרסום בפורום, ולכן אם נטלי תשלח הנה כתובת מייל מעודכנת, תוכלי לשלוח את המלצתך ישירות למייל האישי שלה. נטלי? תודה רבה ליאת

הגננת העירה לי שהילד בן 5.5 מאוד נבון ויש הבדל עצום בין היד לבין הראש וכשהוא נלחץ במשימה ממשהו אז הוא רועד היא העירה שעכשיו הוא בגן חובה ומיהיה בכיתה א' , בני גם אומר לי אני רועד כשאני מענישה אותו ואומרת לו לשעות בחדר לבד עד שהוא יתנהג כשורה ואז הוא בוכה ואומר אני מפחד אני רועד , אני כמובן מחזירה שלא נורא שהוא רועד הוא צריך להתגבר ולקבל את העונש המגיע לו האם יש קשר בין התגובות ? ולמי יש לפנות בכדי לעזור לו להתגבר על הרעד ביד ? קבעתי תור לרופא המטפל אבל מה עלי לבקש ?

שלום שרון, הגננת שלכם צודקת - לקראת כיתה א', חשוב מאד לוודא שלא קיימות בעיות בתיאום החזותי-תנועתי (בין היד והעין), שכן תיאום כזה נחוץ לצורך רכישת הכתיבה. טוב שקבעת תור לרופא, ואני מקווה מאד שהוא יפנה אותך לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, שתוכל לזהות בעיה (אם קיימת) ולטפל בה במהלך החודשים עד הכניסה לכיתה א'. מעבר לכך, חינוך הילדים חייב להמשיך ולהיעשות עפ"י עקרונותיכם, אך מתוך התאמה של הסנקציות לגילו ויכולתו של הילד. בהצלחה ליאת

התחלתי טיפול פסיכולוגי 4 פגישות ואנני מרוצה, אני מרגישה קור נושב מהפסיכולוגית, האם להפסיק או לנסות עוד קצת??

שלום איילת, פורום זה נועד לתת מענה לסוגיות הנוגעות לפסיכולוגיה של הילד והמתבגר. שאלות הנוגעות לטיבו ומהלכו של הטיפול עצמו תוכלי להפנות, למשל, לפורום פסיכותראפיה, השכן. בהצלחה ליאת

יש לנו ילד בן 3 ו 8 חודשים באופן כללי הוא ילד חמוד,בדר"כ משתף ברגשותיו, זה כבר כמה חודשים שהוא מתעצבן בבית נורא בקלות ומתחיל להשתגע מזה ולהרביץ. ההרבצות הם לי-אמא שלו ולאחיו הגדול בן 7 וחצי, לעיתים נדירות גם לאבא שלו. יש לציין שבשיחה עם הגננת, בגן הוא אינו מרביץ ומשתתף בכל הפעילויות בצורה יפה. כל צורה של התנהגות שלנו כלפיו לא עוזרת, אם זה חיבוק חזק, אם זה ללכת לחדר-הוא לא נשאר שם,עונשים, איומים לא מפריע לו כלום. הוא משגע אותנו וגורם למתיחות בבית,מה עושים?

שלום שירה, אין להרשות לילד להפעיל אלימות בכל מקרה, ואלימות כלפי ההורה בעייתית אפילו יותר. תוקפנות, כך מסתבר, יכולה לאיים מאד גם על התוקף עצמו, בעיקר כאשר הוא ילד צעיר. דחף תוקפני חזק עלול לעורר אצל הילד חרדה גדולה מפני ההרסנות שבתוכו. ילד שחווה את עצמו כמסוגל להרוס את מי ששומר עליו ומגדל אותו, מרגיש אומלל מאד וחרד מאד. לכן, כאשר הוא מרים יד עליך או על אביו, עליכם לעצור פיזית את הפעולה, ולא לאפשר אותה, ממש כפי שהייתם עושים לו ראיתם אותו מסכן את עצמו או עומד להיפצע מחפץ חד. בהמשך, עליכם להרחיק אותו מכם, ואם קשה לכם להרחיק אותו הרחיקו את עצמכם. תוכלו ללוות זאת באמירה חד משמעית כמו "בבית שלנו לא מרביצים!". תוכלי לעיין ולקרוא קצת בפורום, וללמוד עוד על דרכים אפשריות להגיב במצבים דומים, ובמידת הצורך להגיע להדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג קליני של ילדים. בהצלחה ליאת

שלום, יש לנו בת בת 4.5. בקרוב יוולד לה אח. הודענו לה על כך לפני מספר חודשים, ואף לקחנו אותה לבדיקת אולטרסאונד. אנו מרגישים שהיא "מתעסקת" עם הנושא הזה די הרבה: כמעט כל יום מציירת ציורים לאח שלה, מחליטה איזה צעצועים תתן לו וכו'. לאחרונה שמנו לב כי לפעמים, כאשר היא משחקת, היא אומרת לבובה שהיא כועסת על האח של הבובה. מדובר בילדה טובה, חברותית, מסתגלת מהר למצבים חדשים. יחד עם זאת, היא רגילה לקבל הרבה תשומת לב, אוהבת להשתתף בשיחות של מבוגרים וכד'. אנו חוששים כי השינוי יהיה קשה בשבילה. אך, לדעתך, עלינו להתנהג?

שלום אלה, לידת אח היא אירוע גדול ומשמעותי עבור כל ילד, וטבעי שתהיה התעסקות מחשבתית רבה סביב זה. נדמה לי שאפשר להסתכן ולומר שהילדים המסתגלים בקלות הם אלה שהוריהם מתייחסים בקלות ובטבעיות לנושא. זו אמירה קצת פשטנית, אני יודעת, ובכל זאת, רחמים או התעסקות יתרה ב'אסונו' של הילד הבכור עלולים ליצור אצלו את החוויה שהוא באמת נורא מסכן וראוי לרחמים או פיצוי. עבור רוב הילדים מדובר במשבר זמני, בוויתור על הבכורה, על ה'בלעדיות', על מידה נכבדה של תשומת לב, ועל זמן איכות עם ההורים. ובכל זאת, התוספת החדשה למשפחה כרוכה גם בהרבה שמחה, התרגשות וערך מוסף, וילדים נבונים מכירים גם בכך. אני מניחה שכדי שהתהליך כולו יעבור בשלום, נחוצה גישה בריאה ועניינית, המשלבת אהבה, סבלנות והרבה הבנה כלפי הקשיים וההתמודדות של הילד, יחד עם ביטחון בכוחותיו וביכולתו לעמוד בהם. יש לצפות לגילויים של קנאה ותוקפנות (לפעמים הם מגיעים רק כחלוף כמה חודשים מאז הלידה) ולהיערך להם, אך לזכור שלא מדובר בעוול או אסון. לעיתים, לידת הילד השני מעודדת סדר יום מאורגן ומובנה יותר, ובכך מסייעת לכינון גבולות בריא ונכון יותר. כרגע, אני לא חושבת שיש משהו מיוחד שעליכם לעשות, מלבד להניח לה לעבד את התהליך בדרכה, ולהכינה להיבטים הקונקרטיים של הלידה המתקרבת (מה יקרה כשאמא תהיה בבית היולדות, איך נסדר את החדר, איפה תעמוד המיטה שלה מעכשיו, וכד'). מאחלת לך לידה קלה ונעימה, ומבטיחה להיות כאן בהמשך, אם תרצי להמשיך ולהתייעץ. בשמחות ליאת

בני בן 6, הולך לגן חובה. כשהוא בגן או בבית של חבר הוא משחק יפה עם הילדים. בבית שלנו הוא לא נותן לחבר/ה לשחק במשחקים שלו והדבר גורר כמובן תסכול ובעייתיות. מה עושים ואיך עוזרים לו? תודה, הגר

שלום הגר, את מציינת שבנך יודע לשחק יפה עם חברים כשהוא נמצא מחוץ לבית, ויש בזה משהו מרגיע, שכן נראה שהוא מכיר את הקודים החברתיים והציפיות ממנו בדר"כ. העובדה שדווקא בבית הוא הופך רכושני מעוררת בי שני כיווני מחשבה אפשריים. האחד, יכול להיות קשור לחוסר ביטחון עצמי או ביישנות, כאשר בסביבתו הבטוחה והמוגנת הוא יכול להרשות לעצמו להיות יותר אסרטיבי ואגרסיבי, כתגובת פיצוי להתנהלותו בחוץ. הסבר אפשרי אחר יכול להיות קשור לצורך שלך דווקא, לנהוג בנדיבות או רכות-יתר עם ילדים אורחים, מה שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם הצרכים של בנך. במקרה כזה, הייתי מניחה לילדים להגיע לפתרון בכוחות עצמם מבלי להתערב. בכל מקרה, אני ממליצה לך להשתדל ככל האפשר להישאר מחוץ לסיטואציה, ולאפשר לילד להתנסות בתוצאות התנהגותו, לטוב ולרע. תוכלי לנסות ולדבר איתו כשאתם לבד, אחרי שהחבר עזב, ולברר איך הוא רואה את המצב, איך הוא מרגיש בזמן הקונפליקט ומה לדעתו יכולות להיות התוצאות האפשריות. נסי לא לכוון אותו לתשובות מסוימות, אלא להקשיב באמת למה שהוא אומר ולכבד את בחירותיו. אם את מרגישה שאף אחד מן ההסברים כאן אינו מתאים למציאות שלכם, את מוזמנת לפרט מעט יותר ונחשוב עוד. שבת שלום ליאת

האפשרות הראשונה נראית לי מתאימה יותר. עכשיו השאלה מה לעשות, אני לא מיד מתערבת, אבל בכ"ז אחרי זמן מה, כשהילד השני קצת במצוקה ושום דבר לא מתקדם לשום כיוון אני מתערבת. אם כי זה לא עוזר...ושוב אשאל, איך לעזור לו? תודה,הגר

ליאת, שלום רב. קודם כל, הפורום מאד מעניין ומפרה, אני מאד נהנית לקרוא את פניות ההורים ואת תשובותייך. השאלה שלי היא לוא דווקא נוגעת לי, לפחות לא כרגע. לגיסתי יש שני ילדים - בת 7 ובן 5. הילדה בעלת בטחון מאד חזק, לעומתה הילד מפחד מדברים רבים, בעיקר מללכת לבד למשל לשירותים, או לא בביתו לחדר שאין בו אף אחד, גם אם אומרים לו שמותר וזה בסדר. הוא תמיד מבקש מאמא, או מבעלי (דוד) ללוות אותו. לדעתו של בעלי, הסיבה לכך היא שהילדה הגדולה כאשר עברה לחדר משלה ישנה בו לבד, לעומת זאת הילד מעולם לא ישן בחדר לבד, אלא או עם הוריו או עם אחותו. אני ובעלי התחלנו לתכנן ילד שני (יש לנו בת בת חצי שנה), אינשאללה הפרש הגילאים אמור להיות דומה - שנה וחצי, שנתיים. כמובן זה מוזר לשאול על ילד שעדיין בתכנון, אבל בעלי כבר אמר שהוא ירצה לשים את הילדים בחדרים נפרדים. לי אישית ואינטואיטיבית הרעיון נשמע מוזר ולא נכון. אשמח לדעת את דעתך בנושא.

היי אנה, אני שמחה שאת נעזרת ומוצאת עניין בפורום. תודה. את יודעת, יש כל כך הרבה גורמים היכולים להשפיע על התנהגותם של ילדים, על הכוחות שלהם, על הפחדים שלהם, על הביטחון שלהם בעולם ובעצמם, חלקם קשורים במבנים מולדים וחלקם בהשפעות סביבתיות. ההסבר של דוד לגבי האחיין שלכם יכול להיות נכון מאד, ובו בזמן מאד לא מדוייק או חסר. לא תמיד אפשר לדעת בוודאות כיצד נולד הפחד. השאלה של חדרים נפרדים או חדר משותף תלויה גם היא בנסיבות הספציפיות של כל משפחה. לפעמים אין בכלל שאלה, פשוט כי אין אפשרות טכנית (פעם כולנו גדלנו בחדרים משותפים והייתה שמחה גדולה, זוכרים?). לפעמים יש אפשרות טכנית, אך הצרכים המיוחדים של הילדים מכתיבים משהו אחר, ולפעמים - כל ילד גר בחדר משלו והכל נהדר. יש הורים הבוחרים לאפשר לילדים לגדול בחדר אחד, ולהפרידם רק בהגיעם לגיל ההתבגרות המוקדמת, כשצרכי הפרטיות מתעוררים באופן טבעי. נדמה לי שאין מתכון אחד נכון, ולכן אין ברירה אלא לחכות לילד השני שיגיע (אינשאללה, כדברייך :-))ולראות. אני מציעה לא להיתפס לנוקשות לכאן או לכאן, ולאפשר לעצמכם לזרום עם מה שיתאים אז. בשמחות ליאת

יש אצלנו בבית ויכוח-מה נחשב לזמן סביר לצפייה בטלויזיה לילד בן 5 וחצי אחהצ.יש לציין שהוא נמצא בגן מ 8-16.תודה

שלום יודי, לצערי, לא אוכל לעזור ולהכריע בוויכוח שלכם, לפחות לא לקבוע מסגרת זמן "נכונה". אני מצרפת עבורך, כאן למטה, כמה קישורים המדווחים על מחקרים מהשנים האחרונות, מה שאולי יכול לעזור לכם להכריע. אישית, אני נרתעת מרעיונות טכנופוביים, ומאמינה שטלוויזיה ומחשב יכולים להיות ידידי אמת כמו גם מלאכי חבלה. הניסיון שלי מלמד שקשה מאד, אם לא בלתי אפשרי, להחיל על משפחה אחת העדפות או סייגים של משפחה אחרת. בכל בית מתלבטים (כך אני מקווה) בשאלות של תוכן ומינון, והאחריות למצוא את שביל הזהב נשארת שלנו, ההורים. אם הייתי צריכה לנסח כלל אצבע עבור גילאי 5-6, הייתי מבקשת להשאיר מספיק זמן לקריאת סיפור מדי יום, לשיחה פתוחה עם ההורים, לאכילה ומקלחת בנינוחות, ולמשחק חופשי בחוץ או בבית בנוכחותו של אחד ההורים. צפייה משותפת בטלוויזיה (הורה וילד) היא בעיני חוויה נעימה ורצויה, ויכולה בהחלט לחפוף לאחת הפעילויות הנ"ל. ההשפעה המזיקה ביותר, מבחינתי, קשורה לתפקידה של הטלוויזיה כבייביסיטר או כמשתיק-קול, גם אם כולנו חוטאים בזה מפעם לפעם. אז הנה, תקראו קצת ותחליטו... http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=11409 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2948668,00.html http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2899671,00.html http://news.walla.co.il/?w=/94/870070 http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=192177& בברכה ליאת

בס"ד שלום רב אני אמא ל-2 ילדים: האחת בת 7 והשני בן 3. יש לי שאלה שאולי מטרידה עוד אמהות חוץ ממני (אני מקווה). אני עקרת בית מתוך בחירה אישית לטובת ילדיי. אני זאת שמשקיעה בהם,אני מאכילה,אני מקריאה סיפורים ,אני המורה בקיצור אני נמצאת בשבילם 24 שעות!! בעלי לעומת זאת נמצא פחות איתם - בממוצע 4 שעות. אז איך ייתכן שאת כל האהבה ,האהדה וההערכה הוא מקבל???!!!(אציין שהוא אבא ובעל נהדר)האם זה בגלל שאני הבטחון שלהם?אני היציבות שלהם?או שפשוט זה נובע מכפיות טובה ובעצם עליי לדאוג בראש ובראשונה לעצמי ואז גם ארצה את עצמי וגו אקבל יותר כבוד והערכה מצד כולם?! אני בבוקר עם בני ואחה"צ עם שניהם. לפעמים בני אומר לי "את תשארי בבית,אסור לך לצאת,אני אלך עם אבא" ואני אומרת לעצמי : "סליחה??!!!!!,מישהו אמר שאני חייבת להיות קבורה בבית כל היום? לא מגיע לי לצאת ולהנות גם כן?" מה קורה פה? האם הילדים אומרים זאת כי התרגלו לעניין שאני בבית או שאולי עדיף להם לצאת עם אבא כי הוא נכנע להם וקונה כל שיבקשו ,רק שירדו מהם? האם אני אמא גרועה אם אני לא מפנקת אותם יתר על המידה?(מקבלים כל מה שצריך ובריא להם אך לא כל שיבקשו) אשמח לשמוע את דעתך והאם נתקלת בתחושות דומות מאמהות אחרות!! שבוע טוב...

שלום רב, את מעלה שאלה חשובה, הנוגעת לחשש של הורים רבים, שמא מעצם היותם סמכותיים ונחושים מול ילדיהם, הם עלולים לאבד את אהדת הילדים והערכתם. מטבע הדברים, ההורה שמבלה את רוב שעות היום בבית, עם הילדים, הוא גם זה שמרבה להתעמת, לדרוש, להתייצב מול אירועי היום, הטובים והרעים, ולהידרש לפתרונות במגוון מצבים רחב. ההורה שנמצא מחוץ לבית, מגיע בדר"כ בשעות הערב, ופוגש את הילדים לזמן קצר יחסית ובסופי השבוע. במצב עניינים רצוי, שני ההורים חולקים 'אני מאמין' חינוכי דומה, מחזקים ומגבים זה את זה מול הילדים. יש הורים המצליחים לגבש חזית אחידה אפילו בהיותם גרושים, מתוך הבנה שטובת הילדים תלויה בכך במידה רבה. באופן ענייני, את הכבוד וההערכה מצד ילדייך את צריכה להרוויח בזכות התנהגותך ועמדתך מולם. פינוק חסר הבחנה יכול לזכות אותך, בטווח הקצר, במשהו שנראה כמו אהדה, אך זוהי חרב פיפיות, שכן ילד מפונק וחסר גבולות נוטה לסבול מקשיים ובעיות בבית ומחוצה לו. כפי שזה נראה כרגע, את נשמעת אמביוולנטית וחצויה סביב ההישארות שלך בבית, וסוגייה זו עליך לפתור בינך ובינך, או בינך לבין בעלך. זו שאלה שאינה נוגעת לילדים, ולפחות כפי שאני רואה את הדברים, הם לא אמורים להודות לך או להעריך אותך על כך (לפחות לא כל עוד הם ילדים צעירים כל כך). אני מחזקת ומעודדת אותך להמשיך להיות אמא טובה, לעשות כל מאמץ לחנך את ילדייך ולהציב להם גבולות ברורים לצד הרבה אהבה וחום. נדמה לי שאת יכולה לשמוח באהבתם של הילדים לאביהם, בעיקר אם הוא אבא טוב ונהדר כפי שציינת. זכרי שאהבתם אליו אינה באה על חשבון אהבתם אליך, גם אם זו באה לביטוי באופנים אחרים. בברכה ליאת

בס"ד בוקר טוב ליאת 1. בקשר לעבודה - את צודקת שאני בדילמה עם עצמי וזאת בגלל שאני רואה שהילדים מעריכים את מי שנמצא פחות איתם, אני רואה משפחות שההורים נמצאים רוב היום בעבודה (ואני נגד זה) והילדים בצהרונים ובחוגים אבל....הילדים מטורפים עליהם, מעריכים אותם ואני שמעניקה להם גבולות , בטחון , חום ואהבה מוערכת פחות , מדוע???? (מתשובתך הקודמת לא כ"כ קיבלתי או לא הבנתי את התשובה לכך) אתן לך דוגמה : כשבעלי מגיע מהעבודה ויוצא שוב לבית הכנסת / קניות וכו', אין מצב שילדיי יתנו לו לצאת בלי חיבוק ונשיקה אבל.....כשאני יוצאת ומשאירה אותם עם בעלי , הם ישאלו לאן אני הולכת אבל לא מחייב שירוצו לחבק ולנשק,אלא אם אבקש ואני שואלת אותך ואת עצמי , " למה???????!!!" האם זה נובע מכך שיודעים שאחזור? האם בגלל שאני הבטחון והיציבות שלהם? זאת שתמיד נשארת איתם גם כשאבא בבית וגם כשאיננו?? בעלי יוצא ונכנס כל הזמן(ביה"כ/קניות/שעורי תורה וכו') אבל אני תמיד איתם! 2. בעלי ואני מאוחדים ביותר בהשקפות החינוך שלנו שכולל גבולות ברורים רק שבקניות.....יש לבעלי בעיה לעמוד מול הבלגן שיעשו לו אם לא יקנה להם מה שרוצים (והם בהחלט יודעים לנגן לו על זה) 3. נשמע כאילו את חושבת שמפריע לי שילדיי אוהבים/אוהדים את בעלי אז..... ממש לא! בעלי הוא אבא ובעל נהדר,רגיש ומקסים,פשוט אני לא מבינה מדוע אני פחות נחשבת למרות שאני מעניקה יותר ממנו בכל המובנים. תודה ושבוע מקסים.

ליאת שלום, אני מבקשת את עצתך לגבי בני בן ה- 8 כמעט. לומד בכיתה ב', רגיש וילד מאוד טוב. לאחרונה הוא מביע כל הזמן רצון להיות בת ולא בן. כל הזמן הוא חוזר ואומר כי חבל ונולד בן והיה רוצה להיות בת. עכשיו הוא רוצה שאני אקנה לו תחפושת לפורים של נסיכה. אני ממש לא רוצה ! כמה שאני מסבירה לו שהוא בן ולא בת הוא מתעקש שהוא רוצה להיות בת וחולם להיות נסיכה. אני לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד עם זה. הוא מסתובב בבית הספר כל הזמן עם בנות. משחק עם בנים קצת אבל רק במשחקים מסויימים - לא כדורגל , לא קלפים או משהו שמתאים לבנים. הוא לא מתלבש כמו בת ולא מתאפר אך כן לאחרונה רוצה לנעול נעלי עקב שלי וכל הזמן לובש משהו כאילו שהוא נסיכה לריקודים וכו'. איך מוציאים אותו מזה? האם זה יעבור?: האם אני צריכה ייעוץ?

שלום לאמא המודאגת, אנו נתקלים מדי פעם בילדים המתעקשים להתנהג (לעיתים גם להתלבש) באופן שאינו תואם את מינם. התנהגויות אלה הן חלק מתהליך התפתחותה של הזהות המגדרית והמינית, ואין בהן כדי לנבא בהכרח את הזהות המגובשת והסופית. ילדים קטנים, שלא תמיד ערים לסטריאוטיפים חברתיים ודעות קדומות, 'מודדים' על עצמם בתמימות נוגעת ללב זהויות שונות, ומעוררים אצל הורים ומחנכים מבוכה ודאגה. ילדים כאלה עלולים לסבול גם בחברת בני גילם מהתעלמות, לעג ואפילו דחייה, ולכן חשוב מאד שההורים והמבוגרים האחרים בסביבתם יאפשרו להם לחוש רצויים, אהובים ומקובלים, ויימנעו מביקורת וכעס. תחפושת פורים היא הזדמנות (לכולנו!) לאמץ, ולו ליום אחד, זהות נחשקת מבלי להינזף או להתבייש. בפורים מותר לנשים להיות גברים ולהפך, לפחדנים להיות גבורי-על ולהפך, ליפים להיות מכוערים ולהפך. נדמה לי שאפשר להניח לו - לפחות בחסות החג - להתלבש איך שירצה, ולהתנסות בכל קשת התגובות שיגיעו. בהמשך, אם תראי שההתנהגויות "נוגדות המין" ממשיכות, אפשר יהיה לשקול הכנסתו של גורם מקצועי. חשוב לזכור שיכולתנו להשפיע על גיבוש הזהות המגדרית והמינית נמוכה מאד, אם בכלל, והתערבות פסיכולוגית נועדה בעיקר למניעת תופעות נלוות כמו דיכאון או פגיעה חמורה בדימוי העצמי. בברכה ליאת

שוב שלום תודה לך על תשובתך לגבי ביתי והחברות שלה בגן הילדים יש לי עוד נושא שהייתי רוצה להתיעץ איתך אני גרושה יש לי ילדה בת 4 ילד בן שנתיים וחצי אבי ילדי ניתק איתם כל קשר כבר 4 חודשים מאוד קשה לילדי עד היום הם מדברים עלו המון לא פעם הוא נתק קשר ואני יצאתי אתו קשר מיד וגרמתי לו לבוא ולהיות אתם בקשר אך הפעם אני לא עושה כן משום שהוא מאוד פגע בי ואמר לי מילים לא יפות ומשפילות וכל זה משום שהילדה והילד היו אצלו בשבת הילדה הקיאה כל הלילה והוא לא ישן לכן כעס עלי והאשים אותי שאני שולחת את הילדים אלו חולים וזה לא נכון הילדה היתה בסדר פתחה את המחלה אצלו באופן כללי הוא חשב ששוב פעם אני ירוץ אחרו בכדי שיקח את הילדים אני לא עושה כן למרות שאני יודעת שטובת הילדים היא כן להיות בקשר עם אביהם אך הוא כל כך השפיל אותי ומנצל את עצם הקשר שיש לנו בגלל הילדים להמשיך ולמרר את חיי וחוץ מזה אב שלא רוצה קשר עם ילדו אי אפשר להכריך אותו ובגדול הוא לא יודע להתמודד עם הילדים הוא מתקשר אלי ואומר לי הם לא אוכלים זורקים לו את האוכל בריצפה הוא מביא אילו את האחין שלו בן 10 שיעזור לו עם הילדים ובכלל כשהם חולים וזה קורה המון הוא חסר אונים הילדים מאוד מתגעגעים אליו והוא מאוד חסר להם היתה לילדה יום הולדת 4 לפני שבועים הוא שלך לי הודעת אס אם אס מזל וטוב אוהב ומתגעגע אבא לא התיחסתי אלו ולא אמרתי לילדה כלום בגלל שביום שאני מדברת איתה עליו זה יום עצוב בעבורה היא הופכת להיות עצובה ומופנמת בתח שלא ביום הולדתה שאלתי היא האים אני פועלת נכון או שמא אלי להתקופף שוב ולנסות לצור עימו קשר

שלום דפנה, לתחושתי, את ובעלך לשעבר נמצאים עדיין בעיצומו של מאבק קשה, ובניסיונות הדדיים לפגוע ולהכאיב זה לזו, גם במחיר פגיעה בילדים. התסכולים והכאב של כל אחד מכם כהורה יחיד, מתפוצצים במפגשים ביניכם, ומיתרגמים להאשמות ועלבונות. מאחר ואת זו שפונה אלי (ולא הוא), אתמקד במה שלדעתי את יכולה לעשות כדי לנסות לשנות את המצב. השתדלי לגלות הבנה לקושי שלו לטפל לבדו בשני ילדים כל כך קטנים, בעיקר כשהם חולים או מקיאים. אפשר להניח בזהירות שגם כשהייתם יחד, את היית המטפלת העיקרית בהם, ןלכן הוא חסר ניסיון וחרד. נדמה לי שאם היית מציעה לו עזרה, או אפילו באה ולוקחת את הילדה החולה ממנו, הוא היה מרגיש פחות צורך להתגונן, ואולי היו נחסכות ממך המילים הקשות (שבוודאות לא מגיעות לך!). באופן דומה, כשאת לא מאפשרת לבתך לקבל את ברכתו, את גם פוגעת בבתך (שאולי הייתה קצת עצובה ומתגעגעת, אבל הייתה יודעת שאבא זוכר אותה, מתגעגע ואוהב - וזו ידיעה חשובה), וגם בבעלך לשעבר, שמרגיש מרומה ונבגד על ידך. אני יודעת כמה קשה לשאת ביטויים תוקפניים, פוגעניים ומעליבים, וחושבת שאסור לך להרשות לו לפנות אליך כך. אבל אני מוכנה להסתכן ולהמר, שכאשר הוא יבין שאת יכולה לעזור לו להיות הורה טוב יותר גם כאבא גרוש, הוא ידע שיש לו מה להפסיד מהתנהגות כזו. לכן, לשאלתך, אוכל להציע לפנות אליו, ולומר חד משמעית שאינך מתכוונת לפגוע ביחסיו עם הילדים וברצונך לעזור לו ככל שיידרש כדי שיהיה להם טוב אצלו. עם זאת, אמרי מפורשות שלא תוכלי לנהל איתו מערכת יחסים נינוחה כל עוד הוא מעליב, מזלזל ותוקפני כלפייך. תוכלי להציע להיעזר בגורמים מקצועיים (פסיכולוגית, עובדת סוציאלית או מטפל משפחתי) כדי לבסס תשתית טובה יותר לשנים הבאות. לאמונתי, להצעות הגונות והגיוניות יש תמיד סיכוי להתקבל באהדה. בהצלחה, ליאת

אני מאוד מודה לך על עצתך עזרת לי מאוד

כבר הבוקר ספרתי לה שאביה שלך לה הודעה ביום הולדתה שהוא אוהב ומתגעגע היא מאוד שמחה הילד שמע ושאל גם אותי הוא אוהב? עניתי לו שגם אותו הוא אוהב ושההודעה נשלחה לאחותו כי זה יום הולדתה הילדה מאוד התרגשה ובקשה לדבר אתו בטלפון אמרתי לה שהוא כרגע בעבודה אני לא יודעת אני לא אתן לה להתקשר מפחנתי שהוא יצור קשר ואז אני יפעל כמו שהדרכת אותי דפנה

יש בעיה נוספת שאני רוצה להגיע למצב שהילדים יהיו אצלו ואני יוכל נסעוע קצט או לנוח כמו שצריך לא יתכן שהוא לא ינסה לא ילמד כיצד להתמודד איתם ואחרי לילה אחד בלי שנה עם ילדתו יכעס כל כך על שלא ישן אני לא ישנה עם הילדה הזו לילה כבר 4 שנים אז מה

בני חרד מאד מחתולים.בכל פעם שרואה חתול ברחוב צועק ו"נס" במהרה. מעולם לא היה לו תקל עם חתולים לא נשרט עי חתול או בעח אחרץ מה ניתן לעשות בכדי להפחית את פחדיו?

שלום רב, רבים מאיתנו סובלים מפחדים ברמה זו או אחרת. חלק מן הפוחדים מצליחים לתפקד היטב למרות הפחד, או להתגבר עליו בכוחות עצמם, וחלק - מובס מן הפחד עד כדי שיתוק והפרעה ממשית לתפקוד. את מתארת סוג של תגובה פובית לחתולים, אך לא ברור האם החרדה הזו יוצרת מעגלי הימנעות. כלומר - האם בנך חושש לצאת מן הבית? האם אינו מסוגל ללכת ברחוב לבדו? האם הוא נוקט אמצעי זהירות מיוחדים כדי שחתולים לא יחדרו הביתה? האם הוא מגיב בעוצמה גם כשהחתול רחוק ממנו? האם הוא מגיב בפחד גם לקול יללות חתול? האם הוא נמנע מללכת לחברים או לקרובי משפחה שבביתם יש סיכוי לפגוש חתול? אם התשובה לרוב השאלות הללו חיובית, וזה נמשך כבר זמן רב, כדאי לקבל עזרה מקצועית. אם המצב אינו כה חמור, הייתי מציעה לנסות ולהתעלם מההתנהגות המוקצנת שתיארת, ולהימנע מלתגמל אותה בתשומת לב מיוחדת. במקביל, אפשר ליזום פעילויות שעשויות לידד אותו עם חתולים, תחילה מרחוק דרך ספרים או סרטים, ובהמשך, דרך מפגשים יזומים ואפילו אימוץ גור. בברכת אל-פחד ליאת נ.ב - ממליצה מאד על "סיפורי חתולים" של ג'יימס הריוט, שמיועד לילדים גדולים יותר ולמבוגרים, אבל הולך יופי בהקראה גם לילדים חכמים ואוהבי הומור בני תשע. ספר מקסים אחר הוא "מעשה בלולי ה..." של דבורה עומר, המיועד בדיוק לגיל שלו, ומספר על קשר מיוחד ויוצא דופן בין ילד לחיית מחמד שלצערי איני יכולה לחשוף כאן מהי.. גם ספר זה הולך נהדר בהקראה בקול, בהמשכים.

שלום רב, הבן שלי בן שנתיים ושלושה חודשים, הוא התחיל ללכת לגן בספטמבר, עד אז הוא היה שנה ושלושה חודשים איתי בבית ולאחר כן, עם סבא וסבתא (לסירוגין) ששמרו עילו בבקרים, הכניסה לגן היתה מאד מאד קשה, בכי קורע, עד היום, הוא בוכה בבקרים ולא נותן ל ללכת, היום לפחות אני יודעת שהוא נרגע אחרי מס' דקות, הבעיה היא שהגננת פנתה אלי ואמרה לי שהוא בוכה מזרים שנכנסים לגן, כמו למשל משהו שבא לתקן את הדלת או את השער, או מורים, היא אמרה לי שמדובר בבכי הסטרי ומבוהל שמצריך התיעעצות עם פסכולוג, מעבר לזה הוא לא משתף פעולה בגן, הוא יושב בצד ומתבונן מהצד על הכל, חשוב לי לציין שבבית הוא לא מתנהג ככה, הוא הרבה יותר משוחרר, משתולל, מדבר, בבית הוא לא מראה שום סימנים של משהו חריג, רק בגן, האם יש לך השארה ממה התנהגות כזו יכולה לנבוע, האם משהו שאני ובעלי אולי עושים לא נכון? אני אשמח מאד לשמוע חוות דעת תודה רבה ויום טוב, שרון

שלום שרון, יש ילדים המפגינים חרדת-זרים גם עד גיל שלוש שנים ויותר, ואין בכך כדי להעיד בהכרח על משהו לא נכון בהתנהגותם של ההורים. כמובן שהחרדה מתעצמת בסביבה הנתפסת בעיני הילד כלא מספיק בטוחה. היכולת להסתגל בצורה טובה למצבים חדשים ולבטוח באנשים נמצאה קשורה לחוויית ההתקשרות הראשונית עם הדמויות המשמעותיות בחייו של התינוק. יש גורמים שונים ומגוונים העלולים להשפיע על חווית ההתקשרות הראשונית, בהם המזג הבסיסי של התינוק, רמות החרדה של האם, מצבו הבריאותי של התינוק, אשפוזים אם היו, פרידות ממושכות, ועוד ועוד. אל תחששי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שישמע ממך את כל הרקע ההתפתחותי, ויחשוב יחד איתך כיצד נכון יהיה לעזור לו בבית ובגן. בהצלחה ליאת

תודה רבה, זה בהחלט מרגיע לשמוע, ואני אכן אתייעץ עם פסיכולוג כמו שכתבת על מנת לתת את התמונה והרקע הכללי. תודה רבה ויום טוב, שרון

שלום. לא מזמן קראתי ספר של דר' א.ג'. סולטר "What to do when babies AND children cry". הספר מציע גישה שלא שמעתי עליה לפני כן, ואני אישית מאד התחברתי לכתוב מניסיוני לא עם ילדים, אלא עם עצמי. מדובר בגישה שאומרת שבכי וצעקות הם בעצם דרך להוציא מתחים ותסכולים שונים, גם אצל ילדים רכים. ושכשילדים ותינוקות בוכים כמובן אסור להניח להם לעשות זאת לבד, אבל מצד שני לא צריך לנסות להרגיע בכל דרך, כולל הנקה, נענוע, מתן צעצועים וכו'. זאת כמובן אחרי ששללנו בעיה פיזית, כאב, רעב, קור, חום וכו'. הגישה אומרת להפחית כמה שאפשר את גורמי המתח והתסכול (כמובן שאת זה גם ככה ידענו), ומצד שני כשהילד בוכה, להחזיק אותו קרוב אלינו, רצוי על הידיים, ולתת לו להוציא את הבכי, כאשר האם תומכת בילד, מקשיבה לו, מסתכלת עליו, מלטפת, ואומרת דברים כמו "אני אוהבת אותך, זה בסדר, אתה יכול לבכות..." אני אמא לבת חצי שנה, ולפני יומיים ניסיתי את הדבר. הילדה התעוררה באמצע שנת צהריים בבכי, היא לא הייתה רעבה ולא הייתה בעיה פיזית אחרת. במקום לנענע אותה בחזרה לישון, כמו שאני עושה בדרך כלל, ישבתי איתה, הסתכלתי עליה ונתתי לה לבכות. הבכי התחזק ונמשך כשעה. (היתרון הגדול של הגישה הזאת היא שינוי ההסתכלות של ההורה על הבכי!! במקום להרגיש חסרת אונים, אשמה וכד', ההורה מתחיל להתיחס לבכי בהבנה). אחרי שבכתה היא נרגעה, וכבר יומיים היא כמו מלאך, אף פעם לא הייתה כזאת רגועה וחייכנית. כמובן יש פה ושם שינויי מצבי רוח, אבל בגדול לדעתי הגישה מוכיחה את עצמה. רציתי לשמוע האם שמעת על גישה זו, מה את חושבת עליה, האם היית ממליצה עליה להורים? תודה רבה

שלום אנה, לא שמעתי על הגישה הספציפית שאת מתארת, אך היא בהחלט עולה בקנה אחד עם רעיונות מקובלים ומוכרים של תיקוף והכלה. ככלל, אני נוטה לסמוך על אמהות ועל האינטואיציות שלהן, וממליצה מאד להימנע מלהיות "חסיד" של גישה זו או אחרת. כל עצה (כולל אלה הניתנות כאן)מוטב להעביר דרך המסננת ההכרחית של השכל הישר והלב, ולאמץ אותה במידה של גמישות, זהירות והתאמה לנפשות הפועלות. אני שמחה לשמוע שבתך חזרה להיות רגועה ו'מלאכית', ומודה לך על ההמלצה. בברכה ליאת

היא זקוקה לעזרה ולא מוכנה ללכת לטיפול, היא סובלת מקשיי הסתגלות חברתיים, היא לא מוכנה להיפתח, בגלל הקשיים היא לא רוצה ללכת ללימודים, היא לא מוכנה ללמוד, יש לה דימוי עצמי מאוד נמוך למרות שהיא ילדה חכמה ויפה, הצלחנו לנטוע בה תקווה לעבור לבית ספר אחר, והיתה בה התלהבות, אבל בגלל מכלול הדברים שהזכרנו היא לא התקבלה. מה צריך לעשות, ואיך ומביאים אותה לידי כך שהיא תסכים ללכת לטיפול ????

שלום אורית, למרבה הצער, אי אפשר (למעט מקרים יוצאי דופן ובחסות החוק) לכפות על אדם טיפול נפשי, וגם אם כן, ספק אם היה נעזר בטיפול כפוי. עם זאת, נטייתם של מתבגרים למרוד להתנגד להוריהם עשויה להוביל אותם להפגנות כוח שלא תמיד משקפות את עמדותיהם האמיתיות. מה שאני מנסה לומר כאן, זה שלא בטוח שבתך לא רוצה להיעזר, ויתכן שהתנגדותה תיחלש בתנאים מסוימים. תוכלי לנסות לאתר את הדמויות המקורבות אליה, ולהשתמש בהן כסוכן-מסייע. לפעמים חברה טובה או קרובת משפחה יכולות להשפיע ולשכנע 'בנעימים' במקום בו ההורים נכשלים. אפשר להציג את הטיפול הפסיכולוגי כסוג של מותרות שאתם מוכנים לתת לה, ולהתחייב לא להתערב בו מעבר למה שהיא עצמה תאשר. זה המקום להדגיש עוד דבר חשוב: לעיתים, מתוך חוסר אונים, עייפות והצטברות של כעסים, נוטים הורים ובני משפחה להציג את מי שנזקק לטיפול פסיכולוגי כבעייתי (במקרה הטוב) או כחולה, פסיכי או משוגע (במקרה הרע מאד). לצערי, אני נתקלת בתופעה הזו לעיתים קרובות מדי. במקרה כזה, יהיה קשה מאד לגייס שיתוף פעולה או נכונות להתמסר לטיפול. אני בטוחה שלא זה המקרה אצלכם, אך מנצלת את ההזדמנות להאיר את הנקודה החשובה הזו, למען קוראים אחרים. במיוחד כשמדובר במתבגרים, חשוב להתייחס אל הטיפול כאל הזדמנות או צ'ופר, ולא כאל ניסיון 'לתקן' אותם. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 4 היא במזגרות של גנים מגיל שנה כל שנה כשהייתה בגן היא התחברה לילדים עם בעיות דוגמה: שנה שעברה היא הייתה בגן ששילב ילדים עם צרכים מיוחדים והיתה שם ילדה גדולה מבתי בערך ב שנה וחצי שלקחה את בתי תחת חסותה היא הגדולה ש"דואגת " לבתי וממש לוקחת אותה ביד לכל מקום כמו איזו בובת סמרטוטים שלה סוף סוף נגמרה השנה הכנסתי אותה לגן שבאופן כללי היתי מרוצה רק ש הילדה מופסדת לכן היא היית ה הכי גדולה בגן והייתה חוזרת הביתה עם התנהגות ממש תינוקית לכן העברתי אותה בתחילת חודש זה לגן של הבוגרים אך שם יש ילדה ששוב אותו המצב היא גוררת את בתי אחריה מאחר שהיא ילדה מנודה בחברה ואין לה חברות אז היא לקחה את בתי שתהיה חברתה הבת שלי היא ילדה מאוד סגורה ועושה מה שעומרים לה עם רוצה או לא אין לי בעיה עם זה שהיא תתחבר עם ילדים שונים כי הרי כולם הם הילדים של האלהים והיום זה ילד של אחר מחר זה הילד שלי אבל לצערי הילדה מעמצת סגנון התנהגות של הילדות הללו דוגמה: הילדה מהגן המיוחד היתה קצרת ראיה והעיניים שלה כל הזמן זזות אז אני קולטת את בתי מזיזה את העינים כמוה או רואה על דברים ממש מקרוב והילדה בגן החדש כל הזמן כעוסה וכך היתה גם בתי היום כיצד עלי לנהוג? אמרתי לבתי תשחקי איתה אך גם עם ילדות נוספות אז היא אמרה לגננת אני לא משחקת איתה כי אמא שלי לא מרשה

שלום דפנה, ילדים צעירים נוטים לבחור את חבריהם בהתאם לצרכיהם הנוכחיים, ולעיתים קרובות בחירות אלה מטרידות את ההורים. כמו שאת רואה בעצמך, היכולת שלנו להשפיע על ההעדפות החברתיות של הילדים הללו מוגבלת למדי, וכל מה שנותר לנו הוא להשתדל לבחור עבורם גנים טובים שיבטיחו סביבה חינוכית וחברתית הולמת. את מציינת שבתך ילדה סגורה ש"עושה מה שאומרים לה", ויתכן שזו הדרך שלה כרגע לזכות באהדת הילדים ובחברתם. תוכלי להסב את תשומת לבה של הגננת לכך, ולבקש ממנה לסייע בחיזוק הביטחון העצמי והחברתי שלה. נדמה לי שהניסיון לאסור עליה להתרועע עם הילדה האחרת עלול לפגוע בשתיהן, שלפחות כרגע, נהנות זו מזו ומרוויחות מהקשר. בהצלחה ליאת

בנינו בן 5 וחצי ולאחרונה לאחר שראינו הצגה שעוסקת בילדה חולמנית שמדמיינת דברים, הוא העיד ששגם לו יש גמדים שמופיעים לו מידי פעם ואומרים לו כל מיני דברים. הוא טוען שזה מציק לו ורוצה ללכת לרופא. הוא אמר שהוא מתבייש בזה וחושש שיצחקו עליו לנו זה נראה משהוטבעי וגם אמרנו לו שאין לו ממה להתבייש ושזה טבעי שכילד יש לו דמיונות אלו. כיצד עלינו להתמודד מולו ומה לומר לו? והאם זה אכן טבעי או משהו שעלינו לבדוק לעומק? ההורים

שלום ד' ילדים בני חמש וחצי, ואפילו גדולים יותר, עדיין מתקשים להבחין בגבול שבין מציאות לדמיון. מסיבה זו ממש אין טעם לנסות ולשכנע ילדים "שאין נמר מתחת למיטה" או "שאין גמדים" או "שסופרמן יש רק באגדות". במציאות שלהם נוכחותן של דמויות דמיוניות היא כמעט עובדה קיימת. לכן, לא הייתי מחמיצה את ההזדמנות להתוודע קצת יותר מקרוב אל אותן דמויות המטרידות אותו, לנצל את נוכחותן כדי ללמוד משהו על הילד ועל הדברים שמעסיקים או מציקים לו בימים אלה. כך,למשל,תוכלי לשאול אותו מה אומרים לו הגמדים, מה הוא מרגיש כשזה קורה, ומה אפשר לעשות עם זה לפי דעתו. תוכלי להוסיף ולומר שאת סומכת עליו שיצליח להתמודד עם זה בהצלחה, ונמצאת שם כדי לעזור במידת הצורך. תוכלי למצוא שפע ספרותי על המדפים שיוכל לעזור לך ולו לנרמל את התופעה. בהצלחה ליאת

בתי בת 10 תמיד היתה ילדה לחוצה ודאגנית מהרגיל עם נטיה לחרדתיות. כחודשיים היא בטיפול משפחתי פסיכולוגי שמטרתו שיפור ההתמודדות. לאחרונה היא סובלת מכאבי ראש חזקים שנשללו מבחינה פיזית בכל דרך אפשרית ע"י רופא ילדים. נשארו שתי השערות: או מגרנות או פסיכוסומטי. בנוסף היא קשה לה לישון והיא מתעוררת אחרי 6 שעות שינה ולא יכולה לחזור לישון, כל לילה מבלי לישון ביום. נראה לי שכאבי הראש הם חלק מחוסר שינה. היית ממליצה במקרה כזה לפנות לעזרת כדורים או להמתין בסבלנות להמשך הטיפול הפסיכולוגי ולהשפעתו? תודה על תשובתך

שלום שלי, מאחר ואתם בטיפול פסיכולוגי, ויופי שכך, סביר שתהיה הפחתה הדרגתית בעוצמות הלחץ. עם זאת, טיפול פסיכולוגי הוא תהליך שאורך זמן, והסימפטומים אינם נעלמים בבת אחת. לכן, גם אם לא נמצא עדיין הסבר וודאי לכאב ולהפרעה בשינה, וגם אם מקורם יותר בנפש ופחות בגוף, כדאי לנסות ולסייע בהפחתת המצוקה. נדמה לי שעל השאלה "איך לעשות זאת", נכון יהיה להתייעץ עם הגורמים המטפלים המכירים את התמונה הרחבה. טיפול תרופתי הוא אופציה, ויש גם אפשרויות נוספות מתחום הרפואה המשלימה. על כך יש להתייעץ עם רופא הילדים או גורם רפואי אחר, שיוכל להביא בחשבון את כל ההשלכות. בברכה ליאת

שלום . אבקש עזרה ויעוץ . יש לנו ילד בן 12 שאשתי מאוד מפנקת ביחס אלי , רכה מאוד וסלחנית מאוד אליו , לא שמה גבולות ואם כן לא מקפידה לממש ולעמוד עליהם , גם אני אוהב את הילד אבל מעמיד יותר גבולות ביחס לאשתי . בזמן האחרון שמתי לב שאשתי דורשת ממנו לעשות משהו זה נאמר מספר רב של פעמים ולבסוף זה לא נעשה לדוגמא היא קורא לו בין 4-5 פעמים לאכול והוא לא מתייחס ולפעמים הוא עונה לה בחוצפה והיא לא מתייחסת ומעלמת מהמצב . כששאלתי אותה למה היא לא מגיבה לכך היא טענה שלה זה לא מפריע לקרוא לו הרבה פעמים ולא מפריע לה שהוא עונה לה כפי שהוא עונה וגם אם הוא לא עושה את בקשתה לא תמיד זה לא מפריע לה . לדעתי היא שוגא בגישתה כי היא מחנכת אותו בצורה לא נכונה ללא גבולות כי כך הילד גדל ומתחנך . האם גישתה נכונה ואם לא כיצד אני משכנע אותה לשנות את דרכה ולעמוד על שלה למען החינוך של בנינו . תודה

שלום נאור, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שילדים זקוקים בכל גיל לנוכחות הורית סמכותית כדי שיוכלו לגדול בביטחון ובשלווה. לעיתים קרובות, לא קיימת הסכמה מלאה בין ההורים לגבי דרך חינוך הילדים. פערים אלה יכולים - כשלעצמם - להוות בעיה, שכן ההורים כ"כ עסוקים במאבק סביב השאלה "מי צודק" עד כדי יצירת ואקום או חלל המותיר את הילד לנפשו, מפסיד מכל הכיוונים. לכן, אני מציעה לך להמשיך לנקוט גישה בריאה ועקבית ביחסך אל הילד. נסה להימנע ממאבקי כוח עם אשתך, ולהוות דוגמא במעשים ולא בתוכחות. למרבה הצער, הניסיון מלמד שקשה - אם לא בלתי אפשרי - לייעץ ולכוון אדם שאינו באמת מעוניין בכך. תוכל, כמובן, לספר לאשתך על קיומו של הפורום שלנו, להזמין אותה לדפדף בו קצת, או אפילו לשאול בעצמה, ואז אשמח להתייחס עניינית לשאלותיה. בברכה ליאת

הצצתי כאן לכמה הודעות בנוגע להתפתחות הילד בגיל הרך, בנוגע לאיתור קשיים כמה שיותר מוקדם והתערבות של אנשי מקצוע ויש לי כמה תובנות לגולשים: כאם לפעוט שבתחילת דרכו (מגיל שנה) סבל מקשיים התפתחותיים ועיכובים אני רוצה לספר לכם בפה מלא שגם לנו כהורים בהתחלה הכל נראה שחור וסופי. פחדנו פחד מוות מכל האבחונים למיניהם והמושגים המקצועיים. לנו ההורים, הפעוט שלנו היה הכי מקסים שבעולם. קשה היה לנו לקבל את האבחנות בדבר קשיים של התינוק המושלם שלנו?!? מה הם מבינים בכלל?? בעזרת לווי פסיכולוגי צמוד של המכון בו טופל בננו קיבלנו עזרה וכלים להרתם לטיפולים למען הילד,. וזה דרש התארגנות ומאמץ לא קטנים ולא פשוטים. בעלי הפסיד ימי עבודה ואני לא יצאתי לעבוד בכלל! אבל ההתערבות נעשתה בזמן. טיפלנו שם למעלה משנתיים אני חושבת. וה תוצאות מדברות בעד עצמן! הילד צמצם את הפערים, נמצא בגן ערייה רגיל לבני ארבע עד חמש. מדבר בשטף רב, גמול שמח, עליז ממש כאילו לא היה כלום!! ועוד הפתעה קטנה- בחופש יום הבחירות הוא היה בבית אז נתתי לו לצבוע עבודה שנתנו בגן. שסיים אמרתי לו שעוד מעט ארד למטה לעזור לו לכתוב את השם שלו מאחורי הציור. חשבתי שהיום יום מצויין להתחיל ללמד אותו איך כותבים את השם שלו. כשירדתי הקטן חייך, ממתיק סוד. הוא החביא את הציור מאחורי גבו. כשהפכתי אותו נדהמתי לגלות שהוא לבד כתב את השם שלו גדול, יפה וברור! בלי טעויות, עם רווחים שווים בין האותיות! וישר פלס. ממש כמו גדול! הוא עשה לי הפתעה! אז אני רוצה לומר לכל ההורים החוששים שבגיל שנה, שנתיים מבחינים בקשיים אצל הילדים- אל תחששו, הטיפולים מביאים שינויים מרחיקי לכת! הקשיים הם זמניים אם מטפלים. בסוף הילד גדל ומתגבר על הקושי ואתם לא תאמינו עד כמה הטיפולים משנים לעתיד! ואל תפחדו מכל האבחונים והמונחים המקצועיים- זה רק עוזר לאנשי המקצוע להתערב ולטפל. בסופו של דבר כל זה נשאר מאחור בתיק המעקב של הילד. וחשוב לי לציין שאם לא מטפלים בזמן הבעיה רק גודלת ומחמירה ואז יותר קשה לטפל בה בגיל מאוחר יותר. אפשר להתחיל כבר מגיל שנה אפילו פחות. תשקיעו, אחרי זה הכל יהיה מאחוריכם....

שלום לאמא לבן ארבע וחצי, הדברים שלך חשובים ומרגשים. אני מודה לך על הנדיבות, ועל המחשבה שגילוי הלב שלך יכול להוות השראה ומקור כוח עבור הורים אחרים. כל הכבוד ויישר כוח ליאת

שלום אני אם לבת שנה ועשרה חודשים ותינוקת בת חמישה חודשים. בימים האחרונים בתי הגדולה מתקשה מאוד ללכת לישון. היא צורחת וצווחת צרחות שלא שמעתי מעולם, היא נותרת קצרת נשימה ולוקח לה שעה וחצי -שעתיים להרדם. היא נרדמת מותשת בתשע וחצי עשר בלילה. לא שינינו דבר בשגרת היומיום וההכנה לשינה: ארוחת ערב, אמבטיה, קלטת, בקבוק ולמיטה. אנחנו לא רוצים לתת לה לבכות עד שתרדם כי לא מאמינים בשיטה הזו. רוצים שהיא תלך לישון בכיף ולא יודעים מה לעשות. נראה שזה נעשה גרוע מיום ליום. אודה מאוד על העזרה!!!

שלום גלי, קצת קשה לי להבין את הסיבה לבכי והצעקות. האם זה חלק ממאבק כוח? האם היא מתנגדת להישאר לבד במיטתה? האם היא בכלל מדברת כבר או אומרת משהו תוך כדי הבכי? האם הייתה חולה לאחרונה? האם משהו השתנה בשגרה שלה בשעות היום? לפני שמפליגים בהנחות פסיכולוגיות חייבים לוודא שלא מדובר במחלה, כאב, או כל דבר אחר שיכול להסביר את הבכי. נסי לכתוב מעט יותר על הנסיבות בהן מתעורר הבכי, וכיצד נהגתם עד כה. אשמח לחשוב איתך שוב, בהינתן מידע נוסף. אנא, כתבי מעט יותר בברכה ליאת

ליאת, תודה על ההתייחסות המהירה. לדעתי אין מדובר בכאב או מחלה. אין שום סימן לכך. תוך כדי הצעקות היא אומרת שהיא לא רוצה לישון, רוצה לישון על אמא, או צועקת אמא אמא. היא צועקת ובוכה למרות שאני איתה בחדר. להשאיר אותה לבד זה בכלל בלתי אפשרי. ניסיתי להשאיר אותה לחמש דקות של בכי, אך אחרי שתי דקות של צרחות נשברתי. אחרי הצרחות והבכי קשה מאוד ולוקח הרבה זמן להרגיע אותה. אחרי כמה "סיבובים" כאלה היא נרדמת מותשת אך גם אני מותשת ומתוסכלת נורא מהמצוקה שלה. היא לא היתה חולה לאחרונה ולא היה שינוי בחיים שלנו (פרט למלחמה שאז היא היתה שלושה שבועות בבית) אולם אחרי המלחמה הכל היה עוד בסדר אז אני פשוט לא יודעת מה עובר עליה. אשמח לרעיונות, רק בבקשה אל תגידי לי להשאיר אותה לצרוח עד שתרדם כי אני לא מסוגלת. שוב תודה גלי

שלום!! אני בת 19 ואני לומדת קורס בנושא מסויים, (הרמה הלימודית נורמלית ) התאים לקבלת הלימודים הוא בגרות מלאה, ואכן יש לי בגרות בממוצע 90 כיום ישנם מבחנים רבים בקורס שאני לומדת , השאלות הם בסגנון אמריקאי, ונורא קשה לי במבחן אני מתבלבלת תמיד בין התשובות. אני לומדת למבחן כמו המבחנים של הבגרויות, אני מבינה את החומר ויודעת. מעולם לא היתה לי בעיה בלימודים, אין לי שום לקויות למידה . נכשלתי בשתי מבחנים, אני מרגישה מיואשת מעצמי ושאני רק נזכרת בזה אני מתחילה לבכות , אני בתקופה האחרונה בדיכאון מעצמי ומרגישה שאני פשוט טיפשה. מה אני צריכה לעשות?!איך פותרים שאלון אמריקאי?! אני אוהבת ללמוד ואני רוצה להצליח!!!! תודה .......

שלום מיכל, פנייתך, הגם שאיני בטוחה שהיא שייכת במובהק לפורום שלנו, נגעה ללבי. המעבר למסגרת לימודים אקדמית או על-תיכונית יכול להיות קשה ואפילו משברי. הדרישות שונות מאלה שהורגלת בתיכון, וכך גם אופי המבחנים ודרגת הקושי. מבחן אמריקאי הוא מבחן קשה ומבלבל, ויש ללמוד להתייחס אליו בכבוד הראוי. אני מציעה לך להשיג את טופסי הבחינה שלך, כך שתוכלי לבחון בקפדנות מה קרה שם, מה היו הטעויות שלך, ומה היו החוליות החלשות מבחינתך. תוכלי, כמבן להיעזר בחברים מהלימודים או בכאלה שכבר לומדים באוניבסיטה ומכירים את הטריקים של הבחינה האמריקאית. זכרי שכישלון או שניים אינם מעידים על טיפשות, ממש כפי שהצלחה אינה מעידה בהכרח על חכמה רבה. אם את מרגישה שאת מובסת בגלל החרדה, תוכלי לפנות לגורם מקצועי שיסייע לך בהפחתת החרדה ובהשגת שליטה טובה יותר עליה גם במצבי בחינה. נדמה לי שמוקדם מדי להתייאש בהצלחה ליאת

האבא ואני נפרדנו מזמן עקב אלימות. אנחנו נפגשים לביקורים של האבא עם הילד בנוכחותי, ואני גרה אצל הורי כיוון שעברתי לעיר אחרת. אביו של הילד איננו מגיע להורי, כיוון שאינם מרשים. אנחנו ניפגשים במקומות ניטראליים, ועושים לילד יום כיף. כשגרתי בסמוך לאבא, הוא נהג לבא אלינו לדירה לביקורים קצרים, אולם עכשיו אגור רחוק מהאבא, והוא יבקש להישאר לישון. האבא כבר אמר שלא נוח לו לנסוע רחוק בלי להישאר לישון בסופי השבוע. יש לו נטיה להגיע בלי להודיע, ויש לו נטיה להישאר כעובדה מוגמרת, ויש לו בעיית שתיה שגורמת לו להיות אלים. אני רוצה לגור עם הילד בניפרד מהורי, אך לא יודעת איך להסביר לילד בן שלוש וחצי לא להגיד לאבא איפה אנחנו גרים, מבלי ליפגוע בילד. סה"כ הילד אוהב ומתגעגע לאבא שלו, ולא יודע איזה בעיות בידיוק יש לו ולנו. לא יועצת התפתחותית ולא עובדת סוציאלית יכולים ליפתור בעיה של מה להגיד לילד, באיזו שפה להשתמש, ואיך למזער את הטראומה, בעיניין הנקודתי הספציפי הזה. זו לא בעיה של "אינני יודעת איך לדבר עם הילד בדר"כ" אלא רק בעיניין הספציפי הזה. הילד מתפתח היטב, הוא שובב כילדים בני גילו ועם זאת ממושמע יחסית, והוא רגיש מאוד. אנו במעקב של יועצת התפתחותית בטיפת חלב לגבי שאלות שעולות אצלי מידי פעם. צו הרחקה לא יעזור כשהאבא שותה. האם יש ספרות עזר בנושא כזה?

שלום רינה, לצערי, איני יכולה להסכים עם הפיתרון שאת מציעה. את מבקשת, בעצם, דרך טובה להפוך את הילד בן השלוש וחצי שנים לשותף סוד שלך כנגד אביו. אני חושבת שבמידה והילד שלך יוכל לעמוד במשימה הזו, הוא עלול לשלם על כך מחיר כבד. כדי להבטיח את שלומך ובטחונך, כמו גם את שלומו ובטחונו של בנך, עליך לדאוג למסד את הסדרי הראייה שלכם, כולל צו הרחקה אם צריך. אני חושבת שהעובדת סוציאלית דוקא יכולה לסייע בכינון הסדרי הראייה וגיוס רשויות החוק. נדמה לי שכל אנשי המקצוע יוכלו להסכים על כך שאין להטיל על ילד קטן כל כך את האחריות להרחקת אביו מהבית. אם אינך רוצה שבעלך ימשיך להגיע לישון אצלכם, דאגי לפעול בנחישות ובאופן בוגר, באמצעים חוקיים וממוסדים, ולהרוויח שקט ושלווה עבור שניכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. רציתי לשאול איך לומד הילד להפנים את דמות האם בעצמו מבלי להזדקק לנוכחותה הפיזית. ומה קורה כאשר תהליך זה אינו מבוצע כראוי והילד הופך למבוגר תלותי שזקוק לנוכחותם הפיזית של קרוביו ואינו מצליח להניח לקשר וללומדו מרחוק. אודה לך על התשובה, כפסיכולוגית של ילדים המכירה את התיאוריות השונות על תהליכים התפתחותיים. זה נורא חשוב לי לדעת.

שלום מ.ח את מכוונת בשאלתך לתיאוריות יחסי-אובייקט שהגו ממשיכיו של פרויד, בניסיון להבין את האופן בו תופס האדם את סביבתו החברתית והבינאישית. כדי לקבל תשובה מספקת ורצינית (החורגת בהיקפיה ממה שאפשר לספק בפורום כמו שלנו) תוכלי להתמקד, למשל, בכתביהם של קליין, וויניקוט או פיירברן. ככלל, במהלך מגעיו עם דמויות המפתח בעולמו, האינטראקציות עמן והתפקידים שהן ממלאות בחייו, יוצר התינוק דימויים (אובייקטים מופנמים) הצבועים בצבעיה של החוויה הסובייקטיבית עמם. תחילה יהיו אובייקטים אלה חלקיים או מפוצלים (רק "טובים" או רק "רעים"), ובהמשך, אם הטיפול בתינוק יהיה טוב דיו, הם יהיו אינטגרטיביים יותר, טובים ורעים גם יחד, מציאותיים יותר. המבוגר התלותי הוא בבחינת "סוף אחד" לנתיבים התפתחותיים אפשריים רבים. הניסיון להבין את האישיות התלותית רק במונחים של אובייקטים מופנמים יהיה חלקי וחסר. כאשר אדם מתקשה להתקיים בחייו הבוגרים כישות אוטונומית בעלת זהות אינטגרטיבית, הוא עלול לחוות קושי עצום וסבל רב. טיפול פסיכולוגי ממושך עשוי לסייע בהיותו מספק חוויה מיטיבה ומתקנת לחוויות עבר, ומבסס תשתית בינאישית מאוזנת יותר. בברכה ליאת

שלום רב! בתי אמורה לעלות בשנה הבאה לכיתה א ואני מתלבטת האם לשלוח אותה לבית ספר הנמצא קרוב לביתנו אך רמת הלימוד בו אינה גבוה או האם כדאי לי לשלוח אותה לבית ספר המרוחק כ-חצי שעה[בהליכה ]מביתנו אולם הוא בית ספר איכותי.כיום בתי לומדת בגן ליד הבית ספר המרוחק ,.הווה אומר שאם ארשום אותה לבית ספר זה היא תלמד עם חבריה מהגן. אבל דבר זה יוצר בעיה של תלות הן מבחינת הגעה לבית ספר{עניין זה פחות מפריע לי ואוכל להסתדר}והן מבחינת המפגש עם חברים אחה"צ בתי היא ילדה חכמה ובעלת פוטנציאל גבוה כמו כן היא גם ילדה חברותית. ברצוני לציין שבעוד כשנתיים בני גם עולה לכיתה אומן הסתם ארשום גם אותו לבית הספר בו בתי תלמד.אודה לך אם תוכלי לייעץ לי ולהנחות אותי מה כדאי לעשות כיוון שעליה ללמוד במשך 8 שנים וחשוב לי שהילדה תהיה מאושרת אולם גם שתקבל בסיס והשכלה ראויה בתחילת דרכה.אודה על תשובתך.

שלום ורד, השאלה שלך אינה "פסיכולוגית" במהותה, והיא חלק מהדילמות וההכרעות שאנו נדרשים להן כהורים. אם הדברים היו פשוטים, והייתה תשובה אחת נכונה, הרי לא הייתה כאן דילמה :-)) אוכל לשתף אותך ב'אני מאמין' האישי שלי, ולומר שתלמיד טוב ונבון יכול לפרוח בכל בי"ס. לפעמים קיימים פיתויים (העשרה ייחודית, אוכלוסיית תלמידים הומוגנית ונבחרת, סביבה ירוקה ופסטורלית, שיטות הוראה חדשניות, פילוסופייה חינוכית, וכיוב') הגורמים לנו להרחיק מהבית עד כדי טרחה ממשית או פגיעה באיכות החיים. ולפעמים מסתדרים ומתארגנים סביב הסיטואציה הפחות נוחה, כי זה חשוב ועקרוני. ההמלצה הכי טובה שאני מצליחה לחשוב עליה כרגע היא להקשיב לאינטואיציות האמהיות שלך ולקולו של הלב. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב ! בתי בת השלוש וחצי סובלת מעצירות כבר למעלה משנה , שללנו כל בעיה רפואית כלשהי , תהליך הגמילה מחיתול נעשה ביוזמתה וללא שום לחץ מצידנו, ואכן היא גמולה מחיתול גם בלילה (מבחינת פיפי). הבעיה היא שבקקי היא סובלת מעצירות קשה וכבר שהיא מחליטה לעשות , כבר שאיננה יכולה להתאפק , היא עושה רק בחיתול, בבית בתנאים שנוחים לה , אם לא היא תתאפק . יש לציין כי היא מטופלת בפלגלקס והקיבה שלה רכה . על כן לדעתי הבעיה כיום היא פסיכולוגית היא פשוט בוחרת להתאפק, וכאשר היא מוכרחה לעשות זה מלווה בבכי מצידה ובהתאמצות כבירה . אנו לא לוחצים עליה ועוזבים אותה לנפשה להתמודד עם העניין, אך קשה לנו לראות אותה סובלת . מה גם שאנו רוצים להיפטר מהחיתול . מה עושים ? מה הטיפול הנדרש ? בתודה אמא מודאגת !

שלום מיטל, בתך רק בת שלוש וחצי, וסובלת כבר למעלה משנה מעצירות. מסיבה זו, נראה כי מדובר בתהליך גמילה שלא הושלם או כזה שהותיר בעיות. בהנחה שנשללו כל הגורמים הפיזיולוגיים, אפשר להציע באמת כיווני מחשבה פסיכולוגיים. עצירות ממושכת אצל ילדים קטנים יכולה להיות קשורה למאבקי כוח עם ההורה, לפעמים על רקע תהליך הגמילה בו מתבקש הילד להתאים עצמו באופן שרירותי לכללים חדשים. לעיתים, שוב כחלק מתהליך הגמילה, מתקבל אצל הילד רושם שהיציאות שלו הן משהו מגעיל/דוחה/מלוכלך בעיני הוריו, מה שעלול ליצור בלבול ורגשות מעורבים סביב ההשתחררות, וניסיון להתאפק בכל הכוח. גם היסטוריה של יציאות קשות יכולה לעורר חרדה מהתנסות חוזרת, בעיקר אם היו פציעות ממשיות בפי הטבעת. כרגע, אני ממליצה להמשיך ולאפשר לה לעשות את צרכיה איפה שנוח לה, מבלי לעשות מזה עניין גדול. היא עדיין מאד קטנה, ויתכן שקיים בה הצורך ב"טיפול פיזי" ממשי, דווקא על רקע המשאלה שלכם שתהיה גדולה ובוגרת. סבלנות! :-) ליאת

שלום, הילד שלי הוא ילד קשה מאוד. הוא עושה טרור בבית. אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מתחיל בסצינות קשות של זעם ובכי שלהן מתלווה צרור של קללות, אותי ואת אביו. יש לומר שלא פעם אני ואביו רבים בגללו. כמו כן, הוא מציק לאחיו הקטן ממנו בשנה ומשפיל אותו. בקיצור ילד קשה ובלתי מסופק. הוא מקבל הרבה מאוד ואם אנחנו קונים משהו לאחיו, מתחילה ממנו סצינה קשה של תלונות וטרוניות. אביו לא פעם מרים עליו יד. ככה הוא כנראה רגיל להתמודד ופשוט הילד הזה עם הקללות החריפות והזלזול, מוציא אותנו מהדעת. אני שואלת מה אני אמורה לעשות עכשיו. איך אנחנו כהורים יכולים לתקן את המצב הזה. יש לציין שבבית הספר ההתנהגות שלו טובה מאוד והציונים שלו מעולים. אנא עזרי לנו ואודה לך אם בשלב זה לא תמליצי לנו לפנות לגורמים חיצוניים אלא תכתבי מספר מילים איך בביתנו פנימה נוכל לתקן את המצב. מודה לך על המענה, רינת

שלום רינת, הפער בין התנהגותו של בנך בבית, לבין התנהגותו בביה"ס מעידה שלא מדובר ב"ילד קשה" כפי שכינית אותו, אלא בקושי שלכם להתנהל מולו בצורה סמכותית ואסרטיבית. מתבגרים (בעיקר בתקופת ההתבגרות התיכונה) יכולים להוות אתגר קשה, בעיקר במשפחות בהן הגבולות היו רופפים עוד קודם לכן. את מתארת התקפי זעם או קנאה, הכוללים קללות והשפלות, ומציינת שאת ובעלך רבים בגללו לא פעם, מה שיכול לרמוז על היעדר הסכמה ביניכם או על היעדר אסטרטגיית התמודדות אחידה ועקבית. הרמת יד על ילד, מעבר לזה שהיא אסורה עפ"י חוק, היא שיטת חינוך פסולה, מכמה טעמים. ראשית, היא יוצרת מרמור ומשקעים של עוינות אצל הילד. שנית, יש בתוקפנות ההורית משהו המעיד על חוסר אונים וחוסר שליטה, מה שעלול להתפרש כחולשה ולהוביל להתייחסות לא מכבדת מצד הילד. בנוסף, התוקפנות ההורית יוצרת תהליך של הסלמה בבית, מאחר והיא מעוררת הרבה אשמה אצל ההורה, שמצידו מנסה לפצות על התפרצותו האלימה בוויתורים והתרופפות של הגבולות, כשהילד מנצל זאת בתובענות גוברת עד ההתפרצות הבאה, וחוזר חלילה. כדי לא להגיע למצבי הקיצון הללו, מוטב להיות קצת פחות 'טובים' וסלחניים כלפי התנהגותו של הילד, ולא לאפשר לו להיות "טרוריסט" כהגדרתך. אני רוצה להזכיר לך ידיד חשוב העומד לרשותכם כהורים, והוא הארנק שלכם. מתבגרים צעירים המגלים את הנאות העולם, לומדים להעריך עד מהרה את התמיכה הפיננסית המוענקת להם. וכך, אם אתם מתקשים להציב גבולות והילד שלכם מקלל אתכם או מזלזל בכם, תוכלו לגייס את הארנק כסנקציה לגיטימית, הקשורה קשר הדוק להתנהגותו. תוכלו לומר, למשל, שאינכם מרשים לו לדבר אליכם כך בשום פנים ואופן, ושאינכם נוהגים רוחב-לב ורוחב-כיס במי שאינו מכבד אתכם. תוכלו להוסיף ולומר שתשמחו להעניק לו יחס וצ'ופרים בשבוע הבא, אם יפגין התנהגות מכבדת כלפיכם. אני מניחה שתהיה מחאה נמרצת, וגם כאן, אין לי אלא לחזור על הכלל הידוע ש"אין הצגה אם אין קהל". במידה והוא צועק או בוכה, תוכלי לומר בשקט שאת מבינה שהוא עצוב ומאוכזב, אך את בוחרת להיות נחמדה ולכבד אותו רק כל עוד הוא נוהג בך באופן דומה. אמרי גם שתשמחי לתת לו הזדמנות נוספת בשבוע הבא. אם את נרתעת מפנייה לעזרה מבחוץ, אולי תמצאי עניין בספריו של חיים עומר העוסקים בשיקום הסמכות ההורית, או בכל ספר הדרכה אחר המכון להורים למתבגרים - וכאלה יש בשפע על המדפים. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה על המענה המהיר. אני רוצה לשתף אותך שמה שאת מציעה לנו לא יהיה בגדר משימה קלה. כי כפי שאת ידעת היטב להצביע, הילד לא היה עם גבולות עוד מקודם וקשה מאוד לבנות כך גבולות ולעמוד בפני ההתפרצויות הקשות שלו והבכי שלו ואין ספור מצבים אחרים. אני חושבת שזה קשור לאיזשהו חוסר יציבות בעצמי שלו שהוא צריך גירויים מבחוץ ע"י זה שיהיו לו עוד דברים ועוד חוגים ועוד ועוד ושניתן רק לו, או שאולי לרצון שלו בתשומת לב שיתכן שלא קיבל במלואה. ואת מצידך אומרת להתעלם-כיצד זה יושב בקנה אחד? אגב, אני לא באמת חושבת שעניין הארנק יעבוד, כי זה יגרור שוב התנהגות מסלימה מצידו. מודה לך שוב על המענה הרציני.

האם מותר לפסיכולוג באמצע טיפול להעלם ולא להגיב?

שלום אורגל, זהו פורום שעניינו פסיכולוגיה של הילד והמתבגר, ולא הייתי רוצה לגלוש לדיונים סביב טיפול פסיכולוגי בכלל. ובכל זאת, אומר שבשעה הטיפולית המטפל אינו אמור לעזוב את החדר או לא להגיב למטופל שלו, יהא זה מבוגר או ילד. בזמן פגישה, המחוייבות של המטפל ללקוח שלו חייבת להיות מלאה, ואיתה הקשב, תשומת הלב וההתעניינות. בברכה ליאת

בני, אוטוטו בן 4, הוא בן בכור, נכד ראשון (מהצד שלי), ומינקות קיבל המון תשומת לב מכל המשפחה. מגיל 4 חודשים הוא היה במשפחתון ואח"כ גנים ותמיד היו סביבו ילדים וחברה. הוא ילד חכם מאוד, בעל שפת דיבור עשירה לגילו, כבר מגיל צעיר. כבר הרבה זמן שאני שמה לב לכך שהוא חברותי רק כשיש לו אינטרס לכך (כלפי דודים שלו שמשוגעים אחריו, כלפי חברים טובים שלו מהגן או מהצהרון, כלפי סבא וסבתא שהוא אוהב או כאשר הוא משוחד (בממתקים)). אם אנחנו הולכים לארוע משפחתי הוא לא מתייחס לאנשים אחרים אפילו כשפונים אליו (נימוס בסיסי) והוא גם לא אומר שלום או להתראות, אפילו לא לסבא שלי (שהוא מבוגר מאוד וכביכול "לא מעניין")- אלא אם כן אני מעירה לו ומזכירה לו שיתייחס ואז לפעמים זה עוזר. בני גם אינו מעוניין ללכת לימי הולדת של ילדים אחרים בביתם, ועושה לי סצנות בכניסה. אני מדברת איתו על זה הרבה, על כללי נימוס, על הכיף, אני מסבירה לו על נורמות חברתיות (בשפה שלו) וגם ניסיתי לדבר על כך שאם לא ילך לימי הולדת גם ילדים אחרים לא יבואו ליום ההולדת שלו. אבל לרוב זה לא עוזר והוא פשוט לא חברותי. לפני 9 חודשים נולדה לו אחות, אבל נראה לי שזה התחיל עוד קודם. מה אני יכולה לעשות על מנת לפתח אצלו מיומנויות חברתיות?

שלום שרה, ילדים בני ארבע חפים עדיין מגינונים של דרך ארץ, ולא ממש מודאגים מהפרות של כללי נימוס, שלהם או של אחרים. אחד מתפקידינו כהורים וסוכני חיברות הוא להנחיל לילדים את הנורמות המקובלות בחברה ובתרבות בה הם גדלים. ההתנהגות שאת מתארת, יותר משהיא משקפת אינטרסנטיות או חוסר כבוד בסיסי, מייצגת את ההשקפה הילדית האגוצנטרית והנורמטיבית, לפיה העולם - במידה זו או אחרת - סובב סביב צרכיו ורצונותיו שלו. בהדרגה, עולה יכולתם של הילדים "לחוש" גם את האחר, לאמץ את נקודת מבטו, ולחוש אמפתיה כלפי צרכיו ורגשותיו. לא ברור מה קורה לו במסיבות יום הולדת ומהו בדיוק הדבר שמרתיע אותו שם. בכל מקרה, זה ממש מיותר להגיע ל"סצינות", ולפחות לטעמי, מוטב להניח לזה עד שירגיש שבא לו. חשוב לזכור שלבני אדם שונים צרכים חברתיים שונים, ומינונים שונים. לעיתים, הורים שבעצמם אינם "חיות חברתיות", מצפים או מאחלים לילדיהם חיי חברה מרתקים יותר. וקורה גם שהורים עם המון חברים מייעדים סגנון חיים דומה לילדיהם. בעיני, יש להניח לילד לברור את חבריו עפ"י ההעדפות והקצב שלו. כרגע, לפחות ככל העולה מן התיאור שלך, לא מדובר בילד חסר כישורים חברתיים, אלא בהתנהגות שאינה תואמת במהודק לציפיות ממנו. כדי להיות בטוחה, תוכלי להתייעץ עם הגננת, ולברר האם היא רואה אותו באור דומה לשלך. אם היא סבורה, כמוך, שיש לו בעיה בזירה החברתית, אפשר יהיה לחשוב על התערבות מסייעת. בברכה ליאת

שלום ליאת בני בן ה-12.5 מפחד מהחושך, מפחד לישון לבד בחדרו, ומפחד להשאר לבד בבית, לפני מספר חודשים עברנו דירה, גם בדירה הקודמת היו בעיות כאלו אבל הן החריפו עם מעבר הדירה, הוא מפחד לישון בחדרו ודורש לישון עם אחותו (שכמובן לא מסכימה), לרוב הוא נרדם במיטה שלנו ואח"כ מעבירים אותו למיטתו. לאחרונה הבאנו הביתה כלב קטן , איפשרנו לו שהכלב ישן לידו בלילה זה עבד מספר ימים ועכשיו שוב מסרב. ניסינו את דרכי הנועם, ואח"כ גם באסרטיביות אבל הילד סובל... נא עזרי לי שלי

שלום שלי, ילד בגיל שתים עשרה וחצי הפוחד לישון במיטתו סובל, ככל הנראה מחרדה הדורשת התייחסות מקצועית (ולא רק הדרכה הורית מרחוק). דווקא בשל העובדה שאת מדגישה את סבלו של הילד, אני סבורה שלא אוכל לסייע מכאן, ועליכם להתייעץ עם פסיכולוג קליני בהקדם ולעזור לו (ולכם) להתמודד עם החרדה ביעילות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני עובדת כאן בארץ מזה כ-שלוש וחצי שנים ושני בני אינם איתי במשך כל אותה תקופה למעט ביקור אחד שלי בבית שהיה בקייץ האחרון. הבעייה שלי היא בקשר לבני הצעיר בן ה-15. לציין שהוא בדרך כלל ילד מופנם וסגור, אך היו לו מספר חברים בכפר מגוריו. מזה כ-5 חודשים, מאז שהוא עבר ללמוד בקולג' בעיר גדולה, מחוץ למקום מגורינו, הוא לא התחבר לאף ילד. הוא גר בבית חברתי שמספרת לי שמרגע חזרתו מהלימודים הוא מסתגר בחדרו ומשחק במחשב. נראה שלא מעניין אותו כלום מלבד מה שקשור למשחקי מחשב. הוא מסרב לצאת לטיול או סתם לצאת מחוץ לבית. כשהיא שואלת מה שלומו הוא אומר שהכל בסדר גמור. יש לציין שהוא קם כל בוקר ללימודים, אוכל בסדר. אני מאד מוטרדת ממצבו. אני כאן והוא רחוק ממני ואני מרגישה שהוא עצוב. אני מדברת איתו בטלפון יום יום לפי בקשתו והוא אומר לי שטוב לו ככה כמו שהוא. אני מבקשת לדעת מה אפשר לעשות על מנת לגרום לו לצאת מהסגירות בה הוא נמצא. לציין שאין לי אפשרות בתנאי עבודתי לצאת שוב לביקור בבית. אני מודה לך מראש על תשובתך, אולגה.

שלום אולגה, הבן שלך מתמודד עם סיטואציה קשה ביותר, ולא נראה לי שאוכל לייצר מכאן - עם המידע המועט שבידי - מענה ראוי. קשה להעריך ממרחק את מצבו הנפשי, אך לא חייבים להיות פסיכולוגים כדי להבין שהוא נתון בסיטואציה בעייתית, בגיל מאד שברירי מבחינה רגשית, בסביבה שאינה ביתו, והרחק מאמו. אם את חוששת למצבו הנפשי, דאגי למעורבות של איש מקצוע, שיוכל להעריך אם יש מקום לדאגה, וכיצד ניתן לעזור לו בתנאים הקיימים. בברכה ליאת

שלום רב, לביתי ימלאו באפריל הקרוב חמש שנים. אנו, הוריה, גרושים והיא מתעסקת בזה הרבה, שואלת שאלות לעיתים ונראה כי זה מעסיק אותה מן הסתם, על אף שהתגרשנו כשהייתה תנוקת. ביקשו מהגן שנשלח תמונה משפחתית לךכבוד יום המשפחה. לפני כשנה הרגשתי צורך לשלוח תמונה נפרדת שלה עם שני ההורים, כלומר שתי תמונות. מה כדאי?

שלום אור, העיסוק שלה בגירושים שלכם הוא טבעי ומובן, והוא ילבש ויפשוט צורה עוד ועוד לאורך השנים. השאלה שלך מורכבת, ואין לה תשובה נכונה אחת. יש משפחות גרושות, בהן ההורים נשארים חברים טובים, והנוכחות המשותפת שלהם בחיי הילד אינה יוצאת דופן. במקרים אחרים, בהם היחסים בין ההורים מרוחקים, קרירים, או חלילה לוחמניים, תמונה משותפת עלולה לייצר בלבול גדול, ולעודד משאלות לא ריאליות של איחוד (הקיימות בכל מקרה). במצב כזה, עדיף לשדר מסר ברור של "משפחה אחרת", המורכבת משני בתים חמים ואוהבים, ללא צורך להתבייש או להסתיר עובדה זו. ועוד משהו קטן, אפשר לפעמים להזכיר לגננת את הסטטוס המשפחתי המיוחד, לבקש ממנה להיות מעט יצירתית, ולוותר על פרוייקטים העלולים להחריף את תחושת החריגות של הילדים. יום המשפחה בהחלט מציב אתגר אמיתי מהבחינה הזו, אך אין לי ספק שאפשר... בברכה ליאת

לליאת שלום, אני פניתי אליך לפני שבוע קצת יותר לגבי בתי בת ה 5 שלקחה חפצים מהגן..בסוף התברר שחברה שלה הביאה לה"במתנה",בתי הסכימה להחזיר, עבר בשלום. כעת,אני מאד מודאגת,כי אתמול בתי אחרי שחזרה מהגן היתה קצת עצובה,כאשר אנחנו שואלים אותה מה היה בגן?עם מי שיחקה?האם זאת וזאת הגיעו?היא לא תמיד מספרת וגם אם כן צריך לסחוט ממנה..אז כאשר שאלנו,היא לא אמרה משהו מיוחד,אבל היא בכתה כאשר אני יצאתי והיא נשארה עם אחותה הגדולה,שהיא מאד אוהבת אותה. ואז כשאני חזרתי והגיע בעלי,היא בכתה שהיא רוצה לאבא..ולא הסכימה לישון במיטה שלה,יש לה מיטת קומותיים,היא לא הסכימה לישון שם אלא רק במיטה בקומה 1 והיום,הילדה שוב לא הסכימה לישון בשום אופן במיטה שלה,,היא רצתה לישון במיטה שלי,(ראוי לציין שאני ישנה עם אחיה בן שנה ו 7 חודשים ובעלי ישן בנפרד כיון שמפריע לו ההנקה באמצע הלילה). בסוף אחרי דמעות והסברים ארוכים,היא הסכימה לישון בקומה ה1 במיטה,אבל היא היתה מאד לא רגועה,זה היה כמעט ברור שמשהו מאד מפריע לה. כמו כן,בתקופה האחרונה כאשר אנחנו אומרים לה שנכנסים עוד מעט למקלחת,היא ממש לא מרוצה מהרעיון ומתחילה לצעוק ולהגיד שלא עכשיו,אלא יותר מאוחר עוד מעט.אני בד"כ נותנת לה עוד כמה דק' ואז אם היא לא נכנסת אני מכניסה אותך בכח,ולחפוף ראש היא בככל לא מוכנה זה תמיד עם דמעות. אני חושבת שאולי היא מקנאה,כי לפעמים מתנהגת כאילו היא ילדה קטנה,מדברת כמו קטה,רוצה שיקחו אותה לידיים,רוצה בכאילו לינוק,אנחנו מבינים אותה אבל אומרים לה שהיא גדולה ומציינים את הדברים החיובים שהיא מקבלת בתור גדולה.. אשמח לדעת,איך עלינו להגיב נכון לגבי מה שקורה עם השינה והקנאה שלה.. מחכה לתשובתך בקוצר רוח.. ותודה רבה רבה!!!

שלום אולגה, שמחתי לשמוע שעניין הלקיחות מהגן נפתר. יכול מאד להיות שהנסיגה הזמנית בהתנהגותה של בתך קשורה לקנאה באחיה התינוק, ויש להתייחס אליה בהבנה וסלחנות. הרצון שלה 'לנדוד' ממיטתה נראה כמעט הגיוני על רקע הנדידה הגדולה שאת מתארת. פעוט בן שנה ושבעה חודשים יכול בהחלט לישון במיטה משלו (גם אם הוא עדיין יונק). כשהוא ישן איתך, ואבא נמצא במיטה אחרת, אין לנו צידוק מוסרי להתעקש עם ילדתך בת החמש ולומר לה "שכל אחד ישן במיטה שלו". זה פשוט לא מדויק כשמדובר במשפחה שלכם. למה, בעצם, שהיא לא תרצה גם? למה, בעצם, שלא תרצה לינוק, אם ההנקה יכולה לזכות אותה בשינה איתך? לכן, אם אתם מבינים אותה, ודאי זיהיתם שמבחינתה עדיף פי כמה להיות קטנה, וכדי לשנות את סדרי העדיפויות יש לבחון מחדש את סדרי הבית שלכם ולהתאימם לצרכים של כל בני הבית, כולל בעלך שכרגע נמצא ב'גלות' ממיטתו. בהצלחה ליאת

שלום, אני כתבתי לך לפני כמה זמן על הבן שלי בן 5 ילד חכם וטוב שמעריץ את הילדים המשתוללים בגן, אלה שמקללים ולא מקשיבים וכו'. הם נפסים בעיניו כמגניבים. שאלתי היא כך - עכשיו הוא עולה לגן חובה ועלי לבחור שני ילדים שיעלו איתו. שאלתי אותו מי היה רוצה והוא אמר את שני הילדים שאני אישית לא מתה עליהם או על הוריהם. מצד אחד אני רוצה שהוא יהיה עם ילדים שהוא רוצה, מצד שני אני חוששת מהשפעה רעה שלהם עליו או שהוא ידבק בהם ולא יכיר ילדים חדשים. מצד שני יש לי בעיה מצפונית לרשוםילדים שאני רוצה שהוא אולי לא מתחבר אליהם בכלל. אוף

שלום שירה, את יודעת, בכל קבוצת ילדים לעולם יהיו אלה היותר שובבים או היותר מתקשים או היותר מעצבנים.זאת הסיבה לכך שמה שנראה לנו כבחירה מאד גורלית בשלב מסוים, עשוי להתברר כצעד חסר כל חשיבות. ילדים יכולים להפגין בחירות חברתיות הנראות בעינינו מוזרות או לא מתאימות, אך כנראה שיש מידה של היגיון ואפילו צורך מאחורי הבחירות הללו. האהדה שהוא רוכש לילדים הללו, שאינך מחבבת, יכולה לשקף מצב אקטואלי ספציפי, ולא בטוח שזו בחירה לנצח.. עד ספטמבר הבא יש עוד כ"כ הרבה זמן, וההעדפות שלו יכולות להשתנות עוד המון פעמים. לכן, אם את מרגישה שאת חייבת לבחור, תוכלי לחשוב על ילדים שהיית רוצה שיעלו איתו בעתיד גם לכיתה א', ולהיות סביבה חברתית חיובית עבורו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, רציתי להתייעץ איתך בנושא עדין. יש לי בגיל 5. בזמן האחרון הוא החל להתעסק סביב נושא הבולבול שלו. לא ראיתי אותו מאונן או משהו כזה, אבל היד הרבה בתוך המכנסיים. או בחלק של הטוסיק או בחלק של הבולבול.ויותר מזה - לפעמים הוא משתובב ועושה שטויות ליד אנשים ואז הוא יכול להוציא את הבולבול ולצחוק. בגן עשו להם את ההצגה "החברים של יעל" ואת כל הנושא הזה הוא יודע היטב. אבל עדיין זה כאילו מצחיק אותו להראות את הבולבול וכו'. אני מעירה לו הרבה שזה הגוף הפרטי שלו ואסור לאף אחד לראות את הגוף הפרטי שלו. לגבי זה שהיד במכנסיים כל הזמן - אם הוא היה מאונן הבנתי שצריך להגיד שזה בסדר ושיעשה זאת בפרטיות אבל מה צריך להגיד אם הוא רואה טלויזיה וסתם נהנה להחזיק את הבולבול. מה צריך להגיד שלא יעשה לו בעיות פסיכולוגיות בקשר לבולבול? תודה

שלום שירה, את עצמך מציינת שבנך מכיר היטב את כל "מערך ההסברה" בנושא צנעת גופו. מסיבה זו בדיוק, כל דיבור נוסף בנושא מיותר לחלוטין. הילד שלך נבון דיו כדי להבחין שבכל פעם שהוא מוריד את מכנסיו ע"י אנשים, יש התרגשות מיוחדת סביבו, את יוצאת מכליך - כועסת נורא, מתביישת או נבוכה - ואחרי הכל, הוא זוכה להרצאה פרטית ביחידות עם אמא... הצעתי היא להתעלם (באומץ!) מכל התנהגות לא רצויה שלו. תוכלי לבקש גם מהמבוגרים סביבך לא להגיב ולהתעלם התעלמות מוחלטת ממופע החשפנות. אחרי הכל, מוטב להיות נבוכה פעמיים שלוש, מאשר פעם אחר פעם לאורך זמן. זכרי את הכלל הידוע - "אין הצגה אם אין קהל!". גם בעניין היד במכנסיים מול הטלוויזיה - אנחנו מדינה חופשית, ובבית מותר. אני נוטה להאמין שכשזה יפסיק להיות עניין גדול בעינייך, גם זה יחלוף. בשמחות ליאת

תודה רבה על תשובתך נראה לי שאת צודקת ותשובתך מתאימה גם להרבה התנהגויות אחרות אשקר אם אגיד שיהיה לי קל ליישם זאת אבל אנסה בתקווה שיפסק ומהר

שלום ליאת, ילדתי בת 13. ביסודי היתה תלמידה טובה, שקטה ושקדנית. המעבר לחטיבה שינה אותה מהקצה אל הקצה. כל שבוע מתקשרים מבית הספר בגלל הפרעת משמעת כזאת או אחרת והשבוע תפסתי אותה בחדרה עם חברים מעשנים גראס מכלי עישון. היא חוזרת מאוחר הביתה בסופי שבוע ולעיתים בימי חול. יש לומר שאביה נמצא הרבה בחו"ל ואני אשת קריירה מאוד עסוקה. האמת שהתעייפתי ממנה ואין בינינו קשר רגשי טוב. האם יש לייחס לכך משמעות שהיא מעבר למרד של גיל ההתבגרות? האם העיסוק בסמים אמור להדאיג אותי יתר על המידה? גם אני התנסיתי בחוויות סמים כשהייתי נערה.

שלום מיכל, בתך נמצאת בתחילתה של תקופה סוערת, הכרוכה בחיפוש זהות, גיבוש תפיסות בוגרות ביחס לעצמה וביחס לעולם, והגדרה מחודשת של יחסי הגומלין בזירה החברתית והבינאישית. בגיל זה, כמו בכל גיל בעצם, ילדים ומתבגרים זקוקים לנוכחות הורית עקבית, יציבה וסמכותית. בהיעדר נוכחות כזו, יש סכנה שהילד יפנה לתחליפים, שיספקו לו תחושת ביטחון, שייכות ודרך. במקרים מסוימים, מי שדווקא נמצא שם, הם קבוצת בני הגיל, שיכולים לשמור מפני התדרדרות, או - במקרים הפחות רצויים - לשאוב ילד טוב לתוך מציאות חדשה, הרסנית ומסוכנת. העיסוק בסמים מדאיג תמיד, שכן הוא בעל פוטנציאל הרסני ומזיק מכל בחינה. את מוזמנת לגלוש לאתרים של אל-סם או של האגודה למלחמה בסמים, ולמצוא שם הרבה מאד מידע על נזקי הסמים (גם הסמים הקלים). העובדה שאת יצאת מזה בשלום ובנית חיים מהוגנים אינה מבטיחה עתיד דומה עבור ילדתך. אני מציעה לך לפנות ולהיעזר בגורמים מקצועיים, שיכוונו אותך ויסייעו לך לחזור ולהיות עבור בתך דמות סמכותית ונוכחת, מבלי לוותר. בברכה ליאת

שלום רב, בשיחה עם הגננת לגבי בני בן ה-4 וחצי נאמר לי כי הוא ילד מאוד נבון,פיקח,מאוד סקרן, מאוד דומיננטי מבחינה חברתית, אהוד על הילדים ומאוד מפותח מבחינה שכלית, הרבה מעבר לגילו. גם ברמת שיחה, מדבר במילים גבוהות בעל כושר ביטוי גבוהה.עם כל זאת, הגננת ביקשה להפנות תשומת ליבנו כי יש לו "קוצים בטוסיק" לדוגמא, במפגש בבוקר, כשכולם ישובים, הוא אמנם יושב אבל חייב להזיז את הידיים שלו (היא תארה לי שמזוית העין היא רואה אותו מרצד) וכאשר היא מעירה לו אז הוא מפסיק ולטענתה הוא חייב להתעסק במשהו או להזיז את הידיים, אז הוא מתחיל לחטט באף, לא לשם החיטוט אלא לשם הפעלת האצבעות. זה דבר שמאוד הפתיע אותי היות ולא נתקלתי בזה בבית, אז הגננת אמרה שאני לא שמה לב או שהוא עושה משהו אחר כמו לצפות בטלויזיה, לשחק ואז הוא "עסוק" אז הוא לא צריך לחפש את החיטוט באף. היא הוסיפה, שגם בעת עשיית עבודה או משחק, הוא לא מסוגל לשבת בשקט, הוא יושב על ברכיו ולא על הטוסיק וכל הזמן זז. מאידך, בבית, הוא מאוד שובב אבל כאשר אנו קוראים סיפור ביחד הוא מקשיב ולא זז כל כך וגם בעת עשיית חוברת עבודה הוא יושב ועושה ולא זז יותר מהרגיל. הגננת הצהירה כי היא לא מאבחנת והיא לא יכולה להצביע על בעיית קשב וריכוז כי הוא כן מרוכז ותמיד עונה תשובות לעניין אבל היא טוענת שיש כאן משהו רק היא לא יודעת איך לקטלג את זה. האם יש צורך באבחון, האם עושים אבחונים בגיל כזה או רק בגן חובה ולקראת כיתה א'? האם החיטוט באף נובע מבעיית של קשב או שמה יש כאן בעיה של היפר..השאלה איך אפשר לבדוק את זה והאם יש טעם לבדוק בגיל כזה. יצאתי מהפגישה איתה מאוד מודאגת. אשמח לתשובתך המהירה (מצטערת על האורך). שני

שלום שני, הפרעת קשב וריכוז יכולה להופיע עם או בלי תנועתיות יתר (היפר-אקטיביות). עם זאת, היפראקטיביות כשלעצמה לא חייבת להפריע מאד למיומנויות הקשב והריכוז. דהיינו, יש ילדים שהם יותר תנועתיים, זזים הרבה, לפעמים דווקא כשהם צריכים להתרכז, אך אינם מגלים גרעונות כלשהם בתפקוד האקדמי שלהם. אם הילד שלך זז הרבה, אך תוך כדי כך מסוגל להיות קשוב ומרוכז, הוא לא יוגדר כבעל הפרעת קשב וריכוז. יש, אגב, ילדים שכן מאובחנים, ולמרות זאת הם נהנים ממיומנויות מפצות המאפשרות להם לתפקד מצויין. ההחלטה אם לאבחן או לא תלויה כמובן בכם, ובשאלת המחיר (עד כמה האקטיביות שלו מעכבת את התפתחותו בתחומי התפקוד השונים). ועוד משהו, ילד תנועתי-יתר יכול להיות מעמסה ויזואלית על המורה או הגננת. הן עשויות להרגיש שהתזוזה שלו פוגעת ביכולת שלהן להתרכז או להישאר רגועות, ונוטות להעיר לו גם כשלא הפריע. לכן, לפעמים אפשר להציע לגננת או למורה להושיב ילד כזה מעט רחוק יותר, כדי שלא יסיח את דעתה או 'יחטוף' הערות וכעסים על לא עוול בכפו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום בשנה הבאה בתי עוברת לגן טרום טרום חובה. יש לי אפשרות שהיא תעבור עם חברה שלה לגן חדש שאני לא מכירה את הגננת, או לרשום אותה לגן ובו גננת וסייעת מצויינות שאני מכירה אותן באופן אישי אך לא מכירה אף ילד. מה עדיף?? בתי ילדה בוגרת וחכמה והיא תהיה בין הגדולים בגן. תודה.

שלום גילי, אין לשאלתך תשובה "נכונה" אחת. צוות חינוכי טוב הוא שיקול רב משמעות, ואם את בוטחת בצוות שאת מכירה - הרווחת! שיקול חברתי רלוונטי גם הוא, אם כי - לדעתי - הורים נותנים לו משקל-יתר לפעמים. ילד בריא יוצר חברויות מהר מאד, וברוב המקרים בדידותו בגן חדש נמשכת לא יותר ממספר שעות או ימים. זה מחיר לא גבוה, אם מביאים בחשבון שמולו יש רווח של גן טוב עם צוות מקצועי מאד. כמובן שאם לבתך יש קשיים חברתיים (לדעתי בגיל הזה עוד קשה 'להרוויח' אבחנה כזאת), השיקול החברתי יכול לקבל קדימות. בברכה ליאת

תודה רבה. זו גם הייתה תחושת הבטן שלי. מדובר בילדה חברותית שהולכת לחברות אחה"צ ונשארת שם בלעדי. רק הייתי צריכה חיזוק...