האם הדיכאון מועד או נרכש?

בתפקיד שביצעתי בין השנים 2009-2013, חוויתי התעללות נפשית בעבודה. בהתאמה לפגיעות שספגתי החלו להופיע סימפטומים של בעיות בקיבה (תופעות רבות של הקאות ושלשולים , צרבות רבות, תנודה בין הצורך "לאכול את המקרר" להעדר מוחלט של התיאבון. במהלך אותה תקופה אובחן אצלי הליקובקטר ובמקביל גם בקע סרעפתי. אני מטופלת באומפרדקס. הקאות ושלשולים נמשכים. במקביל, שקעתי לדיכאון שבא לביטוי בבכי רב, מחשבות אובדניות, שבאו לביטוי בעיקר ברצון "לא לקום בבוקר", בכי מתוך שינה ובע נטילת כדורי שינה מעבר למינון ועם חיזוקים של כדורים נגד כאבים. הופיעו כאבי גוף מהם אני סובלת ללא הרף ואובחנתי כלוקה בפיברומיאלגיה. בשנת 2010 המליץ רופה המשפחה שאטופל באסטו 0ציפרלקס. מאז אני צמודה לכדור. במשך כחצי שנה טופלתי אצל פיסכולוגית. במקביל טופלתי בכאבי הגוף דרך מכבי טבעי בטיפולי טווינא וכירופרקטיקה, ובנושאיםבעל אופי אורטופדי טופלתי באמצעות משככי כאבים ופיזיותרפיה. בקרוב ימלאו לי 62. אני אדם מוכשר בעל יכולות רבות, בעלת משפחה אוהבת ושמונה נכדות ונכדים. חרף ההכרה בסאת האושר שהיא מנת חלקי, אני מתקשה לחזור לחיים הנורמליים ולשוב ולהיות אדם יצרני. זה או שהדיכאון משתלט עלי או שכאב כלשהו מוליד דיכאון. כך או כך אני מבלה ימים שלמים בחוסר עשייה, במקום "להתנפל על החיים" ולבלוע אותם, כמו שעשיתי כל חיי. שאלותייי הן: 1. האם יש דרך לצאת מזה? 2. פתחתי בהליך של תביעה מביטוח לאומי להכיר במחלותיי כמחלת עבודה. נאמר לי כי הנושא גבולי. האם עלי להתאבד כדי שילמדו לדעת שהפגיעה וההתעללות שעברתי פגעו קשות בכושר העבודה שלי והעלימו את שמחת החיים? אודה לתשובה, אמילי (שם בדוי)