קריסה שיקום וסטיגמה

דיון מתוך פורום  שיקום לנפגעי נפש - ייעוץ ותמיכה

22/06/2011 | 18:14 | מאת: רועי

שלום, אני גבר בן 32 מאיזור הגליל. מאז שסיימתי את לימודי לפני כשנתיים אינני מוצא עבודה ולא מסגרת. בדיעבד הייתי צריך לעבוד במהלך הלימודים וגם אחריהם בכל עבודה שהיא בכדי לפרנס את עצמי ולא לחיות מנדבות של ההורים או של המדינה. המצב הוא כרגע שאני כבר מספר חודשים בקריסה טוטאלית דיכאון מג'ורי , חרדה קיומית ,לא מסוגל להתראיין בכלל לא מתראה עם אנשים לא יוצא מהבית ושלא לדבר על בת זוג. אני נוטל 200 מ"ג פבוקסיל ו-2 מ"ג קלונקס ליום (כשהייתי במסגרת נטלתי 60 מ"ג פאקסט וחצי מ"ג קלונקס לפי הצורך) וזה כמובן לא עוזר - הבעייה איננה תרופתית לטעמי אלא נפשית/אישיותית.אני למעשה מאושפז בבית אבל לא מקבל את הסיוע המקצועי של מאושפז רגיל. למרות שאני מאוד רוצה אבל אף אחד כנראה לא יהיה מוכן לקבל אותי לעבודה במצב כזה מה גם שאינני יכול לעבוד בכל עבודה. האופציה הריאלית כפי שהוצגה לי ע"י הפסיכיאטר שטיפל בי ורשם לי לפני מספר חודשים מכתב לביטוח לאומי הוא לדווח לזכות בהכרה ויותר חשוב מזה סל שיקום ועל-ידי כך לצאת מהבית ולנסות לחיות חיים עצמאיים אולי בעזרת מכון שיקום כמו סאמיט למשל. זה שמעולם לא אושפזתי באופן ציבורי (כי חששתי נורא) יכול לפגוע בי בקבלה למרכז שיקומי ו/או תנאי שיקום חיוניים אחרים ? האישיות שלי קשה ובעייתי וכאשר אני במצב כמו עכשיו אני מפורק לגורמים ובההרגשה שלי להתאשפז מייד. כאשר אני קצת מרגיש יותר טוב מיד צצים שדים ומחשבות (בדיעבד): מה אני עושה פה ? הרסתי לעצמי את החיים, איך אמצא עבודה איך אכיר בת זוג וכו'. אינני יודע איך להתמודד עם זה. האם מכון שיקום יכול להביא אותי למצב של יכולת התמודדות מינמלית , הכרה בנכות , חברה תומכת , אפשרות להכרת בת-זוג והחשוב מכל השלמה עם המצב ללא קנאה,שנאה,הטלת אשמה ובריחה מאחריות. אני פוחד וסובל בצורה איומה כמעט כל דקה שאני ער. ישראל רחוקה מאוד מלהיות מדינת רווחה. להיות תלוי פה בגורמי הרווחה והסעד לא נראה לי מומלץ/כדאי אלא כאפשרות אחרונה לפני התאבדות. יש לי הרגשה שאין על מי לסמוך שהמערכות קורסות. אזרחים מתים הרבה יותר זולים מאזרחים חיים אמר איזה מישהו. מה קורה בעולם המערבי ? להיות תלוי בצה"ל לביטחון כביכול הרבה יותר רלוונטי בישראל. זה נראה בתקציבים. ובבקשה תקנו אותי ואת הסטיגמה אם אני טועה. אני ארגיש הרבה יותר ביטחון לפנות לגורמי הרווחה והשיקום שאני כה זקוק להם. תודה מעומק הלב

לקריאה נוספת והעמקה
22/06/2011 | 20:35 | מאת: י. בן יעקב

רועי היקר, אתה ענית טוב לעצמך! אכן כשיהיה לך מסגרת וליווי תומך תרגיש אחרת, ודוקא כיום [עשור לחוק שיקום הנפש] יש היצע רב ותקבל תמיכה ע"י סל שיקום. כמו: עו"ס שזה לדברים טכניים וגם לתמיכה נפשית, תקבל דיור תומך הן בסיוע בשכר דירה והן בליווי. אל יאוש! ואני כותב כמתמודד בעצמי. דבר נוסף אני חייב לומר לך. אתה סובל כעת בעיקר רגשית ומייסר את עצמך [תקרא שוב את דבריך ותבחין בכך בכל השורות!] וזה כלל לא מחלת נפש או סיבה להתייאש, זה קורה לכולנו ובודאי בשעות של משבר לוקחים הרבה ללב. אז בבקשה תהיה רך ואוהב לעצמך. וכמובן, העו"ס [בעתיד, או שתבקש עכשיו] תתמוך בך לכל אורך הדרך. ועוד מילה, אל תקרא יותר מידי ספרי פסיכיאטריה, [אתה משתמש במילים של רופאים והספרים שלהם..] תסתכל על זה שאתה רוצה לעזור לעצמך! כמה חשוב! ועם הכוונה נכונה תצליח. מאחל לך טוב

22/06/2011 | 22:13 | מאת: רועי

י היקר, תודה רבה לך על התגובה. כן מתגבשת בליבי ההחלטה לעשות את הצעד האמיץ הזה גם כלפי עצמך וגם כלפי הסביבה להצהיר על בעיותיי הנפשיות בפני הממסד ולהתפלל שאוכל לקבל טיפול הולם ומזור לנפשי המדממת. אני חושב שאני מלא עד אפס מקום בחסכים בכל התחומים כך שגם אם אמצא/אתקבל לעבודה כלשהי אתקשה לתפקד ובטח למצוא פתרון לבעיות האישיותיות/רגשיות. אגב מגיל ההתבגרות אני מאובחן כסובל מ-OCD אבל כמו שאני חושב זה הסימפטום ולא שורש הבעייה ובשל כך הטיפול התרופתי יעיל עד לרמה מסוימת בלבד רמה שאיננה מספיקה עבורי בשביל לחיות חיים מספקים ומאושרים. ישנו חלון זמן לא קצר (4 חודשים לפחות למיטב ידיעתי) לצערי הרב מהגשת הבקשה ועד מציאת המסגרת המתאימה ותחילת השיקום. מנסיונך וידיעתך מה עושים בחלון הזמן היקר הזה ? האם לוותר מראש על כל קריאה לראיון עבודה אם יהיו כאלו ? (לדעתי אולי כן - עבודה היא שיקום עד גבול מסוים. מה דעתך ?) ישנו מיון פסיכיאטרי בבי"ח זיו הסמוך למקום מגוריי האם לדעתך כדאי לי לגשת לשם לקבלת טיפול/אישפוז יום (אני מטופל בתרופות ובמעקב של פסיכיאטר פרטי) ? אני יודע שמגיעים לשם (כמו לכל בי"ח פסיכיאטרי) אנשים עם מחלות נפש קשות וסיפורי חיים אכזריים וכואבים והמחזות הללו מרתיעים אותי. אתה מבין במחשבה הייתי מוכן להגיע למקור כמטפל/מתנדב ואז לא הייתה בעייה עם המראות. ברגע שאתה מגיע כמטופל הדברים נעשים קשים. למה אין הפרדה בין חולים דיכאוניים/חרדתיים לבין אלו הטראומתיים/מוכי גורל לבין חולי נפש קליניים כמו שמפרידים לב/ריאה/כבד/כליות וכל הפרעה מום ומחלה בגוף האדם ? רק ברפואת הנפש הכ"כ לא מכומתת (מלשון כמותיות, מידתיות, חולה פחות/יותר, באיזו כמות, מה חסר במוח? בנפש?) הכל ביחד. אלוהים תעזור לי - אני מבטיח אח"כ לעזור לאחרים - אני כבר עושה זאת למרות ובגלל מצבי.

מנהלי פורום שיקום לנפגעי נפש - ייעוץ ותמיכה