פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בני תלמיד כיתה ב', כבר מהגן הייתה לו בעיה לגשת להתפנות אלא אם כן הגננת או המטפלת היו לוקחות אותו. מאז שהתחיל ללמוד בביה"ס העניין בעייתי יותר מכיוון שהוא לומד עד 3 בצהריים ולפעמים מרטיב בדרך חזרה הביתה. דיברתי עם צוות ביה"ס, היועץ קיים איתו כמה פגישות אבל זה לא כל כך עזר, הפיתרון שהוצע הוא שהמורה תלווה אותו לשירותים, אבל הוא טוען שהוא מובך מכך, מצד שני הוא לא מרגיש בנוח להתפנות בזמן ההפסקה כי יש הרבה ילדים בשירותים. כל פעם יש לו תירוץ אחר מדוע הוא לא מסוגל להתפנות בביה"ס (למשל שהשירותים מלוכלכים, אבל גם כשהוא קיבל אישור להכנס לשירותים אחרים נקיים יותר הוא לא הסכים). אני מאוד מוטרדת, כיצד ניתן לטפל בבעיה? אשמח אם תוכלו להמליץ לי על גורם מטפל שיוכל לעזור. תודה מראש.

שלום דניאלה, אם הפיתרונות הפרקטיים שהוצעו לו לא עוזרים, יתכן שמדובר בחרדה פחות 'רציונלית', וכדאי לטפל בזה. לדעתי, פסיכולוגית ביה"ס יכולה לתת מענה, ובמידת הצורך להפנות אתכם לפסיכולוג ילדים קליני, רצוי כזה עם אוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

שלום! יש לי ילד בן 3, חכם מאוד לפני כשבועיים חגגנו לו מסיבת חלקה גדולה עם כל הדודים הוא דיבר על זה כול הזמן שיתף את הגננות וסיפר להם שאמא קנתה לו בגדים חדשים והוא יחלק שקית ממתקים בשבוע האחרון הוא מופנם לא מדבר רוצה רק לישון שואלים אותו מה כואב לך הוא אומר כלום רוצה רק לישון יש לו פרצופים כועסים מנסים לדרבן אותו ניקנה לך הפתעות נותנים לו ממתקים וזה לא קונה אותו הוא בשלו בוכה על כול דבר וכול הזמן ישן לא אוכל כלום יש לו אחות בת שנה וחצי שהוא מאוד אוהב אותה אני בחודש תשיעי בהריון השלישי הוא הילד הבכור בבית. ילד שכולם אוהבים אותו ומפנקים אותו מכול הצדדים בשבוע הזה חגג לנו גם עם חום אני לא מבינה למה הוא נימצא במצב הזה ואיך אפשר להוציא אותו מזה?????

הילד החכם שלך מתאבל על השיער הארוך ש "נלקח" ממנו לפתע.. את מספרת שלפני שבועיים חגגתם לו מסיבת "חלקה".. ייתכן וזוהי תגובת אבל לשיער ...

שלום חנה, יכול להיות ששיר צודקת (חשבי למשל על אישה שעוברת אחרי שנים של שיער ארוך לתספורת קצוצה...), אבל בהחלט יכול להיות שמדובר בשפעת הויראלית העונתית, שבחרה בתזמון לא מתאים. אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים, ולהתאזר בסבלנות. בברכה ליאת

הי, יש לי ילדה בת 7 וחצי - חכמה להפליא- בכיתה ב', השבוע היא החליטה שהיא קונה מוצץ במקום ממתק והחלה להשתמש בו תכופות - לישון איתו ולחפש אותו כל רגע בבית (על אף שאני מנסה להעלים לה אותו), אתמול בשיחה עם אבא שהסביר לה שזה לא כדאי ולא מתאים לה היא טענה שהיא רוצה לחזור להיות תינוקת, קצת מוזר לי, היא בת יחידה ומקבלת את כל תשומת הלב האפשרית חום ואהבה בלי סוף (אך גם קשיחות כשצריך), מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות זו ומה עלינו לעשות כדי להניע אותה מהשימוש במוצץ. תודה רבה

שלום ל', בתך נתנה לך סוג של הסבר לתופעה: היא רוצה לחזור להיות תינוקת. מה גורם לה לכך זאת כבר שאלה אחרת, ויתכן שהיא מאותתת בכך על צורך כלשהו בתשומת לב מיוחדת/מגע קרוב או טיפול אינטנסיבי מצדכם. ברמה הפרקטית, הייתי מציעה להתעלם מהמוצץ מצד אחד, ומנגד, להזמין אותה לקשר קרוב ונעים איתכם, המתאפיין ב"כייפים" של גדולים. יתכן שהיא מחקה נסיגה זמנית של מישהו אחר, שמצידו סובל כרגע מהולדת אח או אחות קטנים. שווה לעשות בדיקה בקרב חברותיה הקרובות. בכל מקרה, אני ממליצה להניח לה, ולהתייחס למוצץ רק באופן ענייני, כמו למשל - "אני לא מבינה אותך כשאת עם הדבר הזה בפה, אשמח אם תוכלי לדבר אלי בלעדיו". כאן חשוב מאד להישמע עניינית ולא נוזפת או כועסת, כדי לא לבסס סוג של מאבק סביב המוצץ. קשה, אך אפשרי... בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 וילדה בת 3 וחצי. אני נורא חרדה בזמן האחרון מסיפורי הזוועה ששומעים, על האונס שהיה בבית קפה ארומה על כמות הפדופילים שגדלה והולכת. לבן שלי אין ולא יהיה בזמן הקרוב מחשב בחדרו האישי. המחשב נמצא בפינה בסלון. בנוסף, עשינו לו שם משתמש משלו עם כל החסימות האפשריות שאנחנו מכירים. הסברתי לילדים שלי שלא הולכים ולא מדברים עם אנשים זרים ושלא כל האנשים הם אנשים טובים. גם יהודים אמרתי - כשנשאלתי אם אני מתכוונת לערבים. אבל עדיין אני חרדה האם באמת הם מבינים את משמעות הדבר. הבת שלי מאוד אוהבת את הסיפור חנהלה ושמלת השבת היום כאמא אני רואה בזה סיפור מאוד לא חינוכי ותמיד אני מסבירה לה שמה שעשתה הילדה זה לא דבר נכון לעשות.יש לי ספר ישן ישן שאני לא זוכרת את שמו על ילד בשם אלעד וכל עמוד זה סיפור שצריך ללמוד ממנו למשל אלעד לבד בבית ויש דפיקה בדלת מה לעשות, כשמישהו מציע לאלעד שוקולד בגינה, להיכנס לים לבד ספר מעולה שדרכו אני מחדירה להם את הנושא. השאלה אם זה מספיק. איך מסבירים שזה תקף גם לאנשים שאולי מכירים שכנים למשל... אשמח אם תכווני אותי למאמר בנושא

שלום שירה, למרות שאנחנו שומעות את אותן חדשות ממש, קשה לי להסכים עם האמירה לפיה העולם מטורף. אני מעדיפה לגדל ילדים עם אמונה בעולם טוב, עם יכולת לבטוח ולהאמין לאנשים שסביבם, ועם זאת לשמור על עצמם ככל יכולתם מלהסתבך בצרות. אני רוצה להאמין שסיפורה של חנה'לה מניח את היסודות להתנהגות פרו-חברתית, ליכולת לראות ולהזדהות עם מצוקתו של החלש/הזקן, ולתחושה של אחריות אישית וחברתית. הנזק הפוטנציאלי שנושא עמו סיפור כזה בטל בשישים מול המסרים החיוביים, כך בעיני. ובכל זאת, בעולם שלנו יש גם רוע, חולי ואפילו מופרעות, ומוטלת עלינו אחריות כבדה, להגן על ילדינו, ולבודד אותם ככל האפשר ממגע עם סכנה. כמו שאת יודעת כבר, קיימים בשוק ספרי ילדים המכוונים למטרה זו ממש, המדריכים את הילדים לסרב לפיתויים מצד אנשים זרים. אני מאמינה שחשוב להישאר מאוזנים, ולהימנע ממסע הפחדה מאיים. עיסוק יתר בסכנה עלול לפתח אצל הילדים תחושה מתמדת של עצבנות, עוררות-יתר ותחושת רדיפה, ולפגוע ביכולתם לתפקד בדרך מסתגלת בסביבתם. בעיני, עד שילדים לומדים להבחין בין טוב ורע, עלינו להדק את ההשגחה עליהם, ולאפשר להם מידה של תמימות וחופש תחת המטריה השומרת שלנו. לצערי, איני מצליחה לחשוב כרגע על מאמר רלוונטי בנושא, אבל שווה להמשיך לחפש. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי יהיה בספטמבר בגיל 1.5. כיום הוא בן שנה ונמצא עם מטפלת עם עוד ילד אחד גילו. אני מאוד מתלבטת באיזו מסגרת לשים אותו - האם משפחתון עם 5 ילדים או בגן שיכיל כ- 20 ילדים ? מצד אחד, מפחדת שיתנוון במשפחתון שמתנהל בבית המטפלת בגלי גינת משחקים ועם מעט ילדים, מצד שני, מפחדת שיהיה לו קשה להתסתגל לגן עם הרבה ילדים, גם מכיוון שהוא ילד בכור והוא רגיל להיות לבד וגם בגלל שכיום נמצא בחממה עם ילד אחד בלבד אצל מטפלת. הייתי שמחה לדעת מה מומלץ מבחינת ההסתגלות הנפשית של ילד בגיל זה ? על מה הפסיכולוגים ממליצים ? תודה.

שלום קרן, ילד חייב, בכל גיל, לקבל מענה מספק לצרכיו המוטוריים, הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים. בימינו, הוצאת ילד מביתו למסגרת חינוכית נעשית ברוב המקרים ככורח, כדי לשחרר את ההורים לעבודתם. עקרונית, המסגרת המשפחתית יכולה לספק את מרב הצרכים של הילד, עד אשר הוא מגיע לגיל שנתיים-שנתיים וחצי, אז יש חשיבות למפגש ולאינטראקציות החברתיות עם בני גילו. בגיל שנה וחצי בנך עדיין אינו זקוק למסגרת חינוכית, אלא אם את זקוקה לה כסידור שמרטפי. אם זה המצב, עדיף למצוא מסגרת עם מה שפחות ילדים, כדי שבנך יהנה ככל האפשר ממרב תשומת הלב של הדמויות המטפלות. בברכה ליאת

שלום, כמידי בוקר אני מעירה את בני בשעה 6:00. (הוא הולך לישון בשעה 19:30). אני יודעת שקשה לו לקום מיד ולכן אני מעירה קצת לפני, כך שהקימה תהיה נעימה יותר ללא לחץ. בזמן האחרון הוא מתעורר ומסרב לקום מהמיטה. הוא לוקח למיטתו משחקים ומשחק להנאתו. כאשר ברקע אני משמיעה לו שמאוחר מאוד וצריך לצאת בזמן. מה לא עשיתי: טבלת מדבקות, פרס בכל סוף שבוע אם הוא יקום מהר ויתארגן בזמן - זה עזר בדיוק לשבוע ימים. הבוקר זה היה אחד הבקרים הקשים שלי איתו. הערתי אותו בשעה 6:00 כמו כל בוקר, בשעה 7:00 עדיין הוא שיחק במיטה, כאשר בשעה 7:15 אנחנו צריכים להיות בחוץ. גם כאשר אני מציעה לעזור לו, הוא לא מאפשר לי לעזור לו הוא מקשה עלי ומסרב לשתף פעולה. כל בוקר חוזר חלילה, אני יוצאת מהבית אחרי שהרמתי את קולי וכעסתי עליו ויצאתי כועסת מהבית, דבר אשר אני מנסה למנוע אותו בכל בוקר ובכל בוקר הוא מצליח להכניס אותי למעגל הזה. תשאל השאלה האם הוא מעוניין ללכת לגן - התשובה היא : "אימא אני מעדיף להיות איתך בבית" . כל הבירורים שנעשו עם הגננת האם משהו מציק לו בגן - תשובתה היתה - טוב לו בגן. אודה לך מאוד אם תוכלי לייעץ לי שיטה אחרת (שאולי לא שמעתי עליה) כיצד להפוך את הבקרים לנעימים יותר וללא כעסים. תודה אלישבע

שלום אלישבע, נדמה לי שלקום מהמיטה בשש בבוקר, בעיקר בחורף, זה לא כייף לאף אחד (ככה לפחות אני מאמינה), ולכן, בתור התחלה, הייתי מוותרת מראש על הציפייה שהוא יקום בשמחה ויתלבש בזריזות. כך לפחות לא תתאכזבי... יכול להיות שהתשובה שלי אינה "פוליטיקלי קוקרט", ובכל זאת אקח סיכון ואומר לך, שלא תמיד ולא עם כל הילדים אפשר שהכל יילך תמיד 'בנעימים'. כשאת מעירה אותו בבוקר, הישארי לצידו, תני לו להבין (בלי כעס) שאינך מתכוונת "להמליץ לו לקום בזמנו החופשי", אלא להביא אותו בזמן לגן. תני לו לבחור - "אתה חושב שתצליח להתלבש לבד, או שאתה צריך עזרה?". תהיה תשובתו אשר תהיה, אל תעזבי את החדר, ודאגי שיתחיל להתארגן תוך שאת מסייעת היכן שצריך. אל תאפשרי משחקים נעימים בבוקר - זה לא הזמן. הסבירי לו שיוכל לשחק רק אם יישאר זמן לפני היציאה לגן. כמו שאת מבינה, אין פתרונות קסם, אלא רק עבודה קשה, נחושה ועקבית. ילדים אינם מתחנכים לבד, וגישה סלחנית מדי או פסיבית של ההורים עלולה להוביל בסופו של דבר לקונפליקטים ולכעסים מהם רצינו להימנע מלכתחילה. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

יש לי ילד בן 6.5 בכיתה א' וילדה בת 3.5. הילד בן ה - 6.5 חרד מאוד ! לאחותו בת ה - 3.5. אם שנייה הוא לא רואה אותה, הוא נכנס להיסטריה ורץ בכל הבית לחפש אותה, השבוע כשלא ענתה כשהוא קרא לה, ואחרי שחיפש אותה ולא מצא, הוא התחיל לבכות בהיסטריה ! (היא סתם התחבאה וכנראה גם עושה לו בכוונה כי יודעת שזה מדאיג אותו), זה התחיל פחות או יותר לפני כחצי שנה שחיכינו למעלית, ואני (בטעותי) נכנסתי שנייה הביתה כי שכחתי משהו, הגדול נכנס אחרי והקטנה נכנסה למעלית והתחילה לעלות ולרדת איתה, אני נכנסתי להיסטריה (מודעת לכך שזה כנראה ממני) ומאז הוא חרד לה ברמות שזה (לדעתי) מפריע לו מאוד. שאלתי אותו לגבי זה והוא אמר לי: "הלוואי שלא הייתי דואג לה כ"כ ומפחד שיקרה לה משהו". קשה לי עם זה שעל הכתפיים הקטנות שלו, הוא סוחב את הדאגה הזו לאחותו. בנוסף, בזמן האחרון יש לו "כיחכוחים" מהגרון האם יש קשר למשהו ?איך מטפלים בזה ? למי עליי לפנות על מנת לקבל טיפול ? לתשובתך המהירה, אודה. ענבר

שלום יעל/ענבר קשה לקבוע בוודאות על סמך התיאור שלך האם הכחכוחים הם 'טיק' אודיטורי או לא, ולכן אני מציעה - לפני הכל - להתייעץ עם רופא הילדים שלכם ולשלול בעיה פיזית. גם אם מדובר ב'טיק', אין הרבה מה לעשות מלבד הפחתת גורמי הלחץ בחייו. עם ובלי קשר ל'טיקים', החרדה של בנך משקפת צורך חזק בשליטה, גם על משהו שמראש לא נמצא באחריותו. אני מבינה שהאירוע ההוא הותיר בו רושם עז, כולל התגובה ההיסטרית והטבעית שלך, אך כרגע חשוב לעשות מאמץ לשחרר אותו מתחושת האחריות. כדי שזה יקרה, עליו להאמין ולהרגיש *באמת* שיש מבוגר אחראי בסביבה, ושהאחריות לשלום הילדים נמצאת באופן מלא עליו. לא ציינת עד כמה הוא נדרש בפועל להשגיח על אחותו, והאם (אפילו לתפיסתו) הוא מחוייב לשלומה. אני מציעה, ולו לזמן מה, לנקוט גישה קצת פרדוכסלית, ובכל פעם שהוא נכנס ללחץ ומתחיל לחפש אותה, להגיד משהו כמו "אתה משוחרר. אני אחראית עליה והכל בסדר". אל תנסי להרגיע אותו או לעזור לו בחיפושים, אל תנזפי בה, וגם אל תרחמי עליו. פשוט אמרי בקצרה "זה עניין שלי. אני שומרת על כולכם!". אני מאמינה שגישה אסרטיבית וסמכותית כזאת (כשהיא נעשית בצורה אותנטית) תוכל לשפר את המצב משמעותית. את מוזמנת לעדכן בהמשך ליאת

ליאת שלום, תודה על התגובה, אני מנסה את הגישה הזו כבר כמה ימים, מבהירה שאנחנו (בעלי ואני) הם אלה ששומרים ושאין לו מה לדאוג, אני רואה על פניו שזה מפחית בצורה משמעותית את הלחץ שלו והוא אפילו אמר לי: "אז אני יכול לשחק בשקט... ?" כמעט בכיתי כשהוא אמר את זה... אנחנו ממשיכים עם הגישה הזו ובמקביל אני מחפשת פסיכולוג/ית חרדות מומלצת... אשמח אם תוכלי להמליץ לי (אפשר גם דרך הכללית - מגורים באיזור המרכז). תודה רבה, ענבר

הבת שלי התחילה עכשיו הסרת שיער ברגליים, היא בת 19, הבת הקטנה שהיא בת 15 רוצה גם להתחיל...אני לא יודעת אם לאפשר לה..הן לא מפסיקות לריב על זה..ואני פשוט חוששת שהיא צעירה מדי להתחיל עם זה...מה לעשות? לאפשר לה כדי לסיים את הריבים הללו ביניהן?

שלום ג'ני, לא ברור לי מדוע איסור שיצא מטעמך יוצא דווקא על הבת הגדולה, ועל מה בעצם הן רבות. ההחלטה על העיתוי הנכון להורדת שיער אינה סוגייה פסיכולוגית, והיא תלויה במידה רבה בהרגשתך כאמא. בעיני, כאמא ולאו דווקא כפסיכולוגית, אין הבדל מהותי בין גיל 15 לגיל 19 בנושא זה, ולכן אולי לא שווה להתעקש. בהצלחה ליאת

בעיניי גיל 15 זה ממש לא צעיר בשביל להתחיל הסרת שיער לצמיתות, אחיינית שלי היא באותו גיל והיא התחילה עכשיו הסרת שיער בבית, היא קנתה את מסופר פארם את המכשיר החדש שנקרא מי, ואין על זה הגבלה מבחינת גיל, כי דיברנו עם השירות לקוחות שלהם, פשוט צריך השגחת מבוגר זה הכל, אז אין בעיה שתאפשרי לה גם להתחיל אם היא מעוניינת.

שלום, מה אפשר להגיד לילד בן 3 לעשות כשהוא כועס? פעם אחת אמרתי לו שיקח צבע ויצבע על הדף כמה שהוא כועס בפעם אחרת הוא אמר לי בזמן כעס שהוא מרביץ לדלת, אז אמרתי לו שילך לקחת בובה וירביץ לבובה ,לא לדלת. פעלתי נכון? תוכלי לתת לי עצות נוספות איך לעזור לו להתמודד עם כעס וגם עם רגשות אחרים כמו עצב ועלבון... תודה רבה

שלום מילי, כעס, עצב ועלבון הם חלק מרפרטואר הרגשות הנורמלי, ורוב הילדים לומדים להתמודד עמם מבלי לגלוש להתנהגויות הרסניות. אצל ילדים צעירים, התוקפנות תקבל ביטוי גולמי יותר, ולכן נראה לא פעם מכות, נשיכות, שריטות ומשיכות בשיער. השאיפה היא להחליף התנהגויות פוגעניות כאלה בדרכים מעודנות ולגיטימיות יותר. כאשר את מציעה לו להרביץ לבובה את מחליפה את אובייקט היעד, אך לא פועלת לעידון התוקפנות. זה, כמובן, עדיף על להרביץ לילד אחר, אך לא אידיאלי. ציור - טוב יותר. פעילות גופנית נמרצת - טוב יותר. תיפוף חזק - טוב יותר. ככלל, פעילויות משחק, עבודה, ספורט ויצירה הן הדרכים הטובות וה'מתורבתות' לביטוי רגשות עוצמתיים בכל גיל. בשמחות ליאת

הרבה פעמים אני חסרת ביטחון בהורות שלי,בתגובות שלי ובתשובות שלי ואת מכוונת אותי תודה רבה!

שלום, אני בני בה-10 מאובחן כמחונן על (IQ 154 ) ובנוסף בגיל 6 מאובחן כלוקה ב-ADHD עם דגש על ה-H. מחוננות שלו באה לידי ביטוי בכל התחומים ההומניים כמו היסטוריה, תנ"ך, גאוגרפיה, ביולוגיה, וכן במדעיים מדוייקים במיוחד בפיזיקה. הוא ילד חכם בצורה בלתי רגילה ויחד עם זאת שנון, בעל חוש הומור וחן אישי רב. אחד הקשיים שמלווים אותו מילדות רכה זה קושי בקריאת סיטואציות חברתיות ובהבנה והפנמה קודים חברתיים. הרבה פעמים הוא פוגע או מעליב לא מתוך כוונת תחילה אלא מתוך קושי להבין מה כל כך מעליב או פוגע במה שהוא עשה. הרבה פעמים הוא מתקשה להבחין מתי נגמר המשחק, ומתי "די". גם כאשר הצד השני מבקש ממנו לחדול הוא מתקשה להפסיק כי הוא חושב שזה עדיין חלק מהדינמיקה של המשחק. קשה לו להבין שסף הרגישות הוא שונה מאדם לאדם, קשה לו לחבד את הגבולות ואת הפרטיות של הצד השני, הוא מתקשה להפנים את המוסכמות החברתיות. יש לו המון חברים והוא אהוב ואהוד אך הרבה פעמים חבריו נפגעים ממנו וכועסים עליו והוא לא מבין מדוע ולפעמים מסתובב בתחושה ש"מחפשים אותו". אנחנו עובדים על הנקודה הזאת כבר הרבה שנים והוא מודע לקושי שלו ומאוד רוצה להשתפר בתחום הזה אך מרגיש שחסרים לו כלים. אומנם הוא עבד עם פסיכולוגית התפתחותים וגם עם מאמן אישי אך עדיין אין תוצאות מספקות בנושא. ודווקא בגלל חוכמתו הבולטת הפעם הזה ניכר עוד יותר. מאחר והוא לגמרי אוטודדנט, ילד ספר ולמידה עצמית, חשבתי שיכול לעזור לו לקרוא ספר או שניים בנושא מיומנויות חברתיות. האם יש לך המלצות לספרים, מאמרים או אתרי אינטרנט שעוסקים בתחום? אולי יש איזשהו משחק, מחשב או קופסא שממחיש את הדברים? אציין שבשל האינטלגנציה הגבוהה הוא יכול לקרוא די בקלות גם ספרי מבוגרים. תודה.

שלום תמר, ילדים מחוננים נמצאים בסיכון לקשיים חברתיים, בין השאר על רקע היעדרו של מכנה משותף עם חבריהם (או צמצום ניכר שלו). בעיני, הפיתרון שאת מציעה (למידת מיומנויות חברתיות מספרים) עלולה להעמיק את התהום בינו לבין חבריו. ממש כשם שאי אפשר ללמוד שחייה מחוץ למים, כך איני רואה תועלת רבה בשיפור מיומנויות חברתיות מחוץ לזירה החברתית. אני מציעה להתעקש על טיפול פסיכולוגי, תחילה פרטני ובהמשך קבוצתי, שיסייע לו להבין את הקונבנציות החברתיות בסביבה מוגנת. בהצלחה ליאת

האם יש לך המלצות על קבוצה מיומנות חברתית בירושלים?

שלום ליאת, הנני אם חד הורית לבן 5.5. השבוע הגננת עשתה אסיפת הורים אישית לכל הורה. במהלך השיחה הגננת הראתה לי תיקייה עם עבודות יצירה וציורים שלו ושיבחה אותו על ההתקדמות ברמת הציורים ועל הדיוק בציורים. ואז צד את עיני ציור שהוא צייר את עצמו בפרטי פרטים: ראש עם שיער, אוזניים, פה, ידיים, טבור ואף בולבול. די הופתעתי שהוא שם דגש על הטבור ועל איבר מינו. ואז שאלתי את הגננת למה הוא צייר את איבר מינו? היא אמרה לי זה טבעי לגילו ושהוא מגלה את השוני בין שני המינים. כאשר שאלתי אותו למה ציירת בולבול, הוא אמר לי "כי זה שייך לגוף שלי ויש לי בולבול". אני אפילו רוצה לצייר את עצמי עושה פיפי. לאמיתו של דבר זה די הפתיע אותי, כי אני מחנכת את הבן שלי שאבריו המוצנעים הם שלו בלבד ואם יש לנו אורחים בבית הוא יודע שלא מורדים מכנסיים לפני שמגיעים לשירותים. גם כאשר אנחנו בחוץ וצריכים פיפי בהול, תמיד אני מסבירה לו שהולכים לחפש פינה שלא רואים אותנו. זה בסיס החינוך שלי בבית והוא בעצמו יודע "שגופי הוא לרשותי בלבד". אז נכון שהוא לא חשף את איבר מינו ושזה רק ציור, אבל בעידן של היום מאוד מייחסים חשיבות לציורים של הילדים, רציתי לדעת האם הציור שלו הוא חלק מההתפתחות המינית שלו, התואמת את גילו? בברכה קרן בברכה קרן

שלום קרן, ציור ספונטני של איברי מין בציוריהם של ילדים אינו מאד שכיח, ויכול להעיד על התעסקות בנושא. סביב גיל חמש ההתעסקות בגוף ובהבדלים בין המינים אכן בשיאה, ולכן הציור לא מאד מפתיע או מדאיג. בברכה ליאת

בתי בת 4.5 יש לה כיחכוחים בגרון שמופיעים כשהיא לחוצה ממשהו או שפשוט עובר עליה משברון בכל אופן זה הופיע לראשונה בגיל 2.5 לפני מעבר לגן חדש (לפחות זאת נראית לי הסיבה היחידה שהיתה אז) ומאז יש חודשים שזה מופיע ויש חודשים שנעלם. כבר בדקנו ריאות ונוירולוגית... אמרו לנו שזה פשוט נפשי . בנוסף לכיחכוחים לפעמים היא מגרד ממש חזק את החזה ושורטת את עצמה זה קורה לפעמים גם בגב... אני ממש עובדת עצות , לא יודעת איך לעזור לה היא אומרת ש"השיעול" מפריע לה ליד הילדים (לא כואב לה או משהו..) מה עושים? לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי? פוחדת שאולי המצב יחמיר... היא ילדה מאד ביישנית כשהיא איתנו היא דיי צמודה אלינו ,לא מסכימה ללכת לחברים אם אנחנו לא מצטרפים אליה (ילדים מהגן כבר מגיעים בלי הורים אלינו) לא מוכנה ללכת לחוגים כי אנחנו לא נהיה איתה שם.. בגן הגננות אומרות שהן לא רואות שום בעיה שהיא עומדת על שלה ויש לה חברים והיא חייכנית והכל אבל בבית הכל שונה. לפני חצי שנה נולד לה אח קטן שגרר אחריו כמובן שינוי גדול בשבילה אך עדיין הייתי רוצה לפתור לה את בעית הכיחכוח הזה אשמח לעצות תודה

שלום רב, 'טיקים' קוליים או מוטוריים מופיעים אצל ילדים צעירים בתקופות של עומס רגשי, וברוב המקרים הם חולפים מעצמם, ללא טיפול, כשהמצוקה שוככת. כרגע, כדי לעזור לה, תוכלי לנסות להפחית גורמי לחץ בחייה, להיות קשובה וזמינה עבורה, ולסייע לה בהתמודדות עם פרידות זמניות מכם. לא בטוח שטיפול פסיכולוגי הוא הכיוון. בעיני, עדיפות מספר פגישות של הדרכת הורים, שינחו אתכם כיצד להתנהג מולה בבית, וכיצד להפחית את הרווחים המשניים שהיא מקבלת דרך חרדת הפרידה שלה. בהצלחה ליאת

תודה על תגובתך למי הכי נכון לפנות כדי להדריך אותנו , ההורים??

היי ליאת, שאלה לי אלייך לגבי בתי בת ה 4 וכמעט וחצי שלגביה כבת ראשונה יש לי שאלות רבות... היא עדיין עם מוצץ, ועדיין איננו חשים כי היא בשלה לכך. יש דברים אחרים שאנו עובדים איתה על העצמאות שלה לדוגמא לכבות טלויזיה כשמסיימת לצפות, להניח בעצמה את בקבוק השתיה על השולחן כשמסיימת לשתות בספה (עד לאחרונה היינו עושים זאת ...),לנגב טוסיק לבד, לפשוט מכנייסם ולעיתים חולצה. לני כמה ימים ראיתי שהיא רוצה לגרוב גרביים בעצמה ועשתה זאת נפלא, מדוייק על כף הרגל כמו שאיש מאיתנו לא עושה, ואז שבה למקום בו היא מבקשת שנגרוב לה ומבלי משים גרבנו לה. היום אמרתי לה שאנחנו צריכים ללמוד לעושת זאת בחזרה והיא ממש התנגדה לכך וביקשה שאעשה זאת בעצמי. אציין כי יש הרבה דברים שאומרת כי "אין לי כוח אי עייפה" לדוגמא לאסוף צעצועים ואנו עושים זאת ביחד איתה ותוך חלוקה מי אוסף מה. השאלה היא מה מצופה מילדה בגיל כזה לעשות לבדה? האם דרישותינו מוגזמות? תחושתי היא שלא, שהיא יכולה לעשות זאת, ויותר קל לה להיתלות בנו. אציין כי בימים אלה, עם גדילתה של אחותה ה"תינוקת" שהיום היא כבר בת שנה וחצי, היא "מתיילדת" מדברת הברות לא ברורות,מילים קטועות, אז אנו שואלים אותה "מה? לא הבנתי" ואז היא מדברת "לעניין" מה את אומרת? למה לצפות מבחינת מיומנויות יומיומיות ממנה? תודה

שלום גלית, את שואלת שאלה קשה, כי קשה מאד לנסח 'גזירה שווה' עבור כל הילדים בני ה-4 (או כל גיל אחר). ברמת היומיום, יש לעודד את הילדים לשכלול מיומנויות בסיסיות של טיפול עצמי (לבוש, הרגלי ניקיון בסיסיים כמו צחצוח שיניים, סיבון הגוף, ניגוב הטוסיק, אכילה עצמאית, שריכת שרוכים, איסוף המשחקים בסביבה המיידית, וכו'). אני בכוונה משתמשת במילה "שכלול", כי לפעמים גם אם הילד מסוגל לבצע פעולה מסוימת, היא עדיין מצריכה ממנו סוג של מאמץ. גריבת גרביים עצמאית בשעה של פנאי אינה דומה לגריבת גרביים בבוקר, כשצריך להתארגן במהירות ולתאם בין פעולות הכרחיות נוספות. כמו תמיד, גם כאן נדרשים היגיון סביר ושכל ישר, ובעיקר הקשבה לאינטואיציות ולתחושות הבטן שלנו. אפשר לשאול את הילדה "מה עם הגרביים? תסתדרי, או שאת רוצה עזרה?". אני מציעה להקשיב גם לצורך להיות עוד קצת קטנה, ולאזן בינו לבין הגאווה על הישגים והצלחות של ילדה גדולה. שניהם קיימים בה, בו בזמן, וככל שנחזק את האחד, כך נחליש את האחר. בהצלחה ליאת

אני בת 17 וחצי. כל פעם כשיש דיון בכיתה אני מתקשה מאוד להביע את עצמי בחופשיות. יש איזהשהו גמגום קל, דפיקות לב. כשעליי להכין מצגת בפני הכיתה עם שתי חברותיי לא הצלחתי להשחיל משפט למרות שהיה לי מה לומר, אך חששתי, וגם הייתה השתלטות של חברותיי על הדיון ובסוף אי מרגישה אפס מוחלט. אני גם במועצת תלמידים ולא מצליחה לדבר, אני חוששת שמא יצחקו עליי, לא אהייה מספיק ברורה, אולי לא מעניינת כלל, ממש חוסר ביטחון משווע. ויש לי מה לומר והרבה אך אני לא מעיזה. תמיד אני משמיעה משפטים בשקט והאחרים קולם גבוה משלי והם באישיותם כובשים ממני בדרך שהם מציגים את הדברים. אני אציין כי אני דואגת להכין את עצמי בבית לקראת הדיונים, לומדת את החומר הייטב, אך יוצאת כאילו הייתי מיותרת שם. וכולם יודעים שאני הכנתי את המצגת ולא אמרתי מילה. מה לעשות? אני מרגישה רע כי יש לי מה לומר...

שלום יונית, את יודעת, לא כולם מסוגלים לעמוד ולדבר בפני קהל. מסתבר שאפילו אנשים שמתפרנסים מזה (אנשי אקדמיה, זמרים ושחקנים) סובלים מתופעות של "פחד במה" או "פחד קהל", המשתקים אותם לזמן מה לפני רגע האמת. למזלך, כפי שאת מציינת, למרות שכמעט לא הוצאת הגה, כולם יודעים שאת זו העומדת מאחורי המצגת, ולפיכך אני מניחה שאת זוכה להערכה (לפחות) על כך. כעיקרון, הדרך לטפל בפחדים מסוג זה, כרוכה בהקהייה הדרגתית של הפחד באמצעות חשיפה הדרגתית לסיטואציה המאיימת. במילים פשוטות, אם תעשי זאת שוב ושוב, הפחד יפחת ואולי לבסוף גם ייעלם. בדר"כ אין לנו הזדמנות לעשות זאת באופן טבעי במציאות (אלא אם את באמת מורה או אמנית במה), ולכן פונים לעזרתו של איש מקצוע, פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי, שייצור עבורך ויחד איתך, מערך היררכי של משימות לתרגול, מהקל אל הכבד. לפעמים, במקרים קיצוניים, נעזרים גם בטיפול תרופתי בנוגדי-חרדה. אולי לא תגיעי למופע בקיסריה, אך אני מאמינה שעם עזרה תוכלי להשתתף בדיונים בכיתה. בהתחלה זה יהיה קשה מאד, בהמשך, קשה, ולבסוף - אולי - עניין של מה בכך. בהצלחה ליאת

שלום! אני אמא ל-3 בנים בני 13 15 17 הבן הגדול ניתק את היחסים עם כל בני הבית שמתבטא גם בלא לדבר איתנו כל הנסיונות לחזור ולדבר עולים בתוהו יש לציין שיש לו חדר נפרד והוא סגור כל היום שם עם המחשב הוא כועס על כל דבר קשה לי לתקשר אתו אני מרגישה שאני זקוקה לגורם שלישי שיאחה את הפצעים ואני אשמח לקבל הפניה לאדם שיכול לנתח מה גורם לילד לכעוס ולמרוד אנני רוצה לאבד אותו ולכן זקוקה ליעוץ והפניה אני מאזור ב"ש תודה

שלום חנה, מרד וכעס של מתבגרים יכולים להיות סוערים מאד, ולצבוע את חיי הבית (לפחות זמנית) בצבעים כהים. לא ציינת כמה זמן נמשך המשבר, ובכל זאת כדאי לציין שמה שנראה כמו סוף העולם בזמן אמת אינו תמיד כך. לעיתים קרובות, הבן הבכור מעביר אותנו לראשונה בדרך החתחתים של גיל ההתבגרות, שהופכת פחות ופחות נוראית מילד לילד. אני מאמינה שלא כ"כ מהר מאבדים ילד, ומציעה לך להתעקש עליו, ולנסות שוב ושוב לתקשר איתו, ללא משחקי כבוד. תוכלי לנסות לפנות לעזרתה של יועצת ביה"ס, שאולי תצליח להרגיע אותך, ואולי גם להמליץ לך על מטפל טוב באזורכם. אם תוסיפי לכאן גם כתובת מייל, אולי תקבלי המלצות מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל דרך אתרכם מטפל פסיכולוגי באיזור ב"ש או אשמח לקבל מס' טלפון שלך תודה

יש לי ילדה בת שלוש קצת שובבה, מלאת מרץ שלא יושבת רגע אחד, חמודה, אוהבת לשחק ולעשות כל מה שבני גילה עושים. אומנם למעלה משבוע אני מגלה עליה סימני עצבות עייפות חולשה ורצון לישון כל הזמן (והיא ילדה שלא ישנה צהריים בכלל לא אוהבת). בגן בוכה מרבית הזמן ושוכבת לה בשקט ולא משחקת, מרגיש לי ולגננת שעובר עליה משהו רציני.. מבחינה גופנית-היא מתלוננת שכואבת לה הבטן, הגרון, אבל הרופא לא מצא כלום וטוען שהיא בריאה ובסדר. טרם עשיתי בדיקות דם, אעשה זאת השבוע. אך ברצוני לשאול אותך- מה יכול לעבור על הילדה שלי? מה קורה איתה? היא יכולה לחוות סוג של "דיכאון" בכלל? או שאולי קרה לה משהו או מישהו עשה לה משהו ואני לא יודעת? קצת קשה לדובב אותה כי היא לא מספרת הרבה.. תעזרי לי תודה. אפרת

שלום אפרת, דיכאון של ילדים בדר"כ נראה אחרת מזה של המבוגרים, והוא יתבטא בעצבנות, אי שקט ושינויים בהרגלי האכילה והשינה. הייתי מתמקדת כרגע בבירור הגופני, ורק אם תישלל לחלוטין בעיה בריאותית, אפשר יהיה לפנות לערוץ הנפשי. כמובן שלא אוכל לדעת מה קרה לה. תיאורטית - כל טווח האפשרויות פתוח, ולצורך אבחנה יש צורך בהתייעצות עם גורם מקצועי פנים אל פנים. בריאות ליאת

אני מודה על התשובה. תוצאות בדיקות הדם יצאו תקינות. אך עדיין היא עייפה כל הזמן ורוצה לישון, אומרת "אוף" מרבית הזמן ואייני יכולה להצביע על בעיה מסוימת או משהו שמטריד אותה, אך שמנו לב כי היא נוגעת באיבר מינה כל הזמן. יודעת אני שבגיל זה (3) הם מגלים את עצמם אבל עד כדי כך?

מישהו מכיר פסיכולוג מומלץ שמקבל גם דרך הכללית ?

שלום רב, פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, כדי לקבל המלצה יש לציין את אזור המגורים ולצרף לגוף ההודעה כתובת מייל אליה יוכלו להישלח המלצות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 3.5, דודו בן ה 22 עם ת.ד ופיגור קל. כיום בני עדין לא מבחין בחריגות אם כי מידי פעם פונה אליו בהערות כמו תשים חגורה, תזהר בכביש (בדרך כלל לא נותן הוראות כאלה למבוגרים, וככל הנראה שמדובר בחיקוי ההתנהגות שלנו כלפי הדוד). השאלה היא מתי להסביר לו שדודו מיוחד ולא כמו שאר האנשים בגילו ואם כן איך? עד כה האמנו שאין צורך לספר וביום שיעלו שאלות נענה. לאחרונה עולות בנו מחשבות, לאור העובדה כי הדוד בעל פיגור,קריאת מציאות לקויה, קושי במובחנות בין מגע ראוי למגע שאיננו ראוי אנו חוששים כי העדר מידע זה יכול לפגוע בו בצורה זו או אחרת. מה דעתך?

שלום דפנה, ילדים ערים לחריגויות מוקדם מכפי שאנחנו משערים, ויכול להיות שקיימת בו כבר עתה מידה של מודעות, גם אם בוסר, לכך שיש לו דוד מיוחד ושונה. העובדה שהוא פונה אליו אחרת, גם אם זה התחיל כחיקוי, מעידה על סוג של דאגה או חמלה כלפי מי שזקוק להשגחה, בכביש למשל. אני סבורה שיש להמתין לשאלות, ולתת עליהן מענה ענייני. עד אז, אפשר לטפטף מידע מפעם לפעם, ואמירות כמו "שחר הוא קצת מבוגר וקצת ילד, ולפעמים הוא צריך עזרה" או "לשחר צריך להסביר לפעמים שוב" או "אנחנו אוהבים את שחר גם אם הוא קצת שונה ולא כמו כולם". אם אתם חוששים שהדוד יכול לפגוע בדרך כלשהי בילד (כמובן שללא זדון) אל תשאירו אותם יחד לזמן ממושך ללא השגחה, בעיקר כדי שהילד לא יחווה משהו שיקשור בטעות את תסמונת דאון למסוכנות. בברכה ליאת

תודה על התיקון, אבל גם כך הוא גאון של אמא. תני לו לפרוח.... :-)) ליאת

הי ליאת, כרגיל אני מוטרדת... לא יודעת אם בצדק, אבל כבר יותר מדי זמן שאני שמה לב לשני דברים בהתנהגותו של הבן שלי שעלולים להפריע לו בעתיד, לדעתי. הראשון, בבית הוא מלך - אסרטיבי, מנהל את העניינים, כל הזמן מוצא עניין וממציא תעסוקות. בחוץ - גן, גינה, כל פורום אחר, הוא פשוט חסר בטחון וזה כואב לי מאוד. הטון שלו יורד והוא מדבר בשקט (הוא מדבר מגיל חצי שנה, ורבלי ביותר, לא מפסיק לדבר, לדווח, ולתעד בקול כל צעד וצעד, יודע מספרים, צורות, צבעים ומזהה אותיות), הוא נמנע מעימותים, מרוסן ומאופק מדי - לדוגמא, אם ירצה לקחת צעצוע מילד אחר, הוא ירקע ברגליו, יסתכל עלי ויאמר "אני רוצה את זה", אם יחטפו לו ינהג כנ"?ל ולא יחטוף חזרה, אם ילדים נמצאים על מגלשה בגינה הוא יהסס מלעלות ויעדיף לחכות שהיא תהיה פנויה. בעיני זה קצת קיצוני ואני לא יודעת מה לעשות. הדבר השני, קשור או לא, הוא שהוא מעדיף חברת מבוגרים. בגן הוא הכי קטן בקבוצתו אבל מפותח יותר מכמה וכמה ילדים הגדולים ממנו בשנה או יותר, ועדיין, הוא כמעט לא מדבר עם הילדים האחרים אלא רק עם הגננות ובעיקר כשהם אחד על אחת. הוא משחק עם אחרים בגן אבל לא מתקשר יותר מדי, כאילו הוא יודע שזה אבוד כיוון שאין מי שיענה לו. כשהזמנו הביתה חבר מהגן בגילו, שאינו מדבר, הוא שיחק איתו אבל דיבר אל אמא שלו. אני לא צריכה לספר לך כמה בטחון עצמי הוא ערך חשוב בחיים, במובנו הבסיסי ביותר, חשוב לי להקנות לו את הכלי הזה, מצד שני, אולי אני זו שגורמת לו להיות כל כך מאופק? מרוסן? מחושב? מהוסס? אולי עשיתי טעות כלשהי בעבר שגרמה לו להיות כזה, להגיב כך (או לא להגיב כשצריך)? איך מחזקים אותו והאם זה הפיך בכלל? אציין שהוא היה איתי בבית עד גיל שנה וחצי ואנחנו מאוד קשורים. הוא קרוב גם לאביו, לסבתא שלו ולדודה שלו. תודה גדולה.

שלום רב, לעיתים קרובות, ילדים שמעדיפים חברת מבוגרים הם מי שמתקשים להתמודד עם בני גילם, ועם התסכולים והאכזבות שמזמנות להם אינטראקציות 'שויוניות'. אם תחשבי על כך, מבוגרים אינם נוטים להתעמת או להתעקש מול ילדים קטנים. אדרבא,הם נוטים לוותר להם, להיענות לדרישותיהם, ולפעול מהר וביעילות כדי "שיהיה שקט". ילדים, לעומת זאת, אינם וותרנים גדולים, וכשהם נמצאים בינם לבין עצמם הם נדרשים לאיפוק, לוותרנות, להמתנה בתור וליכולת להתחלק. הם נאלצים להתמודד, בין השאר, גם עם תוקפנותם של ילדים אחרים. ילד שהתרגל לנוכחות מגוננת-יתר של הוריו, יתקשה לתפקד ביעילות מול חברים, ויצפה שהם (ההורים) יפתרו עבורו כל קונפליקט. כאשר ההורים נופלים למלכודת הזו, הם אולי עוזרים לו בטווח הקצר, אך חוסכים ממנו את ההזדמנות להתמודד בכוחות עצמו, ולהתאמן בפתרון קונפליקטים. וכך, נראה ילד שבבית הוא 'כוכב', ומתנהג כמנהל את סביבתו (והוריו), בעוד בחוץ הוא חסר אונים ובלתי יעיל. אני מאמינה שמצב כזה בהחלט הפיך, אך הוא דורש נחישות ואומץ מההורים, שחייבים ללמוד להרפות קצת, ולאפשר לילד התמודדות עצמאית עם מהמורות. מלבד זאת, חשוב מאד לשנות גם את ההתנהלות בבית, להציב גבולות לילד, ולחשוף אותו לרמת תסכול הגדלה בהדרגה. הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים יכולה לקצר משמעותית את התהליך. בהצלחה ליאת

תודה, ליאת. תשובתך המקצועית יצרה מחלוקת ביני לבין בן זוגי: אני הבנתי (ומשתדלת לעשות זאת לאחרונה מיוזמתי) שאם הילד נקלע, לידנו, לסיטואציה של עימות, יש לתת לו להתמודד איתה. אם הוא פונה אלינו לעזרה, חשבתי לומר לו "אני בטוחה שתצליחו להסתדר", "שחקו יחד" או "אם הוא חטף לך קח לו בחזרה". אני לא יכולה להתעלם לגמרי אם הוא פונה אלי לעזרה. בן זוגי טוען שהתשובות האלה אינן כלים להתמודדות, וכי עד שהילד לא יתנסה במצב שבו הוא "עם הגב לקיר", הוא לא יפתח כלים להתמודדות. במילים אחרות: מה עושים בפועל? (חשוב לי לציין כי הוא כן יודע לשחק עם בני גילו ואף עם גדולים ממנו בשנה-שנתיים, גם כאלה שהוא לא מכיר, ולפעמים מחכה למפגשים כאלה, העניין הוא ש: 1. עם ילדים שאינם מדברים הוא לא מדבר 2. הוא משחק יפה ורק כשיש סיטואציות עימות הוא מבקש את עזרתנו).

שלום ליאת, ראיתי בשיחות קודמות התייחסות לילד שמדבר על מוות או חושש שהקרובים לו ימותו, אצלנו עניין המוות עולה בצורה שונה, בני בן ה6 מדבר בריגעי כעס על להרוג.. את אחותו בת ה 9 את החבר לגן שהרגיז אותו וכו', הסברתי לו מה המשמעות, כמה שכולנו נהיה עצובים אם יקרה דבר כזה ומישהו שאנחנו אוהבים ימות, שזה דבר מאד חמור להרוג, הוא ילד מאד פיקח עם סף תיסכול נמוך ורעיונות יצירתיים להדאיג... איך להגיב? אפילו הגענו לדבר על העונשים למי שהורג, היום היה השיא, והוא שם בהחבא סכין בתיק....מה לעשות?

שלום רב, מעבר לחרדה הטבעית והמובנת מהאפשרות שיממש את איומיו, אני מודאגת לא פחות מעוצמת התסכול והזעם, שאינם מוצאים פורקן מספק בערוץ לגיטימי (ומעודן) כלשהו. אני ממליצה מאד על פנייה לטיפול רגשי (אולי במקרה זה עדיף טיפול בהבעה - טיפול באמנות, דרמה, תנועה, וכד'), במסגרתו יוכל הילד לפרוק את הכעסים שלו בדרכים יצירתיות אך לא הרסניות. במקביל, ממליצה על הדרכת הורים שתתן לכם כלים לעמוד מול התקפי הזעם, לעזור לו להתמודד עם תסכול ולאפק דחפים תוקפניים הרסניים. עד אז, אני מציעה לתת יותר 'אוזן' למצוקה שלו ("בוא ספר לי למה אתה כועס כ"כ. אם רוצים להרוג מישהו, זה סימן שהוא באמת באמת עצבן אותך נורא"). כך את יוצרת מרחב לדיבור על הכעס, ולא מכבידה עליו עוד יותר עם תוכחות/נזיפות/איומים. בהצלחה ליאת

אני מורה מתקנת של ילד בן 8,שבשיעורים הראשונים הוא לא הישיר מבט והיה מכונס וחסום, ופתאום אחרי 6-7 פגישות והרגיש בנוח, התחיל לספר סיפורים דמיוניים שלא היו ולא נבראו על משטרות וגנבים ושרדפו אחריו וכו',ומה שהכי מטריד אותי , שיום אחד הוא פתאום סיפר שהיתה לו עוד מורה, ואם אשמע מה היא עשתה אני אפול מהכיסא-כך הוא התבטא.אח"כ עם דיבוב מצידי הוא סיפר שההיא נגעה בו במקומות שונים וביקשה גם שהוא יגע בה וכו'-ובפגישה השנייה הוא אמר לי-כל מה שסיפרתי לך-סתם אמרתי והכל שקר. ומדובר על ילד חרדי שלא חשוף לשום דבר.מה עושים?

שלום אילנה, אני מציעה להתייחס ברצינות לנאמר, ולפעול בהתאם. עלייך להרים טלפון לפקידת סעד בלשכת הרווחה העירונית, לדווח לה על הנאמר ולפעול בהתאם למלצותיה. צריך להביא בחשבון גם את האפשרות שהילד עובר פגיעה בתוך המשפחה. מזכירה לך שחובת הדיווח חלה עלינו, גם במקרים של ספק. את מוזמנת לעדכן ליאת

הי ליאת שמי ורד אשמח להמלצה לפסיכולוג קליני באיזור תל אביב לבני בן ה 5.5 . לצורך הדרכת הורים כיצד להתמודד איתו בסיטואציות מסוימות ועבודה על סף תסכול נמוך שיש לו. תודה ורד [email protected]

שלום ורד, שלחתי לך המלצה למייל. בהצלחה ליאת

שלום, בני סיפר לי היום שהוא מאוהב בזמר צעיר ומעריץ אותו. בנוסף יש לו פנים יפות והוא יפה בעניו. האם הוא מבין או אמור להבין את משמעות דבריו והאם זה מצביע על כיוון מסויים בנוגע להעדפותיו המיניות בעתיד? בסה"כ הוא מתנהג כמו בן, כלומר, כדורגל, משחקי בנים, חוג קראטה, וכו'. אבל הוא עדין ורגיש מצד שני.האם ילדים בגיל זה אמורים להתאהב בבנות ? או בנים... פעם הוא סיפר לי שלעגו לו מספר חברים בכיתה וכינו אותו הומו. הוא לא נראה שהבין מה המשמעות של המילה , כי הוא הסביר לי שהומו זה אחד שנצמד לבנים. ולכן הוא התרחק טיפה מקבוצת הבנים שיחק עם הבנות זמן מה. הוא גם לא התרגש מהמקרה, ודווקה מי שלעג לו הם מחבריו הטובים. הוא מאוד מקובל בכיתה בקרב כולם. מה דעתך על כול הסיפור והאם עלי לחשוב שמתפתח משהו בזהותו המינית? איך להתנהג ? תודה על תשובתך

שלום רב, הערצת 'כוכבים' נפוצה מאד בקרב ילדים ובני נוער, ואין בתופעה זו כשלעצמה כדי לרמוז על נטייתם המינית העתידית. למרבה הצער, הכינוי "הומו" הפך לסוג של קללה בגיל הילדות, מבלי שהמקלל או הקורבן באמת נותנים את הדעת על מלוא משמעותה של ההומוסקסואליות. זה מכעיס ומקומם, וחשוב מאד בעיני שהורים הנחשפים לנוהג נפסד כזה יספקו את ההסבר הנאות, תוך שמירת כבודו של כל אדם, יהיו נטיותיו אשר יהיו. מאחר וממילא אין לנו דרך להשפיע על בחירותיו והעדפותיו המיניות של הילד שלנו, אין צורך בנקיטת פעולה מיוחדת, מלבד זו המובנת מאליה - לתמוך, להכיל ולאהוב אותו על מי ומה שהוא. בשמחות ליאת

בהודעתי הקודמת ציינתי שאני מחפשת פסיכולוגית קלינית וחינוכית לבתי בת ה-12 שיש לה adhd אך שכחתי לציין שהפסיכולוגית צריכה להיות מאיזור תל-אביב והמרכז

בתי בת ה-12 היא בעלת adhd, השנה אובחנה אצלה גם דיסלקציה. המאבחנת גילתה רגישות רגשית גדולה בגלל הבעיה הלימודית ופגיעה בדימוי העצמי והמליצה דחוף לפנות לפסיכולוגית. בנוסף לילדה יש בעיות התנהגות וחוצפה, גניבה (של חפצים או כסף) מקרובי משפחה וגם בגיל 4 עברה תקיפה מינית חד פעמית ע"י נער בן 14 שלאחרונה נזכרה בכך והדבר מציק לה.אני צריכה המלצה על פסיכולוגית קלינית וחינוכית שמומחית בילדים עם הפרעות קשב

שלום דורית, אנא צרפי מייל לגוף הודעתך, והמלצות יוכלו להישלח אלייך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

שלום! ביתי לומדת בכיתה יב ילדה בריאה בנפשה, חכמה, אינה שותה או מעשנת. בעייתה צניות ברמה מוגזמת המרגיזה את המורים. היא החליטה לפני כשבועיים שהיא מפסיקה ללמוד בבית הספר ולא פרטה מה הסיבה. לדעתי הפסיקה לתת אמון במערכת החינוך שלא ידעה להכיל אותה. מורות מסוימות שכן הצליחו "לגעת" בה מודות שהיא אכן ילדה חכמה ומיוחדת. שוחחתי הבקר עם מנהל בית הספר. הילדה אינה יודעת והיא רוצה ללמוד בגרות בקידום נוער, לי זה נשמע מזעזע אך אני רוצה את טובת הילדה, יש לנו תודה לאל בית יציב ותומך, האם לזרום איתה? או מה? תודה מראש.

שלום אלמוגית, לצערי, איני יודעת מה פירוש הדבר "בגרות בקידום נוער". אני מציעה לך להפנות את שאלתך לפורום "ייעוץ חינוכי" בהנהלתה של שירלי קליין (כאן באתר) ולשמוע ממנה מה זה אומר. בעיני, לפעמים עדיף 'לזרום' עם פיתרון לא מושלם, מאשר להיכנס למאבק ולהפסיד בגדול. אני מניחה שיש סיפור כלשהו סביב הרצון לעזוב את ביה"ס כמעט על קו הסיום. בעיני, שווה להשקיע מאמץ ולהבין מה קורה שם, לפני שמקבלים החלטות. בהצלחה ליאת

אני אם חד הורית רווקה בת 45 מתגוררת עם בני בן 4 עם הורי , אתמול חגגנו לבני יום הולדת , כאשר אבי ניכנס להתקלח להזכיר אבי אדם לא בריא יש לו בעית ריאות ונשימה , לאחר המקלחת לפני שהילדים הגיעו לחגוג עם הבן שלי אבי ישב על הכיסא לא חש בטוב כנראה כתוצאה מירידת לחץ דם הוא נפל , הילד ראה שאבי נפל והוא החל לבכות , המחזה לא היה נעים אני ואימי הרמנו את אבי על הכיסא הרגעתי את הילד הסברתי לו שלכל אחד יכול לקרות שהוא נופל , השאלה עם לא יהיו השלחות לילד ? האם הילד יפגע מהסיטואציה ? בהמשך הליצן יגיע היה שמח הילד שכח לא הסכיר כלום על המקרה אבי נירגע והכל חזר לקדמות , שוב השאלה אם הילד ניפגע ? כדאי לשוחח איתו על המקרה או להמשיך בשגרה ? אני מזכירה הילד בן 4 הוא מאד מאד חכם ורגיש . אשמח ליעוץ תודה טלי .

שלום טלי, קשה מאד (אם לא בלתי אפשרי) לבודד את הילדים שלנו מאירועים בלתי נעימים או אפילו מפחידים. תאונות קורות, ולפעמים - לא עלינו - גם אסונות ואובדנים. רוב בני האדם, כולל ילדים, מצליחים לשרוד אירועי משבר ללא נזקים פסיכולוגיים קשים - זאת, בכפוף לאופי האירוע, לעוצמת הנזק, ולמעגלי התמיכה הזמינים. לאור מה שאת מספרת, נראה שבנך הצליח להתגבר על רגעי הדאגה והפחד. תוכלי לנסות ליזום שיחה קצרה על 'מה שקרה', לתת את המידע הרלוונטי ("סבא נפל וזה היה מבהיל, אבל הוא התגבר. סבא יצטרך לשמור על עצמו יותר, כדי לא ליפול שוב"). אם זה מתאים לאופי המשפחה שלכם, אפשר להשתמש בהומור כדי לתת לאירוע נופך קליל יותר. תני לו לחבר שיר מצחיק על המקרה ("סבא תיזהר אחרי מקלחת, שלא תיפול ותשבור את ה..."). לא לכולם זה מתאים, אבל למי שכן - זו שיטה נהדרת... מאחלת לכולכם בריאות טובה, ושולחת ברכת מזל טוב ליום ההולדת! ליאת

רבות דובר על הכנסת אח חדש למשפחה וההתמודדות של האחות הגדולה. אך מה עושים אם לא ברור מה לעשות? בתי בת שנה ועשרה חודשים ובעוד כארבעה חודשים אני אמורה ללדת. במהלך החודש האחרון הופיעו אצלה תופעות רבות הקשורות כמעט כולן ליחס שהיא דורשת ממני, היא מתעוררת בלילות ומוכנה להרדם רק עלי, היא מוכנה שרק אני ארחץ, אספר, אשחק, אחזיק. אני חייבת לציין כי במהלך החודשיים-שלושה האחרונים הפסקנו לה את הסימילק ואת ההחזקה על הידיים ואנחנו מאוד משתמשים במושג "גדולה" בנושאים אלה ("את כבר גדולה לא צריכה על הידיים בואי אני אתן לך יד אחת.."). הדבר נעשה בתיאום זמנים ועניינים מול הגננת. דבר נוסף הוא שהיא ילדה מאוד מאוד מפותחת ונבונה לגילה ואני חושדת שהיא מרגישה את הבאות ומנסה "להתיילד" כדי לקבל יותר תשומת לב. היא עברה לקבוצת ה"גדולים" בגן וייתכן שאיבדה בכך פריווילגיות כאלה או אחרות של"קטנים" מותר ול"גדולים" לא. האם עלינו לספר לה כבר בשלב הזה על הולדת האח? כיצד יש לנהוג איתה בכל מקרי ההתיילדות השונים? שני דברים אחרונים, אני אומנם בשבוע יחסית מתקדם (23) אך לא רואים עלי כמעט בכלל את ההריון בשלב זה למרות שבגן היא כבר ציינה בפני הגננת מספר פעמים את העובדה שלאמא יש פלפילון בבטן, ולבסוף, היא מתקרבת לגיל שנתיים ואנו מתמודדים במקביל עם כל תופעות ה"לא רוצה" וובניית הגבולות ולא יודעים להחליט אם כל התופעות קשורות לגיל ההתמרדות הזה או שהן קשורות להריון. תודה מראש, נטע

שלום נטע, תינוקות ופעוטות עדיין אינם מסוגלים לחשיבה מופשטת (אם וכאשר...), וחשיבתם מתאפיינת בקונקרטיות (כאן ועכשיו...). מסיבה זו, אני מאמינה שהתנהגותה ה'מתיילדת' קשורה לעצם היותה עדיין פעוטה קטנה מאד, כמעט תינוקת, ופחות להבנה כלשהי של רעיון ההריון והלידה המתקרבת. הרעיון של פילפילון בבטן של אמא עלול, גם הוא, לבלבל ולהרתיע ילדה עם חשיבה קונקרטית, שבהחלט יכולה להאמין שיש לך בבטן גור פילים. עם כל הכבוד לספר הפילפילים, למה בעצם לא לדבר על תינוק? כרגע, לפחות ככל הנוגע ללידה המתקרבת, אני סבורה שאינך צריכה לעשות הרבה, מלבד להמשיך להיות קשובה לצרכים הנורמטיביים של ילדתך, תוך היענות סבלנית מצד אחד, ושמירה על עצמך ועל כוחותייך (גבולות, אלא מה?) מצד שני. הפירוש המעשי של עמדה כזו היא שלא ילדתך היא זו שתקבע (תסכים) מי ירחץ/ילביש/ירדים אותה, אלא אתם. כשהיא מתעוררת בלילה, גשי למיטתה והישארי לצידה, אך אל תרשי לה להירדם עלייך או במיטתך. זכרי שהרגלים 'רעים' הם כאלה שאנחנו, ההורים, סיגלנו: אנחנו הרשינו ואפשרנו אותם, ולכן עלינו האחריות לגמול את הילדים מהם. אם את חושבת שתתקשי לעשות זאת בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

אני בעלת צהרון בגילאי גן עד כיתה ג. יש אצלי ילד בגן חובה,חכם ומתוק. כל פעם שילד אחר לא נותן לו משהו, או לא פועל לפי רצונו הוא אלים כלפיו. הוא עובר בין כל הבנים ומנסה אותם. מעשי האלימות שלו מתבטאים במכות ואפילו ילדים מתלוננים שהוא מנסה לחנוק אותם. האלימות מתחילה להיות מסוכנת. כיצד אפשר להתמודד. אני כמובן שיתפתי את ההורים ודרשתי טיפול

שלום ג' הטיפול בהתנהגות אלימה, לפחות כפי שאני רואה זאת, חייב להתמקד הן ברמת הפרט (טיפול רגשי לילד המתקשה לשלוט ולווסת את תגובותיו) והן ברמת הסביבה, כלומר, הבנייה ברורה מאד של כללי המותר והאסור, עם חשיבה על מערך חיזוקים וסנקציות שיסייעו לילד לקשר בין מעשיו לתוצאותיהם (החיוביות או השליליות). במקרה של הצהרון, עלייך להיות ברורה מאד, ולפעול כך שכל התנהגות אלימה תגרור אחריה תוצאה בלתי רצויה עבור הילד המכה, כמו הרחקתו מהקבוצה לטובת פעילות יחידנית או הצמדתו למבוגר אחר, שיעסיק אותו (לא כפרס!) בפעילות פורקת אנרגיה. לא קל, אך אפשרי. בהצלחה ליאת

בני בן ה3 ילד מקסים (נכון אני משוחדת) אם חיוך שגם הגננות אומרות שקשה לעמוד בפניו. אבל הוא מתהפח בקלות גם בבית הוא יכול לצפות טלויזיה ופתאום בלי שום סיבה לתת לאחותו מכה לפנים. שיטת הלהושיב בעונש לא עוזרת הוא רק בוכה ,אני אהיה ילד טוב, אני רוצה להיות ילד טוב.... ושום דבר לא עוזר. אנחנו משתדלים להוציא אותו לפעילויות ספורט, אבל זה נראה מחמיר כשהוא משועמם או עייף. מה אפשר לעשות...איך לעזור לו ולנו?

בני בן 4 ואני חוששת כי קיימת בעיית התפתחות. הילד לא זוכר צבעים למרות שאנחנו מלמדים אותו וחוזרים איתו כל פעם מחדש הוא כאילו לא תופס מה שמסברים לו וכל פעם מחדש מתקשה בזיהוי הצבע אציין רק שמדובר בצבעים כמו:צהוב ירוק סגול את השאר הוא מזהה כמו כן הוא לא מצליח לספור עד 10 תמיד נתקל בקשייםומדלג על 3 ומיד עובר ל4 הוא מסרב להפטר מהחיתול בתוקף למרות כל זאת הוא ילד נבון וחכם בכל שאר התחומים אך אני חושבת שאני צריכה לקבל יעוץ לגבי אבחנה נכונה כי תחושתי אינה טובה אשמח לקבל תשובה מפורטת ולקבל את חוות דעתך המקצועית תודה רבה.

שלום לי, כדי לקבל תשובה מפורטת וחו"ד מקצועית, עלייך להגיע לאבחון מסודר, ולתת רקע רחב ומפורט על הילד והמשפחה. אני נוטה להקשיב לתחושות הבטן של האימהות ולקחת אותן ברצינות. לכן, מציעה לך לשוחח על החששות שלך עם רופא הילדים שלכם, ולבקש ממנו הפנייה למכון להתפתחות הילד. שם תוכלי לקבל אבחון התפתחותי מקיף, ובמידת הצורך גם לקבל טיפול מסייע. בהצלחה ליאת

שלום.השאלה שלי תשמע קצת מוזרה בהתאם לגילי אבל זה מצבי..אני הייתי ילדה מאוד ביישנית ומופנמת ביסודי,חברותי לא שמעו את קולי..כשהגעתי לתיכון מאוד נפתחתי ויש לי מקום מאוד חברותי בכיתה.אבל בעיה אחת שמבחינתי היא מאוד משמעותית,נשארה לי.אני אף פעם לא שרתי עם חברותי או רקדתי(אני כבר 12 שנה עם אותן חברות)וזה מאוד קשה לי כי אני אוהבת לשיר אבל יש מין מחסום שחוסם אותי כל פעם ששרים,אני מפחדת מהתגובה של הבנות.אני לא תינוקית בכלל!ולכן אני לא מבינה מה חוסם אותי.אשמח אם תוכלי לעזור לי.תודה ויומקסים!

שלום רב, אכן שאלה לא שגרתית... :-) עבור אנשים ביישנים ומופנמים, פעילויות כמו שירה או ריקוד נתפסות כמשימה מאתגרת, בהיותן מתבססות על אילתור ושחרור. אם תחשבי על כך, בפעילות כזו אין כללים ברורים, וגם אם יש איזו מסגרת כללית מאד, כל אחד מאיתנו יוצק לתוכה את "כתב היד" האישי שלו. הגוף שלנו, ממש כמו מיתרי הקול, הם כלים שיש ללמוד להפעיל. אם את מציינת שאת אוהבת לשיר, אני מבינה שאת דווקא עושה 'אימונים' בנושא, אך עושה זאת כשאת לבדך. אם חשוב לך להיות מסוגלת לשיר ולרקוד מול חברותייך (דבר שלא הצלחת לעשות 18 שנה), אני מציעה לחשוב על משימות צנועות יותר בתחילה. תוכלי לנסות לשיר בחיק המשפחה, לרקוד מול האחים שלך, או להירשם לשיעורי מחול או פיתוח קול שיסייעו לך לחוש יותר בטוחה ומקצועית. בקרוב תתגייסי לצבא, ושם תוכלי לזייף בקולי קולות בעודך צועדת בשלשות לחדר האוכל בטירונות. גם זו יכולה להיות נקודת המפנה שלך. וברצינות - חרדה חברתית מהסוג שאת מתארת, יכולה להגיב מצויין לטיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר. אם זה חשוב לך, טפלי בזה. בהצלחה ליאת

שלום, אנחנו מתכננים לצאת לשליחות לחו"ל, ואני אשמח לדעת מתי ואיך מבשרים לילדים? (בני 6.5 ו -3.5) בברכה

שלום יעל, לא ציינת מתי אתם אמורים לצאת, אז אני מניחה שמדובר על הקייץ הקרוב. אני מכירה את התיאוריות בנושא, הממליצות להמתין עם בשורות משמעותיות כדי לא להעמיס על הילד ציפייה ומתח מיותרים. אני אישית מאמינה שילדים הם חלק מהמשפחה, ולכן, מרגע שהנושא רלוונטי עבורכם, הוא רלוונטי גם עבורם. כאשר מתחילה בבית אווירה של סוד או מחתרת, כאשר אי אפשר לדבר בטלפון באופן חופשי, או לשוחח עם חברה בנושא - הפוטנציאל לנזקים גדול יותר. לכן, אני מציעה לשתף אותם בנושא באופן כללי. לספר שאתם עומדים לנסוע לחול בקייץ, ושזה ייקח עוד זמן מה. ממילא ילדים קטנים לא מבינים את מלוא המשמעויות של מעבר כזה, והם יקבלו אותו באופן בו זה יוצג להם. לבן הגדול אפשר (וצריך) לספר יותר, ולנצל את הזמן שנותר להכנה מעשית יותר (למשל ללמוד את השפה, ללמוד על הארץ אליה תסעו, ואולי אפילו לפגוש משפחות שאמורות לשהות איתכם בחו"ל, כדי לרכך את המעבר מהבחינה החברתית. סעו בשלום וייצגו אותנו בכבוד... ליאת

אנו טסים לאילת בשבוע הבא -האם צריך להכין ילד בן שנתיים ואיך את ממליצה

שלום לך, איזה יופי לכם! יש טעם להכין את הילד לנסיעה, בעיקר כדי ליצור ציפייה שמחה והתרגשות. אני מניחה שכשאת שואלת על הכנה, את מתייחסת לטיסה. ואני שואלת - האם היית מכינה אותו באופן מיוחד לנסיעה באוטובוס? אם אתם לצידו, ואין אצלכם חרדה מיוחדת סביב טיסות, אין סיבה שהילד שלכם יפחד. לפעמים הכנה מיוחדת ודיבור יתר ("אין לך מה לפחד, יהיה כייף") יוצרים בעצמם סוג של דאגה ("אם הם אומרים לי כ"כ הרבה פעמים לא לפחד, זה כנראה מפחיד"). טוסו בכייף! ליאת

הי ליאת נהנת כך כך לקרוא אותך שאלתי אותך לגבי המשחקים של ילד בן שנתיים לגבי איסוף משחקים. תודהה על המענה -רוצה לשאול מה עושים עם יצר ההרסנות שלו וחוסר הסבלנות שלנו -אי אפשר לשחק איתו פזאל וגם לא משחק יותר מ2 דקות -הוא בן שנתיים וחודש .והוא תמיד הורס זורק ומפזר -הוא מאד אוהב לראות סיפורים במחשב ולזה יש לו המון סבלנות מה עושים??

היי שני, (תודה על המילים החמות) טווח הקשב של פעוט בן שנתיים אינו עולה בדר"כ על מספר דקות. יש ילדים עם טמפרמנט בסיסי מעו?רר יותר, וחשוב 'לזרום' איתם ולבחור עבורם פעילויות התואמות למקצב האישי שלהם. אם פאזל לא מעניין אותו כרגע, למה בעצם להתעקש? תני לו ליהנות ממה שנעים ומתאים לו, והעשירי אותו דרך שם. התעקשות על פעילות לא מתאימה יוצרת תסכול הן אצלו והן אצלך, ומקטינה את הסיכוי שירצה לגשת לפאזל גם בעתיד. לא כולם חייבים :-)) ליאת (חולת פאזלים, אם לשלושה סרבני הרכבות מושבעים שגדלו יופי גם בלי זה).

אז איזה משחקים מתאים לגיל הזה והם מוציאי אירגיה חוץ מלצאת לגינה -אשמח לשמות או הכוונה.. המון תודה

שלום ליאת, מה דעתך על טיפול רגשי אצל עו"ס ומה ההבדל בין עו"ס לפסיכולוג בהיבט הטיפול הרגשי.

שלום שני, עובד סוציאלי קליני (תואר שני, לפחות) שעבר הכשרה בפסיכותראפיה רשאי לתת טיפול רגשי, כמו פסיכיאטר, פסיכולוג קליני או מטפל בהבעה. בברכה ליאת

בס"ד בני בן השלוש וחודשיים בתהליך גמילה מתמשך שנראה שלא מסתיים. יום הוא מבקש תחתונים ואף הולך יפה לשירותים ולא מפספס ויום אחרי כן הוא מוכן רק אם טיטול. רפלקס שלדעתי גם יוצר בלבול אצלו כי לפעמים הוא כבר לא זוכר מתי הוא אם טיטול ומתי לא. עלי לציין שהוא ילד מאד חכם ובוגר מכפי גילו. נמצא עדיין במעון עקב תקופה של גירושים שאני ואביו עוברים ושגרמה לי להשאירו עוד שנה במסגרת המגוננת של המעון. יש לו אח בן שנה וחצי שנמצא במשפחתון. האם אני יכולה מתוך סמכות הורית להחליט עבורו שאין יותר טיטולים או האם אני צריכה לזרוום איתו. תודה

שלום הודייה, גמילת ילד מחיתולים והדרישה לעשות את צרכיו *רק* במקום המיועד לכך, היא במידה רבה דרישה שרירותית, הנעשית בדרך כלל ביוזמת המבוגר. אמנם עלינו לוודא שקיימת אצל הילד בשלות מוטורית, רגשית וקוגניטיבית, אך עדיין - זה תכתיב שמטרתו להפוך את הילד לבן-תרבות. לכן, מאימתי שהחלטנו על היציאה לדרך, חשוב להישאר עקביים מאד, להיפרד מהטיטולים סופית, ולהיות מוכנים נפשית לתהליך עם נסיגות אפשריות. כאשר את מאפשרת יום ככה ויום ככה, את מעבירה מסר מבלבל. אני מעודדת אותך להפסיק לזגזג, ואין לי ספק שבנך ייגמל מהזיגזוג אף הוא. בהצלחה רבה ליאת

שלום ביתנו בת שנתיים ושלושה חודשים ופקחית מאוד ומדברת שוטף, אך אינה מצליחה להבחין בין צבעים שונים, וגם כשמסבירים לה מהו כחול, ושואלים אותה איזה צבע זה היא עונה "אני לא יודעת", צבע לבן היא מזהה, לגבי ורוד למשל הראנו לה מלא פעמים והיא פשוט לא מזהה אותו. האם יש סיבה לדאגה?

שלום רון, תהליך זיהוי והכרת הצבעים הוא תהליך הדרגתי הכרוך ביכולת המשגה וסיווג ובאוצר מילים מתרחב, ולכן בגיל שנתיים ושלושה חודשים עדיין אין סיבה לדאגה. זה עדיין לגיטימי לא לדעת... סבלנות ליאת

בוקר טוב אני מחפסת פסיכולוג קוגניטיבי באיזור חולון לילד בן 8 עם בעיה בהבנת קודים חברתיים ובעיות התנהגותיות-לילד אין בעיות לימודיות תודה מראש

שלום עמי, את מוזמנת לכתוב שוב ולהוסיף *לגוף הודעתך* כתובת מייל. אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שמישהו מהקוראים יוכל להמליץ לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

לבת שלי בת 12 יש פחדים שונים שלגביהם רציתי להתייעץ עם פסיכולוג. האם את יכולה להמליץ לי על פסיכולוג/ית מומלץ באזור ר"ג גבעתיים. האם שמעת על פסיכולוג בשם *********?

שלום רחלי, הודעתך נערכה. אין אנו נוהגים להמליץ או לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. אם תרצי, את מוזמנת לכתוב שוב, ולצרף כתובת מייל, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם. בברכה ליאת

הציעו לנו מבית הספר לגשת עם ביתנו בת ה-10.5 ליעוץ פסיכולוגי. אחת הפסיכולוגית שפנינו אליה טענה שעליה לעבור "איבחון קליני" מה משמעות הבדיקה? האם ולמה היא נחוצה?

שלום רב, באופן כללי, אבחון קליני מתייחס לתהליך של איסוף אינפורמציה מקיף, הכולל ראיון עם ההורים, שיחה עם הילד/ה, תצפית על הילד/ה ועל האינטראקציה בינו לבין הוריו. לעיתים יתווספו לכך שאלוני דיווח של המורה או ההורים, אותם הם ימלאו לבקשת הפסיכולוג. כל פסיכולוג קליני, בעיקר כשמדובר בילדים, ירצה לקבל רקע התפתחותי רחב ומפורט, ולהבין את הדינמיקה המשפחתית בבית. רק כשכל המידע בידיו, יוכל הפסיכולוג להעריך את אופי הבעיה ולהציע דרכי טיפול. בהצלחה ליאת

היי.. יש לי ילד בן שנתיים ועשרה והוא מרביץ לחבריו בגן, לא תמיד עם סיבה,התופעה קיימת כבר שלושה חודשים לפחות. הגננת אומרת שהוא רוצה שייתיחסו אליו וישתפו אותו. בקבוצתו ילדים בני גילו וגדולים ממנו, הוא הקטן בקבוצה. לאחרונה חל שיפור משמעותי בשפה והוא רכש אוצר מילים רב, אומר משפטים בני שמונה-עשרה מילים ויכול להביע את עצמו. הגננת מספרת שכאשר הם בחצר, יחד עם הקבוצה השנייה, ילדים בני שנתיים עד שנתיים ושבעה חודשים, הוא פונה אליהם, קורא בשמם, רץ איתם ,מתגלגל איתם וכ"ו. בקבוצתו מתקשה יותר ליצור חברויות,ומנסה לתקשר איתם דרך מכות או לקיחת חפצים. אציין שיש לו אחות בת 5, לפעמים הם משחקים יפה, אך לעיתים קרובות כשרואה אותה מציירת או עסוקה במשהו, לוקח לה את הצבעים או את הציור וכשהיא כועסת מושך לה בשיער ומרביץ, כשאני כועסת עליו מרביץ לי וצועק ממש חזק במין כל צרוד כזה כאילו יוצא מדעתו. גם כשלא מקבל משהו חוזר על המשפט חמש-שש פעמים ונותן לי מכה כשאינני עונה לדרישתו. אציין שאינו מקלל או נושך, בסך הכל ילד נבון, מתעניין בפאזלים, מספרים, יודע חלק מהספרות והצבעים. מה לעשות עם גילויי האלימות? אני מדברת איתו על זה הרבה וכועסת עליו אבל הוא צוחק בפרצוף ובורח, לא מקשיב , לא מוכן לשבת בעונש ולעיתים מתעצבן עוד יותר. לא נראה לי שעושה את זה מרוע, הוא רגיש לזולת ומנחם ומלטף כשהוא רואה מישהו בוכה, מרחם. למה הוא לא פונה גם לבני גילו ומדבר איתם, למה הוא מכה? סליחה על האריכות

שלום דנה, הילד שלך מכה כי הוא עדיין לא מכיר דרך אחרת לפרוק זעם או תסכול, וכדי שהוא ילמד לעשות זאת בדרך לא הרסנית, עלייך לאמן אותו ולחשוף אותו לרמות תסכול עולות בהדרגה. כאשר הוא מכה אותך, אין טעם לדבר איתו על זה, בטח שלא "הרבה", פשוט כי הילדים בגיל זה לא מאד מתרשמים מנאומים מנומסים. גם הבקשה שלך "ללכת לשבת בעונש", היא לא מעשית בגיל הזה, פשוט כי הסיכוי שהוא אכן יעשה זאת קטן ביותר. כפי שאת רואה בעצמך, הוא צוחק לך בפרצוף ובורח. כאשר את ממשיכה לפעול שוב ושוב באותה דרך, את למעשה מלמדת אותו לצפצף עלייך, ולא להתייחס ברצינות לאיומייך. כדי להכחיד התנהגות שלילית, וכדי לא לשחוק את הסמכות שלך כהורה, עלייך להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. הילד שלך יצטרך ללמוד שלא כדאי לו לנהוג באלימות כי תהיה לזה תוצאה בלתי רצויה מבחינתו. כאשר הוא מכה אותך או את אחותו, עליך לנסות לעצור אותו ולא לאפשר לו לעשות זאת. אם הוא משתולל או מכה בכל זאת, אמרי בקצרה "לא נעים איתך", והתרחקי לחדר אחר. אל תדברי אליו ואל תתייחסי אליו, גם אם ירוץ אחרייך. אם הוא ממשיך לנסות להכותך, תוכלי לנקוט צעד דרסטי יותר, להיכנס לחדר השינה שלך ולסגור אחרייך את הדלת. הישארי שם חמש דקות, צאי, אך הישארי בלתי ידידותית. ה'הפשרה' צריכה להיות איטית והדרגתית, כדי שילמד שהוא מפסיד אותך לזמן משמעותי בכל פעם שהוא אלים. אל תלווי את הפעולות הללו במלל (שרק מחליש את האפקט). הישארי שקטה ונחושה. כמובן, אין לשכוח, שכאשר הוא מתנהג יפה, מתמודד היטב עם תסכול ואכזבה ללא מכות, יש לשבח אותו ולהתפעל מיכולתו להתנהג "כמו גדול". זה חלק חשוב ומרכזי בחינוך להתנהגות קואופרטיבית, שלפעמים אנחנו נוטים לשכוח. בהצלחה ליאת

במקום ליצור חברות, לעומת קטנים ממנו שיותר משחק לידם מאשר איתם?

במקום ליצור חברות, לעומת קטנים ממנו שיותר משחק לידם מאשר איתם?

נדמה לי שלבני בן ה6 וחצי יש "קשיים חברתיים". הוא כן מנסה ליצור קשרים יש לו את האומץ על אף שהוא דיי מפגין חוסר ביטחון, שמתי לב שהוא פשוט ממאיס את עצמו על חבריו אני אפילו יכולה להבין למה, הוא מנסה להרשימם ללא הרף בכל מני "דברים מצחיקים" ושטויות שפשוט מרגיזות אותם, לרוב זה פשוט נראה כאילו הוא מטריד אותם. אפילו כשהוא ניגש לילד חדש הוא תמיד יפתח בשאלה מתנסה ולא מובנת (הוא ניגש לילד ושאל אותו אם הוא יודע מה השורש של 9) ובצורה מאוד מתנסה והילד הרגיש זאת ופשוט התעלם ממנו ובדרך כלל מתאלמים ממנו יש לו צורך תמידי להרשים (תראי מה אני יודע, תראי מה יש לי) אני מאוד רוצה לעזור לו ולכוון אותו איך ליצור חברויות בצורה נכונה (מן הסתם אין לו חברים).

שלום רב, ילד שמשתטה או מתנשא במגעיו עם ילדים אחרים, כמו שאת מציינת נכון, עושה כך כדי לנסות להתחבב במהירות, לעורר עניין או כדי לשמור על עצמו מפגיעה במקרה שיידחה. תוכלי לנסות לעזור לו בתיווך והכוונה - נסי ליזום בעצמך מפגשים עם ילדים אחה"צ (אחד על אחד), ולהישאר בסביבה עד לשבירת הקרח. הישארי קרובה, הציעי פעילויות, ועזרי בתיווך במקרה של קונפליקט או מבוכה. המטרה היא יצירת חוויה חיובית, הן אצל בנך והן אצל החבר, כדי ששניהם ירצו לשוב ולהיפגש. בקשי מהמורה (או הגננת) לסייע גם היא בדרך דומה, אולי גם ביוזמה של מטלות משותפות לו ולילדים אחרים. אם לא תראי שיפור, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שינסה להעריך את המקור לקושי, ולהציע טיפול מותאם. בהצלחה ליאת

בוקר טוב, בני בן ה-5 נמצא כעת בגן טרום חובה. לאור מספר אירועים שנראו בעיניי כמאפיינים לסביבה לא תומכת, בעיקר מצד התייחסותה המזלזלת של הסייעת.(לדוגמא: באחת הפעמים שהקיא, הוא סיפר שהיא נתנה לו לנקות את זה) חשבתי להעביר אותו לגן הסמוך אליו. אני מכירה את בני כילד עם מזג "מתחמם", גם ההתאקלמות לגן הזה לקחה לו מספר שבועות בתחילת השנה. חשוב לי לציין, כי בגן השני נמצאים 3 ילדים שהוא מכיר והם חברים שלו עוד מהגן הקודם. השאלה שלי אם נכון יהיה להעבירו באמצע השנה או להמתין עד שנה הבאה? תודה מראש

שלום טלי, לאור מה שאת מספרת כאן, הייתי פועלת (נחרצות!) להרחקת הסייעת מן הגן, ולא אף אחד מן הילדים. ילד עם קשיי הסתגלות ידועים, עדיף לא לטלטל ולהעביר באמצע שנה. דווחי על התנהגותה של הסייעת לפיקוח, ופעלי לשינוי האווירה בגן. להורים יש בהחלט כוח בנושא זה. אם לא תצליחי, עדיף להעביר את הילד גם במחיר של משבר זמני. זאת, לפחות, דעתי. בהצלחה ליאת

ילד מקסים בן 5 עם קשיים רגשיים ושאלת בשלות לבית הספר. [email protected]

שלום יהודית, מקווה שאנשים ישלחו לך המלצות למייל. ברצוני להזכיר שברוב המקרים, אבחון בשלות לכיתה א' מתבצע גם בשפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי של הרשות המקומית), ללא תשלום. תבדקי עם פסיכולוגית הגן. מעבר לכך, זכרי שהשארת הילד שנה נוספת בגן אינה 'טיפול'. יש עד ספטמבר עוד המון זמן לפעול לשיפור המצב הרגשי. זה תמיד עדיף על פני הישארות שנה נוספת בגן. בהצלחה ליאת

מישהו מכיר?

היי יהודית, אנא צרפי מייל לגוף הודעתך, והמלצות יוכלו להישלח אלייך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

בני בן 6 חכם מאוד ונבון. הבעיה היא שברגע שמשהו מכעיס אותו הוא לא מסוגל לצאת מהכעס וזה מכניס אותו למעין "לופ" של תסכול, צרחות, בעיטות עד כדי כך ששוב התקשרו מהגן לבקש שאעזור להם להרגיע אותו והפעם הוא אפילו לא היה מוכן לדבר איתי. מה שכואב הוא, שהילד כל כך מודע למצב ואומר שהוא לא יודע להירגע, אבל הוא עוד מעט עולה לכיתה א' ושם ההתנהגות הזו של צרחות ובעיטות לא תתקבל. פנינו לריפוי בעיסוק, לרכיבה טיפולית אנחנו ברשימת המתנה לרכיבה טיפולית ואין לי מושג לאן עוד לפנות או למי. לפעמים, עד כמה שכואב , אני חושבת שלבן שלי יש איזו בעיה נפשית. מה עושים? לאן פונים ? אני ממש על סף יאוש

שלום ריקי, אין סיבה לייאוש, אלא לפעולה נחושה ומכוונת מטרה. לבן שלך יש ככל הנראה בעיה רגשית (קושי לווסת רגשות עוצמתיים ולהתמודד עם מצבי תסכול), והכתובת במקרה כזה היא פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי לבקש מהמרפאה בעיסוק המלצה על פסיכולוג ילדים טוב באזורכם, שיוכל להעריך מהו הטיפול הרלוונטי לקשיים, ובמידת הצורך להיות גורם מתאם בין כל אנשי המקצוע. בהצלחה ליאת

שלום, בני הגדול בן 3 וחצי כמעט אף פעם אינו מבקש ללכת לשירותים לצורך יציאה. הוא הולך לבד לפיפי, ובלילות אף מפספס כמעט בקביעות את הצורך הזה, אלמלא היינו לוקחים אותו לשירותים להשתין מדי כמה שעות, ולעתים גם זה לא עוזר. בתחילת השנה הוא נכנס לגן טרום חובה, וקצת אח"כ החל לחזור עניין היציאות, מה גם שעברנו דירה, ולכן חשבנו שכל השינויים קשים לו- לאחר מכן הוא החל להתלונן על הגן, ולאחר מאבקים, הצלחנו להלחיף לו גן, אך עדיין אין שינוי עם היציאות. מה לעשות?

שלום לאם המודאגת, אני מתנצלת, אך לא בטוחה שהבנתי את הבעיה. האם את מדברת על הרטבת לילה? על קשיים סביב עשיית קקי? נסי להסביר מעט יותר מה הבעיה. ליאת

הילד גם מרטיב בלילה, לעתים קורא לי ולפעמים ממשיך לישון רטוב. יחד עם זאת יש לו גם בריחות של קקי במשך היום, במיוחד התחלה של קקי, ואז הוא ממשיך בשירותים, אבל לפעמים הוא גם יכול לעשות את כל היציאה במכנסיים- אבל זה יותר נדיר. אני חושבת שיש מקומות שהוא מפחד גם לעשות בהם קקי. מה עושים?

שלום יש לי ילד בן 5 שנמצא בגן חובה השבוע הגננת פנתה אלי ואמרה לי שהילד מציק לילדים הורס להם את המשחקים וששום ילד לא רוצה לשחק איתו וזה כבר זמן מה שהוא מפריע במפגשי גננת וכשמעירים לו הילד נפגע או יכול לקום וללכת לצד לבכות/להתרגז ובנוסף הילד לא מסוגל לקבל מהות מבוגרים גם בבית יש לנו איתו בעיות משמעת בדרך כלל יותר בסופי שבוע אבל אנחנו מצליחים להסתדר איתו אני רוצה לציין שיש ימים שהוא ממושמע ויש ימים שפשוט בלתי נסבל עוד דבר שהגננת אומרת שהילד מאוד נבון שואל המון שאלות וחוקר כל נושא אבל תמיד רוצה להיות במרכז אך כשיש לבצעה מתלות שהגננת נותנת לילדים לפעמים או מתקשה מתייאש מהר אומר לא מצליח לי לו יודיעה חוץ מציור או דפי צביעה שהוא יכול לשבת זמן ממושך לציר ולצבוע ללא השחת דעת הגננת שלחה אותנו לעשות לילד בדיקת הפרעת קשב וריכוז אבל אני חושב יותר אולי בכיוון של הצבת גבולות אני רוצה לציין גם שהילד מאוד חברותי הוא מתחבר במהירות לילדים שהוא לא מכיר ומשחק איתם והוא מאוד אוהב להיות בחברת ילדים (כך שאני פשוט לא מבין איך בגן ילדים פחות מתלהבים לשחק איתו) אשמח לדעת מה יש לכם לומר מניסיונכם אולי הילד צריך לעבור בדיקה מסוימת

שלום אבי, הכותרת שבחרת עלולה לרמוז (אולי) על הקושי שלנו, המבוגרים, להבין שהצבת הגבולות אינה בעיה של הילד, אלא בעיה שלנו. ילדים אינם נולדים עם יכולת/כישרון/רצון לכבד מרות. עלינו ללמדם זאת. עם זאת, יש ילדים המגיעים אל העולם עם מזג מולד סוער יותר, ואז גם ההורה הסבלני ביותר מתקשה להתנהל ביעילות כהורה סמכותי. לכן, הרבה פעמים אנחנו רואים התקיימות במשותף, הן של בעיה מולדת כלשהי (למשל הפרעת קשב וריכוז) והן של בעיית גבולות. לפעמים זו רק אחת מהן. לכן, אני ממליצה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לקבל את התמונה השלמה, לבקש גם את חוות דעתה של הגננת, ולהעריך האם בשלב זה יש צורך באבחון או רק בהדרכת הורים לחיזוק היכולת להצבת גבולות. בהצלחה ליאת

שלום , מבקש המלצות מאזור המרכז לפסיכולוגיה של הילד לבתי בת ה- 12 אשמח אם תשלחו לי המלצות למייל תודה רבה . [email protected]

שלום חיים, שלחתי לך המלצות למייל. בהצלחה ליאת