פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי ילדה נבונה בת 10 אשר מוח וידע לא חסר לה אבל היא החלה להפסיק להקשיב בכיתה ובבית כל שיחה איתה מגיע לויקוח והכי נורא שהיא לא מקשיבה בבית הספר והיא לא מעבירה לי חומר כתובנ שהמורה שולחת לי היא קיבלה עקב ההתנהגות שלה ריתוק מבית הספר אבל היא לא סיפרה היא פשוט אמרה שהיא סובלת מכאבייי ראש חזקים גילתי זאת לאחר שהמורה התקשרה לברר למה לא הגענו עם הילדה מה עליי לעשות אני עובדת עצות בבקשה תעזרי לי

שלום יסמין, כאשר ילדים מפסיקים להקשיב בכיתה עולה החשד להפרעת קשב וריכוז ממקור אורגני או ממקור רגשי. הדרך לברר זאת היא באמצעות אבחון, אך לפני כן יש טעם להיפגש עם צוות ביה"ס (מורה, יועצת, פסיכולוגית) ולשמוע את הערכותיהם. לפעמים מדובר רק בתקופת משבר זמנית שתחלוף. בכל מקרה, כהורים, עלינו להיות מוכנים להתמודד עם קשיים ומשברים לאורך התפתחותם של הילדים, ולסייע ככל שנדרש. אל תתרגשי יתר על המידה שכך שבתך שיקרה. היא חששה מהכעס שלך, ולכן המציאה את כאבי הראש. כרגע, השתדלי להישאר עניינית, הגיעי לביה"ס, ופעלי בהתאם להמלצות, תוך שאת זוכרת להיות אוהדת ותומכת כלפי הילדה. בברכה ליאת

בתי בת 9, ילדה אמצעית בין אח גדול בן 11 לבין אחות קטנה בת 4. במהלך השנתיים האחרונות גיליתי כי שיקרה לי בכמה הזדמנויות. באחת מן הפעמים התברר כי "לקחה ללא רשות" פריטים מסוימים השייכים לכיתה וכששמתי לב לכך הוסיפה ושיקרה לגבי העניין. באותה הזדמנות ניהלתי איתה שיחה רצינית ביותר, בה הובהרה חומרת עניין הגניבה והשקר. משיחה זו יצאתי בהרגשה שהילדה הבינה והפנימה את החשיבות וההשלכות של מעשיה. לפני כשבוע שמתי לב כי נעלם מארנקי שטר של 100 ש"ח. לאחר שבדקתי עם עצמי והגעתי למסקנה שבוודאות השטר היה בארנק שאלתי את הילדים אם אחד מהם לקח ונעניתי בשלילה. לאחר מכן דיברתי עם כל אחד מהם בנפרד והדגשתי שאני לא כועסת ושאם מישהו מהם לקח כדאי מאוד שיחזיר עכשיו ואין בעיה עם יקרה איזשהו "קסם" והשטר יחזור לארנק בלי שאדע. למרות זאת, ולמרות פעמים נוספות שציינתי את העניין כבדרך אגב, תשובתם לא השתנתה. למרות זאת, בהיותי לא שקטה, החלטתי בערב לבדוק בילקוט של בתי. להפתעתי (או שלא...) מצאתי בילקוט ארנק ובתוכו 2 שטרות של 100 ש"ח. לקחתי את הילקוט בבוקר למחרת בתירוץ כלשהו. בתי מייד נלחצה מסיבה כלשהי שציינה והוציאה מתוכו את הארנק. כששאלתי מה יש בתוכו התעקשה שאין שם כלום ושלא אפתח כי זה משהו פרטי שלה. בסופו של דבר הודתה שיש בתוכו שטר אחד של 100 ש"ח שלקחה מארנקי. כשפתחנו וראינו שיש בתוכו 2 שטרות, המשיכה להתעקש שאיננה יודעת/זוכרת מהיכן השטר השני. הבהרתי לה בשקט שאני כועסת ובעיקר מאוכזבת ושבעלי ואני ננהל איתה שיחה בעניין ונראה איך מתקדמים. ברור לי שיכול להיות וזה רק קצה הקרחון ולאור האופן בו שיקרה בלי להניד עפעף ואפילו עוררה אצלי רגשות אשם על כך שאינני מאמינה לה, סביר להניח ששיקרה בהזדמנויות שונות אחרות. איך אנו מתמודדים עם שני נושאים אלו - הגניבה והשקר? מה צריכה להיות ההתנהלות שלנו מול הילדה לטיפול נקודתי בעניינים אלו וגם לטווח ארוך? חשוב לי לציין כי ילדינו מקבלים מאיתנו את רוב מה שהם מבקשים ואיננו מונעים מהם דבר באופן גורף. אם איננו מאפשרים להם דבר מסוים, זה מלווה בהסבר. אשמח לספק פרטים נוספים הדרושים לך על מנת לספק תשובה מקיפה ומפורטת לעניין. תודה מראש, דפנה

שלום דפנה, ראשית, אקדים ואומר שגניבות ושקרים מן הסוג שאת מתארת כאן אינם עניין כה נדיר, ומשפחות רבות מתנסות בהם, כך או אחרת. ברוב המקרים, לא מדובר במעשה שמקורו במחסור חומרי כלשהו, אלא במשאלה תמימה, וחוסר בשלות (נורמלי לגמרי) של תפיסת המוסר. ילדים הם יצורים דחפיים, המונעים פעמים רבות ע"י המשאלה המיידית שלהם, המתקשה להתחשב במגבלות המציאות. ילדים מבינים כבר מגיל צעיר את חשיבותו של כסף, ומכירים בכוחו לספק להם הטבות מיידיות. למרות זאת, ההבדל בין שקל אחד למאה שקלים לא תמיד ברור עד הסוף, ומבחינתם אם אף אחד לא הרגיש זה לא באמת אסון. אני מניחה שלבתך הייתה איזו מטרה שלשמה נחסכו השטרות, והאירוע האחרון מדגיש את הצורך בשיחה על משמעות הכסף, הדרכים הלגיטימיות להשיגו, והמאמץ הכרוך בהן. תוכלו להבהיר לה שלא לוקחים כסף ללא רשות (היא יודעת זאת כבר, ולכן הסתירה את העובדה שהכסף בידיה, אך אצל ילדים צעירים ההפנמה של עקרונות המוסר היא הדרגתית, ותפיסת המותר והאסור אינה מהודקת). הרבה ילדים מצייתים לכללי "עשה ואל תעשה" רק כל עוד הם מאמינים שיש מי שמשגיח עליהם. אם הם מאמינים שלא ייתפסו, הם בהחלט עלולים לחטוא בלקיחה ללא רשות, ואין בכך כדי לנבא עבריינות בעתיד. לאור האמור כאן, אני מציעה להירגע, לחזור ולהדגיש בפניה שאינכם מרשים לה לקחת כסף ללא רשות, ואולי להנהיג דמי כיס קבועים, שיהוו הזדמנות ללמוד משהו על ערך הכסף ועקרונות החיסכון. באופן דומה, גם נושא השקרים נוטה להבהיל הורים יותר מהדרוש. כולנו משקרים פה ושם כדי לא להסתבך בצרות, ואנו נוטים להחמיר עם ילדינו הקטנים, ולראות בהם עבריינים כל אימת שלא דיברו אמת. ילדים משקרים כל הזמן, ממש כמונו, והסיכוי שיאמרו אמת גדל ככל שהתקשורת בבית פתוחה וחיובית יותר. כרגע, הייתי מסתפקת בהסברים ובהסכמים המבוססים דווקא על אמון ויצירת תחושת אחריות אצלה. אם אתם משדרים לה אכזבה עמוקה או בוז למעשיה, היא עלולה להרגיש ייאוש ותחושת "אין לי מה להפסיד". אני מציעה "להוריד לה שליש" על התנהגות טובה, ולחזור לסדר היום. מדובר בילדה בת תשע שבוודאי היו לה תכניות שכדאי לברר אותן, ולהנחות אותה לדרכים המקובלות להגשימן. לבסוף, אסייג ואזכיר את אותם מקרים בהם הגניבות חוזרות ונשנות, ומעידות על מצוקה רגשית בה יש לטפל. להערכתי לא זה המקרה כאן, ולכן מגיעה צפירת הארגעה שלי. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן ה-3 (עוד חודש...) לאחרונה שינה את התנהגותו. התווספו למשפחתנו תאומות לפני כ-7 חודשים אולם השינוי חל ממש לאחרונה. הילד משינה רצופה בלילה החל לקום כל כמה דקות. הוא מלא פחדים, צורח ורוצה רק אותי (אמא) ולוקח לו זמן לצאת מהחלום. אנו לא יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מבקש שאני הרים אותו כל הזמן, מפחד ללכת לחדר שלו לבד. אנחנו מבלים איתו המון זמן איכות ומאוד חמים אליו. איך מתמודדים? כדאי לקחת אותו איתנו למיטה (למרות שהוא גם במיטה שלנו מתעורר ובודק שאני שם)? להתעקש שיהיה גם עם אביו? להרים אותו בידיים כשמבקש? נשמח לכל תובנה בעניין.

שלום דניאלה, לא בטוח שהשינוי בהתנהגותו קשורה ללידת התאומות, הגם שתופעות של קנאה יכולות להתעורר גם חודשים לאחר הלידה. התיאור שלך מתאים יותר לפחדים האופיניים לגיל שלוש, המועצמים בשל התפתחות הדמיון המואצת בגיל זה. על מדפי הספרים יש שפע של ספרות ילדים בנושא פחדי הלילה של הילדים, ואני ממליצה מאד להשתמש בהם בשעות היום, כדי לסייע לו לעבד את חוויות הלילה. כשהוא בוכה מתוך חלום, השתדלו להעיר אותו ולהחזירו למציאות, ואז להרגיעו בנוכחותכם המנחמת, מבלי להביאו למיטתכם. נסו להישאר רגועים ככל האפשר, ולא לפתח אינטראקציות ליליות נעימות שיוציאו אותו מהשינה לגמרי ויהפכו את הלילה מוקד לפעילות משפחתית. אני יודעת כמה קשה לדבוק בדרך חינוכית באמצע הלילה, כשכל מה שאנחנו רוצים זה לחזור לישון הכי מהר שאפשר. אך בפועל, התעקשות והשקעה של מס' לילות מבלי לוותר, מביאה לתוצאות טובות ולרגיעה. שולחת לך עידוד וכוח, וברכת ליל מנוחה בסוף בסוף זה עובר... :-) ליאת

ליאת שלום! בני בן ה4 חודש כבר למעלה מחודש כאשר אני מנסה לתת לו צעצוע כלשהו ליד שלו הוא מכניס אותו לפה מסתכל עליו במשך בדיוק דקה ואחרי דקה הוא ממש מתעצבן נושך אותו ובוכה בכי היסטרי שכולו נהיה כחול!!! אציין כי זה כל מה שהוא מכניס לפה ואינני יודעת מה לעשות האם לא לתת לו לשחק עם צעצועים ??? האם זה יעבור לו? בברכה שירן....

שלום שירן, תינוקות רכים חווים את העולם דרך הפה, היניקה, המציצה והטעימה, וכמעט כל דבר המגיע להישג ידם יגיע בסופו של דבר גם אל הפה. השתדלי לחפש עבורו צעצועים רכים ו'ידידותיים', שמרקמם אינו קשה מדי, מר, או חד, כדי לא ליצור חוויה חושית בלתי נעימה עבורו. לפעמים מתפתחים בפיו של התינוק פצעים (או פטרת) שעלולים לעורר כאב במצב שתארת, ושווה לבדוק את זה עם רופא הילדים או אחות טיפת חלב. שווה בדיקה, ולו כדי להיות שקטה. בברכה ליאת

אומנם, בני אינו בגיל ההתבגרות אלא בגיל 22 ,אבל הוא לעיתים קרובות כתוצאה מויכוח שולי ולא חשוב נקלע לויכוחים שבהם הוא בשניות מעלה את עוצמת קולו ונראה כבלתי שולט על כעסיו(לא אלימות פיזית)המצבים הללו קורים לעיתים קרובות והוא מרבה להתווכח ולכעוס.אני מחפשת מסגרת שבה ילמד לשלוט על כעסיו כי ברור לי שהוא אינו אוהב את המצבים להם הוא נקלע וכן סביבתו.

שלום דיני, נושא השליטה בכעסים נמצא בדר"כ בתחום התמחותם של פסיכולוגים קוגניטיביים-התנהגותיים, המסייעים ברכישת דפוסי מחשבה ותגובה מסתגלים ויעילים יותר. בגוגל תוכלי למצוא גם מכונים ומרפאות המציעים סדנאות קבוצתיות בנושא. שווה להפעיל חיפוש קצר, או להיכנס לאתר הפסיכולוגים הקוגניטיביים-התנהגותיים. הנה, כאן - http://www.itacbt.co.il/ ולבדוק באלפון המטפלים המפורט שם. בהצלחה ליאת

שלום, אני נאלצת להתמודד עם ילד בן 11 , פיזית קטן יחסית לגילו, שלא מוכן לאכול מגוון רחב מאוד של מזונות. המזונות היחידים שהוא מוכן לנסות הינם מאכלים מטוגנים וג'אנקפוד(ג'אנק הוא אוכל לא יותר מאחת לחודש, וכן מאכלים בשריים כמו המבורגר ועל האש.) הילד עקשן כל כך, לא מוכן להתפשר ומקבל כל עונש אפשרי בעמידות גבוהה. במידה והוא כן אוכל מזונות פשוטים כמו עוף, הוא תמיד לא יסיים את המנה ויהיה מוכן לסיים רק את הפחמימות. בקיצור הבעיה העיקרית היא עם המנה הבשרית. אצלנו בבית אין בעיה כזו אצל אף אחד, כולם אוכלים הכל ולא בררנים כלל. הדבר מאוד מקשה עלי ויוצר אווירה מתוחה ועצבנית דרך קבע סביב ארוחת הצהריים. לדעתי ההתנהגות נובעת מפינוק יתר ולא מסלידה כנה מהאכול ולכן אני ממשיכה להתעקש. יש לציין שאני מתנגדת לכל תחליפי המזון הצמחיים המעובדים למיניהם. מבחינת מגוון המזונות מדובר גם בסוגי קייטרינג שונים וגם בבישול ביתי- כך שלא ניתן לומר שהאוכל הוא הבעיה. הסיטואציה מאוד מתסכלת שנינו עקשנים באותה המידה. לפעמים זה גומר לי יום שלם מרוב עצבים. מה אפשר לעשות?? תודה רבה.

שכחתי לציין שאינני מתירה לו לאכול ממתקים או חטיפים כך שיגיע רעב לארוחה וידע גם שאין תחליף לאחר מכן. בנוסף, גם ניסיונות "לשחד" אותו עולים בתוהו. שוב תודה. 

שלום יפית, כאשר הארוחות הופכות לזירת מאבק או משחקי כבוד, יש סכנה להתפתחותה של הפרעת אכילה. אם תקראי שוב את פנייתך, תוכלי לזהות על נקלה את האבסורד: את ממשיכה להתעקש על אסטרטגיית פעולה בלתי יעילה בעליל, שאינה מקדמת אתכם במאומה, מלבד קלקול היחסים והעובדה ש"זה גומר לך יום שלם מרוב עצבים". הניסיון לכפות על ילד תפריט שאינו לטעמו יכול להיות בעייתי מאד, גם אם את סבורה שמדובר בפינוק או התעקשות מכוונת. אני מבינה את דאגתך הכנה לבריאותו, ולכן ממליצה לך על פנייה לדיאטנית של קופ"ח שלכם, שתוכל להתאים לכם תפריט מאוזן ובריא שיהיה מקובל על שניכם. כיום, ניתן להרכיב תפריט כמעט לכל אדם, כולל לאנשים צמחונים, מבלי שיווצרו גרעונות בריאותיים חמורים. אני סבורה שלהתעקשות שלך על הארוחות שאינן לטעמו יש פוטנציאל לנזק גדול בהרבה, ומיותר. פני ללא דיחוי לעזרתה של מומחית תזונה לילדים, וחסכי לכולכם את עוגמת הנפש. בברכה ליאת

שלום רב, לפני כשלושה שבועות נודע לנו שיש בעיה בגן של ילדי - חיקוי מודל שלילי בגן, ילדי בן 3 מפותח ביותר, בגן טרום טרום מעורב של ילדים בני 4 ולילדים בני שלוש וחיקוי של מודל שלילי, ילדים שמפרים סדר בגן, אלימים וחסרי משמעת וגבולות, יתכן והבעיה אף יותר רצינית של הפרעת קשב וריכוז של אחד מילדים אלו, אך אלה הילדים השולטים והמוערצים ובני בחר להתחבר איתם ברוב היום ויש לו גם כמה חברים מהגן הקודם. ברגע שהגננת שיתפה אותנו בעניין, נכנסנו מיד לפעולה ושיתוף פעולה מלא עם הגננת, ע"י שיחות והסברים וחיוזקים על התנהגות טובה, על החשיבות של להתנהג יפה ולהקשיב לגננת, להתחבר ולקחת דוגמא מילדים שמתנהגים יפה, חיזוקים חיוביים, לוח מדבקות שבסוף כל שבוע, ספרנו 20 מדבקות וקיבל הפתעה קטנה על התנהגות טובה שהבאתי לגן ונתתי לו ליד הגננת. אחה"צ חיברתי אותו עם ילד בוגר מקסים שיקח ממנו דוגמא, ונראה שמאוד הפנים את העניין וחל שיפור משמעותי. העניין מאוד השפיע וחיזק התנהגות טובה, הוא בסה"כ שיחק עם ילדים אחרים, חברים מהגן הקודם אך עדיין פה ושם נגרר אחרי הבוגרים המופרעים., עד שלפני שבוע אחרי ששבועיים התנהג יפה, השתולל איתם וכעונש לא קיבל חטיפים מיום ההולדת הוא והשניים האחרים שהשתוללו, הגננת לא הצליחה השליט סדר איתם וזה העונש שמצאה לנכון להעניש עונש גרוע ומשפיל ביותר - כל הילדים ישבו ואכלו חטיפים 33 ילדים והם צפו עליהם. במקביל לציין שיש תהליך כבר כמה שבועות עם פסיכולוגית בגן, שהנחתה את הגננת להושיב כל ילד שמפריע לידה למשך 20 שניות ובסיטואציה שהיתה, מין הסתם, כנראה שהגננת לא הצליחה להושיב את שלושתם ולהרגיע. העונש הזה לכאורה מאוד שיבש את הבן שלי חזר מהגן הפוך ועצבני, כל אותו יום בכה בלי סוף, הרגשתי כאילו הילד התהפך באופן קיצןני והוא חזר ואמר שלא נתנו לו חטיפים כי הוא השתולל. הגעתי לגן יום למחרת מאוד מאוכזבת, הרגשתי שכל מה שאני עושה ומצליחה, בגן לא מצליחים. הבנתי שיש בעיה חמורה שהגננת לא מצליחה להשתלט ולהמודד עם כל בעיות המשמעת כי לילדים האחרים אין משמעת!! שוחחתי עם הגננת וגיליתי שהיא פשוט בחוסר אונים מוחלט מול המערכת ובכלל רואה בזה כישלון שלה ולכן משקפת את כ הבעיה אחרת מול הפיקוח. כל השבוע האחרון הילד שלי לא מוכן ללכת לגן, אומר שלא אוהב את הגן, בכי מהרגע שמתחילים להתארגן לגן ועד שאני עוזבת אותו, חוזר הפוך מהגן, צורח על כל שטות, כועס, מתעצבן, ממש נכנס להתקפות זעם שאנחנו לא מכירים אצלו, הוא אומנם ילד עקשן, דומיננטי, חכם אבל אנחנו מרגישים שזה לא הילד שלנו ואנחנו די מתקשים להתמודד עם זה וזה כואב לנו שאולי משהו עובר עליו ואנחנו פשוט לא מבינים עד כמה קשה לו. הוא הפנים מאוד את כל העניין של לשחק עם מי שמתנהג יפה, אך מצד שני הילדים הבעייתים הרבה יותר מקובלים ומושכים והוא כנראה רוצה להיות שם, היות והוא טיפוס מוביל, אך יודע שלא כדאי לו והוא פשוט בקונפליקט. מה גם שהוא כל הזמן אומר יש בלאגן בגן, היה בלאגן .. הילד הזה עשה ככה וההוא הרביץ ודחף וכו'. בצהרון הוציאו את אחד הילדים היות והם גוף פרטי שלא הסכים להתמודד איתו. השבוע אחרי שיחה שלי הכניסו את היועצת החינוכית והמפקחת ויש בדיקה מקיפה על הגן אך מין הסתם זה תהליך לא פשוט שאינני יודעת עדיין מה יהיו המסקנות וכמה זמן זה ייקח. אמא אחת הוציאה את הילד כי הגיעה לגן ומצאה את הגננת בחוסר אונים מוחלט צורחת על כל הילידם, ביום שישי האחרון הגעתי לאסוף את ילדי והיא צרחה ואף נעזרה במשרוקית כדי שיקשיבו לה. ואני שואלת את עצמי למה בני צריך לספוג ולהיות בסיטואציות כאלה מלחיצות ולא רגועות ורעש נוראי ובלאגן? האם לא ייטב לו אם אני יעביר אותו לגן אחר, גן רגוע יותר עם גננת אחרת, אני פשוט לא סומכת עליה, אני מרגישה חוסר ביטחון מוחלט ואני חוששת שבני מרגיש את זה וזה בכלל משליך עליו על אף שאני מנסה בכל כוחי לשדר לו ביטחון. היה איזה יום שהוא לא שיחק עם הילדים והם לקחו איזה מזרון שמו עליו וישבו עליו אז הוא הבין שאו שיחטוף מהם או שיהיה חבר שלהם. הבן שלי היה בגן פרטי בשנה שעברה ופשוט היה מדהים, אף פעם לא הועלתה שום בעיית משמעת, בבית הגבולות מאוד ברורים ויש עונש על התנהגות לא טובה וחיזוקים חיוביים על התנהגות טובה. גם מחוץ לבית עם האחיינים וחברים אף פעם לא היתה לנו בעיה ופתאום אני מרגישה שכל מה שקורה בגן הוא מוציא את הכל בבית, מתחצף, כועס, מתבטא בצורה לא יפה" אני יהרוג אותך" וכדומה, עושה פרצופים, מזלזל וממש מתנהג לא יפה, וזה לא הילד שלי. לטחון לו את הראש בשטיפות מוח כל היום זה גם מעייף אותנו, כמה שאנחנו מדברים ומסבירים בגן הכל חוזר חלילה. הבוקר הוא קם והיה כל כך שמח וצוהל - כי יום שבת ולא הולכים לגן - זה מזעזע בעיני. רק למציין שהוא לא היחיד שלא רוצה ללכת לגן בבוקר, יש עוד הרבה ילדים לצערי כמוהו. מה עושים???????????????????? האם יש משהו שאנחנ ומפספסים? האם אנחנ וצריכים לעשות עוד משהו? היתכן שהילד שלנו צריך עזרה כרגע? אודה לייעוצך. תודה רבה, יונית

שלום יונית, אכן סיפור מורכב, ולא בטוח שאוכל לתת לך, מכאן, תשובה מניחה את הדעת. אישית, אני מחזיקה בדעה שלמעט מקרים חריגים מאד, שום גן לא יכול לקלקל "בית טוב". ילד שגדל באווירה רגועה, זוכה להיענות טובה לצרכיו, מקבל אהבה וחום יחד עם דרישות סבירות לשיתוף פעולה והתחשבות בזולתו, הוא ילד שמתפתח היטב, מפנים נורמות התנהגות מקובלות, ומפגין בסה"כ הסתגלות טובה. קשה לי להעריך ממרחק האם הגן אליו הולך בנך נופל בקטגוריה ה'קטסטרופלית' של גן מזיק, או שמא את נוטה לראות את הדברים בחומרה רבה מכפי שהם באמת. אם מעורבים כרגע גורמים מקצועיים, המכירים בכך שיש בעיית סמכות של הגננת, וקושי בהקניית הרגלים בסיסיים של התנהגות, אני מניחה שיימצאו גם הפתרונות, ואולי אפילו חילופין בצוות. אם, לעומת זאת, המצב הקשה יימשך ללא שינוי, ותרגישי שנגרם לבנך נזק, תוכלי לשקול העברתו למסגרת אחרת, בה תוכלי לסמוך על צוות מקצועי ומיומן, שיודע את עבודתו. כרגע, אני ממליצה לך להמתין בסבלנות, ולהמשיך במדיניות החינוכית שהוכיחה את עצמה בבית. הישארי בקשר עם ההורים האחרים בגן, עם הגורמים המפקחים (בקשי לשמוע את מסקנותיהם) ועם צוות הגן, ולפעול בהתאם לנסיבות, כפי שיתבררו. אשמח לשמוע עדכונים ליאת

שלום רב, לבן שלי; בן שנתיים וחודשיים, לא בא לישון, ניסינו מההתחלה לקבוע זמן השכבה ב19:30 עד 20:00, לא הצלחנו, והבן נשאר ער ואנרגטי עד חצות ולפעמים עובר, אמא מביאה אותו למיטה בחדר שלנו, מכבים אורות (נשארת מנורת לילה), הוא קופץ, יורד מהמיטה ומתחיל לשחק ולהסתובב בחדר, אפילו פותח את הדלת הולך לחדר שלו מביא איזה צעצוע (בעקרון משהו עם גלגלים) וחוזר לחדר שלנו מתחיל לשחק, משכיבים אותו בינינו, אלא שהוא קופץ ויורד עוד פעם ורוצה לשחק. שאומרים לו שצריכים כולנו לישון אז הוא עושה פרצוף של כועס (מנסה להסתיר את החיוך) ולוקח דבר ראשון שמגיע ליד שלו (שלט הטלוויזיה או המזגן, או בקבוק שתיה מעל השידה או כל דבר "ראשון" שהוא תופס - זה יכול להיות חולצה או מעיל או צעצוע שלו או כל דבר). מנסים להרגיע אותו (בלי הרבה ליטופים) מביאים אותו למיטה בינינו ואז הוא מביא כפה לאמא שלו במיוחד ( לפעמים גם לי) או שהוא מושך לאמא בשיער. חשוב לציין שזריקת החפצים והמכות יכולות להיות גם ביומיום לא רק לפני שינה, ולפעמים הוא זורק את החפץ לכיוון אחד מאיתנו. 1. איך אנחנו יכולים לעשות לו סדר בזמני השינה שיוכל ללכת לישון בשעה נורמלית בלי שובבות. 2. באיזה צורה אנחנו צריכים להגיב שהוא משליך איזה חפץ מתוך רוגז, לא שהוא לא רוצה את החפץ הזה?? 3. האם זה הזמן להעביר אותו לישון בחדר שלו? ואם כן איך עושים את זה? - לפני שלושה שבועות נולדה לנו בת, אבל התופעות האלו היו מקודם, ונשארו באותה תדירות. - כבר כמה ימים (4-5 ימים) אנחנו לא נותנים לו מוצץ. - הילד בריא, חכם, יודע מה הוא רוצה ומה לא, מדבר כמעט הכל ולפעמים עקשן. אני מודה לך על תשובותיך ועזרתך, וסליחה אם זה היה ארוך מדי, הייתי חייב להסביר. בברכה

שלום לאבא האוהב! ראשית, מזל טוב להולדת בתכם הקטנה. ולשאלותיך- ילד בן שנתיים לא צריך ולא יכול לנהל את עצמו, ובטח לא את משפחתו. מן התיאור שלך עולה כי בנך בן השנתיים קובע במידה רבה את סדר היום שלו, ואיכשהו גם את שלכם. זהו מצב לא רצוי, כי הוא מותיר את הילד מאד בודד ומפוחד ("מי שומר עלי?"). אנסה להתמקד בשלות שלך בסדר בו נשאלו - 1. שעת ההשכבה לישון נקבעת ע"י ההורים, בהתאם לאופי הפעילות של הילד במהלך היום, לשעות השינה לו, ולא פחות חשוב, בהתאם לצרכים של המשפחה כולה, כולל הצורך שלכם בערב שקט ללא ילדים ברקע. כדי להרגיל את הילד לסדר יום בריא ויציב, עליכם להתעקש עליו בעקביות מבלי לוותר, גם אם זה אומר שלזמן מה תצטרכו לעבוד קשה. אם אתם מרגישים שבשעה שבע וחצי בערב זה עוד מוקדם מדי, עשו זאת בשמונה, אך מאימתי שהכנסתם אותו למיטתו, לא קמים יותר, ולא משתתפים במשחק שהוא מכתיב. 2. כשהילד זורק חפצים עליכם לפעול מיידית ולא להסתפק בנזיפות או בדיבורים. יש לקום, להרחיק אותו מהסיטואציה בפנים רציניות, ולומר בקצרה "אסור לזרוק דברים!". רצוי לנסות ולפעול עוד לפני שהוא זורק את החפץ, ואם לא הצלחתם, הרחיקו אותו לחדר אחר או השאירו אותו קרוב אליכם מבלי לאפשר לו להמשיך, אך גם ללא כל התייחסות. המטרה היא לגרום לו להבין שהתנהגות כזו לא תזכה אותו בתשומת לב כלל. לא לטוב ולא לרע. 3. ילד אמור לישון במיטתו מאז לידתו. אם אינכם מצדדים בעיקרון הרצף, והשינה עם הילד נחווית בעיניכם כאי נוחות, פעלו מיידית לשינוי. הודיעו לו שמעתה יישן במיטתו בלבד, ולא תוכלו לאפשר לו להיכנס למיטתכם ("כל אחד ישן במיטה שלו, כי ככה נוח לכולם ולא צפוף, וככה לא נקום בבוקר עייפים"). תוכל לחפש כאן בפורום (דרך הכפתור "חיפוש בפורום זה") פניות קודמות בנושא, והצעות להתמודדות עם סרבנות שינה. ככלל, ההמלצה שלי היא להישאר לידו כשהוא במיטתו, גם אם זה כרוך באי נוחות זמנית עבורכם. אם אתם פעם מרשים ופעם לא, אתם מלמדים את הילד שכדאי לו להתעקש. העובדה שנולדה לו אחות לאחרונה רק מדגישה את הצורך שלו בהורים סמכותיים ועקביים, המעניקים לו שפע של תשומת לב, חום ואהבה, יחד עם גבולות ברורים מאד, שיסייעו לו לחוש ביטחון בשגרה, ולדעת שיש בבית מי שמתפקד ולוקח אחריות. לא ברור לי למה החלטתם דווקא בימים אלה לקחת לו את המוצץ. המוצץ מהווה מקור לנחמה בעיתות משבר, והפרידה ממנו היא מטלה התפתחותית כשלעצמה. כרגע, לא הייתי נוגעת במוצץ, ומאפשרת לו ליהנות מיתרונותיו כמפיג מצוקה. לסיום, אני מרגישה שהמשפחה שלכם בקשיי התארגנות שהחלו (אולי) עוד לפני הלידה, אך החמירו בעקבותיה. בנוסף, בנכם נמצא בתקופה הידועה כסוערת במיוחד, המכונה "גיל שנתיים האיום". לאור זאת, אני חושבת שאתם יכולים להסתייע עד מאד בהכוונה וייעוץ פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני של ילדים או מדריכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום שמי ויקי ואני אמא לשני ילדים מקסימים בת בת 3.8 ובן 2.4 אני מגדלת אותם ברוב הזמן כי אבא מגיע מאוחר מהעבודה. הבעיה שלי שאני מוצאת את עצמי כול רגע רק מעירה להם, כול הזמן אומרת לא ככה ולא לגעת והילדים לא ממש משחקים וגם לא ממש מקשיבים. השאלה שלי אולי אני מורידה להם את הביטחון העצמי בזה שאני צועקת ומעירה להם? וגם הילדים לא מקשיבים מה לעשות??

שלום ויקי, כאשר ה"לא!" מרעים בבית יתר על המידה, ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות אפשריות. האחד, שהבית לא מתוכנן או מותאם בצורה טובה לנוכחותם של קטנטנים (כשיש ילדים קטנים בבית מוטב לסלק חפצים שבירים וכל דבר אחר שעלול לסכן אותם, ואז אנחנו פחות צריכים לשמור ולהעיר). המסקנה השנייה היא, שה"לא!" איבד את ערכו, כי הילדים הפכו 'חרשים' או אדישים לקיומו. זה קורה, לעיתים, כאשר אנחנו אומרים הרבה פעמים את אותו הדבר, וכך יוצרים זילות של המילה. כדי שזה לא יקרה, עדיף להימנע מדיבור מיותר, ולפעול פיזית כדי שיבינו שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אני לא חושבת שאת פוגעת ישירות בביטחון העצמי של ילדייך, אלא ביכולתם לראות בך דמות סמכות שיודעת מה היא אומרת. באופן עקיף, כאשר ילדים מרגישים שהמבוגר האחראי עליהם הוא אסרטיבי ועקבי, הם חשים ביטחון ושלווה, ומתפתחים היטב. בברכה ליאת

היי, מחפשת המלצה לפסיכולוג/ית מעולה לילד בן 5, באזור השרון - אנחנו גרים בהוד השרון. תודה מראש, יעל.

שלום יעל, אני אישית לא מכירה מטפלים בהוד השרון, אך אם יגיעו המלצות כאלה אל הפורום, אשמח להעבירן אליך. בהצלחה ליאת

קודם כל, אני מודה לך על תשובתך בקשר לאחותי עם האסטמה של העור, אני חושבת שאאמץ את הצעתך ואנסה להפנותה לטיפול פסיכולוגי, האם ניתן לעשות את זה במרפאה ציבורית ללא תשלום ? ואם כן, היכן? בקשר למה שכתבת על מודל לחיקוי, לצערי, אני ממש לא מודל -אני עמוק עמוק בהפרעות אכילה כבר 9 שנים והולכת ודועכת, מה שנותר לי בחיי זה לנסות להציל אותה ... בנוסף, התחלנו בשבוע שעבר טיפול משפחתי אני והורי, את חושבת שזה יוכל להועיל לה?

שלום נועה, טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ללא תשלום אפשר בהחלט לקבל במרפאות הציבוריות של משרד הבריאות. את כל הפרטים תוכלי לקבל כאן, כולל רשימת המרפאות לפי אזורים. קחו בחשבון רשימות המתנה ארוכות - http://www.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=10&catId=74&PageId=476 צר לי לשמוע שאת עצמך חשה ייאוש וחוסר אונים מול הפרעת האכילה שלך, ואני מקווה שתשתפי פעולה עם הטיפול ותתגייסי להציל גם את עצמך. לגבי האפשרות של שילוב אחותך בטיפול המשפחתי, מוטב לשאול את המטפל/ת המשפחתי/ת שבתמונה. מאחלת לכולכם החלמה מלאה ובריאות ליאת

שלום גלית פניתי בעבר סביב התמודדותה של בתי בת ה3 עם ריוני ובהמשך, עם לידת אחותה השניה, כיום בת חודשיים. הצגתי את האפיזודות של התנהגות מעט אלימה בעיקר כלפינו, וכאשר למשל היא הרביצה לי כאשר הנקתי או הסברתי לה שאסור לעשות דבר מה לתינוקת , אמרתי שלא נעים להיות איתה כך והכנסתי אותה לחדר לזמן קצר. במצבים אלו היא בוכה וקוראת לי ,וכמה שזה קשה לי לעמוד בכך... אך אני עומדת בכך, מסבירה לה למה נכנסה ואז חוזרת לשגרה. העניין הוא שיש ימים שנראה כאילו המסר לא מופנם, והיא יכולה כמה פעמים במהלך יום להכנס לחדר.. ברור לי שקשה לה , והיא מתקשה לומר "אני מקנאה", אבל גם ברור לי שאיני צריכה לחוש אשמה על כך שיש לי עוד ילדה... ושעליי לעצור התנהגות אלימה. בנוסף, היא לעיתים צוווחת ממש בקול חזק וגם אז אני מזמינה אותה לחדרה כדי שתצעק שם, "כי בבית שלנו לא צורחים", שאלתי היא האם לצפות שזה יחלוף? האם להמשיך באותו קו? לשנות משהו? אני חוששת להחוות אצלה כנוקשה מדי. אציין כי אני משתדלת להקפיד על זמן רק שלנו, כגון סיפור כל יום, ליווי למשחקיה, או לקניון, להצגות, אירוח חבר שלה מדי פעם, למרות העומס שבהיותי יולדת.. מה לעשות?

שלום גלית, קנאה בין אחים, בעיקר בחודשים הסמוכים ללידה, היא עניין שכיח ונורמטיבי. כשאת שואלת האם זה יחלוף, כמובן שהדחף המיידי שלי הוא לומר "בוודאי". עם זאת, גם בידיעה שמדובר במשבר זמני, חשוב להכיר בכך שבתך הגדולה מתקשה להתמודד כרגע עם הופעתה של התינוקת, ויש צורך לגלות הבנה ואהדה כלפיה וכלפי המצוקה שלה. למרבה הצער, את המצוקה והקנאה שלה אי אפשר להשקיט דרך בילוי בהצגה או הליכה לקניון, מאחר ומה שהיא באמת צריכה ורוצה זה אותך, והרבה. הבילוי המשותף שלכן לא חייב להיות בחוץ או כזה שעולה בכסף רב. היא זקוקה לנוכחות המנחמת שלך, לחיבוק שלך, לקרבה, להתפעלות, לחמימות ולמגע גם אם זה סתם מול הטלוויזיה, ולידיעה שאת אוהבת אותה כל הזמן ולתמיד. אני מקווה שעם הרבה מאמץ והשתדלות בכיוון הזה, משהו בזעם ובקנאה שלה יירגע. ממליצה לך לנסות ולהיעזר גם בקריאה בנושא (יש המון חומר באתרי אינטרנט המיועדים להורים וגם, למשל, בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", בפרק העוסק בלידת אח. מעודדת אותך לא להתייאש, ולמצוא את הזמן והכוחות לשתי בנותייך, שזקוקות לך כל אחת בדרכה. באמת לא קל... ליאת

ראשית כל ליאת תודה רבה לך על העזרה הרבה שאת מעניקה לכל אחת ואחד כאן באתר, את עוזרת מאוד,ישר כח! אני מאוד קשורה לבני בן ה-10 הצעיר מבין השניים,(אותו הדבר גם לאחיו) דואגת,שואלת,רוצה מאוד ומקווה לשיתוף פעולה, אך הוא לא ממש משתף אותי, כשאני שואלת איך היה בביה"ס הוא עונה כיף, זה הכל.כשאני מבקשת ממנו משהו, אני צריכה לבקש המון פעמים (קשב וריכוז)עד שיבצע את המטלה. כעיקרון שנינו מאוד קשורים, רגישים.(לפעמים יש חרדות) הילד ממש זועק אומנם לא במילים דייי אני מבקש להיות עצמאי, מאוד רוצה להשתחרר ממך. (הוא אומר שהוא רוצה לעשות לעשות דברים לבד). השאלה שלי, אני אמנם רוצה שיהיה עצמאי אך איך עושים זאת איך משחררים אותו לעצמאות?

שלום לאמא הדאגנית, הפניה שלך מכמירת ללב, בהיותה נוגעת לכל אחד מאיתנו - ההורים- המבקשים, מצד אחד, להישאר קרובים ומעורבים בחיי הילדים, ומצד שני, לאפשר להם נפרדות ומרחב. מסתבר שזה באמת לא פשוט, למצוא את שביל הזהב הזה, וזה כרוך ביכולת להכיר בכך שהילד שלנו הוא אדם נפרד, בעל רצונות ומשאלות המתקיימות בנפרד מאלה שלנו. הגם שמרביתנו יודעים זאת ומקבלים עובדה זו בהיגיון, לעיתים קרובות אנו מטילים על הילדים שלנו את האחריות לאושרנו, ורואים בהם את 'חלון הראווה' שלנו - מעין 'עדים' לכך שאנו הורים טובים ומשקיעים. במצב (לא רצוי) כזה, אנו מעמיסים על הילדים שלנו משא מיותר של תקוות וציפיות, והם עלולים לחוות אותנו כחודרנים, נודניקים ולא מאפשרים. במצבים כאלה אני מציעה (גם לעצמי, לפעמים) לנהוג בילד שלנו כאילו היה אדם שאינו מהמשפחה: חבר, חברה, שותף לעבודה או כל אדם חשוב וקרוב בחיינו. להקשיב לו מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית, ולעודד אותו לספר לנו דברים בדרך של התעניינות אמיתית בתכנים שהוא מביא. כשאת שואלת אותו איך היה בביה"ס, נסי להיות יותר מכו?ונת. תוכלי לבקש ממנו לספר, למשל, עם מי שיחק היום ואיך זה היה, מה הם לומדים עכשיו בתורה, ואיזה סיפור הוא הכי אוהב ולמה. שאלי אם מישהו הכעיס אותו היום ואיך הוא פתר את זה. אם הוא עונה בקצרה ש"היה כיף", בקשי ממנו (בחיוך) לספר לך איך נראה יום של כיף בבי"ס. בקשי פרטים. ספרי (בתמורה) איך היה היום שלך, ונסי ללמוד ממנו איך אפשר להפוך יום אפור ליום של כייף. אני חושבת שככל שהשיחות שלנו עם הילדים הופכות לשיחה, ופחות לתחקיר, יש סיכוי גדול יותר שזה יהיה נעים לשני הצדדים. אם הוא מעיר לך שאת 'חופרת', התנצלי, והזכירי לו שהוא לא חייב לספר מה שהוא לא רוצה. הזכירי לעצמך שוב, שהוא אדם ריבוני, ועומדת לו הזכות למרחב משל עצמו. כשאת מרגישה שאת חייבת להעיר או לתת עצה, שאלי (מראש) אם הוא רוצה לקבל את זה ממך. נסי לא להיעלב אם הוא ידחה אותך בהתחלה, והשתדלי להרוויח את אמונו ופתיחותו מחדש, באמצעות מעשים. אני יודעת שקל לדבר והרבה יותר קשה לעשות, ובכל זאת, מאמינה שזה באמת אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום! בני בן 4 וחצי, מהשבוע האחרון הוא סולד באופן חריג מהגן ובכל יום זה מלווה בתירוץ אחר ...ההסעות,האוכל,העבודות הסייעת והגננת וכו' . ואילו בחודשיים הראשונים של הגן הוא היה שמח והרגיש נהדר עצם היותו בגן זה . לאחרונה רשמנו אותו לחוג בישול השתתפתי איתו במפגש הראשון ולפתע אחרי שני מפגשים הוא מסרב לקחת חלק בחוג מכיוון שאינו מבין את דברי המדריכה וזה קשה לו, אז הוצאנו אותו מהחוג. בכלל הערה זו חוזרת ונשנית, שקשה לו והוא לא מספיק (אם זה בעבודות, אם זה בחזרות למסיבת חנוכה כו'). הפרידה בבוקר אל ההסעה במשך השבוע הזה היא מאוד קשה ומלווה בבכי. דיברנו עם הגננת והסייעות והם החלו לשתף פעולה, הקדישו לו את מלוא תשומת הלב, בעבודות, באוכל רק מה שהוא אוהב וכו'. כעת מתקיימות חזרות לחג החנוכה והוא אינו מעוניין להשתתף בהן כי קשה לו ומתעקש שנעשה את המסיבה בבית ולא בגן והכל מלווה בבכי.... מבקש את דעתכם.....

שלום יוסי, בהחלט יתכן שהרתיעה החדשה שלו מהגן קשורה למשהו שקורה בו כרגע, וזה יכול להיות קשור לחזרות לחנוכה. אומר בזהירות המתבקשת שיש גנים בהם המסיבות הופכות להפקות-ענק, היוצרות לחץ עצום על הגננת והילדים כאחד, מה שהופך את הימים שלפני החגיגה לעצבניים במיוחד. חג החנוכה נושא עמו פוטנציאל נוסף של חרדה עבור ילדים רגישים, למשל כאלה החוששים מאש או מחושך. לפעמים, כחלק מה'אפקטים' של החג, מכבים את האורות כדי להדגיש את אור הנרות. יש ילדים שמאד נלחצים מזה, וכדאי לבדוק את האפשרות הזאת. יש גם ילדים ביישנים, שהרעיון של הופעה מול כל ההורים מעוררת בהם חלחלה. אני ממליצה להניח לילדים הללו להשתתף בחגיגה מהצד, ולהיות מעורבים רק באופן בו יבחרו. אין טעם להתעקש עם ילד שכל כך מתנגד וחושש, שהרי ממילא המסיבה תהיה עבורו לא מהנה ומלחיצה. עדיף שיהנה כצופה מן הצד, על פני השתתפות מאולצת שתגרום לו סבל. נסו לקחת את האירועים הללו בקלות, ולהעביר מסר מרגיע לילד ולגננת (שאולי נלחצת גם היא מהאפשרות שלא ירצה להשתתף). מאחלת לכם, בכל מקרה, חג מואר וחמים ליאת

אני מחפשת פסיכולוג/ית לילדה שחוותה גירושים קשים וזקוקה כרגע לעזרה. אנו גרים בבת-ים. אשמח להמלצות למשהו שעובד בסביבת מגורינו (ראשל"צ, חולון, ת"א, בת-ים). אנו שייכים לקופ"ח מכבי. תודה

שלום שילה, לצערי, אינני מכירה פסיכולוגים שעובדים עם מכבי, אך מבטיחה להעביר אליך כל המלצה כזו, אם תגיע ממישהו מהקוראים. בהצלחה ליאת

גם פסיכולוגית טובה מהסביבה (חולון בת ים ראשל"צ ת"א) באופן פרטי תתאים. תודה על עזרתך.

שלום ליאת,יש לי בת בכיתה א', היא ילדה מאד חברותית, יפה, מקסימה ואנרגטית. היא מאד נהנית בבי"ס. אך אחר הצהריים שאנחנו רוצים שתיפגש עם חברות אנחנו מקבלים תשובות לווקוניות מההורים. כגון: אני אבדוק ואחזור אליך. או שלא עונים לSMS וכו'. אנחנו מרגישים(ההורים). שאנחנו מתחילים להיות נזקקים מההתקשרויות להורים. אז או שההורים סנובים פשוט (שזו אופציה מבחינת הסביבה). או שיש משהו נגד ביתי שנסתר מעיני. למרות שבשיחה עם המורה היא אומרת שהכל תקין מבחינה חברית, היא משחקת עם בנות בהפסקות. שאלתי הנוספת היא האם אנחנו סתם לחוצים ונורמלי שבהתחלה אין קשרים עם כל החברים כמו שהיה בעבר או שאנחנו טועים איפשהו. תודה ויום טוב. יואב.

שלום יואב, מהתיאור שלך ניתן להתרשם שבתכם היא ילדה שמחה ומתפקדת היטב, שהולכת ברצון לביה"ס ומדווחת על הנאה ועניין. לדברי המורה, אין שום בעיות נראות לעין, ואתה מציין שבעבר נהנתה מחיי חברה תקינים. בכל אלה יש בהחלט כדי להרגיע, גם אם כרגע עוד לא נוצרו חברויות אמיצות של אחרי הצהריים. כדי לא להרגיש 'נודניקים', תוכלו לשקול חוגים ופעילויות מוסדרות אחרות, במסגרתן תוכל להרחיב את המעגלים החברתיים שלה ולהיפגש עם בני גילה. זכרו שלחץ-יתר מצד ההורים יכול 'להדביק' גם ילד רגוע ושמח, ונסו להימנע מזה. השאירו לה את היוזמה למפגשים החברתיים, כאשר זו תגיע באופן טבעי, ובהתאם לצרכים שלה. בברכה ליאת

שלום ליאת, לפני שנה בני בן השתים עשרה היה בטיפול אצל מטפלת עקב בעיות התנהגותיות קשות. אחרי מספר חודשים, המטפלת אמרה שהיא לא מוכנה לטפל בבני וניתקה קשר. רציתי בבקשה לשאול, האם זה שהמטפלת לא יצרה קשרר מאז לשאול מה שלום בני, אינה אלא התנהגות בלתי מקצועית בעליל? אני לא מדברת על התנהגות אנושית או בינאישית נאותה, אלא ברמה המקצועית בלבד. אני רואה את זה כחוסר מקצעויות משווע וחבל שיש מטפלים כאלה שמקבלים רשיון. מה עלי לעשות, ליצור איתה קשר?

שלום חגית, הפסקת טיפול באופן חד צדדי ע"י המטפל אינה עניין שבשגרה, והיא מתרחשת במקרים קיצוניים של הפרה בוטה של החוזה הטיפולי. מאימתי שנפסק הקשר הטיפולי, המטפל אינו מחוייב עוד ללקוח, והמגעים העתידיים עמו תלויים במידה רבה בנסיבות, ובהחלטה אישית של כל אחד מהצדדים. מאחר וממילא את רואה בה דמות בלתי מקצועית, אני מציעה לך לוותר על נוכחותה בחייכם ולהניח לפרשה. ליאת

אני אב לשלושה מתבגרים בגילאים 13-16 אני עומד לההודיע לאישתי על כך שאני נפרד ממנה כיוון שאנו מתרחקים יותר ויותר, וכל מה שמחזיק אותי בבית זה הילדים. איך לעשות הכנה נפשית לילדים, איך להודיע להם בצורה הטובה ביותר? אם להודיע להם בשיחה יחד עם אישתי, או לבד. למי להודיע קודם, לילדים או לאישתי?

שלום רב, ההחלטה על פירוק זוגיות ומשפחה היא החלטה קשה, הנושאת עמה פוטנציאל פגיעה ונזק, לפחות לטווח הקצר. כדי שילדים ישרדו את הבשורה, וכמובן את התקופה הקשה שלאחריה, הם חייבים לקבל את מלוא התמיכה האפשרית. אמם היא דמות מפתח בסיפור הזה, ולכן עליה להיות שותפה מלאה לשיחה כזו, לאחר שעיכלה בעצמה את הרעיון, עיבדה אותו עם עצמה (או עם עזרה), ואספה כוחות מספיקים כדי לתפקד מול הילדים בשעתם הקשה. לכן, המלצתי היא לשתף את אשתך בתכניותיך, ורק לאחר שתהיו בטוחים שהפרידה היא בלתי נמנעת, יש לשתף גם את הילדים. אני מציעה לך להיות סבלני ומתון, ולהבין שעבור הילדים מדובר, לפחות זמנית, ב'חורבן' ואובדן קשה. השתדל לנהוג אחריות והגינות, ובמידת האפשר להיעזר בגורמים מקצועיים מתווכים. כל טוב ליאת

שלום לך. אני אם לילד בן 4 שנולד מתרומת זרע. הפעם הראשונה שהוא שאל אותי על אבא הוא היה בן שנתיים ותשעה חודשים.בראש השנה.השאלה היתה פשוטה: "איפה אבא" עניתי לו: שאמא מאוד מאוד רצתה אותו,אז הלכתי לרופא והרופא עשה לי טיפול והייתי בהריון ואז הוא נולד ואמא היתה כל כך מאושרת, ואתה היית תינוק מקסים וחמוד, ובמשפחה שלנו אין אבא, אנחנו משפחה של אמא ובן. כל זה היתה תשובתי. מאז בערך פעם בחודש הייתי מזכירה את זה, פעמיים שלוש וזהו. כמה שזה נשמע מוזר, שהוא היה בגיל כל כך קטן, אז אומר משהו על הבן שלי, הוא ילד פיקח נבון וחכם ביותר,אין דבר שאני צריכה להגיד יותר מפעם אחת. היום הוא בן 4, הוא סיפר לי שהיה לו ויכוח עם חבר מהגן, החבר אמר שיש לו אבא, והוא אמר לו שאין לו,ואז החבר שוב התעקש שיש לו, אז הוא סיפר לי את זה. אמרתי לו שהחבר לא יודע . מה עושים עכשיו, להשאיר את זה כך, אני כמובן כמובן מתכוונת לספר בדיוק איך הוא הגיע לעולם, אבל השאלה היא מתי, מה להגיד אחרי דברים כאלה שהוא מספר לי. דוגמא נוספת, הוא הביא ציור מהגן שהוא צייר, בציור היה שמיים וארץ וילד, ואז הוא אמר לי שזה ילד שרוצה אבא,(נגיד שלילד שלי קוראים עמית) אז הוא אמר לי קוראים לילד הזה עמית, כמוני, אבל זה לא אני. ואני שאלתי אם הוא רוצה אבא, הוא ענה שכן.(זה היה לפני חצי שנה) והוא לא אמר אחר כך כלום,פשוט המשיך להראות לי ציורים. אז שוב, האם יש משהו שאני יכולה להגיד לו, כואב לי כל כך, אני לא מתחרטת לרגע,אבל כשהוא שואל ואומר את הדברים האלו.. אודה לך מאוד על עזרתך. אתי.

שלום אתי, האתגר של הבאת ילד לעולם מתרומת זרע הוא עצום, ולאורך השנים עשוי ללבוש פנים רבות. זוהי התמודדות ממושכת, המצריכה היערכות נפשית גם לשאלות הבלתי נמנעות מצד הילד, שילכו ויתחדדו ככל שיגדל. בנך הגיע לגיל בו ההתעניינות והסקרנות בנושא גדולה מאד. בגיל ארבע, ילדים רבים חווים לידת אח נוסף במשפחה, והנושא מאד 'באוויר', גם בגן. אני מניחה שהילד שהתעקש על כך שיש לבנך אבא, נשען על הסבר (נכון) שקיבל, לפיו ילד נולד לעולם מביצית וזרע, שהגיעו משני הורים. הסבר זה מגיע, כמובן, גם לילד שלך, שיצטרך לחיות עם העובדה שאביו הביולוגי יישאר אלמוני לגביכם. סביר להניח שלאורך השנים יתעוררו פנטזיות שונות סביב דמות האב, וקשת גדולה של רגשות, כלפיו וכלפייך. תוכלי לשוב ולהדגיש את הרעיון של הבחירה להביאו לעולם בכל מחיר, ועל הרעיון, החשוב לא פחות, לפיו מודלים שונים של משפחה יכולים לעבוד מצויין. תוכלי להדגיש את זמינותם של האנשים המשמעותיים בחייכם (סבא, דוד, ידידי משפחה), ולשמוח בנוכחותם המעשירה עבורו. השתדלי לא ליפול למלכודת הרחמים, כי היא - כשלעצמה - מחלישה ומעוררת תחושות אומללות. מול ציור כמו שצייר, תוכלי לומר משהו כמו "עמית שבציור רוצה אבא, כי הוא לא מכיר את אבא שלו. מעניין איך הוא מרגיש". אחרי שיספר על התחושות של עמית שבציור, ויפרוק את רגשותיו, אפשר יהיה לחשוב מה אפשר להוסיף לציור כדי לעורר תחושות נוספות, חדשות. אל תמהרי להציע פתרונות משלך, ואפשר שיהיו הרבה ציורים "עצובים" לפני שיתווספו לעמית דמויות אחרות, שיגרמו לו לחוש פחות בודד. אם תרגישי שקשה לך להתמודד עם זה לבד, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיחזק אותך. בברכה ליאת

יש לי 2 בנים, הגדול 12.5 והצעיר בן 10, הם כל הזמן רבים, והגדול מכנה אותו בכינויי גנאי רבים,כמו בעייתי, מוגבל ועודד. לצעיר בעיות קשב וריכוז, אך ילד חכם מאוד, ומקובל, לפעמים זה גובל במכות, ותמיד אני מתערבת, בד"כ לטובת הצעיר שמקבל מכות- למרות שהוא בהחלט יודע גם להחזיר. קשה לי לעמוד בצד ולראות את הנעשה, שיניים יכולות לעוף בקלות.איך שומרים על חברות טובה בין האחים...? מיותר לציין שאם אני מתעלמת, הצעיר ניגש אלי, ואומר שלא אכפת לי בכלל שהוא מקבל מכות.

שלום רב, קשה ככל שתהיה, ההתעלמות היא הדרך המומלצת במצבים של עימותים חוזרים בין אחים. מסתבר שפעמים רבות, המריבות אינן אלא פרי שיתוף פעולה מוזר של שני הילדים, המרוויחים מהמצב כל אחד בדרכו. כמו שאת רואה בעצמך, ההתערבות שלך אינה עושה סוף לתופעה, ואף מחריפה אותה. ההתעלמות 'עובדת' רק כל עוד מתמידים בה לאורך זמן, ומבצעים אותה בשלמות. אם בנך הצעיר מגיע להתלונן על כך שלא אכפת לך, תוכלי לומר לו באומץ שהוא צודק, ושנמאס לך להיות שוטר. הדגישי שאת סומכת על יכולתו להגן על עצמו, או - טוב יותר - להימנע מעימות. אם הוא יחטוף מכות מאחיו מבלי שתתערבי לטובתו, הוא ילמד (אמנם בדרך הקשה) שמוטב לו לא להתחיל עם גדולים וחזקים ממנו. בעיני זהו מסר חשוב לחיים בכלל, שיכול לחסוך לו הרבה צרות גם מחוץ לגבולות המשפחה. בברכה ליאת

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג בנתניה/אזור השרון בבקשה,זה דחוף מאוד תודה

שלום נטלי, אני מקווה שקיבלת מענה... בברכה ליאת

שלום, אנסה לתאר בקצרה את בעייתי, אני בת 20 ויש לי אחות מקסימה בת 10 חכמה ומוכשרת, ואני אוהבת אותה מאד -אך יש לה בעיה קשה שמטרידה אותי מאד. יש לה כנראה, אסטמה של העור בצורה חמורה ביותר, ז"א שכל גופה מכוסה פצעים ענקיים ומכוערים, ממש כמו מצורעת. כל הבגדים שלה מלאים דם, והיא לא מפסיקה לגרד, מה שמוריד מאד את איכות חייה, ניסינו בכל הדרכים לעזור לה גם ברפואה הקובנציונלית, הטבעית וההומאופתית ללא שיפור, והיא צריכה לקחת פעמים רבות מדי אנטיביוטיקה וקורטיזון מה שכמובן לא בריא. אני מספרת את זה , כי לאחרונה עלה בדעתי שאולי זה יושב על משהו ריגשי(כי חיפשנו גם סימנים לאלרגיה בבדיקה ולא נמצא אלרגן שאליו היא רגישה) אני עצמי, סובלת מהפרעות אכילה קשות ואישפוזים חוזרים. יש בעיות לא פשוטות אצלינו בבית. מן חוסר תפקוד אמהי ומתח וכו, אך אני עושה ככל יכותי לעזור לה ולמנוע ממנה כמה שיותר סבל, אני משתדלת תמיד להיות בשבילה ומקדישה לה זמן רב. (שלא תעבור את מה שאני עברתי. שאלותי, האם לדעתך ייתכן שהפצעים הנוראיים שלה הם בגלל קשיים רגשיים, או שמחמירים בגלל תנאי חייה? והאם אני יכולה לעשות משהו למענה? היא יקרה וחשובה לי מאד, ואני כ"כ רוצה שיהיה לה אך טוב!!!! בדמעות כנות ואמיתיות נועה

נועה יקרה, דאגתך לאחותך נוגעת ללב, ואין לי ספק שיש לך תרומה משמעותית לרווחתה הנפשית, ולו מעצם אהבתך הגדולה אליה. אסתמה של העור יכולה בהחלט להחריף כתוצאה ממצבי לחץ, והפחתת גורמי המצוקה יכולה להביא לסוג של הקלה. מאחר וממילא קיימים כאלה בחייכן, אני רואה טעם רב לנסות ולגייס עבורה עזרה פסיכולוגית. תוכלי לנסות לרתום את אמא למשימה, ולעורר בה מודעות גדולה יותר לכיווני החשיבה הפסיכולוגיים. מעבר לכך, יחסי קרבה ותמיכה ביניכן יכולים להיות נקודת אור חשובה בחיי שתיכן, למרות פער השנים ביניכן. הישארי קרובה ומעורבת בחייה, עודדי אותה לטפח את עצמה, להימנע מגירוד, ולשתף אותך הרגשותיה. השתדלי להימנע משיפוטיות וביקורת, ועשי מאמץ גדול לשמור גם על עצמך ועל בריאותך. זכרי שאת מהווה עבורה מודל חיקוי, וככל שתהיי בריאה ומסופקת מחייך שלך, המודל יהיה חיובי ואטרקטיבי יותר. מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת.כשאני מתכונן למבחנים אני אף פעם לא סומך על עצמי ותמיד שואל אחרים ותמיד גם כשמגיע המבחן אז לפני המבחן אני מסתכל על כל הילדים וזה מלחיץ אותי ואני חושב שאין לי סיכוי להצליח באותו מבחן ושהם יותר טובים ממני.

שלום אריק, מחשבות שליליות הן עניין מוכר ולא חביב אצל הסובלים מחרדת בחינות. בטיפול בחרדה זו, מלמדים את המטופל לעשות מאמץ להחליף את המחשבות השליליות והמדכאות במחשבות אחרות, מציאותיות יותר. בהזדמנות זו, אני רוצה להמליץ לך על פורום חדש שנפתח באתר דוקטורס, "קשיים בתפקוד לימודי", המנוהל ע"י גילי בן שפר, חברתי הטובה, שמכירה היטב גישות ודרכי טיפול בחרדת בחינות. מציעה לך לפנות לשם, ולהיעזר בידע הנרחב שלה בתחום. בהצלחה ליאת

שלום יש לי תאומות בנות 7 בכיתה ב. בביה"ס הכל בסדר אך יש לי בעיה עם אחת מהן היא ילדה מאוד חכמה ובוגרת ולצד התנהגות טובה, עזרה ועשיית המוטל עליה (שיעורים וכו') כל דבר שמבקשים ממנה (להתלבש בבוקר, להכנס להתקלח, להכין שיעורים) היא תמיד "לא בא לי", "עוד מעט","למה" וקודם האחיות שלה (יש לנו עוד בת שנתיים וחצי. כמעט בכל בוקר אני מתרגזת ולא פעם מאחרות לבי"ס למרות שאני מעירה אותה שעה לפני שצריך לצאת. לכל דבר מבקשים ממנה היא מסרבת, לוקחת לאחותה דברים בכוח, כולל אלימות פיזית, לא מוותרת בשום דבר ותמיד כולם צריכים לותר לה- כולל אחותה בת השנתיים וחצי. אני די אובדת עצות, איך צריך להתנהג האם להעניש? היא מקבלת עונשים כמו לא ללכת לחוג או לא לראות טלויזיה וזה עוזר מקסימום לאותו היום אבל עצם לא משתנה בהתנהגות. היא ילדה די סגורה יש לה חברות אבל תמיד צריכה עידוד כדי להיפגש איתן אחה"צ. בביה"ס אין לה בעיות התנהגות או חברתיות או בלמידה אני חושבת אולי ללכת ליעוץ/ פסיכולוג? אני משתדלת לא להשוות בין התאומות - אבל מפריע לי שאחותה תמיד מוותרת לה, וסופגת ממנה לא אחת מכות. עם זאת הן חברות מאוד טובות (בזמן שהן לא רבות)ומשחקות מאוד יפה ביחד בבית וגם בביה"ס.

שלום רב, קצת קשה לי להעריך על סמך התיאור שלך מה בדיוק הבעיה, והאם מדובר במשהו שמצריך התערבות. קשיי התארגנות בולטים יכולים לשקף בעיה אמיתית, ולאו דווקא "עשיית דווקא". לכן, לפני שנכנסים למאבק הכרוך בעונשים, שיגרום לה להאמין שהיא ראוייה להם, אני מציעה להתעניין בצורה יותר מכוונת בחוות דעתה של המורה או של מדריכת החוג, ולוודא שלא מדובר ברמזים ראשונים להפרעת קשב וריכוז. אם מישהי מהן תביע חשד דומה, שווה להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס. תהיה הסיבה להתנהגותה אשר תהיה, מעבר לטיפול הרלוונטי, אני מציעה להשתדל להקדיש יותר מחשבה על דרכים יעילות יותר להצבת הגבולות בבית, מבלי לדחוק אותה לפוזיציה של הילדה הבעייתית. אני מתכוונת לכך שלא תאפשרי מצב בו כולם מוותרים לה (כך היא לא לומדת להתמודד עם אכזבה ותסכול, וממשיכה להתנהג באופן סוער ולא מווסת), ובוודאי שאין לאפשר לה להפעיל אלימות. מבחינתי, עדיף להימנע מענישה שרירותית, שאינה קשורה ישירות להתנהגותה. ענישה כזו יוצרת מרירות ותחושת אי-צדק, ובמקרה של מניעת חוג, גם למסר בעייתי. חוג הוא חלק ממטלות היום, שמעודד ערכים של אחריות והתמדה. עדיף, בעיני, להשתמש בתוצאות בלתי רצויות וישירות של ההתנהגות הבעייתית, כמו למשל להניח לה לאחר בבוקר ולספוג הערה מהמורה. במידת הצורך, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתסייע לך לשכלל את העמדה הסמכותית שלך מול בנותייך. בהצלחה ליאת

שלום, הילד שלי בן 3 והוא מתקשה מאוד להרדם בלילה. למעשה לוקח לו שעה וחצי עד שעתיים עד שהוא נרדם. שעת ההשכבה שלנו היא בין 20: 30 ל- 20:40. האמת שזה לא היה כל-כך מפריע לי במצב רגיל שהוא ער, אבל הבעיה היא שהוא משתעמם ומתחיל לעשות שטויות: יורד מהמיטה, משתולל וקופץ, מזיז חפצים שנמצאים ליד המיטה, מבקש באופן קבוע "קקי ופיפי" למרות שאני מבהירה לו שקקי ופיפי עושים אחרי האמבטיה, לפני השינה (מיותר לציין שלא יוצא לו כלום...). את כל הדברים האלה הוא עושה מתוך שובבות ולא מתוך איזו מצוקה אמיתית, לפחות לא שאני רואה. בהתחלה הייתי יושבת לידו עד שירדם, אבל אז ראיתי שזה לוקח שעתיים בממוצע כל פעם, אז זה נראה לי בלתי אפשרי שאהיה מנוטרלת למשך שעתיים. אם אני רק זזה מהסלון הוא שוב יוצא מהמיטה או משתולל או קופץ. אני מתחילה לעבוד מוקדם מאוד בבוקר וצריכה גם לישון מספיק בעצמי ולא יכולה להתחיל בעניינים שלי בשעה 22:30 כל לילה. בעצה אחת עם הגננת ועם היועצת החינוכית בישוב שלנו, החלטנו על מס' צעדים: אני לא יושבת יותר ליד המיטה שלו אלא בסלון בטווח ראייתו, כשהדלת של חדרו פתוחה ויש מנורת לילה בחדר. כשהוא יורד מהמיטה אני מחזירה אותו, מבהירה לו ש"לא יורדים מהמיטה" וכשהוא יורד עוד פעם שוב אני מחזירה אותו וחוזר חלילה. בגן הוא יישן בצהריים רק שעה במקום שעתיים כמו שהיה עד עכשיו, כלומר, מהשעה אחת בצהריים עד השעה שתיים. שעת ההשכבה שלנו היא בין 20:30 ל- 20:45 ולא נראה לי שאפשר לאחר את השעה, כי אנחנו קמים ב- 6:30 בבוקר. כאמור, אני מתחילה לעבוד מוקדם. כל זה ללא הועיל, בהנחה שהגננות משתפות איתי פעולה בענין מנוחת הצהריים, כי אני לא יכולה להיות שם בשביל לבדוק ובנוסף, אני מקבלת גם "בונוס" ילד נרגן ועצבני החל משעות אחר-הצהריים המאוחרות. מאז ומתמיד היה לנו טקס השכבה קבוע: ארוחת ערב, קצת משחקים או עושים "טיול לילה", אמבטיה, סיפור ולישון. השאלה שלי היא האם בגילו אפשר לוותר על שנת צהריים לגמרי? הגננת טוענת שלא כדאי כי הוא זקוק לתנומה הזו, אבל העצבים שלי כבר מתוחים עד הקצה ואני לא יכולה להמשיך בצורה כזו. הוא מתקשה לקום בבוקר, כי הוא לא ישן מספיק שעות. מודה לך על תשובתך (וסליחה על האורך כמובן). ועוד משהו, הוא בן יחיד (ללא אחים) ואני מגדלת אותו לבד. שוב תודה.

שלום רב, אתחיל, ברשותך, דווקא עם השאלה שלך לגבי האפשרות לוותר על שנת הצהריים. למיטב ידיעתי, שנת צהריים אינה חובה בשום גיל, ויש להתאים את סדר היום לצרכים של כל ילד וכל משפחה. בעיני, דווקא בחורף, כשמחשיך מוקדם, אפשר לדלג על שנת צהריים, ולהרוויח ערב שקט מוקדם יותר. הבעיה היא, שהחלטה כזו יכולה לעורר בעיות במסגרת בה הילדים ישנים בצהריים. ילד שנשאר ער מחייב היערכות מצד צוות הגן, ועלול לשבש את "הסדר הטוב". יש לקחת בחשבון שבקשה כזו עלולה לעמוד בניגוד למשאלה הטבעית של צוות הגן. מעבר לכך, אני מצטרפת להמלצה שקיבלת, ומעודדת אותך להמשיך להתעקש על זמן השכבה, ולא לאפשר לו את משחק ה"נחום-תקום". כדי להתמודד טוב יותר עם הניסיונות שלו לקום, אני ממליצה לך לאמץ ארשת רצינית, המשדרת "אני מתכוונת למה שאני אומרת", ולנסות להימנע מכל דיבור או אינטראקציה שהיא, מלבד החזרה שקטה שלו למיטה, ללא מילים או כעס. זכרי שמעשים נחושים לעולם עדיפים על נאומים ותוכחות. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, יש לי אח בן 17.במישורים רבים הוא מתפקד מצוין ונחשב אחראי ומחושב.בלימודיו הוא מצטיין, במישור החברתי הוא נחשב "חלק מהחבורה", משתתף בתנועת נוער ובשיחות עימו חולק על תכניות מרחיקות לכת לקראת גיוס תוך מודעות להשגים המתבקשים מכך.ביחסיו עם ההורים הוא סך הכל מצליח לקיים דיאלוג שמאזן בין רצונותיו כבן נוער ובין המחויבויות הנדרשות לרבות המגבלות המתאימות להתנהגות טיפוסית לבן גילו.לאחרונה עלתה סוגיה הרלוונטית במיוחד לימים אלו, בהם מתואר כיצד אלימות של בני נוער פושה ומתפשטת והדבר גורם לתחושות קשות בנוגע לדרך ההתמודדות עם הצורך לאפשר עצמאות מצד אחד, ודיאלוג פורה שנותן ביטוי לרצונותיו ומצד שני לוקח בחשבון את המגבלות של בןנוער ביכולת להבין את ההשלכות הרבות למול כל הפיתויים והצרכים שעולים. אחרי שכל זה נאמר, לאתגר- מידי שישי, נוהגים נערים ונערות להיפגש בלילה ולקיים מסיבות.למסיבות אלו, נילווים גם משקאות חריפים, וכן נערים אלימים שכל מטרתם ליצור עימותים בהם יפגינו את כוחם בדרך שמסכנת את שאר החברים.השמועה עברה, לגבי אותן מסיבות,ובשיחה עם אחי, הוא הכחיש הימצאותם של נערים אלימים ולגבי השתיה, טען שטרם ניסה, אך מעונין לנסות לשתות לשוכרה עד אבדן שליטה במטרה לחוות יחד עם אחרים את החוויה.הדיאלוג שהתקיים נסוב סביב שאלות אפשריות-לחץ חברתי, רצון להשתייך, דחף להתנסויות חדשות ועוד.בנוסף, עלתה הטענה כי מחד לא מעונין לאבד שליטה ולהוות סכנה לעצמו ואחרים ומצד שני רוצה לנסות בכל זאת מתוך מתוך טענה "שלו זה לא יקרה".ההרגשה שלי היא שישנם מצבים בהם החלפת דעה ודיאלוג פורה בין הורים ובין בני נוער צריכים להיעשות מתוך סמכות וכי מטרתם של הורים היא בהעברת הכללים הנכונים גם במחיר סירוב.השאלה היא מהו הפתרון המעשי? בשעה שכל חבריו הולכים, בהנחה שיש אלימות קבועה שם, ונערים אחרים שותים, מה את מציעה לעשות?

שלום ארז, חינוך ילדים ומתבגרים הוא אכן אתגר בלתי נגמר, בבחינת "ריצה למרחקים ארוכים", כאשר המטרה הסופית היא העברה שלמה של האחריות מן ההורה אל הצאצא. אני מסכימה מאד לכך שכל עוד בנם קטין, להורים עומדת זכות המילה האחרונה, אלא שגם כאן, מוטב להיות חכם על פני צודק. גם אם נרצה מאד, לא נוכל לפקח באופן מלא על מעשיו והתנהגותו של נער מתבגר, ולכן, במקום "לשמור עליו בבריכה של הקטנים שמא ייפול למים", עדיף ללמדו לשחות, כדי שיוכל לשרוד גם במים עמוקים. ברישא של דבריך, ניתן היה להתרשם שאחיך שוחה היטב, ורכש - למרות גילו הצעיר - עולם ערכים מגובש ודעה מוצקה על המתרחש סביבו. הוא תלמיד מצטיין, אדם מעורב ותורם, ויודע לנהוג כבוד בזולתו (והוריו בכלל זה). כל אלה אינם הופכים אותו חסין מפני מעשי שטות והתנסויות קצה המאפיינות את בני גילו, אך הם מקטינים משמעותית את הסכנות למחירים בלתי הפיכים ולהסתבכות בקטטות אלימות. כמובן שלא אוכל לומר לכם מה לעשות, אך אוכל לומר שכאם, אני אוהבת לשדר לילדים מסר של אמון וביטחון בכך שיידעו לעשות שימוש נבון בכלים בהם ציידתי אותם. לאור התיאור שלך אותו, אני מרגישה שיש על מי לסמוך, גם אם יגיע ערב אחד הביתה 'שפוך' עד דלא ידע... אחרי הכל, כולנו היינו שם פעם ונשארנו בחיים... בברכה ליאת

לליאת, תודה על דברייך החכמים. גם אני כמוך חושב שאמון וביטחון הם כלים נכונים שמעבירים את האחריות מההשגחה, מההורים אל הנער ומאפשרים יכולת לקיחת אחריות שתביא לידי התפתחות בדרך הרצויה. אני גם מסכים שמוטיבציה פנימית תוביל לידי החלטות נכונות גם ללא השגחה. רק שנדמה לי שישנם מצבים בהם, הכרישים במים, והסערה הצפויה הם גורמים חזקים מספיק כדי להעדיף להישאר ביבשה , וכשיש לחצים להיכנס למים..מאד קשה למצא את האיזון הזה שבין האמון והביטחון והענקת העצמאות הנחוצים להתפתחוחתו כבוגר ומצד שני ההגנה עליו, לפעמים מעצמו..אחרי הכל, גם מבוגרים לא חסינים מפני טעויות שעלולות לשנות פני הדברים. תודה

התגרשתי כשבני היה בן 3, והיום הוא בן 12.5,כל הזמן הוא בא בטענות מדוע התגרשתי,ומדוע אנחנו לא משפחה רגילה, למה אנחנו גרים בשכירות, ואין לנו בית משלנו, האם אנחנו עניים,יש לציין שיש לו אח צעיר ממנו. מה עונים לו....ואיך אפשר לעצור את הכאב הזזזזזזזה...?

שלום לאמא העצובה, ילדים מתמודדים אחרת, בכל גיל, עם אתגרי החיים ותביעות המציאות, ואחד הגורמים החשובים המנבאים התמודדות טובה קשור לעמדתם של ההורים ויחסם לאותם אתגרים. בנך מטיח בך טענות והאשמות, הנוגעות לגירושין, לסטטוס הכלכלי שלכם, ואולי גם לעניינים נוספים. אני שומעת את הכאב הגדוווול שלך, ומוכנה להסתכן בניחוש, לפיו קיימות גם אצלך תחושות אשמה וחרטה על מה ש*לכאורה* נגרם לילדייך "בגללכם". זוהי עמדה בעייתית, שהבן שלך מזהה, ולטעמי שווה לעשות מאמץ להשתחרר ממנה. אני מציעה לך להזכיר לעצמך מדוע התגרשת, ולהסביר גם לבנך שלפעמים יש צורך לקבל החלטות כואבות כדי להשיג איכות חיים ושלמו?ת. אמרי לו ישירות שאת מכירה במחירים של ההחלטה הזו, ועם זאת אינך מרגישה צורך להתנצל או לפצותו על כך. גם הסטטוס הכלכלי הוא כרגע מצב נתון, שגוזר על כולכם אורח חיים צנוע ומאופק. הדגישי בפניו שמדובר במצב הפיך שיכול להשתפר כתוצאה מהתגייסות משותפת של כל בני הבית. ככל שתוכלי לעמוד בטענות מבלי להתנצל או 'להתקפל', ולשדר ענייניות וחוזק, כך יתחזקו גם ילדייך, ויוכלו לוותר על תחושות של אומללות וחוסר אונים. מאחלת לך כוחות ושפע כלכלי בהקדם ליאת

שלום, אשמח אם תעזרי לנו בבעיה שמטרידה אותנו, אם כי אני רואה בפורום שהרבה הורים פונים בנושא פחדים של ילדים בני 5 וכנראה התופעה מאפיינת את הגיל, אך יחד עם זאת אני מבקשת אם אפשר לקבל כלים מוחשיים להתמודדות עם התופעה. בננו בן ה-5 מפחד ללכת לבד לשירותים, לחדר המשחקים או אפילו מהסלון למטבח, נעזר באחותו הקטנה על מנת להגיע מחדר לחדר או ללכת לשירותים, הפך להיות מאד תלותי ובכיין, מגלה סימנים של פחד אמיתי(צעקות ובריחה אלינו) לא נראה לי שהוא לא עושה זאת סתם כך, אך יחד עם זאת הוא לא מצליח להסביר לי ממה הוא פוחד, לפעמים הוא אומר שזה משהו בטלויזיה שהוא ראה, וכד'.הדבר מאד מטריד במיוחד לאור העובדה שאנחנו לא מבינים את פחדיו לעיתים אנו כועסים עליו ולא נכנעים לדרישותיו לבוא איתו אך האם זה נכון? האם מדובר בשלב האופייני לגיל 5 או שיש כאן בעיה אחרת? לעיתים הוא גם מתעורר מתוך שינה ומבקש לבוא לישון איתנו אבל אנחנו לא מאפשרים לו, הוא מבקש שנשב לידו לפני השינה אך אנחנו רוצים שילמד להירדם לבד (עם אור קטן, עם מוזיקה וביחד עם אחותו באותו החדר). רציתי לציין שהיו תקופות "טובות" יותר בהן שמתי לב שהוא הולך לבד לחדרים אחרים בבית ואפילו לשירותים (אם כי הוא תמיד מודיע על כך ותמיד מדליק את האור גם ביום).ברצוני לציין שבגן הוא הולך לבד לשירותים כי לדבריו הוא שומע את הילדים האחרים, בכלל מדובר בילד נורמטיבי לחלוטין המפותח בהתאם לגילו.נודה לך עזרתך בהקדם. תודה,

שלום דורית, גיל 5 אכן מועד לפחדים "לא הגיוניים", בשל הקושי להבחין בצורה טובה בין מציאות ודמיון. אין, כמובן, טעם לכעוס עליו בשל הפחדים, גם אם הם נראים לכם, המבוגרים, חסרי שחר והיגיון. אחרי הכל, גם לפחדים שלנו לא תמיד יש אחיזה במציאות, ובכל זאת הם שם... ברמה הפרקטית, הורים אכן ממלאים תפקיד חשוב בחייו של הילד הצעיר, כמווסתים ומרגיעי חרדה. ההיענות לפחד, מוטב שתהיה עניינית ומיידית, מבלי לגלוש למערכת שלמה של "רווחים משניים" כמו שקורה לפעמים. במשך היום, כשהוא פוחד לעבור מחדר לחדר, תוכלו להביע אהדה והבנה ("אנחנו רואים שקשה לך, ומבינים אותך"), אך לא להציע "שירותים מיותרים" של ליווי צמוד, גם לא לשירותים. אם אנחנו רוצים לעורר בילד מוטיבציה לשינוי ורצון להתגבר על הפחד, עלינו להביא לכך שהוא יחווה את הפחד כמגבלה או כמוביל להפסד כלשהו. לעיתים, הורים שמרחמים על הילד בגלל החרדות שלו, מנסים לפצותו על הגרעונות שנוצרו בחייו עקב כך, ולמעשה הופכים את הפחד ל'כדאי'. אין זה אומר שעלינו להשאיר את הילד לבד עם פחדיו, אלא ללהטט בין הרצון לסייע ולתמוך, לבין החשש מלתגמל אותו בעקיפין. לכן, מול פחדי הלילה, אפשר להיות קשובים ותומכים, וגם לשבת קצת ליד מיטתו, לפרק זמן קצוב וידוע מראש (למשל 10-15 דקות), בהן יוכל לנסות להירדם בנוכחותכם. הודיעו לו מראש שלאחר רבע שעה תצאו מהחדר, ותשמרו עליו מהסלון או מחדר השינה שלכם. במקביל, אני מציעה להשתמש בשפע הספרים המוקדשים לנושא הפחד, המדגישים את האוניברסליות והנורמליות שלו... ראי כאן- http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/ShlaveiChaim/GilRach/klali/SipureyYeladim.htm בהצלחה ליאת

בהמשך לשאלתנו, שכחתי לציין-הילדה בת 3 וחודשיים...

תודה על התוספת החשובה. עניתי לך למטה...

ליאת שלום, הילדה גמולה מזה 3 חודשים,במשך היום (פיפי בלבד).סרבנית שירותים בכל הקשור ל"קקי". אנחנו, כמובן, לא לוחצים עליה, מסבירים... אך ללא הועיל.היא עושה בתחתונים וניכר שלא ממש מפריע לה. מקריאת שאלות בנושא אנו מבינים כי זהו בבחינת שלב מעבר.מה דעתך? האם נכון להתעלם? עד מתי? בתודה נורית

שלום נורית, כמובן שעדיין לא מדובר על גמילה מלאה, וחשוב להבין שאתם עדיין בתוך התהליך. בגיל שלוש, הילדה כבר אמורה להבין היטב מה מצופה ממנה, וחשוב להבין מה קורה לה ומדוע היא ממשיכה לעשות את הקקי בתחתונים. עשיית הקקי, בניגוד לפיפי אותו צריך ללמוד לעצור, כרוכה בפעולה רצונית ואקטיבית, והבחירה לעשות זאת בתחתונים ולא בסיר או בשירותים היא בעלת משמעות שצריך לברר. לפעמים מדובר בפחד קונקרטי, אך לפעמים מדובר במשאלה לא מודעת לזכות לטיפול ראשוני ומגעי מידי ההורה, כאילו היה הילד מבקש "בואו, תנקו אותי, תרחצו אותי, תהיו איתי באופן הכי קרוב שאפשר, כמו פעם כשהייתי תינוק". אם יש בבית אח/ות קטנים ההסבר הזה יכול להיות רלוונטי אף יותר. אני מזמינה אתכם לחשוב מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות הזו, ולנסות להיענות לזה באופן המותאם והמתחשב כמתבקש. תוכלי לכתוב לי עוד על כך, ונוכל להמשיך לחשוב יחד מה הלאה. בברכה ליאת

שלום רב, גם לי ילדה בת שנתיים ותשעה חודשים היא גמולה משתן חוץ מהלילה כבר יותר מחצי שנה , אך כשיש לה צואה היא אינה מבקשת או מבקשת מתיישבת באסלה ולא עושה כלום ואח"כ עושה במכנסיים ובדר"כ היא גם לא אומרת או מבקשת שיחליפו לה (גם בגן וגם בבית). יש מצבים שהיא עושה בשירותים אך בדר"כ לא. אין לה אחים קטנים אלא בוגרים יותר,ולדעתי רוב תשומת הלב מוקדשת לה גם מאיתנו ההורים וגם מאחיה שאוהבים אותה בטירוף ומפנקים אותה מאוד. מה יכולה להיות הסיבה לכך ומה אפשר לעשות כדי לעזור לה?

שלום יש לי בן בן 17 בעל הפרעות קשב וריכוז, ובעיות בריאותיות רבות, וזקוק לטיפול ועזרה מפסיכולוג אשמח לקבל המלצות , אני מאיזור הקריות , חד הוריות+ 4 ואשמח לעצות והמלצות מצידכם. המייל שלי [email protected]

שלום מירי, מקווה שיישלחו אלייך המלצות אל המייל האישי. בהצלחה ליאת

בוקר טוב. ביתי בת 4.5 ועלתה השנה מגן פרטי לגן חובה. אמנם מבחינת הגיל היא נחשבת גן טרום חובה, אבל הקבוצה אליה בחרנו להכניסה, היא קבוצת חובה. יש בגן 33 ילדים שנחשבים חובה, ורובם המכריע יעלה בשנה הבאה לכיתה א'. ביתי ועוד ילדה ואולי עוד כמה בודדים ישארו בשנה הבאה לעוד שנה. אחרי חודשיים בגן אני חוששת שאולי קפצנו מעל הפופיק, ואולי היא לא מתאימה לגן חובה. יש לה 2 חברות, לפי דבריה, וכל היתר - "לא חברות שלי". היא לא משחקת איתן כלל. מדובר בקבוצת בנות שגם בשנה שעברה היו יחד בגן, הן מגובשות, חבורה סגורה. אני חוששת שיהיה לה קשה להסתגל. מבחינה שכלית היא מצויינת וברמה גבוהה מאד, אבל אני חוששת לאספקט החברתי. החברות שלה בשנה הבאה לא יהיו, והיא שוב תצטרך להתחיל את תהליך החיברות מחדש, עם 30 ילדים מגובשים שיגיעו מהגן של הטרום חובה, ואז שוב הסתגלות בכיתה א'. אני חוששת שתהיה לה שנה קשה, כי היא מאד רוצה להתחבר, אבל הילדות לא ממש משתפות פעולה. מה לעשות? האם להעבירה לגן של הצעירים? אולי שם תהיה שווה בין שווים, ואף מהגדולים? אודה לתשובתך המהירה

שלום חן, הגם שיהיו - אולי - אנשי מקצוע שיחלקו עלי, אני סבורה שילדים בריאים הם יצורים סתגלניים שיכולים לעמוד ללא קושי מיוחד במעברים הבלתי נמנעים ממסגרת חינוכית אחת לשניה. מבלי להיכנס כרגע לשאלה האם ההחלטה שלכם הייתה נכונה או לא (ממילא לא נדע אף פעם מה היה קורה אילו החלטתם אחרת), אני חושבת שאם לבתך בת הארבע וחצי יש שתי חברות קרובות בגן מצבה לא רע בכלל. לעיתים, קיימת אצלנו, ההורים, נטייה לפתח ציפיות לא ריאליות בנוגע לסטטוס החברתי של ילדינו. ילדים קטנים עדיין מתנהלים בקבוצות חברתיות קטנות יחסית, שאינן מתאפיינות בנאמנות מגובשת לאורך שנים כמו אלה של ילדי בי"ס או המבוגרים. כרגע, יתכן שבתך מתחברת לבנות המסוימות על רקע קרבת הגיל (או מאפיינים אחרים), ובשנה הבאה היא תמצא לעצמה חברות חדשות, עמן גם תעלה לכיתה א'. משברי קליטה והסתגלות הם חלק מתהליך ההתפתחות של כל ילד, והדאגה מפני "שנה קשה" נראית בעיני מוגזמת. ברוב המקרים, תקופת ההסתגלות אינה אורכת יותר ממס' שבועות, אלא אם קיימת בעיה ספציפית, בה יש לטפל עניינית. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד עידוד ויוזמה של מפגשים חברתיים מעבר לשעות הגן, וחיזוק המיומנויות החברתיות שלה שיסייעו לה במידת הצורך בהתמודדויות העתידיות שלה. מיומנויות חברתיות טובות קשורות ליכולת לדחות סיפוק, להתחלק, להמתין בתור, להתחשב ברצונות של האחר, ולהתנהל במצבים חברתיים ובינאישיים באוריינטציה של שיתוף פעולה. בברכה ליאת

שלום בני בן ה9 ילד חכם ונבון ובעל ידע נירחב מושעה המון מבי'ס עקב אלימות שמסכנת אותו וילדים אחרים מקבל קונצרטה 27 מג לפני שנה וחצי אחיו הקטן בן שנתיים טבע בבריכה הביתית שלנו אני צריכה עזרה במציאת פסיכולוג/ית קלינית באיזורנו בשפלה אוכל למסור טלפון אם תבקשו באימל

שלום רב, אשמח אם תהיי מעט יותר ספציפית לגבי אזור המגורים שלכם, ואנסה לעזור. בינתיים, אם יהיו פניות והמלצות מקוראי הפורום, אשמח להעביר אליך. בהצלחה ליאת

שלום רב, שאלה ראשונה: בני עבר תאונת דרכים, שממנה יצא רק עם כמה שריטות בגיל 5 חודשים (היום בן 3 ו-8 חודשים) עד היום לא דיברתי איתו על זה, האם כדאי לשוחח עימו על מה שקרה?כדאי לקחת אותו לפסיכולוג? פחות או יותר מאותה התקופה כשהוא שומע צלילים כמו של מובייל או מנגינות בסגנון או שירים קצת עצובים-הוא בוכה ואומר שהוא עצוב. עוד דבר, מאוד קשה לו בחצי שנה האחרונה ללכת לישון....ועד שנרדם יכול פתאום להתחיל לבכות ולהגיד שפוחד מהרעשים.... מה את ממליצה? תודה מראש! שבוע טוב(-:

שלום דבורה, לא כל אירוע קשה בעברנו מותיר בהכרח טראומות נפשיות קשות המחייבות טיפול. אני מניחה שהתאונה, ממנה יצא בנך בשריטות קלות, השפיעה יותר עליכם ההורים, והגבירה (אולי) את החרדה שלכם לשלומו, ובכך - בעקיפין - גם את החרדות שלו מפני רעשים לא צפויים. לא בטוח שנכון להעלות את נושא התאונה דווקא בתקופת פחדים 'שברירית', אלא אם האירוע כולו נכנס להיסטוריה המשפחתית כאירוע שמדברים עליו ו'חיים' אותו. כרגע, לא בטוח שיש קשר ישיר בין הדברים. קשיי שינה, כמו שאת יכולה לראות כאן בפורום, הם עניין שכיח מאד אצל ילדים צעירים, גם ללא היסטוריה של חבלה טראומטית. אני מציעה לנסות להתמודד עם הפחדים העכשוויים באמצעות תמיכה, חום והרבה תשומת לב, מבלי לשנות באופן ניכר את הרגלי השינה שלו. אל תקחו אותו למיטה שלכם, אלא נסו להישאר קרובים וקשובים אליו כשהוא במיטתו. הרגישות לשירים יפים עצובים מופיעה גם היא אצל לא מעט ילדים, ובעיני היא מעידה על נפש קשובה ורגישה, ולאו דווקא על בעיה פסיכולוגית. אם את מרגישה ש'פספסתי', ושקיימת מצוקה ממשית המפריעה לתפקודו השוטף, פני להתייעצות. כרגע, זה לא נשמע לי מדאיג. בברכה ליאת

שלום רב ילדי בן 4 והוא מרביץ בבית ובגן הוא בן יחיד אין לו גבולות ניסיתי דרך עובדת סוציאלית אך לא עוזר דבר האם את מטפלת בבעיה כזאת ? אשמח מאוד

שלום ריקי, כל פסיכולוג קליני של ילדים מוסמך גם להדרכת הורים, במסגרתה ניתן לסייע להורים לחפש (ולמצוא) אסטרטגיות יעילות להצבת גבולות יעילה, ולביסוס סמכות הורית עקבית לאורך זמן. שיפור מיומנויות אלה יכול לשפר מאד את איכות החיים במשפחה, ולהעצים את ההנאה ההדדית בין הילד להוריו. אני מעודדת אותך לפנות ולהיעזר. בברכה ליאת

בס"ד שבוע טוב יש לי בן בן שנה ו8 חודשים. לפני כחצי שנה בערך הכנסו אותו לגן פרטי את יציאת הפגרה והעברנו אותו גן. לאחר שהוא עבר לגן אחר שזה גם ציבורי של העייריה פה התחילה הבעיה אם הילד הוא תמיד יושב לבד הוא לא משחק אם ילדים הוא תמיד יושב בפינה לבד הגננת לא דואגת להקריב אותו לילדים ומאז שהילד נכנס לגן הוא בוכה צרחות כאילו היכו אותו כל בוקר אותו סיפור ושאנחנו לוקחים אותו הביתה הוא מאושר ומחייך והכל ובזמן שצריך להחליף לו הוא שוב צורח יותר גרוע מהבוקר ואומר בקול של יאוש "די די זהו" כאילו נמאס לו מהחלפה בגן גם מחליפים לו השאלה שלי אם יש בעיה בתיפקוד של הגן שהילד לא מוכן להכנס בבוקר אל הגן והוא בוכה צרחות ושרוצים להחליף לא הוא צורך ושאנחנו רוצים לקלח אותו הוא צורח. רציתי לצייין שבגן הפרטי הוא היה נחמד וחביב שם ולא היה בעיה של ללכת לגן והוא אף פעם לא בכה היה בכי פה ושם אבל לא רציני כנ"ל אם ההחלפה אבל בגן הזה זה קבוע! אני ממש לחוץ ולפני שאני יפנה אל הגן בהאשמות רציתי לדעת את חוות דעתך ולדעת למי לפנות בשביל לבדוק אם יש בעיה תיפקודית בגן כי לא יכול להיות שהילד נלחץ מכל מהלך של החלפה או מקלחת. ימשמח אם אני יענה בדחיפות האפשרית

שלום רב, אתה מתאר התנהגות שלכאורה נראית כנסיגה בהשוואה להתנהגותו של הילד בגן הקודם, אולם מה שנראה מוזר ומנוגד להיגיון יכול להעיד דווקא על התפתחות רגשית וקוגניטיבית תקינה. ילד בגיל זה מפתח - הודות להתפתחות המואצת - פחדים חדשים, כולל פחדי פרידה מההורים (שלא תמיד היו שם קודם), פחד מאנשים לא מוכרים, וקושי לתפקד במצבים עמומים או חדשים. ההתנהגות הסוערת סביב ההחלפה והרחצה יכולה לשקף היסטוריה של טראומה כלשהי (למשל כוויה ממים חמים מדי) אך לא רק. יש ילדים עם רגישות עורית גבוהה, קבועה או זמנית (כמו במקרה של תפרחת חיתולים) שמגיבים בבכי למצבים הללו. אני מציעה לשוחח עם הגננת וצוות המטפלות, לאו דווקא לבוא בהאשמות, ולבדוק האם הוא מגיב כך גם בגן. נסה להביע את דאגתך לילד מבלי לבוא בטענות, אלא ממקום שמבקש עזרה. בהתאם לתגובת צוות הגן תוכל לשקול את מעשיך בהמשך. אני מציעה להתייעץ גם עם רופא הילדים או אחות טיפת חלב, שיבחנו אפשרות של רגישות למגע, ויציעו טיפול במידת הצורך. בבריאות והצלחה ליאת

בתי תהיה בעוד כשבוע בת ארבע, ותמיד חשבתי שזה גיל מתאים לגמילה ממוצץ. אולם, היא מאוד קשורה למוצצים שלה. היא ממש זקוקה למוצץ - ולא רק לצורך הירדמות. גם לרגיעה, בשעת צפיה בטלוויזיה, נסיעה במכונית ועוד. ככל שחולפים הימים כך יותר קשה לה להיפרד מהמוצץ גם לזמן קצר - והיא מסגלת התנהגות נוספת סביבו (למשל מלטפת אותו עם היד, מוציאה מהפה ומחככת בלחי). עם זאת יש לציין שיש מצבים מובהקים בהם היא מסכימה להיפרד ממנו - למשל בגן, או כשהיא משחקת איתי התנאי הוא ללא המוצץ, בגינה, בקניון וכו'. אני מתלבטת מה לעשות. יש לי תחושה שאם אגמול אותה לחלוטין או אפילו בצורה חלקית (למשל הגבלת המוצץ לשעת ההירדמות)- זה יסב לה יותר נזק מאשר תועלת. וגם אני לא יודעת אם יש בי את הכוחות כרגע להכיל את הקושי הגדול שלה סביב העניין הזה. מצד שני, אני מרגישה שמיום ליום היא יותר ויותר מכורה. מה עושים? תודה רבה

טל שלום, גמילה צריכה לבוא מתוך בשלות של הילד לתהליך, אך לעיתים קרובות ההורים צריכים לסייע לו, ולעבור עימו את הגמילה ב"שלום". ישנם ספרים רבים, שמותאמים לילדים ולהוריהם, שעוסקים בגמילה ממוצץ. ניתן להכנס לחנות ספרים, ושם לקבל החלטה איזה ספר הכי מתאים לבתך. כמו-כן יש לעודד ולתמוך בילדה לאורך כל הדרך. בני בן הארבע נגמל ממוצץ לפני מספר חודשים. כמו בתך הוא היה "דבוק" למוצץ. מה שעזר לו היה ביקור שיגרתי אצל רופאת שיניים. זו הסבירה לו בפשטות את הנזק שהמוצץ עושה לשניים שלו, ואמרה לו שכדאי שיזרוק את המוצץ. בעידוד שלנו המוצץ נזרק ולא שב. שהיה בהצלחה, שירלי

שלום טל, אנא ראי תשובתי לאתי בתאריך 27.10.09, לרוני בתאריך 28.4.09, לניר בתאריך 5.4.09, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. סבלנות... ליאת

יש לנוילד בן 9 (בן זקונים).היינו מעוניינים לדעת איך להתנהג איתו שכן גם אנו ההורים וגם ילדינו האחרים אינם תחרותיים והישגיים כמוהו.הילד אינו יודע איך להתמודד עם הפסד במשחק ולא חשוב מי המתמודד איתו ובאיזה גיל.ברצוני לציין שמבחינת ציונים אין לו את הבעיה גם אם קיבל "רק" 90 זה לא מטריד אותו. כל התחרותיות מתבטאת בכל מה שקשור לענייני חברה ומשפחה,כל מה שנוגע ביחסים עם אנשים.כשהוא מפסיד הוא מתחיל עם מניפולציות,שקרים ואפילו אם צריך הוא מערב בכי.הוא חושב שהוא צריך להיות תמיד ראשון ולא חשוב באיזה מחיר.קשה לנו להתמודד ועדיין לא מצאנו את הנוסחה אולי תוכלי להאיר את דרכנו.תודה מראש.

שלום גל, כולנו שונאים להפסיד ולהיכשל, ובכל זאת, יש ילדים שזה קשה להם יותר מאחרים. ככל הנראה מדובר בשילוב של תכונות אישיות מסוימות (תחרותיות, פרפקציוניזם, ביטחון עצמי), יכולות וויסות רגשי, אקלים ואווירה משפחתית (גם אם אנחנו עצמנו, כהורים, לא תחרותים, אנחנו יכולים לשדר הערכה להצלחה והישג). לא בטוח שיש 'נוסחה' מצליחה אחת, המתאימה לכולם, אך ישנם כמה כללי אצבע שאפשר לנסות ליישם מול ילד שמתקשה להפסיד. ראשית, נסו לתת דוגמא בעצמכם, והפסידו בכבוד. הביעו את רגשותיכם הכנים ("אוף, איזה באסה להפסיד") תוך שאתם "נשארים בחיים" ולוקחים זאת ברוח טובה. הדגישו במהלך המשחק את ההנאה, הכייף מהביחד, את המהלכים החכמים של הילד או של עצמכם, זאת בניסיון להקהות מעוצמתו של הניצחון/ההפסד. כאשר הילד מנצח, אל "תצאו מגדרכם" בניסיון לעודד אותו. נסו להישאר אדישים יחסית, ולא להעניק חשיבות עצומה לניצחון. מול רגע ההכרעה, נסו להזכיר לילד (ולעצמכם) שהניצחון הוא הרבה פעמים תוצאה של מזל, ולאו דווקא של חכמה או כישרון. הזכירו לילד שמשחק נועד לצורך הנאה וכייף, ושאפשר להפסיד. כשאתם מתחילים משחק, הזכירו לילד את האפשרות של הפסד, ושאלו אותו אם הוא מוכן לזה. בגיל תשע, אנחנו מצפים מילדים להיו מסוגלים להתמודד עם תסכול וכישלון, ובכל זאת, אם הוא משחק מולכם, נסו להתחשב, ולאפשר לו מדי פעם חוויה טובה של הצלחה והישג. כשאתם מתפעלים ממנו, הדגישו את התנהגותו, את היותו פרטנר ראוי, ולאו דווקא את התוצאה הסופית. אם, למרות הכל, הילד מתפרץ ובוכה מול הפסד, תוכלו לנחם אותו ולהביע תקווה שצורך ההישג החזק שלו, יוביל אותו כאדם בוגר לעמדות מפתח חשובות, אליהן מגיעים אנשים שלא יודעים להפסיד... בהצלחה ליאת

מדובר בילדה נבונה ומקסימה שבעוד 3 חודשים ימלאו לה 3 שנים. הבעיה היא שהיא כ-ל ה-ז-מ-ן צורחת ובוכה. כך היא מתנהלת בעולמה ובעולמנו, כשזה קורה מאוד לא נעים בבית, בעלי ממש מתעצבן עליה ומנסה בכל דרך (לשים אותה בחדר וכו') למנוע את הבכי ההיסטרי הזה שלעיתים כבר האזניים לא יכולות לשאת וללא הצלחה. לציין שיש לנו בן בכור בן כמעט 6 שהוא ילד מקסים ושקט, אף הוא מנסה בכל מאודו לרצותה ולרכך אותה וללא הועיל. חששתי שאולי משהו עובר עליה בגן אך אפשרות זו נשללה. ניסיתי את טכניקת ההתעלמות "אין קהל, אין הצגה" וגם זה לא הצליח כי היא הצליחה להתיש אותי שוב. מה עושים??!?!?! איך מתמודדים עם הבעיה הזו?

שלום רב, ההתנהלות בעולם תוך בכי וצרחות יכולה להיות קשורה למזג בסיסי (כבר בחדר התינוקות בבית היולדות ניתן לזהות את הילדים הקולניים וה'קוטרים'), אך גם להשפעות סביבתיות, כמו למשל מערך תגמולים, חיקוי וקשיים בתקשורת המשפחתית. כמו שאת בוודאי יודעת, גם לשלב ההתפתחותי יש מה לומר בסיפור הזה, וילדים בני שנתיים-שלוש מתקשים לשלוט בביטויים הרגשיים שלהם, נוטים להתפרצויות דרמטיות, ומתקשים לחזור לאיזון. כהורים, יש לנו תפקיד מרגיע ומווסת. הכוונה, כמובן, לא לכך שנענה לבכי "כדי שיהיה שקט", וגם לא לכך שנעניש ונרחיק. כמווסתים, עלינו להשתדל לתקף את הרגשות המתפרצים ("אני רואה שקשה לך עכשיו. את כועסת נורא....עצובה...מאוכזבת...וכו'") ולהיענות למצב הרגשי באהדה, הבנה, הסחת דעת לפעמים, ועידוד. שווה לבדוק את האפשרות הלא רצויה, שמא באופן ישיר או עקיף כלשהו, בתך למדה להשיג רווחים באמצעות הנדנוד הבכייני או הצעקות. בדקי באומץ למה את מתכוונת כשאת אומרת שהיא הצליחה להתיש אותך: מה זה אומר? איך את נשברת, ומה היא מרוויחה? כמובן שיש לעשות מאמץ לזהות את המקומות הללו, ולהימנע מתגמול לא מכוון של ההתנהגות הזו. אני יודעת שלא נתתי לך מתכון, אלא בעיקר חומר למחשבה, אבל גם זה משהו... בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנה ו-7 חדשים. לפני חדשיים נכנס לגן לראשונה, לאחר שהיה שנה עם מטפלת בבית. הוא ילד חכם, חייכן וחברותי. ההסתגלות שלו לגן היתה טובה מאד (שבועיים קשים בלבד). הוא נפרד ממני בלי שום בעיה בבוקר ונראה שהצוות אוהב אותו והוא אוהב אתה צוות. הבעיה היא שאני מרגשיה שהמקום לא בטוח עבורו. ביציאה לחצר יש 3 מדרגות שילד כבר נפל בהן השנה, ביום החופשי של המטפלת האחראית, הם נשארים עם השגחת 2 מטפלות צעירות. השבוע, כשהבאתי אותו לגן בבוקר, ראיתי שנותנים להם לשחק עם משחק שממש לא מתאים לגילם (ניחא) אבל ממש מסוכן עבור ילדים בגיל כזה. השיא היה שבני קיבל מכה חזקה מאד בראש (קורה שילדים מקבלים מכה), אבל הצוות ממש איבד את הצפון וההתמודדות שלו היתה איומה, עד כדי שהשאירו אותו (לא יודעת בדיוק כמה זמן) ללא הגשחה לבד. ניסיתי לדבר עם מנהלת המעון (4 פעמים) בהקשר של לשים שער בירידה לחצר, שוחחתי איתה לגבי החשש שלי ביום בו המטפלת האחראית לא נמצאת. הבעיה היא שהיא ממש לא יודעת לקבל בקורת ולהודות שיש דברים שדורשים שינוי/ תיקון. אני מאד מתלבטת אם להעביר אותו גן. מצד אחד טוב לו שם וברור לי שעל אף שכבר ראיתי אלטרנטיבות, אין מושלם וגם לא כל דבר אפשר לראות בביקור ראשון. אני לוקחת בחשבון גם את המחיר של קליטה מחודשת בגן חדש. מצד שני, אני לא רגועה. אשמח לקבל עצה טובה.

שלום שרון, גן ילדים מפוקח ומורשה חייב לציית לנהלים קפדניים של בטיחות, כפי שמפורט בהוראות משרד החינוך http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Applications/Mankal/EtsMedorim/5/5-1/HoraotKeva/K-2008-3b-5-1-45.htm ככל שהבנתי מרפרוף בחוזר המנכ"ל, אין מניעה שיהיו מדרגות בין הגן לחצר, ולפעמים זה מדגיש את הצורך של הילדים להתנהל בזהירות ומתוך התחשבות בסכנות הבלתי נמנעות. אם את מרגישה שהגן אינו עומד בנהלי הבטיחות הבסיסיים, ושאינך יכולה לסמוך על הצוות, חפשי גן שיוכל להבטיח זאת. הדאגה לשלומם הפיזי של הילדים עומדת מעל לכל שיקול אחר. עם זאת, כמו שציינת, קשה למצוא גן שיעמוד בכל הסטנדרטים באופן מושלם, ועליך לבדוק באומץ האם אי השקט שלך מייצג חרדתיות-יתר שלך או רשלנות של הצוות. תוכלי לנסות לשוחח על כך עם אימהות נוספות, ולראות אם הן שותפות לתחושות שלך. כקבוצה, יהיה לכן קל יותר לעמוד מול הגננת ולדרוש שינויים. בהצלחה ליאת

שרון שלום, למצוא גן טוב, שמספק את כל צרכי הילד, זו משימה קשה. אנו צריכות לדעת שילדינו מוגן ובטוח ככל שניתן. על פי ניסיוני הרב בגני ילדים (אמא לארבעה), אם האינטואיציה האימהית שלך משדרת חוסר ביטחון ובטיחות בגן, כדאי שתחפשי לו גן חלופי. אם הוא יהיה בגן שאת תהי רגועה גם המעבר שלו יהיה קל (כמו שאמרת בנך הסתגל בקלות יחסית). יש לקחת בחשבון, שילדים נופלים ומקבלים מכות בגן, בבית, ברחוב ועוד. אנו לא יכולות להגן אליהם 24/7, אבל אנו צריכות לדעת שעשינו הכל בעבורם. ליבי עמך - בהצלחה שירלי

יש לי שני בנים האחד בן שנה וחודש והשני בן שנתיים ועשרה חודשיים. לבני בן השנתיים יש בעיית הפרעות אכילה ונאמר לי שהוא צריך להיפרד מהמוצץ. דבר זה מקשה אלי ועל כך המשפחה, שהוא מוציא את זעמו על אחיו הקטן מרביץ לו דוחף אותו ונושך. זאת פעם ראשונה שהוא מתנהג בצורה כזאת. כי כל הזמן התנהג אליו בהמון אהבה ועזר לי הרבה. אני לא יודעת מה לעשות איך לעבור את השלב הקשה הזה.

שלום שירלי, גמילה ממוצץ, כמו כל גמילה אחרת, כרוכה בתחושת אובדן, ובעלייה זמנית ברמת העוררות והמתח. מדובר בהתמודדות לא פשוטה, בעיקר כשהיא נעשית בעל כורחו של הנגמל, לא ממש מרצונו החופשי... למרות האהדה וההבנה למצבו, אין לאפשר לו לפרוק את המתחים ולהכאיב לאחיו הקטן, וכדאי להפעיל מחשבה ויצירתיות במציאת דרכים חלופיות להפגת התסכול. אפשר לקנות צנצנת יפה ולמלא אותה במסטיקים ללא סוכר (אם זה לא מתנגש עם בעיית האכילה שלו), שישמשו תחליף למוצץ כל אימת שמתעורר הדחף האורלי. אפשר לקנות שק אגרוף (יש כאלה בכמה גדלים בשוק) שייספק מוצא לגיטימי לדחפי התוקפנות. אפשר להציע פעילויות יצירה או ספורט, שמהוות כמעט תמיד פיתרון מעודן לדחפים לא מקובלים שמחפשים מוצא. כאשר הוא פוגע באחיו הקטן יש להרחיקו מיידית מהסיטואציה, ולהבהיר חד משמעית שלא תוכלו להרשות זאת. השתדלו לשבח ולעודד כל גילוי של התאפקות והתמודדות, ואולי גם 'לשחד' קצת בפרסים קטנים על כל יום בו הצליח להיות בלי מוצץ ובלי מכות. מקווה שהמשימה תצליח, ושהפרעת האכילה תיפתר עד מהרה. בברכה ליאת

בתי בת השש עלתה השנה לכיתה א', היא מרוצה ומתלהבת והכל בסדר. הבעיה היא שאחרי שאני מקריאה לה סיפור בערב ומנסה להרדים אותה היא מתחילה להביע חששות מכך שדברים לא יהיו בסדר בלימודים.. כמו חשש שלא תצליח להתמודד עם מה שילמדו מחר (למשל ראתה שיש בחוברת מחר סיפור ארוך...וחוששת שלא תצליח לקרוא אותו) או חוששת מכך שלא תצליח לזכור את המילים שלמדו באנגלית... אני מנסה להרגיע אותה ולהגיד לה שיהיה בסדר ושאני כאן כדי לעזור לה ושהיא בסדר. אגב היא תלמידה די טובה. אבל בתי לא מרפה עד שהדבר מגיע לכדי בכי (כשאני כבר במיטה שלי) ולחץ וקשה לה להירדם כי היא במעין טראנס של בכי וחשש.. ואז אני יוצאת מהמיטה שלי ומרגיעה אותה והיא נרדמת. השאלה שלי - איך אני יכולה לעזור לה להפחית את החשש מהלימודים? ואולי היא משתמשת בזה כדי למשוך תשומת לב? אולי שניהם יחד? בכל מקרה איך אני יכולה לעזור לה להפחית את הלחץ מהלימודים? תודה.

שלום אילנית, עד שליאת תשיב לך, אנסה גם אני, אם זה בסדר.. הלימודים בכיתה הרבה פעמים מעוררים חרדה גדולה אצל ילדים עם רגישות לעצמם ולאחרים. אולי זו הנוכחות של כל כך הרבה ילדים, ואולי זה הסגנון של המורה, ששונה ממך או מהגננת, שמעורר מתח. בשנה שעברה עבדתי עם תלמיד בכיתה א', חכם מאוד, שהתקשה מאוד לרכוש את מיומנות הקריאה. מעבר לקושי, הוא היה חרד מאוד להתפס כשהוא לא יודע. חלק גדול מהעבודה איתו, מעבר להקניית בסיסי הקריאה, היה "לרכך" קצת את ההתייחסות לקריאה- וכאן זה אולי יכול להתאים גם לביתך. היינו גוזרים יחד קטעים קצרים (שצילמתי מספר הלימוד שלו), למילים נפרדות ולהברות, כדי שהקטע לא יהיה כל כך "קדוש" בעיניו. שיהיה נגיש למניפולציות מבחינתו ונתון קצת יותר לשליטתו. מאוחר יותר, עברנו לשחק משחקי קריאה. למשל, גזרתי קטע לשורות; אני לקחתי את השורות הזוגיות והוא את האי-זוגיות, ועם נייר דבק הדבקנו את השורות על המצח וכל אחד (במסירות כדור לאויר) היה צריך לקרוא את מה שרשום לשני על המצח. כך, את לא יודעת אם היא קוראת טוב או לא, לא יכולה לתקן אותה, וגם זה די נחמד והומוריסטי (אפשר לזוז תוך כדי או להרים ולהוריד את הגבות :-) זה יוצא נחמד). אני בטוחה שיש עוד הרבה משחקים שאפשר להמציא. אפילו אם רק תקריאי לה את הסיפור של מחר לפני השינה והיא תעקוב עם האצבע זה יעזור. כך, תוכלי לומר לה, היא כבר תכיר את הסיפור ולכל הילדים הוא יהיה חדש- גם זה יכול להפחית חרדה. מה שאני מנסה לומר, זה שלדעתי חשוב לתת כבוד לחרדה שלה ולנסות לעזור לה להרגיש "מוכנה" ובטוחה יותר. ומצד שני, לרכך קצת את המתח סביב מילים וקריאה, ולהראות לה שהיא גם עושה עבודה טובה וגם שאפשר לשחק עם מילים ושלפעמים זה אפילו נחמד.. :-) (מעבר לזה, מצער לשמוע שלומדים אנגלית כבר בכיתה א'... כאילו לא מספיק קשה לרכוש מערכת שלמה של סימנים וצלילים תואמים, צריך 2 במקביל.. מילא..) הרבה הצלחה לקטנה וגם לך :-) לילך

שלום אילנית, רק עכשיו שמתי לב שהעליתי בטעות את שתי הפניות שלך, הנוגעות לאותו עניין. לשמחתי הרבה, לילך כתבה מניסיונה, והרחיבה עוד את היריעה, מתוך אמפתיה והבנה עמוקה לחוויה של הבת שלך. אז הנה, הרווחת שתי תשובות, משתי זויות שונות. איזה יופי! ליאת

:-) (ותודה..)

שלום, בשני הלילות האחרונים בתי בת השש התנהגה בצורה לא רגילה ורציתי לשמוע חוות דעת מקצועית עד כמה שניתן כאן.. השנה היא לומדת בכיתה א' והכל בסדר אתה. אחרי שאני מקריאה לה סיפור, כרגיל, אני הולכת לישון, היא מתחילה לשאול אותי שאלות לגבי ביה"ס, ואז מתחילה להביע דאגה וחששות מהלימודים לדוגמא היא טוענת שהיא מפחדת שלא תצליח לקרוא את הסיפור הארוך שיש להם מחר, או שלא תצליח לזכור את המילים באנגלית, למרות שהיא מסתדרת דווקא לא רע...אני מנסה להגיד לה שהכל בסדר שהיא תצליח ושהיא טובה בלימודים.. אבל זה לא מספיק לה והיא חוזרת שוב ושוב על החששות שלה.. ושוב ושוב אני מנסה להרגיע אותה.. הבעיה שאני כבר מאוד עיפה ואין לי כח לזה.. מה גם שהיא עייפה כי השעה מאוד מאוחרת אבל היא ממשיכה להביע חששות ודאגות.. עד שמתחילה לבכות מרוב לחץ ולא יכולה להירדם בעקבות הטראנס של הפחד שהיא מכניסה את עצמה לתוכו... וכמובן שבשלב הזה אני קמה מהמיטה שלי ומתיישבת לצדה כדי להרגיע אותה, ואז היא הולכת לישון. השאלה שלי היא : האם הפחד הזה הוא רק דרך למשוך תשומת לב ? אם לא - איך להגיב לה? ואם הפחד אמיתי - איך עליי להגיב? איך אני יכולה להפחית לה את הלחץ והחשש מבית הספר? עוד נקודה אחת - גם אני טיפוס די חרדתי וחושש ממה יהיה... תודה

שלום אילנית, את מתארת התנהגות חדשה, שהופיעה רק לפני יומיים, וככזו, היא נראית אותנטית ונוגעת ללב. יתכן שההצפה הפתאומית בחרדה קשורה למשהו שקרה בביה"ס, או למשהו שעורר אצלה דאגה מיוחדת מפני כישלון. איכשהו, גם בלי אירועים מיוחדים, יש ילדים שבתקופה הזו (בשוך ההתרגשות של הכניסה לכיתה א') מבינים פתאום שלימודים הם עבודה קשה, ושסף הקושי ממשיך לעלות כל הזמן. אני חושבת שהדרך בה את נוקטת נכונה, ומספקת את המענה ההולם למצוקה שלה. תשומת לב היא לא מילה גסה, וכולנו זקוקים לה בשעת משבר. תוכלי להדגיש בפניה את העובדה שאת עייפה מאד בשעות הערב המאוחרות, ושתשמחי לדבר על כך יותר בשעות היום. נסי לא להתרגש יתר על המידה "ביחד איתה", אלא להישאר רגועה ומכילה. אם תעניקי לה מזמנך ומסבלנותך באופן כללי, היא לא תצטרך לגייס את הפחד כדי לקבל תשומת לב. כרגע, איני רואה סיבה לחשוד במניפולציות, ומציעה לך להישאר עניינית אוהבת ותומכת, כמו שמצופה מאמא... בהצלחה ליאת

שלום רב! בני בן ה-15.5 מצטיין בלימודיו, צופה בסרטי פורנו, תמונות פורנו! הוא אינו יודע שאנו יודעים על כך. השאלה שלי היא האם אנו צריכים לאסור עליו לאחר שנאמר לו שאנו יודעים? האם זה נורמלי לצפות בסרטים כה לא אמיתיים ולא משקפים את המציאות. אודה מאוד לעזרתך. יום נעים

לר שלום, האינטרנט לצד יתרונותיו המרובים הביא עימו את החשיפה הגדולה לחומרים פונוגרפיים. סקרנותו של בנך הנה טבעית ונורמאלית. הבעיתיות מתחילה עם החשיפה לחומרים הללו בגיל מאוד צעיר. כמו-כן יש הגבלת צפייה מגיל 18 ומעלה. אם אתם מחליטים לפתוח בפני בנכם את הידיעה שאתם יודעים על כך (יכול להיות שהוא יודע שאתם יודעים), חשוב להעביר לו את המסר הבא: סקרנותו ומשיכתו לסרטים מסוג זה הנה נורמאלית, אך צריך להדגיש שאלו סרטים ושחקנים, ולא המציאות (כמו בכל בסרט). בנוסף בסרטים אלו יש מפגש מזדמן עם זרים, שמיד מביל לקיום יחסי מין כאן המקום לדבר על בשלות רגשית ביחסי מין, על אהבה, על חברות, על זוגיות. בהצלחה שירלי

שלום רב, חומרים פורנוגרפיים העסיקו ומעסיקים מתבגרים צעירים מאז ומעולם, וככל הנראה לא רק מתבגרים. כיום, אנו יודעים כי חשיפה לתכנים פורנוגרפיים בגיל צעיר נושאת עמה שתי סכנות עיקריות. האחת, קשורה לעובדה שמדובר במצג מסולף מאד, שיכול להכניס מתבגרים צעירים לחרדה ולתחושת פגימות. הגוף העירום ואיברי המין כפי שמוצגים באתרי הסקס לא תמיד קרובים בממדיהם לאלה שבמציאות, והמגע המיני אורך זמן רב מהרגיל הודות לפעלולי עריכה ובימוי. החשיפה לתוכן כה מסולף, עלול לעורר אצל מתבגרים תמימים ציפיות לא ריאליות לרמת תפקוד דומה, וכתוצאה מהן גם אכזבה קשה וחרדות ביצוע. סכנה חמורה לא פחות קשורה לעלייה מתמדת של סף הגירוי, הנובעת מחשיפה גוברת לתכנים יותר ויותר בוטים ואלימים. מסיבה זו, אני ממליצה להורים לא להסתפק במעקב ובילוש, אלא בשיחות יזומות בנושא, שיבהירו למתבגרים את הסכנות הטמונות בחומרים הללו, ינסו להרחיב את נקודת המבט, תוך הדגשת הרעיון של ניצול סכלותם של אנשים למטרות רווח, כולל יצירת מצג שקרי ומסולף של פעולה טבעית ומהנה, שרחוקה בדר"כ מאד ממה שתעשייה זו מנסה למכור לנו. הורים ומבוגרים רבים נוטים להתייחס בסלחנות לצריכת פורנוגרפיה בקרב מתבגרים, אולי כי הם זוכרים את עצמם מציצים בגניבה לחוברות "הישנות והטובות" של פעם. למרבה הצער, כיום, הודות לרשת האינטרנט, ילדים ומתבגרים נחשפים לתכנים בוטים יותר ויותר, אלימים מאד, פרברטיים ומסוכנים. אני מעדיפה להתייחס לכל נער צעיר כאל צרכן פוטנציאלי של החומרים הללו, ולהקדים תרופה למכה, לפחות כל עוד מדובר בבני נוער צעירים שעוד לא התנסו ביחסי מין בעצמם. לכן, התשובה שלי היא: כן, זה נורמלי שהילדים צופים בזה, ו...כן, מוטב לומר לו שאתם יודעים שהוא צופה בזה, ולהורות לו להימנע מזה למרות סקרנותו הטבעית, ממש כמו ההמלצה להימנע מתוכן אלים ופוגעני אחר, שיכול להזיק לו. אני ממליצה לתת הסברים אמיתיים ולא מתחמקים, וכאלה שאינם מזלזלים באינטליגנציה הגבוהה של הילדים. נקווה לטוב ליאת

שלום. בתי בת ה-8 סובלת מכאבי ראש אחת לשבוע בממוצע. עשינו בדיקות דם וכן בדיקות עיניים הכל יצא תקין אך היא מתלוננת שהיא רואה גם צלליות והבהובי אור וזה קורה גם כשלא כואב לה הראש. אני מאוד מוטרדת. איך עוד ניתן לבדוק. האם צריך נאורולוג?, בדיקת סיטי? למי לפנות?כמו כן הבנתי שיש קשר בין שוקולד לכאבי ראש. האם שוקולד מריר גם גורם לכאבי ראש?

גלית, יש לפנות לרופא ילדים, שיפנה אותכם לכל הבדיקות האפשריות, שיוכלו לאבחן ממה הכאב ראש. לא הייתי מקלה בעניין. לגבי השוקולד- למי שסובל ממיגרנה מומלץ לא לאכול שוקולד, אך גם על כך יש להתייעץ עם רופא. בהצלחה שירלי

תודה לך.

שלום גלית, אני מצטרפת להמלצתה של שירלי, ומעודדת אותך לפנות לרופא הילדים להמשך בירור. אני עצמי לא מכירה קשר בין שוקולד לכאבי ראש (אלא בעיקר קשר בין שוקולד לתחושת אושר גדול...). מאחלת בריאות טובה ושמחות ליאת

תודה רבה

בני בן 8.5 בכתה ג ילד אינטליגנט וחכם עם בעיות לא קלות של קשב וריכוז וקשיי למידה. רציתי לשאול את דעתכם המיקצועית לגבי העזרה שני נותנת לו לעיתים במקלחת. מרבית הפעמים הוא מתקלח לבד לעיתים הוא מבקש שאני ( אימו) אעזור לו להתקלח אני עושה זאת מידי פעם מאחר והוא לא מקפיד לחפוף את הראש כהלכה ומידי פעם אני עושה ניקיון קצת יותר יסודי וכן משום בזבוז המים. כאשר הוא מתקלח לבד-שוכח לצאת.לעומת זאת בעלי טוען שאסור לי לקלח את הילד ולא לראות אותו במערומיו. אשמח לתגובה

שלום טלי, בעיני, אין מניעה מלסייע לבנך להתקלח גם בגילו. ההתייחסות לעירום שונה מאד ממשפחה למשפחה, ויתכן שבעלך גדל והתחנך בסביבה שמרנית, שאינה מתירה זאת. לדעתי, אתם נמצאים בשלהי תקופת התום, ועד מהרה בנך יפסיק לבקש ממך עזרה מילא. הבושה הטבעית תעשה את שלה, ואת תתבקשי להישאר מחוץ לדלת חדר האמבטיה. בינתיים, לפחות בעיני וכל עוד הדברים נעשים בהסכמה ויוזמה של הילד, אין בעיה עם זה. עליך לגלות רגישות והקשבה זהירה לכל המסרים מן הבן, וכשתגלי סימנים ראשונים של אי-נוחות, תדעי שהגיע הזמן לצאת משם. בברכה ליאת

שלום רב, אני פונה אלייך בקשר לבני בן השש וחצי. השנה הוא עלה לכיתה א' והמורה פנתה אלינו בהצעה להקפיץ אותו לכיתה ב' מכיוון שהוא מאוד מאוד חכם. זה דבר שידוע לנו ועוד בשנה שעברה היתה ההתלבטות האם להעלות אותו לכיתה א' או שלחכות לזמן המתאים מבחינת הגיל. לבסוף אחרי הרבה לבטים השארנו אותו בגן חובה רק בגלל שאנו פחדנו שמבחינה רגשית הוא לא מוכן. אני רוצה לציין כי בכל שלב שהוא אם זה במעון ואם זה בגנים, תמיד אמרו לנו שהוא מאוד מאוד חכם לגילו. גם בטרום חובה הגננת במקום להשאיר אותו שנתיים העלתה אותו לגן חובה לאחר שנה. הגננת בגן חובה תמיד אמרה שהוא מאוד פיקח ונבון הרבה מעל הממוצע, ובכל זאת השארנו אותו עוד שנה כדי שיעלה עם שכבת הגיל שלו לכיתה א' וכדי שירגיש חזק מבחינה רגשית. כיום, אנו שוב עומדים בפני אותה הדילמה- המחנכת מכינה לו חוברות מיוחדות עם חומר לכיתה ב' ואנו שוב לא יודעים מה לעשות- האם להשאיר אותו כדי שירגיש טוב מבחינה רגשית או שלהעלות אותו לכיתה ב'. רציתי להתייעץ ואף לשאול האם יש פסיכולוג/ית טובה באזור הצפון שמתמחה בדברים מסוג זה. בביה"ס רוצים לעשות לו מבחנים ואף קיבלתי מהיועצת מס' טלפון של פסיכולוגית. האם יש מישהו שאת יכולה להפנות אותי אליו/ה שהם ממש מתמחים בתחום זה? אודה לך על עזרתך כי אנו ההורים מאוד מבולבלים ורוצים לטובת הילד. תמי.

שלום תמי, כיום, המדיניות היא להעדיף ולהשאיר את הילדים המחוננים ככל האפשר עם בני גילם, תוך התחשבות בצרכיהם המיוחדים ומתן מענה הולם לקצב הלמידה האישי. כפי שציינת נכון, לילד המחונן יש גם צרכים נוספים, מלבד אלו הקוגניטיביים, והקפצת כיתה יכולה לעלות במחירים כבדים. לצערי, איני מכירה 'מומחים' בתחום באזור הצפון, אך אני סבורה שהחלטה נבונה תוכל להתקבל גם לאחר התייעצות עם הפסיכולוגית עליה המליצו לכם. המידע בנושא גדול מאד וזמין, וכל פסיכולוג מעודכן יוכל להפנות אתכם אליו ללא קושי. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 3 והוא אח לתינוקת מקסימה בת 4 חודשים. עוד מלפני ההריון עם הבת, היתה לו נטייה להתעצבן ולהביע זעם כאשר חבר או אנו כהורים עשינו מעשה שלא היה לרוחו, כגון חבר שלקח לו משחק, אנו שלא הרשינו לו לעשות או לקבל משהו שרצה. ההתפרצות התבטאה בצעקות וצרחות שהם מעבר לנורמלי לדעתי. עם החברים שלו הוא הביע זעם גדול עד שנהיה אדום ורועד מכעס, אך לא הרביץ. התופעה הזו נרגעה, אך נראה כי הוא מאוד פגיע ורגיש לכל דבר, בכל פעם שאומרים לו להזהר עם הקטנה, שהיא עדינה וזה מסוכן הוא מיד נעלב ואומר "העלבת אותי" "אני לא חבר שלך" "אני לא אוהב אותך". יש לציין שבאחותו הוא לא פוגע. אך בעיה שמטרידה אותי יותר מכל היא ההתנהגות שלו עם חברים, מרביצים לו הוא לא לומד להחזיר, למרות שאנו חוזרים ואומרים לו להחזיר אם מרביצים לו. הוא מיד מתחיל לבכות ולפעמים אף נכנס להסטריה ולמתח. רציתי לדעת אם צריך לקבל עזרה מקצועית? אם זה פשוט באופי או שעל ילד עוברת תקופה שתחלוף? אולי יעזור לדעת שהוא לא שמח תמיד ללכת לגן, אך הוא תמיד נראה מרוצה ושמח כשאני באה לקחת אותו. לגננת לא היה מה להגיד בנושא. תודה

שלום מיכל, הילד שלך, בן השלוש, הוא אמנם בנך הבכור, אך אובייקטיבית הוא עדיין פעוט, וככזה, מתקשה לשלוט כמבוגר בתגובתיות הרגשית שלו. מצבים מתסכלים של התנגשות רצונות מציבים אתגר בפני כל אדם, והאתגר גדול אף יותר בגיל זה. לכן, התקפי זעם הם עניין נפוץ אצל ילדים בני שנתיים-שלוש. כמובן שגם הולדת התינוקת מהווה אתגר רגשי לא קל עבור ילד כה קטן, וביטויי העלבון שלו מול מה שנתפס בעיניו כהעדפה שלה על פניו, בהחלט נורמליים וטבעיים. הבעיה שמטרידה אותך יותר מכל נוגעת לעובדה שבנך נמנע מהתנהגות אלימה, וזה עצוב (לפחות לי). אני יודעת שקשה לראות את הילד שלנו סופג הצקות באופן פסיבי, ובכל זאת, המשאלה שלך שינהג באלימות נגדית עומדת בסתירה למאמצים הבלתי נלאים שנעשים כיום במטרה למנוע תגובות אלימות בקרב ילדים ובני נוער. אני חושבת שיש לשבח ולהתפעל מילדים שבוחרים להימנע בכל מחיר מהתנהגות אלימה, ולעודד אותם להגן על עצמם בדרכי שלום (למשל בדרך של הימנעות מקונפליקט, דיבור, וגיוס עזרה ממבוגר). במקרה הזה בלבד, אני מקווה שהילד שלך ישמור על עמדותיו הלא אלימות, וימצא את הכוחות להימנע מפגיעה בדרכים אחרות. אם תרגישי שעמדתו הפסיבית מביאה אותו למצבים של חוסר תפקוד ולגרעונות חברתיים, שווה להתייעץ. כרגע, נדמה לי שלא זה המצב. בברכה ליאת

תודה על התשובה, וכיף לדעת שאין צורך לדאוג בכל הנושא הקשור לאלימות וההצקות שהוא חווה. אני מקווה שאי התערבות לא תביא אותו לידי תסכול והרגשת פגיעות יתר. נורא כואב לראות שמתגרים ומציקים לו והוא כנגד בוכה ולא עושה דבר... מיכל

שלום רב, אני מבקשת שתמליצו לי על פסיכולוגית ילדים, פסיכותרפיסטית, המתמחה בחרדות ילדים, באזור חיפה. תודה

שלום שיר, לצערי, איני מכירה מטפלים בילדים באזור חיפה. אם למישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה, אשמח להעבירה אליך. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולג/ית בחולון לסיוע לבני המתבגר, אשר יש הרהורים (כך בלשונו) באשר לזהותו המינית.

שלום שריל, לצערי, איני מכירה פסיכולוגים בחולון. אם למישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה, אשמח להעבירה אליך. בהצלחה ליאת