תוצאות חיפוש עבור התעללות-רגשית

המנהל לשעבר עמוס להמן הגיע ל איתנים כדי לגרום לי חס ושלום לעשות מעשה של ייהרג ובל יעבור מה אעשה? איך אתנגד? אני חסר ישע!!!!!

אבל לא... כן, זו אני, נראה לי שכל כך הרבה זמן לא כתבתי שיש חברים חדשים שאפילו לא מכירים אותי (או שחושבים שאני סתם איזה מנהלת פורום נצנצנית... :-) אני מצטערת שאני בקושי בכותבת, אני רב הזמן או עם כאבי תופת שלא מאפשרים לעשות כלום או מטושטשת מהתרופות ברמה שאין לי מושג מה קורה איתי (התרופה הנוכחית הביאה עימה גם תופעה חדשה ומבהילה - הזיות...). הלואי שהיו לי בשורות טובות אבל לצערי המצב ממש רע. המרפאת כאב ברמב"ם כבר מסרבת לטפל בי כי הרופאה שלי פשוט הודיעה לי שאין מה לעשות וזהו וכשביקשתי/התחננתי להחליף לרופא אחר שלא יוותר עלי הם נתנו לי תור לנובמבר (!!!) למרות שאני מטופלת בתרופות שדורשות מעקב צמוד ולמרות אינספור בקשות (בעלי הלך לשם באופן אישי) הם טוענים שאין להם תור מוקדם יותר (למרות שבעלי הסביר להם שאני נמצאת בבית וסובלת מהזיות קשות, לא צרכיה להסביר כמה זה מסוכן, מספיקה פעם אחת שאני אהזה שאני ציפור ואעוף דרך חלון הקומה התשיעית בה אנו גרים...). בלית ברירה אני הולכת לרופא פרטי (הוא היה מנהל מרפאת הכאב ברמב"ם אך כרגע בחל"). הוא מקסים ואנושי אבל כל פגישה עימו עולה 1000 ש"ח. הוא עצמו היה הכי הוגן שאפשר ואחרי שהייתי אצלו פעם אחת והוא הציע פתרונות חלופיים (כי כזכור הרופאה במרפאת כאב אמרה שאין לה מה לעשות) הוא אמר שאין צורך שאמשיך לבוא אליו אלא שמרפאת הכאב יבצעו את המעקב כי הוא יודע שביקור אצלו יקר מאוד ומשאביי מצומצמים מאוד (לאחר שכל חסכונותינו וכספינו הושקעו בארבעה ניתוחים ובתרופות יקרות שאינן בסל). אבל במרפאת כאב נתנו לי תור לנובמבר ואני שוב מגיבה רע מאוד לתרופה (הזיות כבר אמרתי?) ואין עם מי לדבר שם אז כרגע אני חייבת טיפול ומעקב ונאלצת ללכת אליו למרות המחיר המטורף. אני אמורה גם בקרוב להתאשפז בתל השומר לצורך טיפול חדש (עליו המליץ רופא הכאב) - זריקות בוטוקס בפרינאום (במוקד הפגיעה העצבית) ולאחריהן פיזיותרפיה רקטו-וגינלית בשרירי הפרינאום (כבר הזהירו אותי שזה כואב אימים). אז הופניתי לד"ר ברגבל בתה"ש שהוא המומחה מספר אחת בארץ בנושא (כיון שאני מקרה מאוד קיצוני אני חייבת שיעשה זאת מישהוא בעל נסיון רב). הכנתי את עצמי נפשית לפגישה עם ד"ר ברגבל כי שמעתי מרבים (כולל כאן בפורום) שנחמדות זו לא תכונת אופי שלו. למזלי, אולי בגלל שאני באמת מקרה קצה מופרע לגמרי, הוא באמת היה אמפתי למצב ונחמד. כמובן שהוא לא מוותר על להזכיר לי כל הזמן את הפן הנפשי וכמה שהכל נובע מאונס שעברתי בגיל 15 אבל עדיין בסה"כ ביחס לכל מאות הרופאים שפגשתי בחיי (ורופאים ביכים בעיקר שבדר"כ האף שלהם תקוע אי שם בשמיים) הוא ממש נחמד אלי ולא פחות חשוב, לוקח את המקרה שלי מאוד ברצינות ובאחריות. הוא גם הסכים שאכן זריקות בוטוקס ולאחריהן פיזיותרפיה אינטנסיבית (גם הוא הזהיר מפני הכאב של הפיזיו') הוא הפתרון כרגע (ולמעשה היחיד שנותר). הוא ישב איתי במשך שעה פלוס ועבר על כל הרקע הרפואי שלי כולל כל התרופות שקיבלתי ואיזו רגישות פיתחתי לכל אחת ואיזה סיבוכים רפואיים עברתי בכל ניתוח וניתוח. ממש עשה סקירה מקיפה כדי לקבל תמונה מלאה על כל מה שעברתי. לאחר מכן אמר שהוא רוצה קודם להציג את המקרה שלי בישיבת המחלקה הקרובה כי למרות שהוא הרופא הבכיר עדיין חשוב לו כיון שאני מקרה כה קיצוני לודא שהוא חשב על הכל ולא פספס כלום. בדר"כ נותנים את הזריקה באשפוז יום אבל הוא הסביר לי שבמקרה שלי חייבים לעשות זאת תחת אשפוז כיון שיהיה זה חסר אחריות צידו לשלוח אותי הביתה ישר אחרי עם הרקע שלי של תגובות קשות לתרופות וטיפולים. בצורה מאוד אנושית הוא אמר שהוא מבין שאני סובלת מאוד והטיפול צריך להתבצע בהקדם אבל גם הסביר שכיון שמדובר במקרה קיצוני חשוב לו לתאם את הכל מראש ולהתייעץ עם כל הרופאים הבכירים כדי לוודא שהם מוכנים לכל תרחיש אפשרי. היום התקשרה המזכירה שלו לאמר שבישיבת הצוות אכן הוחלט שניתן לבצע בי את הטיפול אבל שלמרות שבדר"כ עושים זאת תחת הרדמה מקומית או אפידורלית אצלי לא אפשר (כיון שעשיתי אנאפילקטיק שוק ודיסקינזיה קשה לחומרים הללו) ולכן ייאלצו לעשות זאת בהרדמה כללית. הם ביקשו שאשלח להם מכתב בו אני כותבת שאני מסכימה להרדמה כללית לנוכח המצב ופקססתי היום את המכתב. המזכירה שלו הסבירה לי שכעת ד"ר ברגבל עסוק בלתאם את כל הנושא (צריך מיטת אשפוז, חדר ניתוח ומרדים מנוסה שיידע להתמודד עם המקרה שלי) וכאשר הכל יהיה מתואם יתקשרו ויגידו לי מתי לבוא להתאשפז. האמת, זה די מרגיע לדעת שד"ר ברגבל מתייחס ברצינות ובאחריות כזו לטיפול כי כיום אני ממש מפחדת מכל ניתוח/טיפול/הרדמה בגלל שלא היתה פעם אחת שהדברים עברו חלק ללא בעיות ולאורך הזמן התגובות שלי רק הולכות ומחריפות (היום אני כבר לא מתפשרת על פחות מפרכוסים קשים או הפסקת נשימה :-). מחר אני הולכת לרופא הכאב בגלל שהתרופה שאני מקבלת כרגע (מתדון) גורמת לי לבעיות קשות ונסיון להוריד את המינון החזיר את הכאבים ואני בחוסר תפקוד מוחלט. אין לי מושג מאיפה אמצא 1000 שקל לשלם אבל אני יודעת שמתדון זו תרופה שממש לא משחקים אותה (זו התרופה שנרקמונים בגמילה מקבלים כתחליף להרואין למרות שבמקור זו תרופה נוגדת כאבים, ניתן להבין מכך שזו לא תרופה פשוטה. יש רק כמה רופאי כאב בארץ שיש להם את הידע כדי להתעסק עם התרופה הזו). סליחה על השפיכה, אני סתם שופכת את כל הצרות... מקווה שאני לא מפחידה יותר מדי אבל לצערי אלו הם חיי, לפחות כרגע. המצב הנפשי לא משהוא בכלל כי המוות הידפק על דלתי בצורה מאוד חזקה פעמיים בחודשיים האחרונים. הפעם האחרונה היתה לפני שבועיים (בגלל המתדון) והיתה מפחידה בצורה שאני לא יכולה להתחיל לתאר. אני כרגע כל היום שוכבת במיטה, חסרת יכולת תפקוד בסיסית. את המשפחה ואת אמא שלי זה לא ממש מעניין ואין לי מהם שום תמיכה או עזרה. אמא שלי זה נושא די כאוב (עברתי התעללות נפשית מאוד קשה על ידה החל מיום שאני זוכרת את עצמי) אבל אני לא יכולה להסביר למה, למרות הכל אני לא מסוגלת להתנתק ממנה וכל כך כואב לי שהיא לא תומכת בי בכלל. כל כך זקוקה שתחבק אותי, תלטף אותי ותאמר לי שהיא אוהבת אותי. רב הימים אני שוכבת לבד במיטה, לא מסוגלת לקום. בעלי עובד כמו מטורף כדי לממן את הטיפולים והתרופות היקרות (מזמן כבר מיצינו את כל מה שבסל, היום הכל זה דברים מחוץ לסל שעולים הרבה מאוד כסף. רק הזריקת בוטוקס זה עוד 2000 ש"ח). נורא קשה, מייאש ועצוב. לפעמים מרגישה שכבר אוזלים לי הכוחות להילחם אחרי 6 שנים של מאבק בלתי פוסק. הדבר היחיד שאיכשהוא מחזיק אותי זה הבן שלי, ילד מתוק, חכם ונפלא שבשבילו אעשה הכל כדי להמשיך ולהיות כאן בשבילו. בלעדיו מזמן כבר הייתי מפסיקה להילחם והולכת לאיזה בי"ח בשוויץ שעושה המתות חסד. סליחה על ההודעה הכה מייאשת ומיואשת. לכן נמנעתי מלכתוב, כי ידעתי שלא אוכל לכתוב משהוא אופטימי ושמח כי לצערי זה לא המצב כרגע. וכמנהלת פורום אני יודעת שאני זו שאמורה לשדר אופטימיות וכח אבל אני כל כך חלשה ומותשת מהמאבק האינסופי על הגוף ועל החיים ועל למצוא רופאים שיסכימו לטפל בי בכלל ולא יפטרו אותי באין מה לעשות. אני כן יכןלה להגיד שמבחינת הסטומה זה היה שווה. וקרן, אני כותבת לך את זה עכשיו באופן אישי אבל גם לכל השאר. שנאתי את הסטומה. אני לא יכולה להסביר כמה שנאתי את הסטומה כשהייתי איתה בסיבוב הראשון תשעה חודשים. אני ובעלי היינו אז על סף פרידה והיה לי ברור שאין סיכוי שאי פעם תהיה לי אהבה, וכסגרו לי את הסטומה לא הסכמתי לחזור אליה בשום פנים ואופן. במשך שלוש שנים שלשלתי כל יום 40 פעם עם כאבי תופת ולא הייתי מוכנה לחזור לסטומה. הייתי מגיעה כל יומיים מיובשת לבית חולים מרב שלשולים, לא היו לי חיים כי לא יכולתי לצאת מהבית (איזה מהבית, לא יכולתי לצאת מהשירותים מרב שלשולים) והתחת שלי היה כולו פצע מוגלתי אחד גדול מרב שלשולים. ועדיין לא הסכמתי לחזור לסטומה. באיזשהוא שלב ההגיון הבין שאין ברירה אלא לחזור לסטומה כי הפאוץ לא מתפקד ומחורב כליל, ההגיון הבין אבל רגשית לא יכולתי לעמוד בחזרה לסטומה. העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה וזה לא היה בגדר אמירה בלבד, תקשיבי לי טוב קרן - העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה. שבועיים לפני הניתוח לקחתי כמות אדירה של כדורים כי לא יכולתי לשאת את המחשבה של חיים עם סטומה. עד כדי כך שנאתי אותה. הדבר היחיד שהציל אותי היתה כמה אירוני, המחלה שלי. בגלל שהמעיים שלי חוחלים אני לא סופגת תרופות דרך הפה (לכן אני מקבלת הכל בזריקות/מדבקות/עירויים) ולכן כמות הכדורים לקחתי שהיתה הורגת כל בן אדם רגיל לא עשתה לי כלום. ועדיין העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה. עברתי אשפוז פסיכיאטרי ושמרו עלי 24 שעות ביממה כי העדפתי למות מאשר לחיות עם סטומה. אני כותבת זאת כאן בגלוי ומספרת את כל האמת ולוקחת את הסיכון שתחשבו עלי דברים נוראיים אבל חשוב לי, קרן, שתביני שכשאת אומרת שאת שונאת את הסטומה שלך אני מבינה אותך ואין לך מושג כמה אני מבינה אותך. עברתי טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי (גם היום) ארוך מאוד כדי להגיע לרגע בו אשלים עם הסטומה. וכשהיום אני אומרת שאין סיכוי שאוותר על הסטומה כי מהבחינה הזאת לפחות היא שינתה את חיי (לצערי הנזק העצבי הצליח ובגדול לדפוק אותם מחדש) זה לא כי ככה תמיד הרגשתי. עברתי דרך מאוד ארוכה ולא קלה עם עצמי כדי להגיע לרגע הזה. ולכן כשאמרתי לך בעבר ואני אומרת גם עכשיו שאני ממליצה לך בכל לשון של בקשה לקבל טיפול פסיכולוגי איכותי אני לא אומרת זאת סתם. אני אומרת זאת מנסיון אישי. אני זוכרת כל יום ויום מהתקוםפה הזו שבה שנאתי את הסטומה עד כדי כך שהעדפתי למות מאשר לחיות עימה. אם מישהוא היה אומר לי אז שיגיע היום ואחיה עם הסטומה בשלווה ולא אהיה מוכנה לוותר עליה, הייתי פשוט חושבת שהוא סתם מדבר ואין לו מושג כי היה לי ברור כל כך אז שאין שום סיכוי שבעולם שאצליח לא לתעב ולשנוא את הסטומה. והנה אני כאן היום. יודעת שזה אפשרי. אז בבקשה, קרן וכל מי שמרגיש כמוה (ואולי פחות מבטא זאת), אנא לכו לטיפול פסיכולוגי. דברו על הדברים, על השנאה, הבינו מאיפה היא באה ותוציאו את כל הג'יפה החוצה, זו הזדמנות מצוינת לניקוי פנימי. וזה לא ייקח יום וגם לא כמה חודשים אבל אפשר ללמוד לחיות עם הסטומה בשלווה, זה אפשרי. אני מזמינה אותך גם לקרוא בבלוג האישי שלי, שם אני מספרת על כל מה שעברתי כדי שתדעי שאני לא ממציאה (כל מי שרוצה מוזמן לקרוא אני רק מזהירה שזה לא קל): http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=669590 את גם מוזמנת (כולכם האמת) לראות את הציורים שציירתי בכל השנים האחרונות (התחלתי לצייר במהלך האשפוז הפסיכיאטרי וגיליתי דרך נפלאה להביע בה את הר הגעש שבפנים) ויש שם קבוצת ציורים שעוסקת בסטומה באופן מאוד ישיר, אלו ציורים שציירתי בתקופות הקשות שלי עם הסטומה ותוכלי גם מהם לראות כמה קשה היה לי עימה: http://picasaweb.google.com/103443359772709435703 וכן, מאוד אשמח אם יהיה מפגש פורום, אבל לצערי אין לי שום יכולת לארגן ואני חייבת שזה יהיה בצפון (אני חיפאית) כדי להגיע. ההצעה של רן ופטל לעשות את זה אצלם ממש טובה עבורי. מבטיחה שאם יהיה מפגש בצפון אגיע גם אם אצטרך למצוא כוחות מלא יודעת איפה כדי לבוא. טוב, כתבתי המון, לא נראה לי שמישהוא באמת יעמוד באורך ויקרא את הכל (אם כן, תגידו "אני" ותקבלו מדליה אישית ממני :-). אוהבת את כולכם, חושבת על כולכם ומשתדלת לעקוב כמיטב היכולת אחרי מה שאתם כותבים גם אם כרגע מאוד קשה לענות ולעזור. מאוד מקווה שהטיפול של הבוטוקס יעזור (אני אופטימית, זה טיפול מכיוון שונה לחלוטין ביחס לכל הטיפולים שעברתי עד כה ושמעתי הרבה סיפורים על כך שהטיפול עזר למקרים קיצוניים ביותר כמו שלי). מקווה פעם אחת סוף סוף להיות בצד הנכון של הסטטיסטיקה :-) ואם (הלואי הלואי הלואי) המצב ישתפר מבטיחה שדבר ראשון אחזור לכאן ואשתדל להשלים את החסר ולשוב לענות ולנסות לעזור כמיטב יכולתי ולארגן פעילויות מגניבות (מי שהיה ביום כיף בכנרת יודע כמה מדהים ומעולה זה היה), הרי הגיע הקיץ וחייבים לעשות דברים ביחד!

אני ואחי חוינו טראומה מתמשכת בילדות מצד אבא פסיכופט. עברנו התעללות קשה מכל הסוגים. אחי אף פעם לא מספר על הסבל שעבר אלא אומר שלא היתה בעיה מיוחדת. הוא כבר בן ארבעים ועדיין רווק כי הוא מתקשה במציאת זוגיות טובה. הוא מתחבר לנשים לא טובות וגם מהן סובל מאוד וחווה איתן התעללות רגשית קשה. הוא לוקח כבר שנים תרופות נגד דכאון וחרדות אך מצבו לא טוב. איך אפשר לעזור לו כשהוא מכחיש התעללות שחווה בילדות והתעללויות חוזרות עם בנות זוג?

תקצר היריעה מלספר כאן את כל תולדותיי וגם לא ארצה לפרט בפורום פומבי כזה , אני רוצה לפרט בקצרה כדי שהד"ר יוכל להמליץ לי מה לעשות: אני גיי בן 40, אני מיואש מיואש מהחיים, עברתי התעללות נפשית והתעמרות מספר פעמים בחיים שלי מצד מעסיקים/אנשים בעבר, אני סובל מהמקצוע שבחרתי , אני בחובות עתק וגר אצל המשפחה, אין לי ילדים או זוגיות וגם לא הייתה מעולם ( ביליתי את חיי במסיבות וכו'), אני בדכאון בין היתר על כל הרקע הזה- ניסיתי לאורך השנים שלי טיפולים אצל פסיכולוגים/עו"ס קלינים לתקופות מסוימות. הטיפולים לא צלחו או שהחזיקו לתקופה קצרה. ניסיתי לאחרונה גם תרופה פסיכיאטר - התרופה לא עבדה לא שיפרה במאומה את מצבי והפסקתי אותה. אני בודד מאד,אני כל הזמן חולם על מפגשים עם אנשים עם חברים מהעבר. זה פשוט נורא לאן שהחיים שלי התגלגלו. אני מתעורר כל יום ובוכה על מר גורלי. אין לי כרגע 500 שח להוציא על טיפול בודד של פסיכולוג והאמת גם אם היה לי לא בטוח שזה היה עוזר לי אני כבר לא יודע למי לפנות. אני לא בטח לאיש מקצוע ברמה נמוכה שהוא "פסיכותרפיסט" ללא ניסיון רציני ו/או השכלה רצינית כי מניסיוני כל האחרים לא עוזרים. חשבתי לעבור לחו"ל אבל אי אפשר לעבור כשיש פה הלוואות וגם אין לי מקצוע שם- זה לעבור כדי להיות פועל שחור , אי אפשר לעשות כלום. אני באין מוצא. זה מוציא אותי מדעתי, כל דבר זה הוצאות כספים אדירות וכשאין לי הכנסה אי אפשר לעשות כלום- לא לקבל הכוונה מקצועית לצורך הסבה - לא שלא ביררתי, ביררתי המון ולא הגעתי לשום מסקנה, לא לקבל טיפול, כלום כלום כלום. ובבקשה לא להפנות אותי לטיפול בחינם דרך הקופה כי כידוע אין תורים וגם הרמה של המטפלים שם נמוכה.

שלום רב. אנחנו הורים גרושים. יש לנו שני ילדים. אחד בן 7 וילדה בת 8.3. הילד סובל בחודשיים האחרונים משינוי התנהגות קיצונית המתבטאת אצלי בבית. הוא מתעצבן מאוד בקלות, צועק ומתפרע בבית, משליך דברים. יש לציין שהוא ילד טוב וחכם ואין לו בעיות התנהגות בבית ספר , ההיפך, טוב לו מאוד בבית ספר. אנחנו נמצאים במשמורת משותפת שנכפתה עליי. הילדים סבלו מאלימות האבא עוד לפני ההחחטה הזו אך כיוון שהיו מאוד קטנים לא הקשיבו לדבריהם . כעת הילדים גדולים ומספרים לי על התעללות נפשית ולפעמים שימוש בכוח בלתי סביר בעיקר כלפי הבן שלי. הילד אומר לי שלא רוצה את אבא שלו שאני אתחתן כבר עם מישהו אחר שיהיה לו אבא אחר , אומר שנמאס לו מהחיים ומספר על התעללות נפשית של האבא בו ושימוש בכוח פיזי. הילדה מאשרת את דבריו. הילד נפגע מכך מאוד ונהיה אלים ועצבני אצלי בבית. אני מנסה לעזור לו, פניתי ליועצת בית ספר ולפסיכולוגית. היועצת שוחחה איתו אך הוא לא משתף אותה בבעיות אלו . אני מתוסכלת מאוד ולא יודעת מה לעשות בנדון. הילד סובל וגם אני סובלת ודואגת לו. תמיד מבקשים הוכחה או צילום של דברים גם בבית משפט אך אין לי אפשרות לעשות את זה כמובן. מה היית מציעה לעשות ולאן לפנות?

הקדמה לסיטואציה : 1) יש לי שחלות פוליציסטיות, גלולות לא עבדו, כעת בדיקור סיני , היה לי מחזור שנגמר לפני שבוע. 2)אובחנתי אם פוסט טראומה מורכבת עקב התעללות רגשית קשה, כל הילדות שלי עד הייתה לי בעיה של אוננות כפייתית ולא הבנתי מה זה ולמה. בילדות עד כיתה ט בערך זה היה בכל רגע נתון גם ברחוב, בכיתה, ליד אנשים, כל היום, לא הצלחתי להתרכז ולעשות כלום, אחר כך לבד הצלחתי להפסיק, אבל עדיין כשהייתי לבד וכ'ו לא הצלחתי להפסיק, עד רמת כאב, אובססיה, לא נהנית, פשוט גורמת לעצמי סבל זמן ארוך ורציף. בסופו של דבר הצלחתי לבד להפסיק גם את זה. עכשיו אני בטיפול פסיכולוגי ואני מצליחה אפילו יותר להתרכז ולשלוט בעצמי, אבל פתאום חווה רגרסיה קשה, חזרתי לבית שלי, חווה את אותם הדברים, הצפה רגשית מטורפת, מעדיפה לגרום לעצמי סבל מיני מאשר לווסת את עצמי עם לחתוך ורידים... לכן אוננתי, חזק כואב הרבה רציף הרבה גמירות ברצף. וכואב לי מאז, שלושה ימים, כואב לי הגב התחתון והשחלה בצד ימין, אני מסריחה משם אפילו דרך המכנס, מזעזע, והפרשות מטורפות פשוט נזילה לבנה שלושה ימים. עשיתי לעצמי משהו? הגוף שלי רגיל מהילדות להתעללות המינית הזו בעצמי וכן זוכרת שכאב לי הרבה אבל עכשיו זה לא היה בשיא ועדיין ישר אחרי זה כל התסמינים האלה שפירטתי. המחזור היה לפני שבוע, וכואב לי כאילו אני מקבלת מחזור. אשמח לעזרה / הסבר / יעוץ

שלום שמי דני בן 28 מוכר בביטוח לאומי אני נמצא כיום במצב מאוד קשה בו אני צריך למצוא פסיכאטר ללכת אליו לטיפול ולקבל סל שיקום אבל עם ההיסטוריה שלי עם הפסיכאטריה מאז שאני ילד הביא אותי להתרחקות ופחד עצום קיבלתי במשך החיים קוקטילים קטלנים של תרופות שכמעת הביאו למותי יחס שגרם לי לפגוע בעצמי עשרות פעמים במהלך חיי התעללות נפשית בתור ילד שהיה תחת צווי מדינה ופשוט דחפו לי תרופות שאסור היה להם לתת לי לפי חוק וכמעת איבדתי את חיי בתור ילד בן 13 בגלל שנתנו לי דברים שאסור היה להם לתת לי קיבלתי יחס משפיל מכוון שאני לבד ללא משפחה היה קל להתנכל אליי אני עזבתי את הקופת חולים שלי כדי לנסות להתחיל דף חדש אבל אני בתקופה שקצת הצלחתי לעשות שינוים טובים בזכות טיפול שונה לגמרי ממה שניתן לי והפחד הכי גדול שלי שיחזירו אותי אחורה שוב ינסו לשחק לי עם המוח והגוף שוב ינסו לעשות ממני זומבי ושוב יגרמו לי לשנאות את עצמי ואת החיים שלי אני אחרי שנתיים רצופות בהם אני לא פוגע בעצמי עצרתי את האימפולסיביות ב90 אחוז ואני לא רוצה לחזור אחורה אני חייב לקבל עזרה וטיפול מתאים שאותו אני כן רוצה אבל אני לא רוצה להיות עכבר ניסויים עברתי 20 תרופות בחיים עם כמויות שהגיעו עד ל 15 כדורים ביום תת משקל חמור חוסר שינה מוחלט התקפים כמעת כל יום אני לא רוצה לחזור לשם ואני לא יודע מה לעשות אני רוצה הזדמנות לחזור לחיים ולא לאיפה שהייתי אני לא עשיתי בחיי רע לאף אחד ועברתי חיים מאוד קשים עם המון טראומות איבדתי את כל הקרובים שלי חברים שלי ללא משפחה ואני לבד מגיל 6 ואני עדיין נלחם ואני מבולבל ורוצה פעם ראשונה בחיים להגיע למטפל שיהיה אכפת לו ממני מהסיפור שלי ומהחיים שלי ולא עוד אחד שיגיד לך קח כדור תחזור עוד חודש לא מוכן לעבור את זה יותר אני ניסיתי לנסח את ההודעה בצורה הכי קלה שיש המציאות קשה הרבה יותר לכן אני מנסה את מזלי פה ואולי מישהו יוכל להפנות אותי למקום הנכון שבו אני יוכל לקבל עזרה ולא מקום שינסה לקבור אותי כי את זה כמעת הצליחו לעשות לא מעט פעמים וזה לא יקרה יותר לעולם אני סובל מהפרעת אישיוית גובלית פוסט טראומה מורכבת והפרעת קשב וריכוז ועם כל הבעיות שלי אני עדיין בן אדם טוב שלא עשה רע לאף אחד עשה המון טוב בשביל אנשים אבל לא מצליח לעזור לעצמי כמו שאני מצליח לעזור לאחרים ואני מאוד מקווה פעם ראשונה בחיים לקבל תמיכה ולא פגיעה מתצנל על ההודעה הארוכה אבל רציתי בקצרה להסביר מה הבעיה שלי ולמה יש לי פחד קשה להגיע לפסיכאטרים אחרי שבגלל מעשים שלהם כמעת איבדתי את חיי 10 פעמים (כמו שאמרתי מקודם אני לא במצב אובדני ולא פגעתי בעצמי כבר למעלה משנתיים מאז אני התחלתי לטפל בעצמי בדרכים אחרות אבל זה לא מספיק ואני חייב טיפול פסיכוטרפי DBT וטיפולים נוספים כדי להתמודד עם ההפרעת אישויות שמקשה מאוד מאוד על החיים שלי במיוחד שאני לא מפסיק לאבד אנשים בחיי בדרכים ממש לא נעימות אז עם מישהו קצת יכול להאיר לי אור בקצה המנהרה אני מאוד יודה לו חג שמח לכולם

יש דייר השולח דיירים אחרים עם משפטים ההורסים את הנפש שלי ביום שבת נאלצתי לבצע ניסיון אובדני בתליה לאחר ששברו אותי עכשיו ניסו עוד הפעם מה אעשה אני במצוקה גדולה בגללם להתאבד בתלייה?

שלום אפרת, כל חיי נמנעתי מחבר למרות שבגילאים צעירים אפשר גם חבר ללא מין אבל תמיד זה נראה לי כמקשה אחת. יש בי משהו שמסרב לתת לגעת הי ובטח שלא בצורה אינטימית. כמובן שהיום יותר קשה לי כי הקטע של החברות הופכת להיות חברות אם בני המין השני ולא אשאר בודדה ואני כבר מרגישה את זה שאין לי חברות. אבל אני לא מסתדרת עם גברים לא בגלל התקשורת אלא בגלל המגע. חשוב לי לציין שתמיד נוגעים בי מהר בדייט אף פעם לא היה מישהו עדין שתיווצר תקשורת וקשר. גדלתי גם בבית עם התעללות נפשית נקרא לזה הליכי גירושין קשים זלזול באמא ואפילו היום היא מודה שמעתי אותה אומרת לחברה בטלפון שהיא עברה התעללות נפשית מצידו. יש בה משהו מגונן עליו ובכלל כל חיי שמרתי הרבה דברים בבטן כך למשל אף אחד לא יודע שאבי הרביץ לה ובאה משטרה. אני מרגישה שמעולם לא היה לי חום ואהבה מצד גברי ומצד שני יש דברים שהם אינטסטנקטים מולדים כלומר אני יודעת מתי גבר מתייחס אליי יפה ומתי זה לא מכובד או מיני. אני מרגישה שכל הזמן אני מנווטת אליי בחורים גסים שמרשים לעצמם לדבר אליי לא יפה ברחוב לגעת אבל זה לא העיקר העיקר הוא הדייטים. נוצר מצב שאני עצלנית ולא מוכנה לשמוע על זוגיות לא מתאמצת למצוא את זה שמתאים לי ורק בוררת את מה שבא ליד מאחר ועברתי דברים לא נעימים בדייטים החלטתי שאני כבר לא יוצאת עמוד השדרה שלי שלדעת מה טוב לי או לא הדרדר כי אחרי הרבה זמן שאין ניסיון את מאבדת את הביטחון לפעמים אני חושבת שאם כל הבחורים מתנהגים אליי באותו דפוס אז זה ככה זה ואני צריכה להשתנות אך לא יכולה נוצרה בי רתיעה שאם מישהו מתקרב אליי נהיית לי בחילה רוצה שיילך. גם אם אתחיל לצאת אם מישהו יש בי משהו שרוצה שיילך למה? כי הכל מהיר והם מרגישים משהו ואז גם יכולים להיעלם. אין חברות הכל נראה לי מין ותשוקה. לראיה :יצאתי עם מישהו לפני שבוע אני לא יודעת מיהו ומהו... סתם זרמתי הוא לקח אותי לפאב ואני לא אוהבת ובחר לשבת בפינה וידעתי שבטח שוב.. ואז באמת הוא פתאום הסתובב וניסה לנשק אותי בפה וברור שנרתעתי והדפתי אותו.. במקרה כזה ואולי אני מגזימה עם זה שאני כותבת רבות, אני מרגישה תמיד רע עם עצמי ישר חושבת על מין מרגישה שאני בכלל לא נמשכת אליו ושואלת את עצמי אם אני רוצה את הבחור וכמובן שאני מבינה שככה זה יהיה בפעמים הבאות החתירה למגע ואז מחליטה לחתוך ובעצם עדיין לא הכרתי את האישיות. וככה זה כל פעם. הם מצדם יכולים לנשק וכו' להיות נחמדים ואח"כ להיעלם. אני צריכה יותר זמן ואני לא יכולה להגיד כמה עם כל אחד עד שאני אדע פלוס מינוס מי עומד מולי. האם יש לי בעיה ביצירת קשר או שהם פשוט זריזים ואולי לא רציניים איתי? אני חייבת לספר לך שהם מרגישים כך לרוב הם מתאדים אף אחד לא מתאמץ. שזו עוד בעיה מקטנות שתמיד הרגשתי שמתחילים איתי בגלל המראה ורוצים "לנצל" אותי ופחות להכיר מי אני. בכל מקרה קשה לי עם מגע בצורה שכזו. יש לך עיצה?

שלום, אשמח לדעת האם אבחנה של אישיות גבולית בארגון גבוה יכולה להיווצר בעקבות התעללות רגשית בילדות ואלימות מילולית במשפחה? והאם יכול להיות במהלך פסיכותרפיה ארוכה ודינאמית שעולים קשיים בקשר מיני ובחרדה מגיל צעיר בתחום, תוספת של חלומות ותחושות אך ללא זיכרון ספציפי או משהו ברור, אלא יותר מעורפל. יכול להיות שהיה אירוע טראומתי ולא זוכרים אותו אף פעם? רק בתסמינים סומטיים מרגישים.? והאם כדאי לפנות להיפנוזה לאור זאת? תודה

היי אני בת 29 יש לי שני ילדים, ובשנה האחרונה אני סובלת מכאבים שונים במקומות שונים בגוף, סחרחורות בחילות כאבי ראש כאבי שרירים ושריפה בגוף בידיים וברגליים. התסמינים מוםיעים באופן יומיומי כל היום בלי הפוגות והם התפתחו באופן הדרגתי. בהתחלה זה התחיל מכאבים בבליעה בקיבה צרבות חזקות - עעשיתי עשרות בדיקות רפואיות בכולן התתברר כי אין בעיה רפואית והרופאה הגסטורלוגית הציעה שמדובר בסטרס בתקופה בה לקיתי בתסמינים במערכת העיכול התחלתי לעסוק בכך באופן אובססיבי להסתכל ולקרוא באינטרנט ולפתח חרדות מכך שיש לי מחלות שונות ומשונות, לאחר הסיפור הזה הגיעה תקופה בה סבלתי מתסמונת קדם וסתית קשה כשבוע לפני המחזור הכוללת כאבי ראש בחילות סחרחורות דיכאון קשה ותחושת חוסר אונים. בשבועיים וחצי האחרונים הצטרפו לחגיגה גם כאבי שרירים בכל הגוף עם תחושה של שריפה (וחרדות שנלוו לכך כמו מחשבות שמא חליתי בניורופתיה או בטרשת נפוצה) אני מרגישה כאילו מדובר בכדור שלג מתגלגל וכל פעם יש עוד ועוד דברים, תחושת הכאב קיימת כל הזמן אם כי בעוצמות שונות שאני יושבת לבד במשרד בעבודה התחושה חזקה יותר אך כשאני בבית עם הילדים או בבילוי מרגישה פחות את הכאבים. אציין שאני ישנה בסדר גמור בלילה לא מתעוררת ונרדמת בקלות איני מרגישה עייפות במהלך היום אלא רק כאבים ותחושת ייאוש (או שהכאבים גורמים לייאוש או שהייאוש גורם לכאבים) עוד אוסיף שהכאבים ומצב הרוח הירוד החלו לאחר תקופה ארוכה בה חוויתי התעללות נפשית ממעסיקיי במקום העבודה ולאחר תקופה ארוכה של בירור רפואי של ממצא אקראי של גוש בכליות שהדיר שינה מעיניי ימים רבים. כרגע התחלתי בטיפול פסיכולוגי אבל יש לי חשש שלא יהיה בכך דיי, וגם איני יכולה להתנתק מהתחושה שיכול להיות שכן מדובר במחלה קשה כלשהי ולא בתופעת לוואי של מצב נפשי. האם מה שאני מתארת יכול להתאים לבעיה נפשית כלשהי? ייתכן ולא תהיה לי ברירה אלא לפנות לטיפול תרופתי? האם בכל מקרה הטיפול הוא לכל החיים או שניתן לקחת טיפול באופן זמני ? אודה לתשובות

היי "בהמשך למוזרה ולא מבינה את עצמי" כתבתי לך כי גברים מתייחסים אליי כאל אוביקט מיני. ולגבי המיניות והתפיסה בבית. לא מדברים על כלום. אני רק יודעת שגדלתי בבית עם אלימות ויחסי כוחות בן גבר ואישה ההורים שלי תמיד רציתי שיתגרדו. אבא שלי מתכחש אליי אפילו אומר לאמא שלי "הבת שלך" אומר לה שהיא תתמוך בי והוא באח השני. אין לי שום חוויה איתו ושמחתי שעזב את הבית. הרבה התעללות נפשית. וחוץ ממנו יש את הגברים בחוץ שלא היה לי אף פעם תחיל של דייט נעים של שיחה התעניינות בי. לגבי הגוף עברתי המון בחקורות עליו עד שבגיל בוגר זה כבר נשאר תקוע מסתירה אותו ונמנעת ממדע. עכשיו אני יותר משוחררת אבל פוחדת מביקורת של בן זוג ופוחד מהעובדה שאני בתולה כי שוב הם תמיד חותרים מהר ואני לא רוצה וככל שעולים בגיל ובעצם אליי אף פעם לא הייתה סבלנות ונעלמים. מרגישה שחשוב מין יותר מחברות ואני צריכה את החברות ולדעת שאוהבים אותי. בכל מקרה הכל קורה ממש מהר בדייטים ראשונים ואז זה נגמר עקב חוסר התאמה. נמאס לי ויש לי כבר חרדות מכל ההתנהלות שלהם אליי בדייט . זה לא אמור להיות מפגש עם מגע.

היי.אני קמה כל בוקר מדוכדכת ואין לי מוטיבציה להתחיל את היום.אני עברתי איזשהו משבר קטן בתקופה האחרונה ואני רוצה לקום בבוקר לחזור לשמחה שהיתה לי ולאנרגיה שהיתה לי כי בדרך כלל אני בחורה שמחה.איך ניתן לקום ולהתמלא באנרגיה ומוטיבציה בבוקר? אשמח לתשובה זה מאוד חשוב לי.תודה רבה.

אני במערכת יחסים כבר יותר מחצי שנה. אני עם בחור צעיר ממני בארבע שנים , אני בת 33 . אנחנו גרים יחד, מערכת היחסים שלנו ידעה עליות וירידות , בתחילת הקשר גיליתי שהוא משוחח עם בחורות שהוא לא מכיר ושולח הצעות חברות לבנות.. דיברנו על זה והוא הבטיח להפסיק ואפילו נתן לי את הסיסמה שלו שאני ארגיש בטוחה.. אני אוהבת אותו וטוב לי איתו אנחנו בקשר טוב ובריא עושים ספורט ומבלים הרבה ביחד.. ברור לשנינו מההתחלה שזה קשר רציני. היום גיליתי בבוקר שהוא הוסיף שתי בחורות בפייסבוק שהוא לא מכיר אין לו אפילו חברים משותפים איתן , התקשרתי אליו וביררתי מי הבחורות האלו בצורה רגועה הוא הכחיש כשהראיתי לו ראיות אמר שאולי שלח מזמן.. ואז התעצבן ואמר לי תסתלקי מהחיים שלי וסגר את הטלפון.. אחרי זה שלח כעשרים הודעות שבהן אמר שאין לו רגשות אלי, ושהוא דוחה את עניין האירוסין כי הוא מפחד ושנמאס לו ממני שמפריע לו עניין הגיל, שאני בן אדם חולה, ובחיים לא אתחתן, שאני רק חושבת על עצמי כשאני מדברת איתו כשהוא בעבודה.. אני הייתי המומה. בערב הוא התקשר והתחיל להגיד שהוא אמר את הדברים האלו ללא כוונה וכי הוא כן רואה בי אשתו לעתיד ואוהב אותי אבל שההתנהגות שלי משגעת אותו. זו לא הפעם הראשונה שבה הוא אומר לי דברים פוגעניים אני סולחת וממשיכים הלאה.. הפעם הוא אמר דברים מאוד קשים ואני מרגישה שהוא אמר את מה שהוא מרגיש באמת.. אני פגועה מאוד ממה שהוא אמר מרגישה כאבים בלב.. קשה לי ואני לא יודעת מה לעשות? אשמח לשמוע מה אתם חושבים? תודה

הי, מתנצלת על האורך, אשמח אם תקדיש לי מזמנך, יש לי בעיה מגיל ההתבגרות שבעצם מנעה ממני את הרצון לחבר ולזוגיות אני מבועתת מגברים אני מודה שגם לא הייתה לי דמות אבהית תומכת אבי מתנכר אליי הערות גנאי וסוג של התעללות רגשית ואין לי קשר איתו. הורי היו בהלכי גירושין מאוד קשים אמי ואני זוכות ליחס של בוז וזלזןל מצד אבי. אבל אני לא מוצאת קשר בין זה לבין הטרדות מיניות ולבין היחס של בחורים אליי בדייט ראשון. אני אחת שבאופן שיטתי לאורך חיי מוטרדת מינית בקטנה ע"י הערות מלל וע"י נגיעות. דוגמאות: גבר העביר את ידו דרך מושב האוטובוס ונגע וליטף לי את החזה כשישנתי באוטובוס עד שהתעוררתי ומצאתי כף יד על החזה. אחד העובדים במקום עבודתי החדש לא מכירה אותו ברמה האישית זה קרה כעבדתי בדיוק חודשיים, נכנס איתי למעלית וחיבק אותי. העביר יד על הצוואר. נהג אוטובוס כשהייתי קטינה תפס את ידי כדי שלא אתרחק ממנו שאל אותי שאלות על מקום מגוריי, בי"ס ואמר שרוצה להיות חבר שלי.. נהג אוטובוס אחר שאל אותי היכן אני רוצה לרדת ( בפנים מתחם תחנת רכבת צפון או מחוצה לה) עניתי בפנים ואז אמר בפנים?? כולן רוצות שאגמור בפנים.. ניסה ליצור עימי קשר עין במראה ולא פתח את הדלת האחורית כשרציתי לרדת די שאעבור לידו בכוונה. גבר הזוי בתחנת האוטובוס התחיל עם כל מי שהייתה שם וגם איתי , אף אחת לא התייחסה. לאחר מספר ימים יצא לו לעבור מולי וירק לי יריקה עסיסית על הפנים. גבר אחר התחיל איתי תוך כדי הליכתי על המדרכה והוא ברכב התחיל לקרוא "סליחה" כדי שאתייחס חשבתי רוצה לברר לגבי רחוב מסויים ואז כשהתקרבתי הראה לי קסם עם כדור אמרתי "יופי" והמשכתי בדרכי אך הוא ליווה עם הרכב וכשראה שאני לא מתייחסת התחיל לצעוק בקולי קולות וכל הרחוב השתתק והסתכל עליי כאילו שאנחנו זוג שרב קרא לי חתיכת שרמוטה את אוהבת את זה חזק וכו'... עקב אחריי גבר לאורך רחוב דיזינגוף בת"א, עד שנכנסתי לחנות לבני נשים כדי שילך.. קרה לי מקרה שגם הלכתי לאורך רחוב ארוך בערב וכשבאתי לרדת לכביש במעבר החצייה נעצר בחור עם קטנוע שכנראה כל הדרך נסע אחריי ואמר, עצרתי רק כשי להגיד לך שיש לך "את התחת הכי יפה במדינה" ונסע.. גם בלימודים באוניברסיטה, היו הטרדות בחור אחד שהיה דלוק עליי היה יוצא אחרי לשירותים וממש נכנס כל הזמן רצה לדבר איתי.. אמר לי "את לא יודעת מה אני רוצה לעשות לך" בחור נשוי בלימודים, אחר קרא לי סקסית כל הזמן. ואמר לי "את מעמידה לפרופ' את הXXX" כשהפרופ' שלי הזמין אותנו לערב לביתו בשל משלחת חוקרים שבאה מגרמניה אחד הגרמנים אמר לי שאני מושכת... מצטערת אבל יש לי רתיעה מגברים ויש עוד המון המון סיפורים אני מודעת ונזהרת ועדיין.. והבעיה הכי קשה שזה קורה גם עם בחורים שאני יוצאת איתם..המגע שלהם מהיר מידי עוד לא יושבת לידם 15 דקות כבר נוגעים מלטפים מנסים לנשק לא על הלחי..וכו'. ואני הודפת אותם בדייט הראשון. חלקם מזמינים אותי לשבת בגינה חשוכה או סצם מקום אינטימי ואני מסרבת.. חלק מזמינים אותי לבוא אליהם דייט שני הביתה כמובן שאני לא מגיעה.. בחור אחד במהלך דייט ראשון אמר שנראה סרטי פורנו ביחד וניישם.. הייתי בהלם!!! מי אומר שבכלל אני שלהם? זה רק דייט. יוצא מצב שאני לא נהנית מפחדת.. גם חטפו אותי פעם ברכב הייתה לי יום הולדת במסעדה ואחד הבחורים שהגיע הציע שיחזיר אותי הביתה .. השאלה: למה דווקא אני???. אני לא מתלבשת בכלל מושך שוב מודעות מגיל צעיר כל הזמן לובשת רק גינס וחולצת טי שרט כשאני יוצאת אז זה מתחלף בחולצה אלגנטית ועקב. ועדיין..לא מעיזה לשים חצאית או גינס קצר לא מבליטה את הגוף ולא שמה מחשוף אגב אני שטוחת חזה. כשהייתי צעירה ממש היו מציקים לי ברחוב. המוזר הוא שגם כשאני כבר לא מסתובבת ברחוב או יוצאת זה עדיין ממשיך כמו המקרה בעבודה. היה לי מקרה גם עם רו"ח שאליו הייתי אמורה למסור קו"ח שיעזור לי לחפש סטאז' הוא מכר של דודה שלי לא האמנתי שמבלי לראות אותי הוא לא העביר את קו"ח שלי לאף אחד וכל הזמן רצה שניפגש כדי שנשב ביחד ונחפש משרדים לשליחת קו"ח הוא החל להיות אובססיבי אמר שנמצא לידביתי ואם אפשר לבוא ממש רצה להגיע לביתי. אישית בכלל פחדתי להיפגש איתו שמא אקלע לסיטואציה שיצטרך או יציע להחזיר אותי הביתה כי אני לרכב לא עולה!!! הוא גם הסכים לבוא לאוניברסיטה!!! יש לציין שהוא נשוי עם ילדים מבוגר ממני ולא מאזור המרכז.. ברור שלא העביר את קו"ח לאיש וגם נכנסתי בו. אתה יכול אולי מהניסיון שלך לדעת למה??? מה בי גורם להם להרשות לעצמם מבלי לדעת עליי פרטים וללא שיחה מקדימה עם אותו אדם להעיז להתייחס אליי ככה?? ממה זה נובע??. ואיך למנוע את זה? אני שנים נמענת מזוגיות כי אני לא מסוגלת ליחס הזה יש לי חרדה כשמישהו מנסה להתחיל איתי ברחוב יש לי בחילה. תודה מקרב לב

הי, מגיל העשרה התחמקתי מניסיונות עם בנים כי לא הייתי מתאהבת מהר וההורמונים לא השתוללו אצלי אני מודעת לכך שלא הייתי כלל מפותחת ובגיל 18 אפילו לא התפתח אצלי החזה גם לא ניצנים..מה שגם גרם לבושה. אני יודעת אפשר לומר בגדול שהדימוי הגופני ( של חוסר חזה) ואי הרגשה של נשיות + פחד מדחייה רגשית מאוד גדולה אצלי מנעו ממני שלבים מסויימים. בצבא הייתה לי אהבה אך הפרידה ריסקה אותי והייתי בדיכאון מאז אני מאוד בררנית בבחורים כאילו מחפשת אישור מי רוצה אותי ומי רוצה לנצל..( כי כשהייתי קטנה והם היו בוגרים הבנתי שיש פערים) אני מאוד דחוייה על ידי אבי ועברתי התעללות נפשית.. בקיצור יוצא מצב שאני לא מוכנה לנהל מערכת יחסים מחשש לדחיה פיזית ורגשית כאחד מאוד מאוד נעלבתת מהר פוחדת גם שתהיה אהבה ואז יגמר.. כל זה הביא אותי לשנים של חוסר רצון מוחלט בחבר אגב הורי התגרשו בהליכים מכוערים מאוד מאוד וזה השפיע עליי בכללי למה אני צריכה זוגיות, להתחתן, וכו'.. כיום גם אם אני רוצה יש בעיה של חוסר ניסיון מיני וזוגי.. מרגישים את זה אני מסוגלת להתנהג כמו ילדה קטנה וממש מפגרת ביחס לגיל! לפעמים אני אומרת שיש בנות גם בגיל יותר מבוגר או צעיר שזו המערת הראשונה שלהם ועדיין הן בעלות עמוד שידרה לא נלחצות מחוסר ניסיון וכו'.. שמתי לב כשיש בחור שאני רוצה!!! אני עושה את כל הטעויות האפשריות וכשיש מישהו שאני לא רוצה אז הכל בסדר... וסתם בכלליות: תמיד סירבתי לבחורים כי ראיתי בהם נחותים לא חכמים אף אחד לא נראה לי התנהגותיות ושכלית וגם ראיתי ברובם כאלו שרוצים לנצל.. אני לא יודעת למה אני ככה ולא מתאהבת בקלות אפשר לפתור את זה ע"י פסיכולוג? אפשר אפשר להדביק פערים בגיל 30? הקטע המיני והמגע גם קשה לי..

הי, אפרת היקרה כתבתי הרבה אבל אשמח אם תוכלי להקדיש מזמנך. יש לי בעיה שמעולם לא הייתי בקשר זוגי שלא לדבר על מיני. אני פשוט נמנעתי מכל בחור שהתחיל איתי.מגיל ההתבגרות ואילך..היו לכך מספר סיבות כל פעם זה השתנה בהתחלה ביישנות יתר והיו מתחילים איתי מלא עוד לפני שבכלל שמו לב לחברות שלי..אח"כ בושה שאין לי חזה אח"כ הגעתי לצבא בסיס של בנים שמאוד אהבו אותי והיו לי גם שם מספר מחזרים ומצד שני תמיד רצו לדעת אם אני בתולה או לא היו שואלים בכל רם ליד כולם..והייתי מתביישת לדבר על זה פשוט מסמיקה ליד כולם. תמיד היה לי חוסר ביטחון מוחלט שאומנם עלה בצבא גם בעקבות בחור שלאט לאט כן נתתי לו להתקרב אליי כי כנראה כן יש לי בעיה רגשית שקשורה לדמות של אבי שהיה מתעלל בי רגשית ומעין חוסר אמון בגברים כי כל היחסים שלו עם אמי זוועה של אלימות מילולית וכו' הם גם היו בהליכי גירושין 20 שנה וסבלתי מאוד. אותו בחור אהב אותי כפי שאני והיה ממש נפש תאומה אולם בסוף עזב אותי ואז כל הביטחון שלי נעלם נכנסתי לדיכאון של שנה וחצי ולא רציתי יותר אף אחד מהפחד של דיכאון חוזר מהבנה שבחיים לא יאהבו אותי כלומר למה זה טוב חבר אם נפרדים? בשבילי זה היה כמו מוות של אדם. אחרי צבא היו לי ממש המון מחזרים אבל שוב תמיד לא היה לי ביטחון אני אפילו סידרתי לעצמי בליינד דייט לראות אם מישהו יברח כשיפגוש אותי. אני לא רוצה להשוויץ אבל הרבה אמרו לי שאני יפה סקסית וזה לא מדבר אליי אני לא אוהבת את עצמי יותר מידי והיה לי ממש קשה עם הגוף שלי למרות שהוא זה שאליו גברים היו שמים לב. דימוי גופני מאוד נמוך כי הייתי בתת משקל אבל עשו ממני אנורקסית והיו אומרים לי שאני דוחה והיו מלא הערות על החזה. סרבתי בתוקף לכולם הרגשתי גם באופן מוזר שלא חסר לי כלום שאני לא לחוצה על זוגיות אולי זה קשור לבית. גם הייתי סגורה שאני לא רוצה להתחתן. גם מגע מאוד מרתיע אותי ותמיד קיים על ההתחלה ממש בדייט ראשון ולי קשה עם זה כי לא מסתדר לי שאוהבים אותי. היריעה פה קצרה אבל גם הוטרדתי מינית מילולית בעיקר וגברים פשוט נראים לי כוחנים שוביניסטים שרוצים אותי בגלל מראה וגוף וזהו..כי עובדה שבגלל זה מתחילים איתיותמיד נראה לי שברגע שאותו אחד שמתלבה ממני נניח תהיה לי תאונה יברח.. כלומר הכל סביב משיכה ויופי. כמובן שהיו גם חברות שצחקו עליי שאני בתולה ובכלל הייתי רק אז בת 20. אני טיפוס מאוד בררן וביקורתי כלפי עצמו. ככה אומרים אבל זה לא הכי נכון. חיפשתי קשר אמיתי למטרת חתונה קשה לי עם פרידות לא מעניין אותי סטוצים. כן, יש לי חרדה שאמצא מישהו כמו אבי על כל הפרעות ההתנהגויות שלו. כל בחור שיצאתי איתו שניים שלושה מפגשים הסתכלתי מה עשה בצבא, מטרות בחיים..מפחיד אותי להתחתן ושיהיה לי רע ויהיו לי כבר ילדים או שאהיה תלויה בו כלכלית..לפעמים אני מאבדת את הביטחון במהלך הדייט כלומר מישהו שנתתי לו את הטלפון פתאום לא נראה לי.אני בעצמי לא יודעת מה שאני מחפשת.. זה הפך ללופ של הסתגרות כי בנים שהיו שומעים שאני בתולה בת 25 או לכאורה שואלים על הקשר האחרון וכמה זמן... וכך נעלמים אבל רוב הזמן אני זו שנעלמת..לא אהבתי את התנהלות שלהם. לא נראו לי בוגרים או מעניינים או רציניים. אני בהחלט חושבת שרובם לא היו רציניים כי הכרתי אותם במסיבות ובארים.. ואלו שכן רציניים לא תמיד משכו את תשומת ליבי מבחינת אינטלקטואל... אני כבר יודעת שלא מוצאים בחור בבר בים או במסיבות אבל כשאני יוצאת יש לי המון מחזרים וככה סתם ברחוב שמתחילים איתי לא אהבתי ובעבר ניסיתי אבל הם ממש שרוטים .. בקיצור התרחקתי מחברות כדי שלא ידעו את הסוד או מי שלעגה לי עפה. כי רואים שאני לא יוצאת עם בחורים או שאין חבר..ואפילו מבת דודה שהייתה ממש חברה..ברור שגם משפחה מורחבת רואה שאין חבר שנים..גם כי היה לי קשה בבית והן לא יכלו להכיל את מה שאני עוברת ואני שומרת הרבה בבטן או למדי לעשות כך. טוב לי עם אנשים חדשים.. נוצר בי חוסר אמון באנשים ברמה שבשעת צרה יזרקו אותי וכך קשריי עם חברים התרופפו ראיתי עד כמה שווה החברות שלהם.. מצד שני לא תמיד אנשים חדשים שמכירים הם חברים מחוץ למסגרות שאני מכירה. רוב הזמן הייתי טרודה בבעיות בבית.. מה שמעיב על המצב רוח לפגוש ולצאת ובכלל לרצות זוגיות. יש בי משהו עצוב כל הזמן מאז הצבא ולא משנה איפה אהיה.. הפסקתי לצאת בגיל 29 בכלל לבלות..כי משם לא תבוא הישועה מרגישה שכולם רוצים סטוצים קשה לי עם כל ההתקרבות המהירה ואח"כ נראה מה יהיה. נוצר בי פתאום פחד ורתיעה מקשר. זה הגיע לרמה שאני לא מרגישה בנוח שמישהו מסתכל ומנסה ליצור קשר עין וחתירה לפתח שיחה. הייתה לי תקופה שהרגשתי שהבטן מתהפכת..וכשאני צריכה לצאת לדייט זה גורם לי למתחים ולחצים שאני מעדיפה להיות לבד אני נורא פוחדת ממגע וממין.. כלומר אם בעבר היה לי עמוד שידרה ופסלתי על כל מיני דברים בשלב מסויים זה היה כבר הימנעות מחוסר ניסיון פחד שיגעו בי בפגישה הראשונה. הזמן עובר ואם בהתחלה חשבתי שאמצא מישהו כלבבי או שיבין אותי כעת אני מרגישה שאני רוצה זוגיות אבל חושבת שאהיה גרועה בזה שיעזבו אותי שאף אחד לא ירצה אותי.. וכן תתפלאי מי שישמע שלא היה לי חבר יברח. הם גם מרגישים שאני נרתעת במגע. אני עדינה מסמיקה מהר ושקופה מה אני אמרוה לענות בדייט ראשון ששואלים על הקשר האחרון מתי וכמה זמן היה??? מי יקבל אותי?? הרי בגיל 25 כבר לא רצו.. קשה לי להתנשק בדייט ראשון ובטח זה לא יקרה גם בשני..אני ממש איטית בכל מה שקשור במגע גם לא בטוח שאתאהב ואני גם לא ב הכרח נמשכת אליהם כמו שהם אליי. אני מבינה שלא אוכל לצאת מהלופ הזה שחשבתי שאצא ממנו ואני כבר יודעת שלא ירצו אחת כמוני להקמת משפחה למרות שאני אטרקטיבית אבל ברגע שישמעו את הגיל.. קראתי את הכתבה הבאה וזה בול אני: הסיבות להיעדר זוגיות ויחסים אינטימיים בגילאים המאוחרים עשויות להיות רבות ומגוונות: פחד מאינטימיות, פחד להיפגע, פחד להינטש, בעיה בדימוי גוף, היסטוריה של התעללות נפשית או מינית, גירושים כואבים של הורים וגורמים נוספים רבים אשר אינם מאפשרים לתת אמון, לסמוך, להחשף ולהתקרב פיזית ורגשית אל אדם אחר. מעבר לסיבות הראשוניות, הגורם המרכזי לתקיעות במצב המיני-זוגי היא עצם ההימנעות והרתיעה מכל התנסות אינטימית-מינית אשר מתקבעת ככל שעוברות השנים. ככל שנוקף הזמן, חוסר הנסיון מגביר את הפחד וחוסר הבטחון באופן שיוצר מעגל קסמים ממנו קשה להיחלץ. השאלה אפרת איך בטיפול אפשר לצאת מזה?הרי ניסתי לעשות לעצמי שטיפות מוח.. האם יש טעם בגילי? מי ירצה אותי? הרי יש כל כך הרבה לא בתולות...אני קוראת בפורומים שונים על מיניות מה בנות בנות 17 עושות ואני לא יודעת אם אני כזאת משחוררת הן מרגישות ממש נוח עם גופן ואני לא. יש כל כך הרבה דברים שדוחים אותי. אני לא מבינה איך אנשים מחליפים מערכות יחסים? איך יש סטוצים? אני תמיד חשבתי שאוכל לצאת מזה לבד עם המתאים.. אבל פשוט תמיד יש לי פחד ורתיעה. אשמח לדעת מה גורם בטיפול לצאת מהמעגל הזה... איך מספרים שאין לי ניסיון למרות שהם כבר רואים.

הי, תודה על המענה אני מסיכמה איתך לגבי חוסר אמון . אבל את בעצמך דיברת על שלב זה ועל חברות ואחרי זה מגע וסקס... אבל אצלי מעוד היותי צעירונת וגם היום אם אצא עם מישהו על הפגישה הראשונה יש מגע כמו חיבוק ואז יכווץ לי את התחת. או ליטופים או ניסיון לנשיקה מאז ומתמיד תמיד היה את זה. זה מה שגרם לי לרתיעה מגברים. למה מתנהגים ככה?? אני בקושי מכירה אותם איך אפשר לפתח חברות בצורה כזו?. מעבר לזה שגם הדמות האבהית שלי הייתה בעייתית אליי אין לי קשר איתו ובעבר זה היה יותר התעללות רגשית כך שבאמת קשה לי ישר לבוא לקשר עם כל ההתלהבות. בגלל זה רק רציתי לשאול אם כבר בהתחלה זה אצל כולם ככה כל הנגיעות והנשיקות? כלומר האם אני סגורה?

שלום, האם ארועים מהעבר יכולים להשפיע מאוד גם לאחר הרבה שנים? אני בת 25, ולפני כ9 שנים אבא שלי בגד באמא שלי וכמובן שידעתי, הכל התפוצץ וזו היתה תקופה נוראית, כשכלפי חוץ בבית הספר תפקדתי כרגיל, ציונים גבוהים וכו'.. אבל כלפי פנים הרגשתי סוג של התעללות נפשית, זלזול בי ובאמא שהוא אפילו לא התאמץ מספיק להסתיר, העובדה שהוא עירב את אחותי הקטנה בדרך כלשהי ועוד ועוד. מאז עברו 9 שנים ההורים נשארו יחד (למרות שתמיד קיוויתי שיתגרשו למען אמא). אבא שלי בן אדם קשה אבל תמיד ניסה לדאוג בתור אבא (כספית בעיקר).. במשך הרבה שנים היה לי מטען כלפיו.. בשנתיים האחרונות עברתי לגור לבד ולכן היחסים איתו השתפרו (כנראה בגלל המרחק) אבל בזמן האחרון כל הזמן עולות לי מחשבות על התקופה ההיא, אני מתמלאת בכעס, ממש זעם כשאני חושבת עליו, וזאת למרות השיפור ביחסים והעובדה שהוא באמת מנסה.. ביחד עם כל זה אני מרגישה שינויי התנהגותי באופן כללי בזמן האחרון- לפעמים אני מרגישה סוג של ניתוק רגשי שלא אכפת לי מכלום למשל במהלך ויכוח עם חבר שלי (גרים יחד), ומצד שני לפעמים אני מרגישה זעם רב, עצב, התפרצויות שבעבר לא היו.. אני בן אדם מאוד שקט ומופנם ופתאום יש בי כל כך הרבה כעס שאני לא יודעת מאיפה פתאום הוא הגיע ואיך מתמודדים. אני לא יודעת אם יש קשר בין מה שחויתי בעבר למה שאני חווה היום אבל אני מרגישה ממש אבודה. האם ייתכן שיש קשר לארוע הזה מהעבר שמשום מה רק עכשיו נותן אותותיו? מה אפשר לעשות? תודה רבה.

שלום, האם ארועים מהעבר יכולים להשפיע מאוד גם לאחר הרבה שנים? אני בת 25, ולפני כ9 שנים אבא שלי בגד באמא שלי וכמובן שידעתי, הכל התפוצץ וזו היתה תקופה נוראית, כשכלפי חוץ בבית הספר תפקדתי כרגיל, ציונים גבוהים וכו'.. אבל כלפי פנים הרגשתי סוג של התעללות נפשית, זלזול בי ובאמא שהוא אפילו לא התאמץ מספיק להסתיר, העובדה שהוא עירב את אחותי הקטנה בדרך כלשהי ועוד ועוד. מאז עברו 9 שנים ההורים נשארו יחד (למרות שתמיד קיוויתי שיתגרשו למען אמא). אבא שלי בן אדם קשה אבל תמיד ניסה לדאוג בתור אבא (כספית בעיקר).. במשך הרבה שנים היה לי מטען כלפיו.. בשנתיים האחרונות עברתי לגור לבד ולכן היחסים איתו השתפרו (כנראה בגלל המרחק) אבל בזמן האחרון כל הזמן עולות לי מחשבות על התקופה ההיא, אני מתמלאת בכעס, ממש זעם כשאני חושבת עליו, וזאת למרות השיפור ביחסים והעובדה שהוא באמת מנסה.. ביחד עם כל זה אני מרגישה סוג של ניתוק רגשי לפעמים ומצד שני לפעמים אני מרגישה זעם רב, עצב.. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים אבל אני מרגישה ממש אבודה. האם ייתכן שיש קשר לארוע הזה מהעבר שמשום מה רק עכשיו נותן אותותיו? תודה רבה.

שלום, אני בת 29 בת להורים ששימשו מודל מעוות והרסני של מערכת יחסים אלימה אחד כלפי השני. אמא הייתה הקורבן רוב חייה עם המון אגרסיות בגלל חוסר אהבה והערכה מצד אבא- ואבא מאוד אגרסיבי ותקיף שכל הבית מושתת על מצב רוחו. שניהם עבאו ילדות לא פשוטה גם כן. אבא שלט על הרוח של הבית- אם טוב לו טוב לכולם ואם רע לו רע לכולם. נחשפנו המון פעמים לריסים אלימים בינינם הכוללים שבירת חפצים, הרמת יד ובכי. אני יותר התחברתי לצד של אבא תמיד כי הרגשתי תמיד שאמר רוצה להיות הקורס ולכן מחממת אותו. אחותי התחברה לאמא וסלדה מאבא. אני ספגתי התעללות נפשית מאוד קשה דווקא מצד אמא שלי שכללה הקנטות חוזרות ונשנות, אפליה ביני לבין אחותי, חוסר תמיכה רגשית ונפשית וכלכלית גם כעונשים, ביקורת הרסנית ורמיסת הביטחון העצמי. אחותי לא ספגה את היחס הזה אלא לקחה את התפקיד הילדה הטובה כדי לא לקבל יחס דומה. היא הייתה בת הפינוקים של אמא. אני יצאתי מרדנית, פתוחה, כנה, צועקת את הרגשות שלי החוצה, חוש צדק מאוד מפותח, מאוד מודעת, מאוד מאמינה בלרפא את הנפש, הבנתי שיש לי הרבה עבודה לעשות כדי לשקם את ההערכה העצמית שלי והיום אני תודה למודעות הגבוהה שלי במקום אחר. לא מושלם עדיין אבל בהחלט טוב. ההעאעה העצמית שלי גבוהה תקינה ואפילו סלחתי לאמא ואבא ( אצלו באוםן לא מפתיע התפרצה בשנים האחרונות מחלת נפש מאובחנת) כי הבנתי את המקום שלהם ומאיפה זה הגיע ועשיתי הרבה עבודה עצמית. אחותי לעומת זאת בגלל שלקחה את הקיצון השני בת 27 ומאוד סגורה. כן נורמטיבית ומתפקדת מעל הממוצע מבחינה חברתית ומבחינה תעסוקתית- אבל מפחדת מאינטימיות אפילו ברמת המבט בעיניים, לא משתפת מה עובר עליה ואיך היא מרגישה, מאוד צינית, נרתעת מאוד מגילויי חיבה או מגע. בנוסף לאחרונה התגלה ממקור עקיף שהיא עדיין בתולה. אני מאוד רוצה לעזור לה אבל מכיוון והיא מאוד סגורה והרבה פחות מודעת ממני אני לא יודעת איך להגיע אליה עם נושא כל כך רגיש ואישי- החיים שלנו. היא גם לא מאמינה בפסיכולוגיה כמוני. היא לא אוהבת לדבר על דברים אישיים אפילו לא על אם היא שמחה אן עצובה. כלום. רק שיחות חולין שטחיות. מה אפשר לעשות בשבילה והאם יש דרך לפרוץ את העצירות הרגשית הזאת? תודה מראש

שלום ד"ר ערד, אני בת 28 ומאז הילדות- קשה. התעללות נפשית בעיקר מאמי שהתבטא בשנאה, דחייה וחור ענק בלב שנשאר לתמיד של חוסר אהבה. כמובן שהילדות שלי לא הייתה ילדות התמודדתי עם הרבה בעיות חוסר ריכוז, חלמתי בעקיץ- אהבתי לדמיין שאני זאת מישהי אחרת. רצון למות-לפסיק את הכאב, ללא ניסיונות התאבדות ממשים. בעזרת טיפול הצלחתי להתמודד ולצאת עם היד עליונה עם מספר משברים וקשיים בגיל המבוגר יותר. אך תמיד יש לי אותם נפילות בהקשר לאהבה וזוגיות קשה לי עם הפרידות וכאשר זה קורה אני נופלת לאותו חור של ילדה קטנה חסרת עונים ולכאב העצום- כמה ימים של דכאון. מה הסיבה לכך? ואיך אני יכולה לנתק את הקשר ולהתמודד ביותר קלות עם הכאב ועם פרידות בצורה יותר שקולה ולא עקב נסיבות העבר-ילדות?

בתפקיד שביצעתי בין השנים 2009-2013, חוויתי התעללות נפשית בעבודה. בהתאמה לפגיעות שספגתי החלו להופיע סימפטומים של בעיות בקיבה (תופעות רבות של הקאות ושלשולים , צרבות רבות, תנודה בין הצורך "לאכול את המקרר" להעדר מוחלט של התיאבון. במהלך אותה תקופה אובחן אצלי הליקובקטר ובמקביל גם בקע סרעפתי. אני מטופלת באומפרדקס. הקאות ושלשולים נמשכים. במקביל, שקעתי לדיכאון שבא לביטוי בבכי רב, מחשבות אובדניות, שבאו לביטוי בעיקר ברצון "לא לקום בבוקר", בכי מתוך שינה ובע נטילת כדורי שינה מעבר למינון ועם חיזוקים של כדורים נגד כאבים. הופיעו כאבי גוף מהם אני סובלת ללא הרף ואובחנתי כלוקה בפיברומיאלגיה. בשנת 2010 המליץ רופה המשפחה שאטופל באסטו 0ציפרלקס. מאז אני צמודה לכדור. במשך כחצי שנה טופלתי אצל פיסכולוגית. במקביל טופלתי בכאבי הגוף דרך מכבי טבעי בטיפולי טווינא וכירופרקטיקה, ובנושאיםבעל אופי אורטופדי טופלתי באמצעות משככי כאבים ופיזיותרפיה. בקרוב ימלאו לי 62. אני אדם מוכשר בעל יכולות רבות, בעלת משפחה אוהבת ושמונה נכדות ונכדים. חרף ההכרה בסאת האושר שהיא מנת חלקי, אני מתקשה לחזור לחיים הנורמליים ולשוב ולהיות אדם יצרני. זה או שהדיכאון משתלט עלי או שכאב כלשהו מוליד דיכאון. כך או כך אני מבלה ימים שלמים בחוסר עשייה, במקום "להתנפל על החיים" ולבלוע אותם, כמו שעשיתי כל חיי. שאלותייי הן: 1. האם יש דרך לצאת מזה? 2. פתחתי בהליך של תביעה מביטוח לאומי להכיר במחלותיי כמחלת עבודה. נאמר לי כי הנושא גבולי. האם עלי להתאבד כדי שילמדו לדעת שהפגיעה וההתעללות שעברתי פגעו קשות בכושר העבודה שלי והעלימו את שמחת החיים? אודה לתשובה, אמילי (שם בדוי)

אודי, האם לדעתך זה לגיטימי להגיד למטופל "קשה" שכבר לא אכפת לך ממנו? שאתה כבר לא אוהב אותי ומתקשה להכיל אותו? (תחשוב שאתה שומע הקלטה של פגישה טיפולית, ושומע את המילים הללו במדויק, כך שאי אפשר "להאשים" השלכות ופרשנויות של המטופל המופרע). עכשיו בוא נשאל את זה קצת אחרת - האם זה לגיטימי שהורה יגיד לילד שלו שכבר לא אכפת לו ממנו? שהוא כבר לא אוהב? האם לא תייעץ להורה כזה ללכת לטיפול בעצמו ולהדרכת הורים מפני שזה נחשב לסוג של התעללות רגשית של חזק בילד פגיע ונזקק? אודה לתשובה כנה נטע.