בטחון עצמי והעדפת מבוגרים

הי ליאת, כרגיל אני מוטרדת... לא יודעת אם בצדק, אבל כבר יותר מדי זמן שאני שמה לב לשני דברים בהתנהגותו של הבן שלי שעלולים להפריע לו בעתיד, לדעתי. הראשון, בבית הוא מלך - אסרטיבי, מנהל את העניינים, כל הזמן מוצא עניין וממציא תעסוקות. בחוץ - גן, גינה, כל פורום אחר, הוא פשוט חסר בטחון וזה כואב לי מאוד. הטון שלו יורד והוא מדבר בשקט (הוא מדבר מגיל חצי שנה, ורבלי ביותר, לא מפסיק לדבר, לדווח, ולתעד בקול כל צעד וצעד, יודע מספרים, צורות, צבעים ומזהה אותיות), הוא נמנע מעימותים, מרוסן ומאופק מדי - לדוגמא, אם ירצה לקחת צעצוע מילד אחר, הוא ירקע ברגליו, יסתכל עלי ויאמר "אני רוצה את זה", אם יחטפו לו ינהג כנ"?ל ולא יחטוף חזרה, אם ילדים נמצאים על מגלשה בגינה הוא יהסס מלעלות ויעדיף לחכות שהיא תהיה פנויה. בעיני זה קצת קיצוני ואני לא יודעת מה לעשות. הדבר השני, קשור או לא, הוא שהוא מעדיף חברת מבוגרים. בגן הוא הכי קטן בקבוצתו אבל מפותח יותר מכמה וכמה ילדים הגדולים ממנו בשנה או יותר, ועדיין, הוא כמעט לא מדבר עם הילדים האחרים אלא רק עם הגננות ובעיקר כשהם אחד על אחת. הוא משחק עם אחרים בגן אבל לא מתקשר יותר מדי, כאילו הוא יודע שזה אבוד כיוון שאין מי שיענה לו. כשהזמנו הביתה חבר מהגן בגילו, שאינו מדבר, הוא שיחק איתו אבל דיבר אל אמא שלו. אני לא צריכה לספר לך כמה בטחון עצמי הוא ערך חשוב בחיים, במובנו הבסיסי ביותר, חשוב לי להקנות לו את הכלי הזה, מצד שני, אולי אני זו שגורמת לו להיות כל כך מאופק? מרוסן? מחושב? מהוסס? אולי עשיתי טעות כלשהי בעבר שגרמה לו להיות כזה, להגיב כך (או לא להגיב כשצריך)? איך מחזקים אותו והאם זה הפיך בכלל? אציין שהוא היה איתי בבית עד גיל שנה וחצי ואנחנו מאוד קשורים. הוא קרוב גם לאביו, לסבתא שלו ולדודה שלו. תודה גדולה.

שלום רב, לעיתים קרובות, ילדים שמעדיפים חברת מבוגרים הם מי שמתקשים להתמודד עם בני גילם, ועם התסכולים והאכזבות שמזמנות להם אינטראקציות 'שויוניות'. אם תחשבי על כך, מבוגרים אינם נוטים להתעמת או להתעקש מול ילדים קטנים. אדרבא,הם נוטים לוותר להם, להיענות לדרישותיהם, ולפעול מהר וביעילות כדי "שיהיה שקט". ילדים, לעומת זאת, אינם וותרנים גדולים, וכשהם נמצאים בינם לבין עצמם הם נדרשים לאיפוק, לוותרנות, להמתנה בתור וליכולת להתחלק. הם נאלצים להתמודד, בין השאר, גם עם תוקפנותם של ילדים אחרים. ילד שהתרגל לנוכחות מגוננת-יתר של הוריו, יתקשה לתפקד ביעילות מול חברים, ויצפה שהם (ההורים) יפתרו עבורו כל קונפליקט. כאשר ההורים נופלים למלכודת הזו, הם אולי עוזרים לו בטווח הקצר, אך חוסכים ממנו את ההזדמנות להתמודד בכוחות עצמו, ולהתאמן בפתרון קונפליקטים. וכך, נראה ילד שבבית הוא 'כוכב', ומתנהג כמנהל את סביבתו (והוריו), בעוד בחוץ הוא חסר אונים ובלתי יעיל. אני מאמינה שמצב כזה בהחלט הפיך, אך הוא דורש נחישות ואומץ מההורים, שחייבים ללמוד להרפות קצת, ולאפשר לילד התמודדות עצמאית עם מהמורות. מלבד זאת, חשוב מאד לשנות גם את ההתנהלות בבית, להציב גבולות לילד, ולחשוף אותו לרמת תסכול הגדלה בהדרגה. הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים יכולה לקצר משמעותית את התהליך. בהצלחה ליאת

תודה, ליאת. תשובתך המקצועית יצרה מחלוקת ביני לבין בן זוגי: אני הבנתי (ומשתדלת לעשות זאת לאחרונה מיוזמתי) שאם הילד נקלע, לידנו, לסיטואציה של עימות, יש לתת לו להתמודד איתה. אם הוא פונה אלינו לעזרה, חשבתי לומר לו "אני בטוחה שתצליחו להסתדר", "שחקו יחד" או "אם הוא חטף לך קח לו בחזרה". אני לא יכולה להתעלם לגמרי אם הוא פונה אלי לעזרה. בן זוגי טוען שהתשובות האלה אינן כלים להתמודדות, וכי עד שהילד לא יתנסה במצב שבו הוא "עם הגב לקיר", הוא לא יפתח כלים להתמודדות. במילים אחרות: מה עושים בפועל? (חשוב לי לציין כי הוא כן יודע לשחק עם בני גילו ואף עם גדולים ממנו בשנה-שנתיים, גם כאלה שהוא לא מכיר, ולפעמים מחכה למפגשים כאלה, העניין הוא ש: 1. עם ילדים שאינם מדברים הוא לא מדבר 2. הוא משחק יפה ורק כשיש סיטואציות עימות הוא מבקש את עזרתנו).