החיים.......

סליחה מראש על הבלבול ואורך ה...... לא יודעת להגדיר את זה רוצה רק לשתף – לא מאמינה שיש פתרון לסיטואציה שלי – ממש סקפטית. בת 40, רווקה, מתגוררת בגפי. (זה נשמע לפי פתאום כזה זקן) כשאני מסתכלת אחורנית במשקפת החיים שלי אני רואה שכל חיי הייתי טיפוס בודד מנודה חברתית, גרועה בלימודים, מעולם לא אהבתי ללמוד, שנאתי את זה. ומסתבר שאם אני רוצה או לא זה פשוט הולך איתי לכל מקום. גם היום עצם המחשבה על לימודים מעבירה בי מן סלידה וחוסר בטחון מעולם לא אובחנתי אך נראה לי שיש לי בעיות קשב וריכוז בטחון מאז ומעולם היה הצד החלש שלי שלדעתי הולך ומחמיר עם הזמן בכל מקום אני מרגישה תמיד לא שייכת, לא מקובלת, לא ספומנטית, לא כיפית, כבד, כל דבר קשה לי מרגישה תמיד הכבשה השחורה, הברווזון המכוער או איך שלא אקרא לזה. כולם מסביבי כבר הקימו משפחות – האחים הקטנים שלי, אפילו ילדים של בני דודים הקימו משפחות ואני תקועה בראש לי אי שם בגיל 8 לפעמים מול האחיין שלי בן ה 4 אני מרגישה דבילית. עם ילדים אני מסתדרת מצויין עד שהם גדלים ומתחילים לשאול שאלות אז אני כבר לא מוצאת את עצמי. מול ילד בן 4 – לא נשמע דבילי ? בשנים האחרונות אני מרגישה שאני גורמת לחברות היחידות שיש לי להתרחק, אני נורא עצבנית, לחוצה כל הזמן בלי סיבה, מרגישה כמו קפיץ דרוך, מעדיפה להיות לבד ומצד שני רוצה גם סוג מסויים של קרבה עם אנשים אבל אין לי על מה לדבר, אין לי סבלנות. על זוגיות ויתרתי כבר מזמן ולא רואה לזה סיכוי מהסיבה שאולי היא גם שייכת לשרשרת התגובות שאני עוברת. מגיל 12 לערך אני סובלת מ NF – מחלת עור מאוד לא נעימה וכלל לא סימפטית. סימפטומים חיצוניים נוראים למראה שהולכים ומחמירים עם השנים, הדוחה קרבה של בני זוג אין פתרון למחלה זו היא רק מחמירה. לגדל ילד לבד – מצד אחד אני כועסת על עצמי שאין לי את הרגש והצורך הזה בילדים, לפני 20 שנים חשבתי שיהיו לי 3-4 ילדים, היום בגלל המחלה שהיא גם הורמונלית וגנטית אני לא מסוגלת לחשוב על האפשרות הזו. הרגש שלי גם ככה הוא רק כעס, מרמור, תסכול, עצבים. אני חושבת רק מהראש ולא מהלב. מזמן לא הרגשתי משהו בלב, רגש אמיתי. אני קמה עצבנית בבוקר, עצבנית ודרוכה כמו קפיץ לפני שהיום בכלל התחיל – יש לציין שאני ישנה מצויין 6-7 שעות בלילה – אין לי צורך ביותר מזה. עובדת בעבודה קבועה 8 שנים. מסתדרת עם אנשים לרב אני מתאימה את עצמי לאחרים. לפעמים אני מרגישה שאני ממש שחקנית עם מסכות. אף אחד מלבד הקרובים אלי לא מודע למה שאני עוברת בתוכי. גם כשאני קובעת עם חברות אני חושבת מראש כמה זמן אהיה שם ומתי אצא, אותו הדבר כשאני מזמינה אלי חברים. אין לי כבר על מה לדבר, ומחכה כבר ללבד. וכשאני לבד אני חושבת לעצמי – מה עשיתי לעצמי ולמה זה קורה לי – אוף ....... זה קשה. איך שהייתי רוצה להיות קצת ספונטית, קצת כייפית, קצת קלילה – עם קצת בטחון היה לי הרבה יותר קל. לפעמים אני מרגישה משהו בפנים ולא מצליחה לבטא את עצמי, לא מצליחה לתרגם למילים את העובר לי בראש, אני נלחצת. ואז יוצאים לי גמגומים ושטויות.מרגישה מאוד שלא בנוח באירועים – חתונות וכו' ניסיתי מס' סוגים של טיפולים – אני לא מצליחה לדבר מול מטפל, לא מצליחה להסביר את עצמי, פתאום שוכחת את כל מה שרציתי לספר ומרגישה שאני רוצה כבר ללכת משם כי לא נעים ולא נח לי חסרת סבלנות – אני יודעת שזה לא הוקוס פוקוס ולא תרופת פלא ולטיפול לוקח המון זמן, אבל אני לא מצליחה לבטא את עצמי ולא משחררת את מה שבאמת מפריע, לא יודעת איך – אני לא יודעת לבכות, אני לא זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה. סקפטית לגבי כל דבר, מצד אחד אני רוצה לעזור לעצמי מצד שני אני לא נותנת לזה לקרות ואני במין מעגל קסמים (רק שאצלי אני רק במעגל אין סופי בלי קסמים וללא מוצא) היום תקופות שהיו לי כל מני חרדות ומחשבות טורדניות והלכתי לפסיכיאטר, במשך כ 4 שנים נטלתי סרוקסט, כעבור ארבע שנים הפסקתי בעצמי הרגשתי שאין לי צורך בזה יותר. כעבור שנה חזרו לי כל מני סימפטומים של חרדות ומחשבות מוזרות חזרתי אל הפסיכיאטר שרשם לי סרנדה שאותה אני לוקחת כשנה. כיום אני מרגישה כמו זומבי, חיה מתה, עושה דברים כמו מכונה משומנת, קמה בבוקר לעבודה, פה ושם פעילות ספורטיבית, בימי הקיץ אני מעדיפה להישאר בבית כי השמש ממש לא עושה לי טוב למחלה וגם ככה אני מנסה לעשות כל דבר בכדי להסתיר את זה בביגוד וכו' וזה מלחיץ אותי נורא אני פשוט שונאת את המחלה הזו ונראה לי שהיא זו שתוקעת לי ת'חיים. כשמגיעים סופי שבוע וכל אחד עם המשפחה שלו, אני מתכננת לפעמים וקובעת עם חברים ובדקה ה 90 תופסת רגליים קרות ומבטלת כי לא בא לי ואין לי מה לומר. אני רק מתלוננת כל הזמן ולא כיף בחברתי וזה מבאס אותי ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ואם כבר אני נפגשת עם חברים אני מתאמצת למצוא נושאי שיחה ובתוך תוכי לא רגועה ומחכה שהזמן יעבור. אני רוצה קשר זוגי ופוחדת מזה פחד מוות – רק המחשבה על דייט גורמת לי לשיתוק. מה אגיד ואיך וכו' ואני רציתי לנסות כל מני חוגים או סדנאות לבטחון עצמי אבל תמיד מרגישה שלבטח אהיה הכי דפוקה שם אז מראש אני שוללת סיטואציה מסוג זה. בשיחות שניסיתי בכל מני טיפולים תמיד היו צריכים לחלוב ממני אינפורמציה אני לא ממש מצליחה או יודעת לשתף פעולה במקרים כאלה ולא יודעת לנהל סמול טוקים, קיים אצלי חוסר בטחון קיצוני בנוגע למראה שלי, מרגישה כמצורעת. כבר בת 40 בגיל אבל בראש אני עדיין ילדה קטנה וחסרת בטחון שלא יודעת איך אעבור את ה 40 השנים (מקווה שפחות) שנותרו לי לחיות.