שאלה לא שיגרתית

שלום.השאלה שלי תשמע קצת מוזרה בהתאם לגילי אבל זה מצבי..אני הייתי ילדה מאוד ביישנית ומופנמת ביסודי,חברותי לא שמעו את קולי..כשהגעתי לתיכון מאוד נפתחתי ויש לי מקום מאוד חברותי בכיתה.אבל בעיה אחת שמבחינתי היא מאוד משמעותית,נשארה לי.אני אף פעם לא שרתי עם חברותי או רקדתי(אני כבר 12 שנה עם אותן חברות)וזה מאוד קשה לי כי אני אוהבת לשיר אבל יש מין מחסום שחוסם אותי כל פעם ששרים,אני מפחדת מהתגובה של הבנות.אני לא תינוקית בכלל!ולכן אני לא מבינה מה חוסם אותי.אשמח אם תוכלי לעזור לי.תודה ויומקסים!

שלום רב, אכן שאלה לא שגרתית... :-) עבור אנשים ביישנים ומופנמים, פעילויות כמו שירה או ריקוד נתפסות כמשימה מאתגרת, בהיותן מתבססות על אילתור ושחרור. אם תחשבי על כך, בפעילות כזו אין כללים ברורים, וגם אם יש איזו מסגרת כללית מאד, כל אחד מאיתנו יוצק לתוכה את "כתב היד" האישי שלו. הגוף שלנו, ממש כמו מיתרי הקול, הם כלים שיש ללמוד להפעיל. אם את מציינת שאת אוהבת לשיר, אני מבינה שאת דווקא עושה 'אימונים' בנושא, אך עושה זאת כשאת לבדך. אם חשוב לך להיות מסוגלת לשיר ולרקוד מול חברותייך (דבר שלא הצלחת לעשות 18 שנה), אני מציעה לחשוב על משימות צנועות יותר בתחילה. תוכלי לנסות לשיר בחיק המשפחה, לרקוד מול האחים שלך, או להירשם לשיעורי מחול או פיתוח קול שיסייעו לך לחוש יותר בטוחה ומקצועית. בקרוב תתגייסי לצבא, ושם תוכלי לזייף בקולי קולות בעודך צועדת בשלשות לחדר האוכל בטירונות. גם זו יכולה להיות נקודת המפנה שלך. וברצינות - חרדה חברתית מהסוג שאת מתארת, יכולה להגיב מצויין לטיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר. אם זה חשוב לך, טפלי בזה. בהצלחה ליאת