ילד בן חמש

לבני עוד מעט ימלאו חמש שנים. לאחרונה התנהגותו מדאיגה ומורטת עצבים. בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו , הוא נעלב, מסובב לנו את הגב ומתחבא באיזה פינה ולא מוכן לספר מדוע. רק אחרי תחנונים וחיבוקים מצידי הוא מסכים לחזור. הבעיה היא שאנו יוצאים לבלות בקניון או במקום הומה אדם זה ממש לא סימפטי שהוא בורח ככה ממש "התקף לב" מעכיר את כל האוירת הכיף לכולם. אני צריכה לרדוף אחריו ולהתחנן וגם אבא לא ממש עושה עליו רושם. מה גם שזה מסוכן להעלם ככה ואני בתחושת פחד. הדברים שהוא מסוגל להעלב מהם ממש שוליים כגון- אחיו בטעות דחף אותו או שעברנו ליד משהו שהוא רוצה לראות ובטעות פספסנו אז הוא נעלב. במקום להסביר לנו מה קרה הוא פתאום בורח. בבוקר צריכים להתכונן לגן ואז זה נעשה ממש גרוע. כל מה שלא מוצא חן בעיניו הוא חומק מידיי לפינה בבית ומתחבא ואז זה מאריך את זמן היציאה מן הבית לגן. וכמובן מאיים באיחור גם על הילד הגדול. בקיצור נעשה לחוץ לכולם בבית ובעיקר לי-שאני אחראית עליו ולא מצליחה להשתלט על העניינים. קשה לי, עולים בי רגשות של כעס כלפיו ואני מתאפקת ממש על הקצה שלא להתפרץ אם זה בבית, אם זה בחוץ ממש מתח! היום נכשלתי בגדול- היינו ממש על הקצה, באיחור בגלל ששוב משהו לא מצא חן בעיניו והוא ברח. לא הייתה לי ברירה אז הרמתי אותו למעלה בידיים כתינוק ולא זזתי ממנו עד שציחצח שיניים ושטף פנים ממש תפסתי אותו בכוח שיעשה את זה שנזוז כבר! והוא כמובן עשה את הדברים בכוח לא כי הוא רצה אלא כי אני הכרחתי אותו. ואח"כ עלו בי רגשות קשים איזה מן אמא אני שמכריחה, לחוצה ומתעצבנת כולה לצחצח שיניים אולי הייתי צריכה לוותר על זה ולהתנהל על מי מנוחות ולוותר על העימות. אשמח לעצה.

שלום רב, אם תדפדפי קצת בפורום שלנו, תוכלי לראות שאת לא לבד. ילדים קטנים מפתחים אסטרטגיות מגוונות ויצירתיות כדי לצאת כשידם על העליונה במאבק הכוחות בבית. גם הילד הנבון שלך מצא דרך נפלאה להפעיל אותך (ובעצם את המשפחה כולה) בכל פעם שיש התנגשות של רצונות או מצב תסכול אחר. כך, למעשה, הוא זוכה בעמדת כוח, מתיש אותך, גורם לך לרוץ אחריו מוטרפת מדאגה, ומחבל בהתנהלות הלחוצה של הבוקר. והנה, דווקא כשפעלת נכון, ולא הסכמת לשתף פעולה עם ה'תרגיל', את מלאת אשמה וחרטה. היכולת להיות הורה סמכותי ויעיל תלויה במידה רבה ביכולת להיות תקיף (אך לא תוקפני), ענייני ועקבי מול ניסיונות חוזרים של הילד לבחון את הגבולות. ולכן, אם הילד ברח לכם בקניון (זה באמת מפחיד נורא), יש למצוא אותו במהירות האפשרית, ואז - בפנים מאד רגועות - לקחת אותו לאוטו ומשם הביתה. גם אם תפסידו את הבילוי בקניון, תרוויחו מחדש את מעמדכם כהורים סמכותיים. בפעם הבאה שתרצו לצאת לבילוי, תוכלו לאפשר לו לבחור, האם להתחייב להתנהגות משתפת פעולה, או להישאר בבית עם בייביסיטר. אם יבחר להצטרף אליכם ויפר את הבטחתו, חזרי איתו שוב הביתה מיד, ללא שום הסברים. באופן דומה, אפשר לנהוג גם בבוקר, כשממהרים. אם אינו מוכן בזמן, תוכלי לצאת עם הבן הגדול כדי שלא יאחר, ולהשאיר את הקטן עם אבא או שכנה (אפילו כתרגיל חד פעמי). גם כאן, יש חשיבות רבה לפעולה ולא למילים. אם את מרגישה שלא תצליחי לבד, תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לחזק אותך ולחסוך לך הרבה תחושות אשמה. זה המקום להדגיש שוב שילדים הגדלים בבית שיש בו "מותר" ו"אסור" הם ילדים בריאים ומאושרים בדר"כ, שיודעים להתמודד בצורה טובה עם תסכול ואכזבה, ועם דרישות העולם החברתי והבינאישי. לעומת זאת, ילד שגדל ללא גבולות, או עם גבולות רופפים ולא עקבים, לא תמיד מצליח לפתח דרכי התמודדות יעילות, ועלול להגיב בחרדה, בתוקפנות או בחוסר אונים מול תביעות המציאות. אני רוצה לחזק ולעודד אותך להמשיך ולפעול בנחישות מול ההתשה, ובו בזמן לחזק ולשבח כל התנהגות חיובית של שיתוף פעולה בוגר. הצלחה ליאת