טרומה רפואית

שלום בני ב 5 ו 9חודשים, עבר לפני שנתיים וחצי (בגיל 3 ו3 חודשים) ניתוח מוח לאחר שגילו לו ציסטה במוח והיה כמובן צורך לנתח. כל הפרוצדורה לפני ואחרי הניתוח כללה MRI בהרדמה לפני הניתוח, בדיקות כלליות לפני הניתוח (בדיקות עינים, בדיקות דם וכו'), הרדמה לפני הניתוח, הניתוח עצמו ואישפוז של 5 ימים בבי"ח. כ 3 חודשים אחרי הניתוח עבר עוד MRI בהרדמה. כל זה בנוסף למעקב נוירולוגי ועוד מעקבים שונים. בנוסף עבר כ 3 חודשים לפני ניתוח המוח, ניתוח לכריתת אשך (קרה במפתיע). בני לא משתף פעולה, ככלל ועם רופאים בפרט, בלשון המעטה. כל הבדיקות נעשות תוך התנגדות רבה ובכוח שאני והרופאים נאלצים להפעיל. כשמדובר ברופאים, אין עם מי לדבר. הילד נאטם ונכנס לקרב השרדות. (אני יכול להבין אותו). ביום שלישי האחרון עברנו MRI נוסף בהרדמה.זה היה הטראומטי ביותר, גם עבורי. הוזמנו לתשע בבוקר. הילד בצום מהערב שלפני. עד 9 הכל היחה בסדר, עד שהוא הבין במה מדובר לאחר שקיבל "מתנה" חוברת צביעה שמסבירה מה הוא הולך לעבור. בשלב זה הוא נכנס לסטרס, ניסה לברוח, החל לבעוט בדברים וכו'. כל המתח נבנה בשעה וחצי הבאות כיוון שהיה איחור בתור, והיה לו זמן להכנס למתח גדול מאוד. כל נסיון מצידנו לרכך את המצב נתקל בהתנגדות גדולה. כשהגיע התור להיכנס, הוא התנגד ואני נאלצתי לתפוס אותו בכוח, תוך שהוא בועט בי ושורט אותי וכו'. כל נסיונות הרופאים להרגיעו עלו בתוהו ונאלצנו לשים לו את מסיכת ההרדמה בכוח. תוך שהוא צורח וצועק. ראיתי את הפחד הענק מתוך עיניו, אך נאלצתי לעזור לרופאים.אלו היו 40 שניות של נצח. לאחר שהתעורר ובמשך כל היום נראה היה ממש בדיכאון ובכל פעם שניסינו לדבר איתו על מה שעבר, הוא שם יד על הפה, כאילו להוריד את המסיכה. הימים הבאים עברו בסדר, אך בשני הלילות האחרונים, הוא מתעורר כ חצי שעה לאחר שנרדם, פוקח את עיניו, אך נראה שהוא חולם. הוא אומר לי "אבא די אבא לא" ודוחף אותי ושם יד על הפה, ממש כמו שהיה בזמן הסיטואציה הרפואית. אשמח לעצתכם לשיקום או מיזעור הטראומה. תודה דרור

שלום דרור, ראשית, אני שמחה לשמוע שהחלק הקשה מאחוריכם, ומקווה שמבחינה בריאותית יישארו רק ביקורות ומעקבים. הפנייה שלך עוררה בי הרבה מאד מחשבות על תפקידנו, כהורים, מול מצבי משבר אמיתיים, בהם הילד שלנו נאלץ להתמודד עם כאב ואימה אמיתיים, מן הסוג שלא נעלם כשמדליקים את האור או עושים "פו?". במצבים כאלה, מטבע הדברים, גם אנחנו נחבטים ומוכים, והאתגר הופך מורכב וטעון רגשות. אני שייכת לאסכולה המצדדת באמירת אמת לילד, גם כשהאמת קשה לעיכול. בעיני, ילדים - כמו המבוגרים - מצליחים להתמודד טוב יותר מול אויב ידוע, כאשר מציידים אותם במידע ובכלים המתאימים למשימה. חוברת הכנה לבדיקת MRI היא דבר נפלא, אך היא יכולה לשרת כמשככת חרדה רק כל עוד היא ניתנת בזמן, דהיינו ממרחק נכון, כאשר יש זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתכונן אליהם, לשאול את השאלות ולקבל את התשובות. יש מעט מאד פרוצדורות רפואיות "חירומיות" שלא מאפשרות עבודת הכנה טובה, ובמקרים בהם זה לא התאפשר, יש טעם רב בעיבוד בדיעבד. נדמה לי שכאן אנחנו נמצאים כרגע. הילד שלכם חווה מספר אירועים בהם המרחב האישי שלו נחדר בברוטליות, ואתם (בחוויה ה'פרימיטיבית'-ילדית שלו) לא הצלחתם לשמור עליו ו"להצילו". אני חושבת שדווקא עכשיו, כשהסערה מאחור, אפשר לנסות לתת לו את מה שכ"כ מגיע לו, ואני מתכוונת לתשובות והסברים על מה שעבר ועל מה שעברתם אתם. ברגע שהחוויה הקשה שעבר תמוקם בעזרתכם בתוך קונטקסט ברור, הוא יוכל לשוב ולהרגיש בטוח בהקשרים האחרים של חייו. מעבר לכך, אפשר לעודד דיבור על החוויה, החייאה של הסיטואציה המפחידה באמצעות משחק/ציור/העלאת זכרונות/הומור, וכיוב'. יש כיום מבחר די גדול של ספרים ומשחקים שתכליתם לסייע בעיבוד טראומה רפואית. תתפלא לשמוע עד כמה הם יכולים לסייע גם להורים :-)). אני ממליצה מאד גם על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", שנותן פרספקטיבה בריאה והמלצות להתמודדות עם מצבים של מחלה ומשבר. במידה ואתם חשים שקשה לכם לעמוד במשימה לבדכם, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני של ילדים (רצוי מישהו עם ניסיון בתחום ההתמודדות הרפואית)ולקבל הדרכה ועידוד. מאחלת לכולכם הרבה שמחה ובריאות ליאת

ליאת שלום תודה על התגובה אני גם מצדד באמירת האמת. השאלה מתי ואיך. אכן יש סיכוי שאם החוברת היתה ניתנת לנו שבוע לפני הצילום, זה כבר היה סיפור אחר. אך היא ניתנה לו שעה וחצי לפני הפרוצדורה, כשהוא כבר ב 14 שעות צום וזה יצר סיטואציה קשה ביותר. הוא קיבל מאיתנו את כל התשובות וההסברים על מה ולמה, בלי שום טיוח, אך בשפה פשוטה. בכל פעם שהעליתי את הנושא מאז הבדיקה הוא ביקש שלא נדבר על זה כי הוא רוצה לשכוח מזה, אבל מצד שני הרגשתי בין המילים שהוא רוצה לעבד את זה. שוב תודה רק בריאות דרור