פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולכם. אחרי תקופה ארוכה מידי (לטעמי) של ניתוק תקשורתי- חיברו אותנו לבזק. אז אתם יודעים שהייתם חסרים לי, ותודה על האימיילים ועל התגובות לד"שים. אענה בימים הקרובים רטרואקטיבית על שאלות שנשאלו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה. ברכות חמות. רוית.

Welcome back אורן

Welcome back היית חסרה אורה

אהלן רוית -- ברוך בואך עמי

התגעגעתי... טלי

שלום לכולם. כמה חם ונעים פה ... תודה. רוית.

אני אשה בת 38 גרושה חייתי בזוגיות שגבר לא העניק לי כלום פעם פסיכולוגית אמרה לי שאם אני רוצה שגבר שעימו אני חיה יתן לי כבוד ,הבן שלי וכל אדם אחר יתן לי כבוד אני צריכה קודם כל לתת כבוד לעצמי ואז אחר ידע להעריך ולתת לי כבוד שאלתי היא : איך אני עובדת על עצמי לתת כבוד לעצמי ושגם גברים ידעו להעריך ולהשקיע בי כדי לא לחזור על טעויות העבר. תודה מראש

זאת שאלה טובה אבל לא כזאת ששואלים בפורום אינטרנט התרגלת שלא לרכוש כבוד לעצמך במשך שנים ועכשיו את מעונינת להפטר מהרגל זה רק רק רק עבודה קשה וארוכה עם פסיכלוג טוב

כן נכון בדיוק, את צריכה קודם כבוד לעצמך... תנסי משהו לשבוע שאת מחליטה שזו אני ויש יותר גרועות מימני ואני בסדר ומגיעה לי כמו כולם אני לא שונה.. ותתחילי להתיחס אלייך ככבוד ספרי על עצמך על המעשים שלך תתחילי לתת לאנשים הרגשה שאוריה היא באאמת שוות כבוד כי ככה היא מתיחסת לעצמה, אז היא שוות כבוד ועוד דבר תעשי מה שנראה לך מתאים לך החיים הם שלך בידך ואת מחליטה מה לעשות איתם... תיהיה ברוכההה בייי

לפני מספר שנים נפטר בעלי אחרי מחלה קשה וממושכת. יש לי ארבעה ילדים, שלושה כבר עזבו את הבית ורק הקטנה איתי. אנחנו גרות (ביתי ואני) בשכירות וחיות בדוחק מקיצבה של הביטוח הלאומי. אני לא עובדת. אני יודעת שאם אני אעבוד המצב הכלכלי שלנו ישתפר ונוכל להתחיל לנשום, אבל אני לא מסוגלת. כל היום אני נמצאת בבית (אני גם ממעטת לצאת החוצה), מדברת קצת בטלפון, מכריחה את עצמי לנקות ולסדר קצת וזהו. אני מרגישה שאני על הסף. לפעמים ממש בא לי לגמור עם זה וזהו אבל אני חושבת על הקטנה שעוד צריכה אותי ואני פשוט מחכה שכבר יבוא יום ההולדת ה 18 שלה כדי שאני אוכל להסיר אחריות ממנה ולגמור את הסבל הנורא שלי. אין לי דרך לתאר במילים את מה שאני מרגישה. הכל נראה לי שחור. אני לא מסוגלת לחשוב על להכניס את עצמי לשגרה, ורק צועקת על הילדים שלי כשהם מנסים לרמוז לי שהגיע הזמן להתחיל לעשות משהוא עם עצמי. טופלתי זמן מה אצל פסיכיאטר (הוא פשוט רשם לי פרוזק בפגישות שהיו על בסיס של חודש חודשיים) וזה עזר לי זמנית ואחר כך הפסקתי עם זה כי פחדתי שאני לא אהיה מסוגלת לתפקד בכלל אם אני אפסיק את הכדורים ומתופעות הלוואי. איך יוצאים מזה? והאמת שאני צא ממש בטוחה שאני רוצה לצאת מזה (וזה יותר מפחיד) מה קרה לי בדרך?

נועה, הרגשתי את הכאב שלך עובר אלי ונוגע בפצעים פתוחים שלי ולא יכולתי להתעלם מההודעה שלך. איבדתי את אבא שלי לפני קצת יותר משנה וגם אחרי שנים ארוכות של מחלה קשה. כשאבי נפטר הדבר הראשון שאמרו לאמא שלי זה להמשיך בחיים, להמשיך ללכת לעבודה, להמשיך להיפגש עם חברות, להמשיך בשגרת יומה הרגילה והקבועה, לא להתחיל ללבוש רק שחור, ולא לשנות את הדברים הקבועים בחייה, כדי לא ליצור מעגל סגור של אבל. אני חושבת שמה שקרה לך זה שאת ממשיכה להתאבל במשך שנים על אובדן בעלך. אני לא יודעת מה עשית לפני מותו, אבל נשמע שכרגע את מנותקת מהעולם, סגורה בביתך, מכריחה את עצמך לעשות את הדברים הבסיסים בשביל הבת שעוד נשארה בבית, ואת בעצמך נשארת לבד, עם עצמך, עם הכאב, ועם החוסר, ולא יכולה לצאת מהבדידות, מהכאב, מהדיכאון ואולי גם מהפחד והחרדה. אני לא מתיימרת לייעץ או לדעת מה צריך לעשות, אני רק רוצה להגיד מה אני הייתי מרגישה אם אימה שלי, היתה מחכה שאני אעזוב את הבית, רק כדי לגמור עם הסבל הנוראי שלה על אובדן בעלה, ואם באמת בסופו של דבר זה היה קורה, הייתי מתה בעצמי, אם לא פיזית אז נפשית. גם כשהבת הקטנה תעזוב את הבית ותלך לצבא, זה לא אומר שהסרת את האחריות מעליה, אני בטוחה שגם היא וגם שאר שלושת ילדייך שעזבו את הבית כבר, זקוקים לך, ורוצים אותך, ולא היו מוכנים לוותר עלייך, רק בגלל שהגיל הפורמלי הגיע. אני לא מוכנה לוותר על אימי, ואני בת 30, וגם לא שתי אחיותי הנשואות, שיש להן כבר משפחה משלהן. הכל אולי נראה שחור בתוך המעגל הסגור הזה, בתוך החור האפל הזה, בתוך הבית הקודר הזה, עם הזכרונות, עם הקשיים, ובעיקר עם הלב. אבל.. אף פעם לא מאוחר לפרוץ את המעגל הזה ולצאת ממנו החוצה ולהתחבר שוב אל העולם ואל האנשים שישנם בחוץ. אני לא יודעת בת כמה את, אבל תמיד יש מועדונים חברתיים, שאפשר להצטרף אליהם, תמיד יש חוגים שאפשר להרשם אליהם, תמיד אפשר לחזור ללמוד, ויש בדרך כלל מקומות כאלה דרך הלשכה הסוציאלית, שהם מסופסדים ולא עולים הרבה כסף, ואף פעם לא מאוחר מדי גם לחזור לעבודה, במסגרת הכוחות והיכולות והזמן, וזאת לא חייבת להיות עבודה במשרה מלאה, או כל יום, גם תפקיד של מחליפה זמנית יוציא אותך מהבית ויתן לך אויר לנשימה. הניתוק הזה מהחיים - אף פעם לא מאוחר מדי לשבור אותו, אבל קשה מאוד לבד, חייבים להעזר במישהו, ובגלל שאת מציינת קושי כלכלי הייתי ממליצה לך לפנות לעובדת סוציאלית במקום מגורייך ולהעזר בה, לנסות לקבל עצות של איך שוברים את המעגל, איך חוזרים לעולם ומה אפשר לעשות. תמיד גם קיימת האפשרות לפנות לפסיכולוג מטעם קופת חולים שעלותו לא יקרה מדי ולנסות לדבר על הקושי, הכאב, הפחד והרצון לגמור את הסבל כבר, והייתי מציעה לך לשקול את נושא הכדורים שוב בהתייעצות עם פסיכיאטר שוב כמובן, ולעלות את כל החששות הקיימים מחוסר תפקוד ומתלות, כי נשמע לי שאת סובלת, ונראה לי שאולי במקומות מסויימים כדורים יכולים להקל את הסבל הזה, ולעזור לך להמשיך עוד קצת הלאה. הפחד מחוסר תפקוד ומהתמכרות, נראה לי משהו שניתן לבירור עם הפסיכיאטר או עם פסיכולוג. תנסי לדבר על הדברים, עדיף עם מישהו מקצועי במסגרת האלטרנטיבות, שיכול לנסות לעזור למצוא את הפרצות בשחור, ולהראות את האור. אני יכולה לראות אור אחד גדול וחזק, ואלה הילדים שלך. בגלל זה בעצם הגבתי. מהפחד שלי, שכל פעם שאמא רק מצוננת לגבי מה יקרה אם חס וחלילה תלך אחרי אבא, וזה לא קשור לאחריות ולא לגיל, זה קשור לאהבה, ואני בטוחה שילדייך אוהבים אותך. אולי גם תשתפי אותם קצת, אולי יש להם עצות, אולי הם יכולים לעזור, והם בטוח רוצים. אני יודעת שאמא שלי מוצאת המון כוחות בעזרה לאחיותי הנשואות בטיפול בנכדות, וככה שני הצדדים יוצאים נשכרים. אמי יצאה מהבית ונהנתה עם נכדותיה ושכחה קצת מהצרות, ואחיותי נעזרו. מצטערת על האורך, אבל אל תגרמי לעצמך סבל נוסף, תעזרי, בכל מי שרק אפשר, ובטח אל תחכי לגיל 18 כדי לשים קץ לסבל הזה, כי לך אולי לא יכאב אבל לילדייך יהיה דבר נוסף להתמודד עימו כל חייהם. מחזקת את ידייך, ומקווה שלא קלקלתי במקום לעזור. רות.

זאת את?

את פשוט חווה משבר. תחזרי לטיפול ותחזרי לשיחות + תרופות ותראי שדברים יכולים להשתנות. כול כך הרבה זמן הולך לאיבוד , יש אנשים שאוהבים אותך וזקוקים לך - קדימה , יש הרבה שמחה מאחורי העצב , היא תמיד תמיד שם - מחכה למי שמוכן לנסות להגיע אליה.

נועה, מה שקרה לך בדרך זה שעברת משבר קשה - פטירתו של בעלך. זה לא קל לאבד בן-זוג. נדמה לי, שיהיה לך יותר טוב למצוא דווקא פסיכולוג טוב, שלא ימלא אותך בתרופות, אלא פשוט יקשיב לכל מה שמציק לך, שיוכל לעזור לך לאתר את הנקודות השגויות שבדרך ושפשוט יהיה שם כשקשה. חבל שאת כל הכעס את פורקת על הילדים שלך, אני מניחה שאת יודעת שהם רוצים רק בטובתך - לא פשוט לראות את אמא (מי שגידלה אותם ותמיד היתה שם) מתפרקת... גם הם בודאי לא יודעים מה לעשות/לומר, אז הם מנסים ככל יכולתם ובמגבלות שלהם. תרגישי טוב, HERA.

נועה שלום את חייבת אבל פשוט חייבת לפנות לטפול קרוב לודאי גם תרופתי (לא ממכר , וזמני למספר חודשים קרוב לודאי) ושיחות להתמודד עם אבדנו של הבעל בברכה עמי

אני סטודנטית מן המנין באוניברסיטה מוכרת במדינת ישראל. כן, כן, במדינה הזאת שנתתי לה שלוש שנים מחיי בצבא (קבע...), ששילמתי באדיקות את מיסיה, והתנהגתי כאזרחית למופת. היום, כשאני אמורה לרכוש את ההשכלה "שתפתח" לי דלתות לעתיד של חיי, אני מוצאת את עצמי מתרוצצת בין שלוש עבודות, מנסה לשלם בזמן את שכר הלימוד, שכר הדירה, החשבונות וכו', ובין לבין מאוד מנסה ללמוד. כל כישלון בקורס גורם לי חשק אדיר לצרוח, אני יודעת שאני לא טיפשה (הרי כבר מילדות האיי קיו שלי היה מעל הממוצע, וגם הפסיכומטרי לא הכזיב), ובכל זאת נכשלת.... אז נכון שכל החברים מסביב מזכירים לי שזה פלא שהגעתי לשנה השלישית..... ושהם עובדים יום ולילה לקבל ציון עובר בקורס שהם לוקחים בפעם השלישית ואני בפעם הראשונה, אבל זה לא עוזר לרמת התסכול היום-יומי שמלווה אותי. אני משקיעה ושוקעת בו זמנית, ההתמודדות שלי היא בהרבה מידי חזיתות, לפעמים פשוט בא לקום וללכת, ולעזוב הכל (לא להתאבד חלילה, אני לא חושבת ששום לימודים או שום דבר שווה לוותר בשבילו על החיים), פשוט לקנות איזה כרטיס טיסה אל הלא נודע ולנוח. יש לי עוד שנתיים ללמוד (במוסד שלי תואר הוא 4 שנים), ז"א שאני בדיוק באמצע הדרך, ולא בא לי להמשיך בה בכלל, איפה קונים כח? מאיפה מביאים תקווה? אני כל כך רוצה להאמין שאני אשרוד עוד שנתיים בקרב, אני מקווה שהמלחמה הזאת לא תתיש אותי לנצח.

תיקחי הלוואה בשנת הלימודים הזאת או תבקשי מילגה ותעבדי להחזיר אותה בקיץ למה את קורעת את עצמך? אולי יש אפשרות לסגת זמנית מחזית אחת?

שלום רב, מטלות סטודנטיאליות הן לא רק לימודיות, ויכולות להלחיץ רבים וטובים. התמודדות עם העומס יכולה להיות יותר יעילה, באמצעות יועצ/ת מקצועי/ת, שיש בכל אוניברסיטה. אם זה לא היה שכיח, לא היו כאלו בכל מוסד אקדמי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לפעמים יש לי מחשבות שליליות שנתקעות, והם יוצאות אבל לוקח הרבה זמן עד שהם יוצאות, ואסביר למה אני מתכוונת. לפני שנתיים למדתי רפואה משלימה, ובמסגרת הזו, למדנו גם על גוף האדם ומחלות שונות. בחוברת הלימודים היה כתוב גם על סרטן השד, חומר שלא הייתי צריכה באותה העת לקרוא, אך מסקרנותי קראתי, ומאותו היום התחלתי למשש את החזה ולבדוק שאין לי גושים או כאבים, פתאום גיליתי גבשושיות ורגישות וסחבתי את זה עד שאמרתי שאני חייבת להיבדק, למרות שזה היה נראה לי גם פסיכולוגי, שהרי לפני כן לא היה לי כלום, ואז נבדקתי אצל הרופאת משפחה והיא אמרה שיש אצלי שד אחד יותר גבשושי, והפנתה אותי לרופא מומחה, ואם יודעים שהמתח גבר יותר... ונבדקתי, והרופא מישש את חזי ואמר שאין לי כלום,שאני לא צריכה אפילו ביקורת, עדיין לפעמים אני מששת את חזי, בפחד שאולי יש לי משהו שלא גילו או כאב שאולי צריך לשים לב אליו, איך יוצאים מזה??? דרך אגב זה קרה לי כאשר למדנו באמת על מחלות לב, אז אני התחלתי לחוש את כל הסימפטומים למחלות לב, כאבים בצד שמאל, שמשליך לשיניים, ודופק מהיר, עד שהחלטתי לשים סוף ללחץ לההזעה בזמן השיעורים האלו, ועזבתי את הלימודים, פשוט לא ייאמן. האם לדעתכם הייתי צריכה להפסיק עם הלימודים או להתמודד? למרות שכעת אני שמחה שהפסקתי עם זה כיוון שאין לי יותר את כל התופעות ההם.

אם אני לא טועה מה שאת מתארת נקרא "סינדרום הסטודנט לרפואה". בתור אחת שגם סיימה לימודים פארא רפואים אני יכולה להגיד לך שאת נורמאלית לחלוטין. כשלמדתי על דלקת פרקים והקשר שלה לדלקות גרון חוזרות נכנסתי לפאניקה שאולי אני חולה במחלה הזו, כי כאב לי הגרון. הרופאה צחקה עליי כשסיפרתי לה ממה אני חוששת, וכששמעה שאני בדיוק לומדת על זה חייכה בהבנה, גם היא עברה את זה... היו עוד הרבה מקרים שהייתי לומדת על כל מיני מחלות איומות וישר הייתי מדמיינת שאני חולה בהן, בעבודה כבר צחקו עליי.. כשהייתי מספרת שכואב לי משהו- ישר היו שואלים אותי "מה למדת היום?...". אבל לומדים לחיות עם זה, והיום אני כבר צוחקת על עצמי בקטע הזה. מה שלא הבנתי זה למה עזבת את הלימודים? ביננו, האם זו הסיבה היחידה??? קצת לא מובן לי.. למה אף אחד לא סיפר לך שזה נורמאלי וקורה המון לסטודנטים לרפואה..? זו לא סיבה לעזוב. זו דעתי בכל אופן... תרגישי טוב... :-) ליהי.

לורי, את יודעת שסטודנטים לפסיכולוגיה מגלים, ככל שהלימודים מתמשכים, שהם סובלים מכל המחלות וההפרעות הנפשיות? :))) כנ"ל לגבי סטודנטים לרפואה... ואני לא אתאר לך איזה סבל עובר על בע"ח של סטודנטים לוטרינריה... :))) זה טבעי והגיוני. לדעתי האישית (והלא מקצועית) היית צריכה להמשיך, ולהתייעץ עם מישהו במקביל, בכדי להתגבר על החרדות הללו.

לדעתי לא היית צריכה לעזוב את הלימודים מאחר ותופעה זו הידועה כסינדרום סטודנטים לרפואה לא אמורה לגרום לך להפסיק את לימודייך. אז חשת קצת סמפטומים של מחלת לב הלא ידעת שאלו אינם סימפטומים אמיתיים והם תוצאה מלימודייך ומלמידת הנושאים הללו. לדעתי תמיד צריכים לעשות הפרדה בין החיים האישיים לתחום הלימוד/מקצוע זה לא בריא לדעתי, להשליך יותר מידיי רגשות ומחשבות הקשורות ללימודים כמו במקרה שלך להשליך מחשבות על מחלות לב,דופק מהיר וכו' ולייחס אותן לחייך האישיים שהלא זה לא פשוט כל כך ללמוד כשברקע "צצות" מחשבות של אולי יש לי את הסימפטום הזה והזה , שהרי כל שיעור ושיעור לומדים על בעיה אחרת, ומאחר וכך לפי הנחתך כל שיעור ושיעור צריכים לגלות בעיה חדשה???

לורי שלום ניתן ללמוד להמנע ממחשבות כאילו בעזרת שיחות או כדורים לטעמי צר שאת נותנת לדבר הכתבי לך את החיים כך או כך בהצלחה עמי

תשמעי , ליהי צודקת , את בסינדרום ידוע ... למדתי פעם עבודה סוציאלית קחינית ופיתחתי את כל מחלות הנפש שלמדנו ממש לפי הסילבוס... אגב , גם חלק מחברותי ללימודים סבלו מהתופעה הידועה הזו - את נורמאלית , בחיי !!! עדיין , כדאי ללכת לטיפול , אולי משהו קצת כואב / מבוהל בפנים אצלך ו"יוצא" דרך המתחים על רקע בריאותי. בהצלחה

שלום, יש לי תכונה כזו, שאני אחת שלא שומרת בבטן את מה שאני חושבת על אחרים ועל כל העולם, ואין לי יותר מדי חברה בחיי, וגם אם יש אני לא מרגישה נוח לספר להם דברים כאלה, ולכן אני מפנה את הכל לבעלי, וזה כולל ביקורת על המישפחה שלו, שלפעמים אני לא אוהבת איך שהם מדברים או מתנהגים אליי או אל אחרים, על העבודה, שאנשים אצלנו שחוקים ונמאס מכולם, על זה שהעידן החדש והטכנולוגיה לא מובילה למקום טוב, אלא להרס עצמי ועוד ועוד.... מה שקורה הוא שנראה לי שלבעלי לא כיף עם זה תמיד, למשל מה שקשור למישפחה שלו, הוא אומר שאני מגזימה או שאני צריכה להתרגל, והרבה פעמים קשה לי להתרגל לדברים לא טובים (ויש הרבה כאלה בעולם, בחברה) ואז לפעמים אנחנו רבים, כי אני מתעקשת שגם הוא יודה כי הדברים לא בסדר, אבל מה לעשות הוא מתמודד עם הדברים אחרת ממני, ומצד אחד זה טוב, אבל יש מן התנגשות כזו לפעמים, בגלל הניגודים שלנו. מה אתם אומרים? כל הזמן אני רואה את הדברים הלא טובים או הלקויים שבכל עניין, כמו למשל היום היה לי תור לרופאה, והמתנתי הרבה זמן, וכאשר נכנסתי, שמעתי אותה ממלמלת מול המחשב ומקלידה, ואמרת אוי מה אני מקלידה, ואז אתם מבינים שהחיים שלנו כיום תלויים במחשבים, ואני כבר מפתחת סרט בראש, שהינה היא תטעה כמו פעם, שהיא גילתה שיש לי בעייה בבלוטות, ונתנה לי כבר כדורים, ואז גילתה בבדיקה נוספת שאין לי כלום (למזלי לא לקחתי את הכדורים, בגלל שלא סמכתי על זה), אבל הנה דוגמא לכל מה שכתבתי, ולמי אני מספרת למי אם לא לבעלי, נו מה אעשה? ד.א. היא נתנה לי לעשות בדיקות דם, אבל לא אמרה האם לצום או לא, למה היא אף פעם לא אומרת (כמובן שאני השארתי לה הודעה במשיבון (משהו חדש מהיו) שתתן לי תשובה. תתייחסו...

טלטל שלום מעניין מה תהיה הבוקרת כלפי מכל מקום אם את רוצה לשנות את זה (אם צריך) את יכולה להעזר בטפול בהצלחה עמי

אני נוהג להשקיף על שכנה שמסתובבת בעירום מלא בחדרה בלילה בערך בחצות בזמן קבוע. היא בת כ-40. אני בן 26. היא מודעת לכך שאני משקיף עליה . דעתך?

אם לה לא אכפת? אבל בכל תצטרך לשים לזה לב, משום שלא כל השכנות אוהבות שמסתכלים עליהן...

אני חושבת כמו hera שאם לה לא אכפת, אז למה לך צריך להיות איכפת? אולי תשקול בכלל לקנות טלסקופ, ניתן לקנות במחיר מוזל/במבצע. ועכשיו ברצינות למה לך להציץ ולהשקיף על השכנה מילא היתה בסביבות גילאי ה-20 אבל היא בת 40 יש בכלל מה לראות וגם במידה ויש מה לראות לדעתי זה לא כל כך מוסרי לחדור לחייה הפרטיים שהלא גם לה מגיעה פרטיות כפי שאתה דורש פרטיות ואני מניחה שלא היית רוצה למצוא את עצמך במצב ההפוך, כלומר שמישהי תשקיף עליך ללא ידיעתך או אולי כן? רוצה לשמוע את תגובתך!

אתה אומר 50 פעם: בחורות ערומים זה חולירע בחורות ערומים זה חולירע בחורות ערומים זה חולירע בחורות ערומים זה חולירע בחורות ערומים זה חולירע

לחולירע שלום רב! בדף הבא יש פרסום על טיפול באמצעות תחוצנים. נסה אותו אולי יעזור לך. הצנזור

הי דפנה, כמו שאני לא לבד כעת, אני נשואה ויש לי פינה חמה, ואני מקווה שיהיה גם ילד (בע"ה) בקרוב, אז גם לך יהיו חברים, וגם את תסתדרי, אני לא מכירה אנשים שאין להם חברה, וכל חייהם נשארו לבד. היו לי פעמים הרבה מחשבות על העבר הלא טוב שלי בחברה, והייתי נושאת אותן עימי, אך עם הזמן עוברים כל כך הרבה דברים בחיים, תיכון, צבא, טיול בחו"ל , כך שאי אפשר להיתקע עם הרגשה אחת כל הזמן, תמיד משהו מסיח את הדעת. תמיד הייתי שקטה, ולא מתבלטת, אך היו לי הרבה מצבים בחיים, שפתאום שמו לב אליי, פתאום הייתי זוהרת ליד אנשים, בחטיבה ובתיכון, וזה היה כיף לדעת/לגלות שגם כאשר אתה לא מתבלט, מתרברב או מרבה בדיבורים, אז שמים לב אליך ומעריכים או אוהבים את מה שיש בך. אז הנה יש לך סיבה להיות אופטימית. אני כותבת ונזכרת, וזה כזה כיף לפעמים... האמת שהבעייה שלי היא שלא הצלחתי לשמור אף פעם על קשר, כי כנראה לא הראיתי נכונות, או שלא היה נראה שאני מעוניינת, אז אולי כדאי לנסות להרגיש מה את רוצה, ולא להרגיש מה את לא אוהבת או רוצה. אני מתכוונת שתמיד תחשבי על הדברים טובים שאת רוצה לעצמך, ותצחקי, גם קצת לעצמך, אפילו בקול , זה עושה הרגשה מאוד טובה, ברצינות. אני ניסיתי וזה דווקא נחמד. ד.א את יודעת שמחקרים הוכיחו שצחוק מאוד בריא, אז מה תחשבי על דברים מצחיקים, ויש בחיים הרבה כאלה. כאשר תהיי בצבא, אף אחד לא ידע איך הסתדרת בחברה, כיוון שזו תהיה חברה חדשה, וילמדו להכיר אותך כמו שאת, ואולי בגלל זה תנסי לישם חלק מהדברים שאמרתי לך, ובכך תצרי לך דימוי עצמי (תדמית)חדש בעיני החברה. לגבי בסיס קרוב או רחוק, זה כבר תלוי בך, האם את קשורה לבית, למישפחה, האם את מעדיפה התנסויות יותר מרתקות ומעניינות או שאת מעוניינת להיות קרוב למישפחה ולאזור שלך, ולתת לעצמך זמן גם מעבר לצבא (אחה"צ/ערב). את יודעת יש אצלי למשל את עניין הביקורתיות, כלפי עצמי וכלפי החברה, וזה למשל משהו שהורס לי קצת, אבל קשה להימנע לפעמים מדברים... למרות שאני חושבת על החברה, אז זה היה משעמם אם כולם היו אותו הדבר, נכון? אז כל אחד והטיפוס שלו: אחד שקט, אחד צווחני, אחד מתרברב, אחד ביקורתי, ואחד רכלן, ועוד ועוד... ומכל אלה מורכבת החברה שלנו, וגם אנחנו, אני ואת חלק מהחברה הגדולה הזו, אז תחייכי עכשיו, נו את מחייכת?! ושיהיה בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות מתוקה. את יכולה להמשיך לכתוב, אני פה.

יולי היי מה שלומך?: אצלי ככה כהה, מקווה לטוב. יולי קראתי את מכתבך .בטראומות של העבר שלי כן בוודאי רודף אחריי הפחד מלדבר מלחשוב שאני לא בסדר או הפחד שהיא יותר טובה ואני ילדותית וזה לא נראה לי. המנודה שהייתי חסרת חברה בודדה תמיד, יוליי קשה לי לתאר בא לי להזיל דמעה שכול כך כואבת כאשר אני נזכרת!! אני חודש לפני גיוס ומפחדת, מפחדת מהטראומות של העבר שזה ימשיך, הריי עברתי תיכון וגם שם לא היה ממש שיפור, שמה בכלל הייתי מוזרה לחלוטין כול כך פחדתיי מדחייה מהעבר שלא הייתי מדברת באה לשיעור והולכת בקושי ידעו אייך קוראים לי. אז התיכון השיני מחוף מיזה שהייתי קרירה לאנשים סנובית לבד וסגורה זהוווו, אז זה לא ממש מראה ששם לא הסתדרתי בחברה חדשה? נכון כי אני כלל לא ניסיתי לגשת ....??? אבל הפחדדדדדדדדדדדדדדדד רודףףףףףףףףף

אני מזדהה עם הכאב שלכם, אני בין אותו, הכאב הרגשי של בני 20 + רגישים , פגיעים וכואבים.היתי שם ועברתי מסלול ארוך עד למחלה והסוף המתקרב. אולי מילותי ישמעו חלולות וחסרי משמעות אבל אולי תקלטו משהו מהמסר החשוב שאני בגילכם לא היתי מסוגל לקלוט. כשאני מתבונן אחורה לעבר צעירותי האבודה אני חש צער על כל השנים שהסתגרתי, התעמקתי בכאב במקום לקבל פשוט את עצמי . מה אני אגיד לכם ? תהנו או תנסו להנות.גם כשכואב . אני יודע שהכאב שם אבל אל תתנו לו להכריע אותכם ובעיקר אל תתמכרו לו ולמטפלים ולטיפול. צאו אחוצה ,תנשמו את האויר הצח שח הערב תתבוננו בשמים במקום להתקע מול המחשב.גם אם אין לכם אהבה כרגע תהנו מידידות, משפחה. מה היתי נותן היום כדי לשוב להיות צעיר ובריא. כן אפילו צעיר שכואב וחש תסכולים. כמה עצוב , איזה אידיוט היתי שלא היתי מודע לפן החיובי והיפה בחיים. עסקתי בלמה ומדוע ולמה דווקא אני? אין לכם מושג עד כמה מהר מתילה הנסיגה, תהנו מהנעורים תהנו משנות העשרים שלכם. זו מתנה מאלוהים אל תזרקו אותה לפח. לא זורקים מתנות. תנסו שלא לנתח את דברי אינטלקטואלית, תנסו להתחבר למסר הרגשי. תלמדו מנסיונו של אח מבוגר שביזבז זמן משמעותי לריק. לא איני מדוכא, אני שלם עם מצבי ומקומי. ומהמקום הזה אני רק יכול ליעץ לכם לא להתקע בבוץ של הרחמים העצמיים.

לאחד, רחמים עצמיים הם שלב בתהליך הזה שנקרא דיכאון. כשבא לך לשכב במיטה ולבכות על כמה שחרא לך ורע לך בחיים ואילו חיים דפוקים יש לך, כל אחד מאיתנו שעבר דיכאון(או עובר בימים אלו) יודע על מה אני מדברת. במצב כזה כל עיצה ואפילו העיצה החכמה ביותר לא תעזור, זה פשוט שלב שצריך לקבל אותו והוא עובר , אחרי שמבינים שמה לעשות , מהרחמים האלו כלום לא יוצא אלא רק להיפך, אז מתחיל תהליך אחר. אבל כל אחד והקצב שלו. לפי דעתי האפשרות להעלות את הרגשות בכתב ולשתף בפורום, ולקבל תמיכה ועידוד זה מדהים. אמנם גם אני חושבת שזה לא רעיון טוב לשבת כל היום מול המחשב, אבל גם את זה עוברים. אני זוכרת ששרצתי באתר הזה כל היום וכל הלילה בתקופה הרעה שהייתה לי לפני חודש, קיבלתי תגובות מדהימות, מרגשות ומ ח ז ק ו ת מניר, מויוי, מאור ומעוד הרבה אנשים נחמדים שרצו לעזור, ואין מה לעשות - זה פשוט עזר לי! יש משהו מקל מאד בלהעלות רגשות כאב בכתב, זה משחרר. ועוזר לדעת שיש מישהו שמקשיב ומחזק במילה טובה. נוכחתי לדעת, עוד יותר מה כוחן של מילים, לפעמים מילה טובה עוזרת לסחוב עוד כמה צעדים, וזה המון. בקיצור, החוכמה היא לדעת לקבל, לקבל את הקושי, את הכאב ,את הסבל, את הרחמים העצמיים, את הכל כמיכלול כי מה לעשות בחיים האלו אין רגע אחד של שקט. ורובנו הגדול עובר את התקופות הקשות בהצלחה, כל אחד בקצב האישי שלו, אבל עובר. וכשעוברים את המשבר ויש קצת כוח- אסור לשכוח איך הרגשנו "פעם" ולהיות סובלנים כלפי אלו שרק מתחילים לעבור את זה עכשיו.

אמיר, אני באמת רוצה להגיב, אבל לא בטוחה איך... אולי לשאול איך אתה היית מגיב לפני כמה שנים על מה שכתבת? אולי לומר שכולם פה רוצים להגיע לשלב של להסתכל אחורה (ולא חשוב מה רואים, אלא פשוט להיות אחרי). אולי לציין, שלא כולם רואים את עצמם כ"תקועים מול המחשב", אלא מרשים לעצמם לשפוך דברים, שרק פה אפשר... כי ככה נוח ולא מלחיץ... אני, לדוגמא, לא שואלת למה ומדוע, ובטח שלא למה אני - מה זה משנה על מי זה נופל? אני כן שואלת 2 שאלות אחרות: עד מתי? ואיך זה יגמר? ואני מנסה לפענות על השאלות הללו לבד ועם אחרים, ובכל מיני דרכים (נכון שחלקן מופרעות לחלוטין). אני לא יודעת אם מה שכתבתי אינטלקטואלי בעיניך... אבל זה לא ממש חשוב, לא? HERA.

היי! גם אני מסכימה שלפעמים שלב הדיכאון והרחמים העצמיים כביכול הוא לפעמים הכרחי ובלתי נמנע. ובכלל, יש כמה מושגים שאני פשוט לא סובלת! ואחד המושגים האלה זה "רחמים עצמיים". ושני המושגים האחרים שאני ממש לא יכולה לסבול הם "להתבכיין" ו"לקטר". כי המושגים האלה באים ממקום אכזרי, מקום שלא מתחשב בנו, שלא נותן לנו לגיטמיציה להרגיש לפעמים רע! אבל דחילק, אי אפשר להיות תמיד מאושרים! מי שבמשך כל שנות חייו תמיד רק שמח ועלז ועלץ וחייך וצחק ורקד - שיקום! - אף אחד לא קם, הא? לכל אחד יש קטעי נאחס בחיים, ואפשר ואפילו צריך לדבר על זה. אז נכון שתמיד יכול להיות יותר גרוע, וצריך לשמור על פרופורציות וכולי וכולי וכולי. אבל יש רגעים שבהם סובייקטיבית הכל נראה שחור ואבוד, גם אם אובייקטיבית זה לא כך. ובדיוק בשביל זה ישנו הפורום, וישנם הטיפולים, כדי לתת לנו את הלגיטימציה והאפשרות ל כביכול "לקטר" ויחד עם זה להחזיר לנו את השמחה האבודה! כל טוב לכולם! נזבורה

"-איזהו אויבו הגדול ביותר של האדם? -הוא עצמו. -איזהו אוהבו הגדול ביותר של האדם? -הוא עצמו. -מה עליו לעשות על מנת להשיג חרות אמת? -ללחום בעצמו בעזרת עצמו." סתם "שטות" קטנה שמצאתי ועלתה כאן הרבה פעמים...

ללחום בעצמו בעזרת עצמו? אז מי אמור לנצח?

היי, אני מניחה שההודעה הקודמת קצת "לא יציבה"... אבל אני חושבת שזה לא נורא, כי מישהו צריך לשאול שאלה טיפשית, זו אני... ליל מנוחה, HERA.

אני מניחה שאין מנצח, משמע שהדרך רצופה בוויתורים... בכל אופן, זה היה ציטוט שמצאתי באיזה ספר (ואני קוראת פילוסופיה לפעמים), הוא נתון לפרשנויות, לא שמתי אותו על מנת לקבוע עובדות. אז בוקר טוב שיהיה לך. בתקווה שיהיה לך יום נקי. את מסוגלת. תעדכני אותנו גם אם לא הלך.כולם אמרו לך כבר, כולל אני, שאנחנו כאן בשבילך. אני.

מזה שנה אני סובלת ממתח, עצבנות. פניתי לפסיכיאטור שניסה להתאים לי כדורים. חלק מהם לא השפעיו וחלק לא יכולתי לקחת. כוונה לתרופות פסיכיאטריות. כרגע אני מקבלת clonex / מזה חודשיים אני סובלת מכאבי בטן תחתונה. עשיתי US וCT הכל תקין. בדיקות דם תקינות. היתי אצל רופא נשים ואורולוג והם לא מצאו דבר. הכאבים חזקים מאוד באים והולפים. האם זה יכול להיות קשור עם מצב נפשי שלי? תודה על התשובה.

אחות שלום אם אין ממצא גופני ובודאי (אך לא רק) אם יש סמנים מלווים של דכאון או חרדה (הפרעות שינה, תאבון ירידה הנאה מצב רוח דפיקות לב קוצר נשימה ... ) - הייתי מנסה טפול בנוגדי דכאון (ובודאי לא בקלונקס בהצלחה עמי

היי הייי :)) מה שלומך? רשמתי לך הודעה אתמול אבל כנראה שלא ראית אותה בא לך לרשום לי לאימייל ? אני נורא אשמח מחכה לשמוע ממך אפרת

היייייייייייייייייייייייייייייי מה איתך? אצלי משתפר, האמת אפרת נורא רע לי, רע לי לחיות לבד להיות לבד להיות כמו תמיד מנודה מכולם. עברתי בתי ספר בתיכון שום דבר לא עזר נשאר כמעט הכול אותו דבר. אני מפחדת שזה היה אותו דבר בצבא. אבל אולי השאלה המעססת בתיכון הראשון זה אנשים שהיכירו אותך מהילדות וזה סטיגמה ובתיכון השיני היו איזה ילד שהיכיר אותי אולי מהדיבורים אליי זה השפיע ומההתנהגות ששידרתי קרירות סנובית סגורה.......אולי זה השפיע.... וכן מה לעשות שוב ושוב אני יחזור הייתי רוצה להיות מכוערת היופי זה סתם בנות מתייחסות אליי בגללו מגעיל נורא. לפי דעתך יופי משנה?????לי לא בטח בגיל 50 אני יגיד וואלה כמה שהיופי הוא באמת היה חשוב, רק אז אני יבין את המשמעות אצלי אותו דבר פחד אימים. ביי אוהבת נטעלי

עץ חדש:))) רציתן שאספר על עצמי. בסדר:) את האמת הגעתי לכאן במקרה. קראתי כתבה על חלומות ועיניין אותי למה חלמתי את אותם חלומות כמה פעמים. שליפני שבוע התבררו שיתכנו כמציאותיים ראו דף 443. ואז התחלתי לעיין בשאלות כאן. וניסחפתי לתוך הפורם הזה. אני לא השתתפתי באף פורם ליפני כן. זה הפורם הראשון והיחיד שאני משתתף בו. אני בן 27 עניים כחולות לא בלונדיני:)) (שטני) :))) את האמת חלק מהידע שלי נובע מהדרכה בתנועת נוער ליפני הצבא. הדרכתי שנתיים. הדרכתי גם ילדים בקיטנה. ובנוסף באופן אישי הייתי בישן ליפני הצבא. בנות היו אצלי כמעט כמו אלוהים (בקטע האישי). כנראה שהשאר זה עיניין של אופי. בצבא החלטתי להשתנות ז"א לא ליהיות בישן ולא להפגע מכל דבר שאומרים, כי אנשים כל הזמן אומרים. התחלתי להתחיל אם בנות. בהתחלה שיחות עד שתפסתי יותר ביטחון להמשיך הלאה. ועכשיו אם מישהי ניראת לי אז אני אומר לה או מזמין לקפה או משהו. ואני לא מתיאש כשאומרים "לא" מפני שאני יודע שבסופו של דבר אני יהיה אם מישהי אחת. ולכן יקח זמן ואני אמצא את האחת שלי בסוף (אני מקוה שלא בבית אבות:))). פעם אחת הייתי מדוכא בגלל מישהי ולא רציתי לראות אף אחת ואף אחד. ואז אמרתי לעצמי (יש לי פיצול אישיות:))) למה אתה צריך להפגע ככה. אף אחד/אחת בעולם לא שווה שאתה תפגע. תיזכור את הדברים הטובים שהיו ותסיק מסקנות אם טעית ותמשיך הלאה. כי רחמים עצמיים לא יעזרו לך. אז תעיף את התחת שלך מהחדר ותתחיל ליחיות כמו בן אדם. ומאז אני לא ניפגע משום דבר. אולי אני כועס או נעלב. אבל להפגע אני לא. מי שלא רוצה בקירבתי. אז אני הולך משם. כי אני לא אוהב ליהיות במקום שאני לא רצוי. אני משתדל לחייך כי זה לא מעניין אנשים איך שאני מרגיש (אני מתכוון לאנשים שלא קרובים אלי. אני מתכון לאנשים בכלל). ולמדתי שאם משדרים שימחה ואושר אז אנשים נמשכים אליך. כי לכולם חרא איפה שהוא. חוץ מזה אני מרגיש שלם אם עצמי ואם הדרך שלי ולכן אני מאושר. ואני מרגיש שמה שחסר לי זאת מישהי להמשך החיים. חוץ מזה אני אוהב להקשיב ויש לי המון סבלנות ואני באמת מתעניין ורוצה לעזור. או כמו שאומרים אצלנו "חומוס עושים באהבה או שלא עושים ביכלל":))) ולכן בנות יקרות:)) סיפקתי על עצמי רכילות עסיסית:))) ואם תירצו לשאול עוד משהו אני אשמח לענות בברכה ובכבוד איתן

איתן, איתן, איתן מה זה מאגר האופטימיות הזה? לעומתך אפילו הקשת בענן מחווירה... אתה לא חייב להישבע אמונים לפורום הזה (למרות שהוא המוצלח מבין יתר הפורומים שבדקתי...). למרות שרק פה יש בן אחד עם 2 בנות על עץ אחד :-).... פשוט גם הצוות וגם יתר המשתתפים תומכים מאוד. זה לא פורום "סגור" כמו הפורום של (לא אכתוב בשביל לא להשמיץ סתם). אל תגיד לי שהדרכת ילדים אובדניים בקיטנה :) :) :) פשוט אתה כותב דברים שמעודדים לחיות, וזה דבר שלא נאלצת לומר בקיטנה (אני מאוד מקווה...). ואגב, בבתי-אבות יש הרבה נשים מיוחדות, אז אל תתייאש... :)))) בקיצור, אל תיתן לבאסה שלפעמים מציפה את הפורום להפריע לך או לפגוע באופטימיות הזו... ואם אנחנו (הבנות...) מתחילות להקשות עליך - קח לך יום-יומיים חופש מאיתנו... נחמד להכיר אותך יותר, HERA.

הרה יקירתי:)) אני לא נישבע אמונים לפורם הזה:)) פשוט זה פורם מרתק. במיוחד שתי בחורת אם בחור על עץ:)) וזה נכון רוב האנשים פה תומכים ועוזרים. ויש כאן תשובות ניפלאות ממש. אני גם לומד מזה. ונכון בקיטנה אני לא צריך לעודד ילדים ליחיות אבל יש בעיות אחרות לילדים בגילאים האלו. ולמדתי עליהם די הרבה. ואני צינתי את העובדה הזאת כי יש כאן אנשים. שהניסיון והידע הזה יכולים לעזור להם. ואולי אפילו לך כשיהיו לך ילדים:)) אני יעשה להם ביביסיטר:))) אני אוהב את החיים למרות שהם לא קלים. וגם לי יש את ריגעי הבסה והכעס על העולם. אבל אני מיתגבר על זה. כי למדתי לשלוט על מצב הרוח שלי. (אני משעשע את עצמי אם הפיצול אישיות שלי:))) דחקות ממש:))) ואתן לא מיאשות אותי אפילו לרגע. ואם אני אצא לחופש אז אני אבוא לגן חיות שיש לך בבית:))) ואז את תוכלי לצאת לחופש ב ע צ מ ך :)))) איזה חיות יש לך? או יותר כדאי לישאול איזה אין לך?:) אני הבילתי מיואש:)) איתן

אני נשואה 5 שנים (בת 30 ) מכירה את בעלי 7 שנים מלפני הנישואין (ביחד 12 שנה ) יש לנו 2 ילדים בת 4 ובן 2.5 . בזמן ההריון עם הבן גרנו אצל אח של בעלי (נשוי + 2 ) בנוחות (חדר לבד+מקלחת ושרותים) בגלל שבנינו בית ולא היה לנו כסף לגור בשכירות לאחר הלידה הבית לא היה מוכן ובעלי החליט שזה לא נעים לגור שם עם שני הילדים למרות שהיה מקום, אז בלית ברירה עברתי לגור אצל אמא שלי (מרחק חצי שעה נסיעה) ששם אין מקום גם לבעלי כי זה בית יותר קטן ולא מרווח.אחרי חודש נכנסנו לבית החדש ואני כבר הייתי על סף דיכאון כי בזמן שאני הייתי עם שני הילדים אצל אמא שלי בעלי גר לבד אצל אחיו עם הרכב שלנו. בעלי לא הגיע לבקר אותנו כמעט חוץ מפעם בשבוע שהוא בא בערב אחרי העבודה וישן שם ובבוקר היה חוזר לעבודה ,היינו רבים המון גם בקשר לזה וגם בקשר לבנייה ולילדים בקיצור על כל דבר.כשנכנסנו לבית החדש הכנסתי את הילדה למעון ונשארתי עם הילד בבית,לא הרגשתיאיך אני לאט לאט נכנסת לדיכאון . לא היה אכפת לי איך נראתי ,כל הזמן בכיתי,לא טיפלתי בתינוק -לא קילחתי אותו,לא הרמתי אותו כשבכה .בעלי כמעט לא עזר לי גם כשביקשתי -לא בתמיכה נפשית ולא בעזרה מעשית עד שחברה שמה לב והתחילה לעזור לי ואמרה לי שגם היא עברה דבר כזה אחרי הלידה השניה שלה , נתנה לי להחזיק את הילד שלי בידיים עזרה לי לקלח אותו ונתנה לי להבין שמשהו באמת לא בסדר איתי.לאט לאט יצאתי מזה.מצבנו הכלכלי די קשה ומשפיע על הזוגיות שלנו ועל הילדים ואני מרגישה שעכשיו אחרי שנתיים הכל פתאום חוזר לי - מצבי הרוח הדיכאוניים,הבכי מכל דבר קטן,התפרצויות זעם על כל דבר. מה קורה לי בעצם? לא יצאתי מזה? משהו חדש עובר עלי? זה רק תקופה שתעבור? לאן פונים ???

שרית שלום יתכן בהחלט שלא סימת עם הדכאונות על רקע קשייךך השונים אנא פני ליעוץ מקצועי (את יכולה דרך רופא משפחה בקופת חולים ) בהצלחה עמי

לא יכולה לספור יום שלישי "נקי". לא נורא. נראית כמו המוות - חיוורת עם "שקיות" שחורות מתחת לעיניים... אולי כדאי לשקול כדורי שינה. לא מתאים לי, אבל כנראה שאין ברירה. ומה שלומכם אתם?

HERA, המטפלת שלי היתה מתקנת אותך ואומרת - "לא יכולה לספור יומיים של חסד - עכשיו.." עכשיו קשה מדי, עכשיו אי אפשר, עכשיו אי אפשר להישאר נקיים, עכשיו אי אפשר לישון.. אולי אני לא בעמדה לדבר, כי יש שעות שאני מרגישה שאת "מוציאה לי את המילים מהפה", אבל אולי עוד יהיה אפשר - לאכול, לישון, לא להקיא, לא לפגוע בעצמך, לא לחשוב על מוות ולא לרצות בו. רק עוד קצת צריך להמשיך לשרוד ולנסות לעבור את הקושי בתקוה שהאור בקצה המנהרה קיים שם, בתקוה שהטוב מחכה מעבר לדלת והוא במרחק נגיעה. אני מתחילה להאמין, ומחזיקה לך אצבעות, רות

רותי, את כל-כך צודקת... מאוד הגיוני שמתישהו יהיה אפשר לחיות... פשוט לחיות. מה שמטריד אותי, מתוך הכרות עם המצב, שגם אם הכל יסתדר, הרי שזה גם זמני... אני אף-פעם לא יודעת מתי שוב הכל יתהפך, מתי שוב יחזור החושך הזה... התקווה שהכל יהיה סביר מלווה בחשש ממה שיבוא אחר-כך... זו הבטחה כפולה לטוב ולרע... תודה על העידוד, HERA.

הרה, איכשהו רות "הוציאה לי את המילים מהפה"... אין לי להוסיף על דבריה, ולו מילה אחת. מחר מתחילים לספור מחדש... מקווה שאת מחזיקה מעמד... תרגישי טוב, אנחנו כאן. טלי פרידמן

יקירתי, אז מה גם עלייך עוברים לילות לבנים ? לילות שהשינה מתעקשת לא להגיע, והמחשבות רודפות, המוח עובד, מפחד, חושש ממה יהיה קדימה, ואיך עוברים את מחר את מחרתיים, איך עוברים עוד שנה???... כל כך מוכר, אין ספק שזאת משימה לא קלה בכלל, אבל!!!- אנחנו ממשיכות לנסות נכון?? ממשיכות להילחם על חיינו- על התקווה הזאת, שיבואו ימים טובים יותר מאילו, שיהיו לנו חיים בריאים, ולא נורא אם יש נפילות , זה אנושי לטעות, אבל לקחת אוויר ולהמשיך ללכת, לא לוותר ,לא לתת לחושך לכסות על האור יותר מידי זמן, שלא נשקע, שלא נתייאש. כל אחת ואחד מאיתנו עובר או עבר דברים קשים ביותר ועובדה שיש כאלו שיצאו מזה, שהצליחו להתגבר על הפחד, שהצליחו לנצח את הייאוש ואת החולשה. בשביל התקווה הזאת מתוקה שלי את לא מוותרת! אם קשה -את יכולה, כמו שעשית עד עכשיו פה בפורום- לכתוב לנו ולספר לנו את כל מה שעובר עלייך. אני מצידי אשתדל לתמוך ככל שאוכל, שוב, גם אני מתוך המאבקים הפנימיים שעוברים עליי ולא נותנים מנוח. אז,................ תמשיכי לסחוב, סנטר למעלה, לא לוותר, שלך, ליהי.

אני מצרפת לך שיר מדהים של אחינועם ניני. תוך כדי הכתיבה שלי נזכרתי בו והתחלתי לזמזם אותו ובא לי לשיר לך אותו כדי שזה ייתן לך כוח אבל אני לא יכולה לשיר אז אני כותבת את המילים, מי יודע, אולי את מכירה: " מה נשבר והתפורר מי נרדם ומי עוד ער מי שכח ומי זוכר? מי הלך ומי נשאר מי יצא ולא חזר מה אבד ומה נותר? מי רואה ומי עיוור מי נשבע ומי ויתר מי ישן ומי שומר? מי אמר ומי קבע מי הפסיד ומי זכה מי שתק ולא בכה? אם אין את מי לך, מי לך אם לא את לא רך לא אח ולא רע לנחמה חזקה חזקה הרימי גבוה את הסנטר כך הדמעות מגיעות עד הלחי לא יותר ושימרי ושימרי על הברק בלילות על הניצוץ שבעינייך אם אין את מי לך מי לך אם לא את......." מקווה שאהבת ושהתחזקת קצת (שוב חבל שאני לא יכולה לשיר לך...:-)) ביי בנתיים חמודה...

היי, כמו שאת רואה, אני עדיין פה. לקחתי "חופש" מהפסיכולוגית - הודעתי לה שלא אבוא לפגישה הבאה (היא תרמה את חלקה למצב הנוכחי...). אי-אפשר לקחת חופש מהחיים... זה או להישאר או לעזוב... אני פה והמחשבות שם. באמת טוב לי לקרוא את מה שאת כותבת. Thank you dear.

ככה ניראה המוות??:)) מה אם קילשון???:) תפסיקי אם הכדורים שלך. פשוט מאוד תלכי לישון. תחשבי שאת כמו מחשב שמנתק את המחשבות ואת הזיכרון רק ללילה ואז בבוקר מתחברת שוב. אי אפשר לישון שהראש מלא במחשבות ובזכרונות. יאלה לישון נווווו תלכי כבר:)) איתן המרדים:))

שלום לאיתן המרדים :))) הקילשון זה סתם סטיגמה... נכון להיום המוות מסתובב עם סתם סכין (מנתחים/יפנית/ מטבח וכו'). גם אחרי שאני נרדמת זה לא מבטיח כלום... בד"כ אני מתעוררת כמה פעמים, מה שבהחלט לא תורם למצב ביום שלמחרת... אז שיהיה ערב טוב, HERA שרוצה לישון.

ספרת יומיים? יומיים בלי הקאות? אז משמע שיומיים עברו בלי הקאות. והיום השלישי מוחק את זה? בחישוב כללי של כל הימים בתקופה היומיים האלה נחשבים במניין ה"ימים הנקיים". ושיהיו עוד-תוסיפי אותם. לא,לא יהיה כזה פשוט. אני מנסה לחשוב ככה. זה מה שמחזיק אותי. זה מה שמעניק לי עצמי תקווה. עצם העובדה שיש ימים מוצלחים יותר ויתכן והיו לך לא מעט, הם פשוט "נבלעו" בכל הגועל והמצ"ר הרע שמתלווה להכל. אם כל יום שעובר היה מוחק יומיים מהחיים שעברו, היינו חיים לנצח, לא? היה לנו את כל הזמן שבעולם... בינתיים שיהיה לך ערב רגוע ככל האפשר... תכתבי, אני באמת כאן. (למרות שזה נשמע מוזר לשמוע ממני ממליצה למישהי לשתף...בלהקשיב אני טובה).

אני מאוד מקווה שלא אחיה לנצח... באיזשהו שלב זה כבר מוגזם... נכון שעברו יומיים "נקיים", אבל היום היה שווה בעוצמתו לכל מה שלא היה יומיים... כל הפציעות האלה - ממש יצירת אומנות... ולהקיא? אני פשוט לא אוכלת הרבה, מכיוון שאם אקיא שוב בזמן הקרוב, ייהרס לי הגרון לחלוטין... גם ככה הוא כואב ופצוע. וגם את יכולה לשתף... מי שיכול להשתתף יכול גם לשתף! ערב מקסים לך, HERA.

ד"ר אבני שלום , אני נשוי 6 שנים , לפני כשלושה חדשים נולד לנו בן , לפני כחודש בת זוגי הראתה סימני תשישות נפשית , בעיות תפקוד , דיכאון מלווה בתפרצויות זעם( בד"כ זה מופיע בבוקר ) כמו כן בשיחות איתה נראה כי כושר השיפוט שלה לקוי , היא רואה ומציגה בפניי סיטואציות ומחשבות לא מציאותיות. קראתי בספרות המקצועית כי תופעות אלו יכולות לנבוע מדיכאון שלאחר לידה מלווה בהתנהגות פסיכוטית. או אולי סכיזופרניה הצעתי לה שוב ושוב לגשת לטיפול נפשי אולם היא מסרבת , היא איבדה אימון בי וכן בבני משפחתה , היא טוענת שיא מסוגלת להתגבר לבד , אני יודע שהיא חייבת לשוחח עם רופא ואפילו לקבל טיפול תרופתי . אני מאוד מודאג וחושש שמצבה יחמיר כיצד אוכל לשכנע אותה לגשת לטיפול ??? האם התנהגות פסיכוטית יכולה להיעלם ללא טיפול רפואי ???

דניאל, קודם כל מזל טוב... תינוק חדש זה תמיד משהו מרגש (למרות הקשיים שתארת). במקרים של דכאון אחרי לידה - מה שבהחלט מתאים לתאור שלך - אסור לוותר לאישה, מכיוון שאכן יכולות להיווצר סיטואציות קשות... התנהגות פסיכוטית לא תחלוף ללא טיפול. תבדוק אם באזור מגוריך יש פסיכיאטר שעושה ביקורי בית... אם אשתך מסרבת ללכת לטיפול, תביא את המטפל אל אשתך. גם אם היא לא תשתף פעולה, איש מקצוע יוכל לראות מה קורה ולהחליט מה האיפול הטוב ביותר עבורה. אל תרים ידיים, HERA.

HERA שלום , קודם כל תודה על הברכות , אכן זה היה אירוע מרגש מאוד לי ולאשתי . מזה כשלושה חדשים היא טיפלה בתינוק מצוין כולל הנקות וטיפול אינטנסיבי יומיומי. היא איננה רואה כל סיבה לראות רופא כיוון שהיא איננה מודעת למצבה ומתרצת זאת באיזשהי חולשה או עייפות פשית שתחלוף כעבור זמן מה , היא אף טוענת שהיא תתגבר לבד או שרק היא יכולה לעזור לעצמה. אני חושב אחרת כיוון שהתופעות מדאיגות ומכיוון שהיא לא יכולה להשתלט על ההתנהגות או המחשבות הלא הגיוניות. היא איננה מאמינה בסוג טיפול הכולל התערבות רפואית ( כנראה בגלל כבוד עצמי או דימוי ) ולכן חושבת ש"זה יעבור לבד". אני מאוד חושש ששזה לא יקרה ואולי עלול להחמיר , למרות השיכנועים שלי היא לא רוצה בהתערבות רפואית.

דניאל שלום מה שאתה מתאר מדאיג קודם כל - האם יש סכנה לה או לילד , האם הילד מטופל כהלכה - במידה ויש בעיה באזור הזה יש להתערב מייד בהשגחה, ותמיכה מצבים פסיכוטים יכולים לעבור לבד אולם ככל שהם מתמשכים (אם היא אכן פסיכוטים) הסכוי שיש צורך להתערב עולה. מנסיוני בדרך כלל לחץ חד משמעי של בני משפחה משכנע אנשים לפנות לטפול (קודם כל לאבחון) ניתן גם לפנות לתחנות לטפול באם ותנוק נ.ב. במידה ומדובר בדכאון לאחר לידה בדרך כלל אין מדובר בסכיזופרניה עם זאת, לבריאות אשתך והילד - אנא טפלו בהצלחה עמי

ד"ר אבני שלום . תודה על ההתייחסות. לא נראה לי שיש סכנה לילד או לאישה , כיוון שהתנהגותה היא אפתית ואדישה ולא אלימה כמו כן הטיפול בתינוק הוא בד"כ טוב ואין סכנה לבריאותו. לעיתים בגלל חוסר מוטיבציה ותפקוד לקוי נוצרים מתחים ביננו והתופעות שקורות אינן הגיוניות ומשבשות את סדר החיים הנורמלי, בעייתי היא אשתי איננה מודעת למצב או להתנהגותה , קורה שבמשך היום היא חוזרת לעצמה ומתנהגת בצורה נורמלית. לכן זה נראה כמו סוג של הפרעה נפשית שהתפרצה פתאום והיא איננה יכולה להשתלט על זה , ואף לא חושבת שזה מצב לא נורמלי, כאשר אנו מזכירים את התופעות שקורות היא נכנסת למצב הפסיכוטי ואז ההגיון שבדבריה משובש. ולכן קשה לי להשיב לה או להסביר לה שהמחשבות או הדברים שלדעתה קורים משוללים הגיון כלשהו. במשך הזמן נראה כי היא מתאוששת והמצב פחות חמור , אני משקיע המון בעזרה ובתמיכה נפשית למרות שאינני איש מקצוע , אולם אני חושב שכדאי מאוד שהיא תפנה לעזרה מקצועית כדי לאבחן את הבעיה ולחזור לתפקוד רגיל ולקצר את הסבל הנפשי שהיא ואני עוברים.

רציתי לשאול אם פחד גבהים זה בעיה נפשית כמו פחד ממקומות סגורים או חרדות למינהם ואם אפשר לטפל בזה בשיחות או פשוט להמנע מלהעלות לגבהים תודה

שלום, פחד ממקומות גבוהים אכן שייך למשפחת הפוביות. אין צורך להמנע ממקומות גבוהים. טיפול התנהגותי הוא הפתרון לבעיה... בהצלחה, HERA.

ורד שלום זו בעיה דומה וניתנת לטפול באמצעים דומים (ומגוונים) בהצלחה עמי

היייייייייי אחותתי (אחת, נזבורה) כול כך היית חסרה לי, אחת, אני חייבת מימך דבר אחד שתגידי לי את כול הנראה לך.... אני מדגייסת ב 4 לדצמבר. אוטו טו..... פחד מתחזק מיום ליום הפחד להיות לבד, ובכלל הפחד להיות כמו אז בעבר לא חברותית בודדה בלי חברות מנודה..... אני לא לא לא רוצה את זה שוב!!!!!!!!!!!!!!!!!! אנה אחת אני כול כך מפחדת, הריי סביר להניח שאם תמממממממיייד הייתי כאחת כזו אז גם בצבא זה יהיה ויגיע......??תחשביי??? ואייך לך הייה? הייה שינוי מתיכון מבחינה חברתית??? אני ממש בדכאון מהפחד הזב שזה יחזור שוב כול הסיוט הזההההההההההההה וגם בגלל שאני מפחדת שבנות בבסיס ישנאו אותי כבר ביום הראשון(יחפשו אותי) לצעריי הרב אני נראת טוב דבר שהייתי מעדיפה לאחרת. מחוץ כנאה שגורמת לשנאה אין מזה כלום..........מבינה כמה דברים יש לי חיי גרועייםם אוהבת גם נטעלי

היי נטעלי! קודם כל - מזל טוב על הגיוס המתקרב. ואני באמת בטוחה שזה יעשה לך רק טוב. וכן, אצלי יש שינוי אדיר מתקופת התיכון (שזה שלושים שנה בדיוק) ועד עכשיו. אני לא אגיד לך שהכל וורוד, אבל אצל מי כן? אין בכלל חיה כזאת, שהכל תמיד וורוד. אבל בסך הכל, מילדה מפוחדת שחוששת שכולם "יצביעו עליה באצבע", הפכתי לאישה שאני לא אגיד לך שמרגישה שיכולה לכבוש את העולם, אבל בהחלט אסרטיבית, יודעת מה שהיא רוצה, לא מהססת להגיד את אשר על ליבה...... ובקשר להופעה החיצונית הנאה שלך - זה נכס גדול שאל תצטערי עליו ובוודאי שאל תוותרי עליו! אין לך מושג עד כמה חיצוניות קובעת את הרושם הראשון וכמה היא יכולה לעזור/להפריע בחיים! ואני, בתור מי שלצערי הטבע לא נתן לה את המתנה הזאת, יודעת היטב מה זה! אני רואה איך מתיחסים לבחורות יפות ואיך לא פעם מתיחסים אלי ואומרת לך שוב - זהו נכס שאל תסתירי אותו אלא להיפך - תבליטי אותו! וכמובן, בבד בבד תטפחי גם את האישיות - ואני בטוחה שיש לך הרבה מה להציע! בהצלחה ובהרבה אהבה! נזבורה

שלום רב. לצערי דלגתם על פנייתי ולא התייחסתם אליה. אני פונה שוב ומבקשת התייחסותכם. בני הוא בן 13 וחצי. ילד מקובל מאד בכיתה. תלמיד מצטיין. אינו סובל מבעיות מיוחדות. הבן הבכור במשפחה. קצת לפני תום החופש הגדול התחיל אצלו חוסר שקט שהתבטא בתחילה בבכי, בהרגשה של עצב. הוא הסביר לנו שחולפות לו המון מחשבות בראש - הנה הוא כבר גדול ועוד מעט יעזוב אותנו והוא לא רוצה לעזוב אותנו; חושב על דברים שקראו לו שהוא עשה ואולי היה צריך לעשות אחרת וכו'. חשבנו שיש לו איה שהם חרדות מתחילת הלימודים אבל גם לאחר שהלימודים התחילו החרדות המשיכו והחלו להתלוות אליהם מתיחות רבה שמתבטאת היום בהתפרצויות זעם המביעות תיסכול וכעס. כאשר הוא נכנס ללחץ הוא מתפרץ בצעקות, בכי, כעס, כועס בעיקר עלינו אבל גם על עצמו "למה זה קורה לי?" חוסר שקט וכו. לכל אורך הדרך הוא מבקש שיעזרו לו. הוא מבין שמשהו עובר עליו ומבקש שיתנו לו עזרה. שבוע לפני תחילת הלימודים הוא התחיל ללכת לפסיכולוגית - פסיכוטרפסטית פעם בשבוע. הוא מקפיד ללכת אליה וטוען שהמפגשים איתה עוזרים לו. הוא אינו לוקח תרופות משום סוג. מצבי הלחץ והכעס אינם כל הזמן וישנם ימים שבהם הוא מתנהג כפי שהיה לפני התקופה הקשה. בחברה הוא ממשיך להיות מקובל מאד והתפרצויות הכעס הם רק בבית. בלימודים מורגש חוסר שקט, חוסר ריכוז דבר שבחלט פוגע בו והוא אף מביע זאת. האם ניתן לעשות יותר על מנת להרגיעו? האם השיחות עם הפסיכולוגית ואף עם יועצת בית-הספר תוכלנה, בסופו של דבר, להוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא כעת? האם ישנם תרגילי הרפייה שכדאי ורצוי ללמדו? אנו מאד מתוסכלים וקשה לנו לראות אותו סובל. בתודה מראש.

טליה, נשמע שבנך התחיל את גיל ההתבגרות... העקרון בטיפול פסיכותרפויטי הוא אורך רוח והרבה סבלנות, בעיקר אם הבן טוען שזה עוזר לו... נראה גם, שהוא מודע למצוקה שלו ומוכן להשקיע... זה צעד חשוב. תנסו לשתף גם את היועצת, שיכולה לסייע בבי"ס בתחום הלימודי. HERA.

טליה שלום רב, מצטערת על העיכוב בתשובה. ראשית, נראה לי שעשיתם את הדבר הנכון כששלחתם את הבן לטיפול. נראה שאכן זה עשוי לעזור לו. העיצה שלי היא להתייעץ עם המטפלת של הבן, ולבדוק איתה אם היא חושבת שיש צורך להוסיף עוד משהו, כמו טיפול תרופתי או כל דבר אחר. ייתכן וכדאי לכם לשקול ללכת לייעוץ הורים בנוגע להתמודדות עם המשבר של הבן, וזה עשוי לעזור לכולכם לעבור את התקופה הקשה הזו. בנך עכשיו בגיל ההתבגרות, שזהו גיל קשה לילד עצמו ולסביבתו הקרובה. מה שמעודד בכל העניין הוא שהגיל הזה עובר יום אחד... :) שיהיה לך הרבה נחת, טלי פרידמן

שלום רב! אני פונה אליך ,מתוך מצוקה ממש קשה.כיום אני בן 34.מזה 18 שנה אני סובל מ:"panic dissorder+agrophobia+major depression".כדי לא להאריך אתמצט:הייתי לפני 15 שנה,בתקופת הצבא ,באשפוז ברמב"ם והתחלתי בטיפול בכדורים בשם : "Nardil" + "Anafranil "+"Clonex".במשך השנים שונה המינון של הקלונקס ונוספו\הוסרו כדורים.יש לציין שמדובר היה בהתקפי פניקה קשים באופן מיוחד+היפרוונטילציות+עוויתות+זעה רבה ואיבוד עשתונות.רק ה"נרדיל" עזר להפחית באופן משמעותי את ההתקפים.התחלתי עם 2 כדורים (15 מ"ג כ"א),וכיום אני עם 5 (!!!).בנוסף לכך עברתי סדרות של טיפולים פסיכולוגיים,הרפיות וכד.רוב הטיפולים לא עזרו,ובשנים האחרונות אף הופיע דיכאון.כמו כן ההשפעה של ה"נרדיל" כנראה פוחתת,וישנם סימני דיכאון ואף התקפים ב-5 שנים האחרונות,מה שמונע ממני לעשות דברים רבים,ואף להסתגר בביתי-אצל הוריי.אני נמצא במעקב ברמב"ם ולפני שנה היה נסיון-תוך כדי אשפוז-להפסיק את הנרדיל ולהתחיל טיפולים ב-"אפקסור" .אולם שבועיים לאחר ההתרוקנות מהנרדיל ,החלו תופעות מאד קשות-התקפים קשים,איבוד יכולת הליכה,קשיי בליעה וכד.הוחלט באין ברירה להחזיר לי את הנרדיל ובתקופת הביניים ממש מולאתי בכדורים מכל הסוגים-כולל 3 היפנודום ליום! בקיצור זה לא הלך.כיום אני בפרשת דרכים.אינני יודע מה לעשות.אני צורך המון כדורים ומרות זאת החרדות והדכאון מתחזקים. מספר שאלות אם תועיל לענות בתודה מראש: 1)האם כדאי לחזור שוב לטיפול פסיכולוגי ולאיזה סוג? 2)האם הוסטל-שהוא שיקומי בעיקרו,ולא ממש מתאים לי מבחינת סוג הבעיה שלי,הוא בכל זאת הכרחי?-כך סוברים ברמב"ם.-לפחות כפתרו חלקי. 3)האם קימת איזו דרך לשחרר אותי מהנרדיל?כיום התרופה כבר לא מועילה כ"כ-המינון עולה,ויש תופעות לוואי לא נעימות.הבנתי גם שמעטים מאד נוטלים את התרופה הזאת כיום. אודה אפילו להתיחסות כללית-כי מובן שמכתב כה קצר לא יכול לפרט הכל. בתודה מראש, יוני,חיפה. ד.א.:[email protected]

יש לי פטנט קטן שאני נוהג לעשות כדי לא להגיע למינונים גבוהים אולי זה יעזור לך. אני מבין שהבעיה שלך רצינית אבל אולי זה יתרום מעט. . . אני לוקח קלונקס וכאשר יש לי תקופות קשות אז אני פשוט עולה במינונים כמה שצריך . אבל מייד כאשר המצב מתייצב אז אני מפחית ולוקח רק ממש כשאני מרגיש שהגוף צריך את התרופה. וכך אני משיג לא רק מצב שבו המינונים נמוכים רוב הזמן אלא גם כאשר יש לי תקופה קשה אז ההעלאה במינון אכן משפיעה. בהצלחה.

יוני שלום תן לי בבקשה לחשוב אענה אחר כך בברכה עמי

שלום אני לא מפסיק לחשוב על התאבדות כפתרון לכל בעיותי השתחררתי לפני 5 חודשים מאשפוז במחלקה פסיכיאטרית נטלתי פבוקסיל אך הפסקתי. אני ממש כפייתי במחשבות שלי על התאבדות ואפילו מאיים על הורי שאני יתאבד. אני לא יודע מה לעשות רעיון ההתאבדות כל כך מושך ומפתה אני בטוח שאני יעשה את זה בקרוב נמאס לי לחיות העתיד רק מפחיד אותי הדבר היחיד שמונע ממני להתאבד הוא שאני לא רוצה לצער את המשפחה שלי אך אני כועס עלהם כי רק בגללם אני ממשיך לחיות ולסבול. אם היה לי אקדח כבר הייתי מתאבד מזמן.

ארנון, הלוואי והייתי יכולה לכתוב כרגע יותר, אבל אין לי - נכון לעכשיו - את היכולת לתמוך. אנסה קצת בכל זאת - למה אושפזת? גם בגלל מחשבות אובססיביות בנושא התאבדות? אתה באמת רוצה למות, או שפשוט נמאס לך לחיות? והכי חשוב - האפ הפסקת לקחת את התרופה בהמלצת פסיכיאטר או שעל דעת עצמך? בן כמה אתה? זה נראה כמו חקירה, לא? :) אני מתנצלת שזה כך... היו ימים שהייתי יכולה להביא לך (אולי) קצת יותר תועלת... אבל כרגע המחשבות שלי די תואמות את המחשבות שלך... :( אז עדיף שאפסיק לכתוב לפני שאעשה איזשהו נזק. לילה טוב, HERA.

לארנון היקר! לדעתי התאבדות לא פותרת אף בעיה והיא רק עשויה להביא לבעיות כמו- שברון לב של ההורים אשר כל חייהם יחיו בצער ויאמרו לעצמם למה הוא עשה זאת? מה לא נתנו לו? איך הוא השאיר אותנו לבד מיותמים? אני בטוחה שאינך רוצה לצער את הוריך ואף אני רואה שאתה מציין זאת במכתבך כך שהינך מודע לכך שההורים חייבים להוות חלק אינטגרלי בכל הנוגע להחלטותיך. לדעתי אתה לא כועס על הוריך בגלל שרק בגללם אתה ממשיך לחיות אלא אתה כועס על עצמך והינך משליך את כעסך על ההורים ובכדי להצדיק את הכעס הזה אתה אומר שזה בגלל שהם רוצים שאתה תמשיך לחיות. לדעתי אתה בעצמך רוצה להמשיך לחיות אז תודה בכך שהחיים שלך חשובים לך יותר משהם חשובים להוריך כלומר, החיים שלך ביידך ואתה הוא זה ששולט עליהם וזה שיכול להוציא את עצמך מהדיכאון עם קצת עזרה מבחוץ אז תפוס יוזמה וגש ובקש עזרה מאחר והחיים כל כך יפים גם עם לפעמים לתקופות ממושכות נראה שאין טעם בהם, יש טעם. ואחרי עזרה אני בטוחה שתראה את האור בקצה המנהרה כפי שאומרים.

שרית, קראתי את מה שכתבת לארנון... אני לא יכולה להסכים אם משפט שכתבת: "החיים שלך בידיך ואתה זה ששולט עליהם." א. נכון החיים של כל אחד נתונים בידיו הוא. ב. לא נכון שתמיד יש שליטה על החיים או על מה שקורה בחיים. ולכן "המציאו" את הפסיכולוגים. צריך שמישהו ירוויח בגלל אובדן שליטה/יאוש/מצוקה וכו' של אחרים...

ארנון שלום רע רע רע מאד נשמע לי שאתה כועס מאד אני תוהה על מה אתה כועס כל כך בטח יש לך סבות טובות מכל מקום אנא דחה את רעיון ההתאבדות אנא פנה לטפול (כולל שיחות !!!! ) אנא קח כדורים אם צריך ואל תפסיק אותם באמצע (גם כשמרגישים טוב צריך להמשיך לפחות עוד 3 חודשים ) ושתהיה בריא (ואם אתה במקרה כועס גם עלי או על התשובה שלי אנא אל תפנה את זה כנגד עצמך) בברכה עמי

.

האם בכלל אפשרי לא לפתח ציפיות? אני בקשר (הרסני וחסר סיכוי) עם בחור שתמיד באיזהשהוא שלב איכזב אותי, ועדיין מאכזב, כל פעם מחדש. בכל פעם אני אומרת לעצמי לא לפתח ציפיות אבל תמיד בסופו של דבר מתאכזבת, אז......................? איך לעזאזל עושים את זה, איך לא מצפים לכלום, איך עושים את הסוויטצ' הזה בראש? בעוד חודש אני עוזבת את מקום מגוריי הרחק מהבית ואני עושה את זה כדי לנסות ולפתוח דף חדש בחיי עם בחור בריא ,לקשר בריא ומספק, אבל בנתיים אני תקועה עם המצב הזה, שאני מודה- פשוט אין לי עמוד שידרה כדי להגיד לו- סטופ עד כאן, כבר הצלחתי להתנתק ממנו ארבעה חודשים שלמים, אבל לפני חודש שוב חזרנו להיות בקשר, קשר עלוב וחסר כל סיכוי. בעיני עצמי אני פשוט חסרת עמוד שידרה, מכיוון שניסיתי אינספור פעמים להתנתק ולא הצלחתי. אז עכשיו אני מנסה פשוט להתרחק ממנו גאוגרפית. אבל מה עושים בנתיים? איך סוחבים בלי שיתפתחו עוד אכזבות, עוד צלקות, עוד כאב? איך???

ליהי, באופן כללי אפשר ללמוד איך לא לפתח ציפיות, אבל אז זה משתלט על כל תחומי החיים... מה שלא משאיר הרבה טעם... מה עושים?זה נשמע כאילו את פשוט צריכה לקבל החלטה שאכפת לך מספיק מעצמך! את הרי נפגעת... מה, בעצם, מונע ממך להתנתק סופית? תנסי לחשוב על זה מכל הכיוונים - זה משהו אצלך או משהו אצל אותו בחור? תבדקי את עצמך לעומק, אולי תגלי משהו שהתחמק ממך עד עכשיו.

היי יולי, מה שלומך אייך מרגישה?? יווליי רק שתדעי שהתופעות שסיפרת ממש אני. רק שאני יותר גרוע באמת יותר, גם אני מרגישה שמשהו ביי מרחיק אנשים. כנראה זה שאני משדרת קרירות משדרת פחד ,וגם משדרת שאני לא מעונינת בקרבתם מפחד מדחייה לצעריי אני מרגישה רע אם זה והמון בוכה בגלל זה, אני צעירה מימך אבל הבעיות זהההות. אני בת 18 וחצי לפני גיוס ברצוני לספר שגם אני בכול מיני מקומות חברתיים, לא מתחברת אם אף אחת. ומרגישה לא בסדר אם עצמי ומתחילה לחשוב למה אני לא כמוהה כמוהה וכמוהה... יש לך טיפ לתת לי?מה עשית בצבא אייך היה לך מבחינה חברתית? היית בבסיס פתוח? אני מאוד מאוד נורא מפחדת....... תודה רבה דפננה

הי דפנה, אני שמחה שחזרת, ומקווה שאוכל לעזור, מאחר ואני עברתי את גילך. בצבא הייתי בחיל קשר בתפקיד צפ"טית, שירתתי בבסיס בבקעה, רחוק מהבית כמו שרציתי, ואני רוצה לומר לך שמאוד נהניתי, כיוון שהיית שם חברה, וגם אם רציתי או לא תמיד הייתה חברה סביבי, וזה היה כיף, כיוון שבטוח שיהיה איזה מישהו שיתקשר איתך, וימצא שפה משותפת עימך. אני חושבת שדאי לך, אבל אל תצפי ליותר מדיי, כיוון שצריך גם להיות חזקים וגם צריך קצת מזל, לגבי איזה בסיס "נופלים" ואיזה חברה. אבל נראה לי שכדאי לנסות, אני בכל מקרה מצאת חברה נעימה, והיו כל מיני מפגשים צבאיים כמו יום תרבות , טיולים וסידרת חינוך. אם את טרודה הרבה מהמצב שבו את שרויה אני ממליצה לך להיות תמיד איכשהו בחברת אנשים, אם זה סביבה משפחתית, או במסגרת כלשהי, עוד דבר זה לעשות פעילות גופנית, שמשחררת את הכל , את כל ההטרדות. בעבר הייתי עושה ריצות ליד הים ומאוד נהניתי, כיוון שבאמת השתחררתי, וגם אני מאוד נהנית לצפות באנשים, לבחון כל מיני טיפוסים ומצבים , לראות גם איך את היית רוצה להיות או בעצם איך לא היית רוצה להיות. בכל מקרה חשוב לחייך הרבה גם לאנשים ובכלל חשיבה חיובית (למרות שהייתי בקורס כזה זה שלא עזר לי) כיוון שהכל בראש שלנו, אנחנו עשים לעצמנו את הכל, ואם נלך בהרגשה חיובית עם חיוך ועם רצון, יהיה בסדר. נו, מה את אומרת? מרגישה יותר טוב? אני מאוד מקוה, לפעמים גם לעזור לאחרים משפר את המצב רוח, למרות הבעיות האחרות.

ברצוני לדעת מהי התרופה החדישה ביותר הנממצאת היום בשוק, בסגנון פרוזאק וכדו. כרגע אני משתמש בסרוקסט מזה כשנה ללא הטבה משמעותית. אשמח לקבל ממך יעוץ בעניין.

ירון שלום התרפה האחרונה איקסל וברצינות - טפול תרופתי צריך וכדאי לבצע תחת פקוח ויעוץ שוטף כולל אם אינו מועיל או אם הוא מזיק התרופה החדישה ביותר אינה בהכרח הטובה ביותר או המתאימה ביותר בקצור - אנא פנה לרופאך והוועץ בו בברכה עמי

ברצוני לדעת האם התרופנ איכסל היא רק לדיכאון אוגם לחרדות. מה עושים אם תרופה מסוימת טובה לדיכאון וגורמת לחרדות? האם אפשר להוסיף חצי ואבן או שאסור.

יום מרגיז במיוחד, טוב לדעת שסופו מגיע. או רק מתחיל, כי בטח זה יהיה עוד לילה של נדודי שינה. כבר יומיים לא מקיאה ולא פוגעת בעצמי... אבל היום עדיין לא נגמר... אני מקווה שמחר אוכל לספור יום שלישי ללא נזקים. שיהיה לכולם לילה טוב... HERA.

הי , מה עובר עלייך?

אני בספק גדול אם מישהו באמת רוצה לדעת... זה פשוט... החיים כ"כ נפלאים, אז למה לא להשאיר אותם לאחרים, שבאמת יכולים להנות מהם?

הרה יקרה, אפילו יום מרגיז במיוחד שכזה, סופו להסתיים. מזל טוב על היומיים ה"נקיים", אני יודעת כמה כל יום נקי שכזה הוא מלחמה קשה, ולצידה הצלחה אדירה. כל הכבוד... ליל מנוחה גם לך, טלי פרידמן

טלי, אני סופרת ימים... זה מצחיק... אבל הכל חזר אחרי כמעט 3 חודשים פחות אינטנסיביים. ואז מתעוררת השאלה? מתי זה יעבור ללא שוב? אני באמת לא מוצאת את מקומי!

ערב טוב אשתי ואני נשואים כשש שנים. כשנה לאחר החתונה התחלנו בנסיונות להרות אך לשווא. אשתי עוברת טיפולי פוריות ואני משתדל לסייע עד כמה שניתן. למרות זאת הטיפולים שוברים אותה מבחינה נפשית. קשה לה להתמודד בכל פעם שטיפול נכשל עם התחושה שהטיפול לא הוליד את ההריון הכל כך רצוי. לפני כשנתיים הצלחנו להרות אך ההריון לא החזיק מעמד. אשתי היתה כל כך מדוכאת ולקח הרבה זמן עד שחזרה לעצמה. מאז אשתי בבית ולא עובדת מכיוון שקשה לה (בייחוד בעבודה כמו שלה) לשלב בין הטיפולים הכל כך תובעניים לבין העבודה (שגם היא לעיתים כלכך תובענית). אשתי החליטה להקדיש את כל כולה לטיפולים מבלי להיות בלחץ ונתונה בין העבודה לטיפולים. לפני כמה חודשים שוב הצלחנו להרות. הפעם ההריון החזיק מעמד שישה חודשים והנורא מכל קרה. שוב אשתי עברה הפלה אבל הפעם זו הייתה ממש לידה מוקדמת....לידה ללא תוצר ביד. מאז חיינו השתנו. אשתי איבדה כל רצון לצאת החוצה ולתקשר עם סביבה. היא מדוכאת כל הזמן וכל הזמן רק קיים בה הצורך לשחזר את מה שהיה ועבר. אני מנסה להשכיח ממנה את מה שהיה, מנסה לעודד אותה שנתחיל מהתחלה אבל.....זאת לא האישה שהתחתנתי איתה. לא האישה שחייכנית שהיתה...מאז מה שעברנו אישה איבדה כל שמחת חיים. לא פעם הצעתי ללכת לפגישה עם פסיכולוג, הצעתי לה ללכת לבד, הצעתי שאצטרך אבל אשתי דוחה את ההצעה שוב ושוב. מה נשאר לי לעשות? מודה מראש על התשובה בעל דואג שמתחיל להתייאש

בעל יקר, אל תתיאש בבקשה, תמשיך להיות שם בשבילה, לשמוע את הכאב, את העצב הרב, את הסבל, את הפחד, לעודד ולהיות כתף תומכת, וכמובן, לא לוותר על ניסיונות השיכנוע ללכת לטיפול פסיכולוגי, או אפילו לגשת לרופא משפחה, שאולי ימליץ לה על זה ואז היא תקבל את זה אחרת, ואולי אז היא תסכים מי יודע. נשמע שאתה עשר, מבין, סובלני ורוצה לעזור. רק אל תפסיק להיות כזה, אל תתיאש, אל תוותר עליה, אל תוותר! שיהיה לכם המון בהצלחה והלוואי שתגשימו את משאלתכם! ליבי איתכם, ליהי.

קשה לקרוא את שאתה כותב וליבי איתכם אני חייב להודות שאין מילים לנחם את האשה האומללה ואת הצער והכאב שהיא עוברת לא ניתן לתאר במילים. אתה שם בשבילה וזה מאוד חשוב ,אולי כדאי לך ללכת ליועץ כי נראה לי שאתה על סף יאוש וכך תוכל גם להיעזר ביועץ וגם דרכו לעזור לה. אני לא יודע אם זה מעשי מבחינתכם אבל אולי כדאי להפסיק את המאמצים האלה שהורסים לכם את כל החיים ולהתמקד באימוץ ילד . ישנן מספר דרכים לעשות את זה בארץ או בחו"ל וכך גם תמלאו את חייכם בגידול ילד גם תעשו מצווה גדולה לתינוק חסר ישע וחסר הורים וגם יש סיכוי שללא לחץ וללא טיפולים ביום מהימים יהיה לכם ילד נוסף פרי ביטנה של אישתך . חזק ואמץ דוגי

שלום אם אינה מוכנה לגשת לטפול האם תהיה מוכנה לשקול טפול זוגי או פגישה עם נשים / זוגות אחרים במצבה ? בהצלחה עמי

בעלי עזב אותי אחרי 38 שנה (אני איתו מגיל 16, עד לפני כשנה וחצי היינו מאושרים לא אכנס כאן לכל הסיבות שלדעתי הביאו לכך , אך על כל פנים קשה לי מאוד להשלים עם כך שאינני רצויה ושבעצם זרק אותי . כיצד מתקנים לב שבור?

עם המון סבלנות ונכונות לקבל את הקשיים שבדרך.

לדעתי הוא לא שווה את זה שתחזרי אליו מאחר ואם רק אחרי 38 שנה הוא החליט שהוא רוצה לעזוב אותך לדעתי הוא לא כל כך חשב עליך במשך כל אותן 38 שנה. במידה והוא היה רוצה לעזוב אותך הוא היה יכול לעשות זאת גם אחרי השנה הראשונה לנישואין או שניה וכו'... מדוע בן אדם "נזכר" רק אחרי 38 שנה לזרוק את אשתו, לדעתי אחד כזה ראוי לו שאשתו היא אשר תזרוק אותו. זה חוסר יכולת בסיסי להבין את רגשות הזולת ולהתחבר אליו רגשית דבר שרצוי שיהיה לאחר 38 שנות נישואין והחלטתו זו אכן מראה עליו שהוא חסר את רגשות הזולת ואינו פיתח כנראה רגשות אהבה מספיק חזקים כלפיך ,שלדעתי, עשויים היו למנוע את הפרידה, חבל לבזבז עליו זמן יקר של "מחשבה" עם כל הצער שכרוך בכך.

הוי שרית, הלוואי והכל היה כ"כ פשוט וברור בחיים...!!!

שלום, קראתי על שיטת טיפול ה-EMDR, ורציתי לשאול האם יש לך/לכם מידע איפה אפשר לקבל טיפול כזה ע"י מומחה בחיפה? הבעייה שלי היא בחילות שכנראה נובעות מתופעה נפשית, האם יכול להיות שבעזרת שיטה זו אוכל להיפתר מהעניין? תודה רבה.

מאי שלום הטלפון של אגודת EMDR ישראל הוא 7454291-09 תוכלי להשאיר הודעה עם בקשה להמלצה לשם של מטפל באזור מגוריך. אינני בטוח לגבי יעילות הטיפול עבורך אבל בד"כ מטפלים בשיטה זו משתמשים בשיטות נוספות במידת הצורך. יתכן שהיפנוזה מתאימה, אבל צריך להכיר בצורה יותר עמוקה את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היייייייייייייייייי מה נשמע.... אצלי נחמד... הרבה זמן לא כתבתי לך כלום בגלל ההרגשה שאני משגעת אותך ללא הפסק. עדיין מחשבותי זהות לקדומות לחששות לפחדים. אך מקווה לטוב. זה אצלי. ומה אצלך אייך מרגישה. מה עושה בימים אלו? בה ביי נטש.......

נטעליייי :) כמה זמן לא ראיתי אותך פה מה שלומך ?? הייתי מאוד רוצה ליצור איתך קשר דרך האימייל אז אם את רוצה לרשום לי מכתב את יכולה פשוט ללחוץ על השם אפרת בהודעה הזאת- הוא צבוע בחול מקווה לשמוע ממך בקרוב אני כל כך צריכה מישהו לדבר איתו.. זה מאוד חסר לי :( אפרת

היי נטעלי! קודם כל, שימי לב ששניתי את הכינוי שלי, וכעת "קוראים" לי נזבורה (nazabora), זה בגלל שפעם אחרי פעם השתמשו בכינוי שלי - כנראה לא מתוך כוונה רעה אבל זה בכל זאת הפריע לי. טלי הציעה לי לשנות את הכינוי, אז החלטתי באמת לשנות למשהו יותר בולט וייחודי ומהיום זה השם שלי...... ((-: בכל אופן, כעת לעיקר - את לא משגעת אותי, להיפך - באמת כיף לשמוע ממך ומחמיא לראות שאת סומכת עלי. אני מרגישה פחות או יותר בסדר, את יודעת, עם עליות וירידות סבירות, אבל באופן כללי - טפו-טפו-טפו, נסבל. ואני שמחה לשמוע שאת מקווה לטוב ולא מתייאשת למרות החששות והפחדים! תדעי לך שזה סימן טוב, סימן שיש לך כוחות, היגיון ויכולת התמודדות. אז מתי את מתגייסת, בסופו של דבר? תמשיכי להיות בקשר ואל תהססי לספר כל מה שבא לך - לטוב ולרע. ואם את מעדיפה לכתוב לי למייל - אין בעיה, תוכלי למצוא את הכתובת כאן בתשובה שלי - את יודעת, בלחיצה על השם שלי. ביי ובאהבה! נזבורה (בעבר אחת)

אני בת 25 ויוצאת עם מישהו בפעם הראשונה בחיי. אני מרגישה שאני נקשרת אליו אבל מלאה בפחדים. אבי בגד באמי ולאחר שעזב את הבית היא חלתה וזמן קצר לאחר מכן נפטרה. אני מרגישה שראיתי על בשרי מהן התוצאות האפשריות של בגידה, מה הכאב שיכול לצמוח ממתן אמון ולכן קשה לי לתת אמון וקשה לי להאמין באהבה אמיתית של בן זוג. אני רועדת מפחד ונכנסת לחרדות. מה לעשות?

זהבית יקרה אבא שלך זה לא כולם,יכול להיות שהבן זוג שמצאת הוא שונה לחלוטין מאביך. וכן חבריך אוהב אותך סביר להניח בדיוק כמוך הכאב הוא עדדי... תיהיה חזקה ואל תראי תפרידה או הבגידה תראי תורוד שבהכווללללל.... וחוץ מזה יש מלא מלא מלא בניםםםםםםםםםםםםםםםם תאמיני באצמך שאת זו את מי שמפספס בעיתו........

זהבית, האם דיברת עם מישהו על הפחד הזה? (איש מקצוע) דבר כזה קשה לעבור בלי לדבר ולדבר ולנסות לפתור, טיפול מקצועי (פסיכולוגי) יכול מאד לעזור לך, לפי דעתי. בהצלחה, ליהי.

שלום רב, בתשובה לשאלתך: לדבר, ולדבר. עם החבר, וגם עם איש/ת מקצוע. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום זהבית:) בתור נציג בילתי רישמי של הבנים:) אני יכול להגיד לך שלא כולם אותו דבר בניגוד למה שראית או שמעת. יש בנים שהם נאמנים. (כמוני לדוגמה). את מפחדת וזה טיבעי. גם אני מפחד שמישהי לא תבגוד בי. אבל מצד שני גם אם זה קורה (כי הרי אין ביטוח לאף אחד). זה לא סוף העולם. זה קשה מרגיז ומעצבן. אאאאאבבבבבבבללללללל יש אחרים יותר טובים. תאמיני לי שהעולם לא ניחרב אחרי זה וראיתי מיקרים. את לא יכולה לעצור את דרכם של הדברים. אבל את יכולה להתגבר על מה שהיה. אל תעצרי את עצמך. אם הוא מוצא חן בעינייך תני לו צ'אנס. אל תלחיצי אותו יותר מידי תני לו לנשום אם את לא רוצה שיברח. מה שכן אל תיהי עיוורת. לא צריך לרדת לנשמה אבל ליהיות אם עניים פתוחות. אם זה לא עוזר אז תיפני ליעוץ או שתישאלי כאן עוד שאלות בהצלחה איתן

שלום רב: היי אורן רציתי לשאול בעייתי היא כזו: (לפני כן אני רוצה לציין שהייתי בטיפול פסיכולוגי אצל 2, למשך בערך חצי שנה וכרגע הופסק אין לי אפשרות להמשיך, אומנם זה היה דרך הקופה.) אז ככה אני בת 18 וחצי לפני גיוס , ורציתי לשאול אותך אייך אני מתחילה בימים אלה לעבוד לאט לאט על עצמי בכך שאסור לי לפחד. אני מפחדת מהטראומות של העבר חברתיי להיות לבד מנודה כמו תמיד, לפני כמה ימים ישבתי וחשבתי עם עצמי מה גורם לכך,לא האופי, אלאה ההתנהגות שאני משדרת. משדרת קרירות סנובית לא פתוחה סגורה לא מתידדת ,ובאמת אני בתוכי כשמדברים איתי ישר מנסה לקצר את השיחה או לא ממש מגיבה. עוד דבר, קשה לי להסתכל לאנשים בעיניים, אני מדברת שאני מסתכלת עצידה למטה לצד לא לבן אדם, ואם אני מסתכלת אני מפוחדת העין רועדת מה עושים.... תודהההה

דפנה שלום את אומרת שכבר היית אצל שני פסיכולוגים. האם הנושא שאת מציגה הועלה בטיפולים הללו? במידה וכן, האם היתה התקדמות באופן שאת מתייחסת לבעיות הללו? בעיקרון, קשה לתת לך המלצה, מעין מטה קסם, שיפתור את הדברים מייד. הדבר דורש היכרות מעמיקה איתך ולהבין ממה נובעים הדברים. מאחר שבוודאי אחרי שני טיפולים יש לך הבנה טובה יותר של עצמך, יתכן שאת יכולה להחליט לעשות שינויים מסויימים כבר עכשיו ובכוחות עצמך. נסי אולי לכתוב לעצמך את הדברים ולדרג אותם לפי חשיבותם. התמקדי בנושא אחד שחשוב לך במיוחד, ונסי לראות האם את יכולה לעשות בו שינוי. מדהים לגלות כמה שינויים אפשר לעשות עם קצת מודעות ומוטיבציה. בכל מקרה, חבל שאת לא יכולה להמשיך תהליכים טיפוליים בהם התחלת. הייתי ממליץ שתנסי בכל זאת לבדוק אפשרויות טיפול בשירות הציבורי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני(29) בקשר חדש ואני כמו תמיד מבולבלת, כשזה מגיע לרגש אני לא בטוחה אם אני אוהבת, לא אוהבת, זה מעקב אותי, זה לא פייר מצידי לבן הזוג שלי, אני לא מצליחה לפתח מע' יחסים עמוקה בעקבות זה,חסרת אונים.

שלי שלום את יודעת להסביר לעצמך מה עוצר מבעדך להרגיש? חשש או משהו דומה? אם מדובר במשהו שחוזר על עצמו ביחסים שוב ושוב סביר להניח שישנה "חסימה" כלשהי שצריך להסיר. עם זאת, יתכן גם שישנו חשש אצלך להסיר את החסימה כי ישנם בכך תמיד סיכונים (להידחות או להיפגע למשל?). נושא יחסים הוא תמיד ומורכב, ואת היחידה שבאמת יודעת מהיכן להתחיל לבדוק את הדברים. אם מדובר בדפוס קבוע בהחלט מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להבין במה מדובר ולשנות את הדפוס המטריד. אפשרות אחרת היא לפתח שיחה עם בן זוגך בנושא. לעיתים דווקא שיחה פתוחה בנושא עשויה ליצור אמון והבנה הדדיים טובים יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, ביתי בת שלושה חודשים וחצי. היא בוכה למראה כל אדם זר מלבד אבא ואמא. התופעה החלה לפני כחודש. האם מדובר בתופעה טיבעית או שיש מקום לדאגה ובדיקה נוספת? תודה

אילן שלום התופעה יכולה להיות טבעית, אבל יכולה גם לספר לכם משהו על בתכם שמטריד. השאלה האם יש משהו ברקע כעת שעלול לגרום לה לתגובות כאלה. קשה לענות תשובה חד משמעית ללא היכרות של ממש. חרדת זרים היא דבר מוכר ונפוץ אצל תינוקות. בתך נמצאת בשלב בו היא כבר מבחינה בין הוריה לאנשים זרים. הבכי מתעורר מסיבות רבות, חלקן בלתי נשלטות על ידיכם, עם כל חוסר האונים שזה מעורר. נסו להבחין האם יש סיבתיות בבכי, האם הוא קורה תמיד או בנסיבות מסויימות. האם בשעות שונות של היום, אחרי שראתה אתכם הרבה או מעט. אפשר לנהל אפילו יומן קטן בנושא למשך כמה ימים מתי מתעורר הבכי ובאיזה עוצמה. אני בטוח שלא תמיד הוא באותו מינון ועוצמה. כך תוכלו להבין יותר טוב מה מתרחש ואולי תצליחו להפחיתו. עם זאת, כאמור, צריך לזכור שחרדת זרים מתרחשת בשלבים שונים של ההתפתחות והיא עשויה להיות תגובה טבעית שתחלוף עם הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , אני פונה אליך לקבלת עזרה דחופה בהסבר להתנהגות לא ברורה של אחי . אחי לוקח קרוב לחודש פבוקסיל ( 2 כדורים - בוקר וערב ) במקום סרוקסט שהומלץ לו , ומאז חל שיפור קמעה בהתנהגותו . אך נוסף דבר : כאשר הוא קם משינה או סתם בלי לצפות זאת מראש הוא לא רוצה שידברו עמו או שיפנו אליו ואם בטעות עשית זאת הוא מלכלך עם הנעליים את הקירות או שהוא נכנס למקלחת לזמן רב ( כי הוא יודע שזרימת מים רבה מציקה לאמי ) . הוא גם ישן הרבה מהרגיל אך אנו משערים שזה קשור לפבוקסיל כי לפני כן הוא לא ישן בצורה כזו . איננו יודעים מה הסיבה שזה קורה או מה עושים אך בוודאי לא נוח לחיות בצורה כזו . עזרו לי !!!

אלמונית שלום אנא פני שוב לפסיכיאטר שרשם לו את התרופה והוועצו בו איני יודע מה ההקשר האם הוא נוטה להתנהגויות כאלה בכלל וכו' בהצלחה עמי

פבוקסיל לא תרופה שמרדימה בצורה משמעותית אפילו לא בשלבי הנטילה הראשונית. תיהיי חזקה.

שלום לא נכון באנשים רבים לא בכלם יש לה אפקט מרדים עמי

שלום, בעלי גילה לי שאביו סבל ממחלת סכיזופרניה. לדבי בעלי אביו חלה כאשר בעלי היה כבן שנתיים. האם יש סיכוי שמחלה עברה לבעלי ? האם אני צריכה לחשוש שהיא תעבור גם לילדי? כעת אנו מקיימים יחסי מין סדירים ואננו משתמשים באמצעי מניע. אנא אנו לי דחוף , כי הנושא מאוד מטריד אותי. המון תודה. אסתי

אסתי שלום כולנו יכולים לסבול מסכיזופרניה, גם אני גם את. יש לזכור שאבחנות שנעשו בעבר היו שונות בצורה מהותית מאבחנות כיפי שהן נערכות היום כך שהאבחנה הזו טעונה הוכחה. כללית אם לבעלך יש סכיזופרניה (מה שספק ) אז הסכון לילד הוא כעשר אחוז במידה ואין לבעלך הסכון פחות בהרבה (זכרי הסכון באוכלוסיה הוא 1-2 %) למידע מדוייק יותר יש צורך במידע מפורט על מחלת הסב, מצבו של האב, משפחתך, אם יש בהצלחה עמי

האמת...אני לא יודעת איך להתחיל אבל... במשך כל חיי אני ביקורתית כלפי עצמי ואם אני לא עושה דברים בצורה הכי יצירתית ומיוחדת אז אני מחמירה עם עצמי. יש לי גם בעיה שאני "אוהבת" להתמודד עם מה שמסובך וקשה לי להבין את הפשוט ולכן כל מה שאני עושה צריך להיות מתוחכם וכאשר אני מתבקשת לעשות משהו פשוט...זה מסובך לי. בעקבות בעיה זו יש לי מעצור בכל מה שאני עושה כשאני מרגישה שבעצם בפנים יש המון דברים ורעיונות שרוצים "להתפרץ". הדבר מקשה עליי וגורם לי למצבי רוח. דוגמא: אני מתעסקת בציור אבל מרגישה מחסום מול הדף אם אין לי רעיון מתוחכם ולא תמיד יש לי באותו הרגע...מה שלא קשה ומסובך לא שווה הרבה...ואז נוצר מצב של תיסכול ושל חוסר מעש ששוב מוביל לתיסכול... מה לעשות???

מירב שלום רב, לכל אחד יש רצון מסוים להיות מיוחד, אחר, שונה. יחד עם זאת, לא שונה מדיי, כדי לא להיות בצד החברה, בשוליים. הקונפליקט הזה בין להיות מיוחד לבין להיות שונה, קיצוני, במובן השלילי, מביא אותנו לכדי הביקורת העצמית. אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן, האם פעלנו כראוי, האם התגובה שלנו היתה תואמת לסיטואציה, מה יחשבו על מה שאמרתי, מה יחשבו על מה שיצרתי...וכך הלאה. הבדיקה העצמית הזו היא היא הביקורת העצמית, שמכוונת אותנו לכלל פעולה. לעיתים הביקורת הזו נוקשה כל כך עד שהיא מגבילה אותנו, את פעילותנו, את חיינו. מדברייך עולה כי אצלך הביקורת הפנימית מייסרת אותך, עד כדי חוסר פעילות, או פעילות מועטה, בעיקר (או שלא בעיקר) בתחום היצירתי. הבעיה שאת מעלה שכיחה, אך לא כולם מוכנים "להודות" בה, וממשיכים לסבול עם עצמם הרבה שנים. האומץ שלך, הצורה בה את מנסחת את דברייך, הם שעשויים לעזור לך להתמודד עם הבקורת הזו. אני ממליצה בחום על טיפול פסיכותרפויטי, ואולי אף טיפול באומנויות, בין אם אומנויות פלסטיות, תנועה, מוסיקה או כל דבר אחר. טיפול עשוי לתרום לך הרבה, ולסייע לך להתמודד עם הביקורתיות הכל כך מתישה ומגבילה הזו... אם את מעוניינת בעזרה במציאת מטפל, את יכולה לשלוח לי אימייל, ואנסה לעזור. שבוע טוב, טלי פרידמן

טלי שלום, קודם כל, ברצוני להודות לך על המענה המהיר... שנית, ראיתי שבאמת הבנת איך אני מרגישה ובאמת ברצוני לקבל ממך המלצה על מטפל באיזה שהוא תחום, אם זה אמנות או מוסיקה. תודה... מירב

אני לא יודע אם את צריכה להתמודד אם הפשוט. את צריכה להעריך את הפשוט. אם את אומנית ועוד מצירת. אם את לא יודעת להעריך את מה שפשוט. אז תיקחי משהו שהוא פשוט בעינייך. ותתחילי לצייר אותו. בהתחלה בתור משהו פשוט. ולאט לאט תשפרי אותו, תצירי שוב תחשבי על מה שעולה לך בראש ותתני לדימיון שלך לפעול. לדוגמה תפוח. תצירי את התפוח רגיל ולאט לאט תתחילי להקיף אותו בכל מה שעולה לך בדימיון שאת רואה תפוח. וכך אם עוד דברים פשוטים. אולי אז תיסתכלי על הפשוט בתור חשוב. הדברים הפשוטים כמו לקום בבוקר הם אלו שעושים את החיים. אולי את צריכה שינוי בחיים. חופש או משהו כזה? את צריכה איזו שהיא חויה מסעירה שתתן לך את הפוש לעשות את מה שאת רוצה. אבל בשביל זה את צריכה קצת יותר ליפתח ריגשית. את כנראה נעולה וביקורתית כלפי עצמך כי את מרוכזת יותר מידי במה שאת עושה ולא "פוזלת" קצת לחיים עצמם. את צריכה קצת ליזרום אם החיים. ברגע שתיצברי חוויות יהיה לך יותר קל להבין את הפשוט ולהפתח ולתת לדימיון שלך לפעול. בהצלחה איתן

מה זה טיפול פסיכוטרפיוטי ?

גילי שלום רב, טיפול פסיכותרפויטי הוא טיפול הניתן על ידי פסיכותרפיסט. פסיכותרפיסט הוא איש מקצוע מאחד מתחומי הטיפול הנפשי:פסיכיאטר, פסיכולוג קליני, עובד סוציאלי או מטפל באומנויות השונות, שעבר הכשרה לטיפול ו/או את בית הספר לפסיכותרפיה. נכתבו כאן תשובות רבות אודות הנושא, כך שאם את מעוניינת בתשובה מעמיקה יותר, את יכולה לעשות "חיפוש". שבוע טוב, טלי פרידמן

הייתי רוצה לכתוב לך שזה בלבול מוח אחד גדול, אבל זו תהיה אמת חלקית בלבד... :) כל מה שצריך זה לשבת ולפרוק מטענים כבדים (או כבדים פחות)... מכיוון שיש מי שיעזור לסחוב ולשים דברים במקומם... כמובן שיש תנאים מסויימים (חוזה שנעשה בין המטפל למטופל באופן אינדיבדואלי). HERA.

קיבלתי פניה ממאמא של תלמידה שלי (כתה ה') הילדה היתה בטיול בחו"ל יחד עם משפחתה. אחותה (14) קיבלה התקף אפילפטי פעם ראשונה. האם התעלפה והאב איבד את אשתונותיו. התלמידה שלי ראתה את כל המחזה ומאז (חופש גדול) היא בחרדות. מתלוננת על קשיי נשימה, ישנה עם ההורים, לא נכנסת לשרותים לבד. ועוד וועוד תופעות. ההורים ניסו לפנות ליועצת, לפסיכולוג ולעוד גורמים לקבלת עזרה. הילדה מסרבת ולא מוכנה לדבר עם אף אחד. בבית משוחחים על המקרה בחופשיות. איך ניתן לעזור לילדה?

למורה שלום יתכן שכעבור זמן המצב בבית ירגע והסימפטומים יעברו ללא כל התערבות נוספת. במצב הקיים חשוב לספק לילדה מידע על אופי המחלה (ברמה שהיא מסוגלת להבין) ולהסביר שהמצב היה אכן מאוד מלחיץ אבל כעת הדברים נמצאים בטיפול גורמים רפואיים ולכן זה תחת שליטה. הילדה זקוקה קודם כל להרגעה, שכן היא חוותה זעזוע קשה שבו הדברים הבטוחים בחיים הפכו לבלתי יציבים באחת. כאמור, אחרי שתרגע יתכן שהסימפטומים יחלפו מאליהם. רצוי לערב את יועצת ופסיכולוג/ית ביה"ס בנושא. ניתן להתייעץ עם פסיכולוג המתמחה בנושא ולבקש עזרה בדיבוב הילדה וכיצד לשכנע אותה להגיע. יתכן שבמידה ותדע שזה יעזור לה, היא תסכים להגיע. אפשרות אחרת, ואולי יותר מתאימה למצב, לערוך טיפול משפחתי. הטראומה התרחשה במסגרת המשפחה הכללית ויתכן מאוד שגם הטיפול צריך להיעשות כך. יתכן שהילדה נושאת את החרדה של כל המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

קיבלתי פניה ממאמא של תלמידה שלי (כתה ה') הילדה היתה בטיול בחו"ל יחד עם משפחתה. אחותה (14) קיבלה התקף אפילפטי פעם ראשונה. האם התעלפה והאב איבד את אשתונותיו. התלמידה שלי ראתה את כל המחזה ומאז (חופש גדול) היא בחרדות. מתלוננת על קשיי נשימה, ישנה עם ההורים, לא נכנסת לשרותים לבד. ועוד וועוד תופעות. ההורים ניסו לפנות ליועצת, לפסיכולוג ולעוד גורמים לקבלת עזרה. הילדה מסרבת ולא מוכנה לדבר עם אף אחד. בבית משוחחים על המקרה בחופשיות. איך ניתן לעזור לילדה?

המורה שלום במידה ואינה מוכנה - שאלה האם הוריה החלטיים במידה ולא ניתן לשקול טפול משפחתי או פניית ההורים ליעוץ כיצד הם יכולים לסייע לילדה בהצלחה עמי

שלום רב: בעייתי היא כזו אני בת 18, ואני ואמי לא מסתדרות ,לא שיש איזה משהו שאפשר לדעת בוודעות מהו, אני בסדר גמור איתה ,היא זו שמתנהגת במוזרות יתר, היא תמיד משבחת לידי וליד חברותייה את שתי האחיות שלי ואותי לא.היא תמיד אומרת כמה שחברה שלי יפה ובוגרת ונחמדה... אין לי מימנה אפילו טיפת אהבה דאגה יחס עתענינות.... ואני בסדר איתה נחמדה אלייה וללא סיבה פתאום כשאני שואלת אותה שאלה היא עונה בצורה שכזו שפוגעת. תמיד הייתי פגועה מימנה ובוכה המון מהיחס הזה אני מסיכה מסכנות שהיא לא אוהבת אותי, כן כן היא לא אוהבת אותי!!!!!!!!!!!!!!!!! תמיד בדבריי היא קוטעת אותי אומרת דברי מהר מהר קצריי...או שקט יש לך קול צורב שאי אפשר לשמוע.......והרבה זמן לפני כשנה ושנתיים בבית הספר הייתי מפחדת לדבר מסתבר משיחת פסיכולוג שזה מהמילים שתמיד הייתה אומרת... היא בהחלט גורמת לי בעיות.(וגם יש לי בעיות חברתיות שקשה לי איתם ועוד זה......) אני לא יודעת מה לעשות אמא היא לא אין סימן אחד שהיא עושה בשבלי כאמא לא אחד!!!!!!!!!!! ומה שכן זה רק להגיד לי כמה אני לא בסדר ושקט ולרדת אליי ורק רק שלילי היא לא אמא בשבילי(ואפילו גם לא מתקרבת להתנהג כמו אמא חורגת שלי יותר גרוע יחס.) אנה עזרו לי תודדהה

דפנה, אם את בת 18 זה אומר שאת אמורה להתגייס בזמן הקרוב, לא? אולי השהייה בצבא - רחוק מאמך- תתן לשתיכן זמן ומרחב... יכול להיות שפספסתי משהו במה שכתבת - אבל ניסית לדבר איתה על זה? (שיחה שקטה ובוגרת, אולי אפילו לצאת יחד לבית-קפה). ועוד שאלה - היכן יתר בני המשפחה בסיפור הזה? הם מודעים למערכת היחסים הזו בינך לבין אמך? HERA.

היי זו שוב גלית. תודה רבה על תשובתך ועצה ,אך העצה שלך בכך שכול שבוע נגיד, אני יסכים לקבל דחייה למשל שלוש ולא יותר. ואם אני מקבלת יותר ,או פחות מה בעצם זה יתן..... אתה חושב ,שאם תמיד הייתי בתיכון ובכלל אחד כבודדה ומוזרה" ולא מסומפטת. רוב הסיכויים שזה ימשיך גם בצבא??? אני מאוד מודאגת תודהההההה גלית

שלום רב, צריך להתחיל במשהו. אז תנסי את מה שהצעתי, ואז נראה מה קורה. עזבי מה שהיה בתיכון. תתחילי וזהו. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

איזו עייפות מאסיבית נחתה עליי. חבל שאי-אפשר ללכת לישון ולקום בעוד הרבה זמן... ערב טוב לכולם.

אם תקומי בעוד הרבה זמן. אנחנו נתגעגע אליך הרבה זמן:))) ואת לא רוצה שזה יקרה. נכון??????:)) איתן

הייתי עייפה מאוד - היה לי יום ארוך ומעייף וישנתי בסה"כ שעתיים וחצי לפני... עוד לפני שהעיניים נעצמו השעון צלצל (ב - 5:30 בבוקר).

הרה יקרה, מה זאת העייפות הזו? האם סתם עייפות משבוע לחוץ? או עייפות אחרת, נפשית משהו? שינה היא לא מילת גנאי, ולעיתים כשאנו מותשים כל כך, הן מעומס האירועים והן מעומס החיים, אפשר פשוט להיכנס למיטה, ולתפוס שינה טובה ומבריאה. ובעיקר בימים שכאלו, כאשר החורף מתחיל לבצבץ ולהוריד עלינו את טיפות הגשם שרבים מייחלים להן, אפשר להוריד מהבוידעם את שמיכת הפוך, להכין כוס שוקו/תה/קפה חם ולהיכנס למיטה... ליל מנוחה, ושבוע טוב, טלי פרידמן

טלי, כפי שכתבתי לאיתן הייתה לי סיבה טובה להיות עייפה... אבל זה לא רק זה - זו באמת גם עייפות מהחיים. כאילו בבת-אחת נגמר הכוח ואין יותר למה לצפות... קצת פסימי, לא? HERA.

שלום, אני פרודה כחצי שנה לאחר קשר ארוך ומתיש ( כשנתיים) , נלחמתי על אהבתי כמו שלא נלחמתי מעולם בדיעבד זה היה כמו כוסות רוח למת. את כל התמיכה הנפשית והגיבוי לכך קבלתי מהפסיכולוגית שלי כך שבאיזשהו מקום היא עזרה לי להבין שמבחנתי עשיתי כל שביכולי. נפרדנו לאחר שדשנו אינספור פעמים במסוד הקשר או לפחות לחלוק מגורים משותפים ובן זוגי נסוג לאחור ולא היה מסוגל לעשות זאת. עד היום אינני יודעת אם הפחד מהמחויבות הביס אותו או שפשוט לא היה בטוח בקשר. מאז שנפרדנו לא נפגשנו מלבד קשר טלפוני מידי פעם. הוא סיפר לי שאין לו קשר כרגע וגם הוא לא בנוי לכך וזה לא נראה באופק, אך לצערי מסתבר שיש לו קשר ( אינני יודעת מה טיבו של הקשר) אני לעומתו לא מצליחה ליצור מערכת יחסים, אינני חושבת שזה פשוט כל כך, יצאתי למס' בליינדטים אך זה לא זה.בשיחתנו האחרונה, לפני מס' שבועות, שקרתי לו ואמרתי לו שאני יוצאת עם ידיד שלי ושהקשר הפך לרציני יותר ולכן אני מבקשת שלא יתקשר יותר ( בזמן שלו יש כבר קשר אך מצידו לא שמעתי זאת, גם לא ברמיזה) זהו הקשר הסתיים אינני רוצה לשמוע ממנו, היום אני יודעת שהכל קרה לטובה , אבל עצם המחשבה שהוא המשיך הלאה ושיש לו אהבה חדשה בזמן שאני עדין מלקטת את השברים וכואבת , זה מציק ואולי זו בעצם קנאה על כך שהוא מסוגל ואני לא! הפסיכולוגית שלי אמרה לי שמי שייצא יותר מהר מהקשר שהיה לנו וימשיך הלאה זה אני ולא הוא, היא טוענת שהוא נכנס לקשרים לא אמיתיים. אך הוא יכול לאהוב ולהיות פנוי אחרי קשר כ"כ אינטנסיבי ועמוק? הרי בקשר שלנו הוא אמר שהוא רוצה אבל לא יכול? הוא טען שאין לו את יכולת הנתינה, שהוא מצטער שאינו יכול לאהוב כמוני ושהנתינה שלי היא בלתי מותנית והוא מקנא בי על כך? וזה פוגע, אני חשה שמעולם לא אהב ושהיה איתי מטעמי נוחות וברגע שהחבל התחיל להתהדק הוא נסוג, אך אפשר לבטוח מחדש, אך אפשר ליצור מערכת יחסים, אך? תודה, און

און שלום רב, קודם כל אני רוצה לומר לך שזה נהדר שאת מצויה בטיפול. מדבריך ניכר תהליך משמעותי שעברת הן עם האקס שלך, ובעיקר בינך לבין עצמך בהבנת המצב ובהתמודדות עימו. אני מבינה כמה זה פוגע ואולי אפילו מביא למעין תחושת "בגידה" מסויימת בכך שכרגע יש לו קשר עם מישהי. זה בזמן כמו שאת כותבת ש"את מלקטת את הפצעים". גם הרצון לנקום או במילים אחרות לגרום גם לו קצת לקנא, דרך ההודעה שגם לך יש מישהו שאת בקשר איתו, מובן ומן הסתם נובע מהפגיעה שלך. התחושות הן קשות בכל מקרה, ולא קל להמשיך הלאה, לתת אמון מחדש בחבר חדש, נכון. אבל כמו שאת אמרת עכשיו זו מעין תקופת התמודדות, ללקט את השאריות מהקשר הקודם, להתגבר עליהם, ואז להמשיך הלאה. אני רואה שאינך עומדת במקום, קורים דברים, מהפרידה, דרך שיחות הטלפון ועד לניתוק הקשר לגמרי. התהליכים לא לוקחים יום וגם לא יומיים. את הולכת בדרך לא פשוטה, תני לזמן לעשות את שלו. הטיפול וההבנות הכנות והרגישות שלך, יסייעו לך בעתיד להתחיל מחדש, להמשיך הלאה בחייך. בהצלחה, טלי פרידמן

שלום טלי:) תשובה יפה מאוד איתן

שלום, כבר כתבתי פה בעבר על חברה שלי. אני ממש אובד עיצות, אני מרגיש חסר אונים. בבקשה אם תוכלו לקרוא את מה שכתבתי על חברה שלי באותו נושא "חברה שמשקרת" המצב פשוט מתדרדר ואני לא יודע מה לעשות. תודה, בועז

בועז, אולי תוסיף קישור להודעה? או לפחות תאריך ושעת כתיבת ההודעה הקודמת? שבוע טוב, טלי פרידמן

שלום רב, לפני כארבעה חודשים הכרתי בחור נחמד שקטן ממני ב-3 שנים( אני בת 28, הוא בן 25) לאחר כחודש עברתי להתגורר עימו בבית הוריו והכל התנהל על מי מנוחות הקשר בנינו יציב אך עדין לא ברור לאן יתפתח. בתחילת השבוע גליתי שאני בהריון ומאז הכל השתבש... אני לא מוכנה לוותר על הילד והוא לעומת זאת מבקש שאפיל ושנמשיך להיות יחד.הוא טוען שאני הורסת את חייו ושהוא לא בנוי לגדל ילד כרגע. ובנוסף לכך משפחתו מפעילה עליו לחץ וכן גם עליי לבצע ההפלה, לטענתם אנחנו עדיין צעירים וצריכים להתבסס. אני נקרעת בין המשך ההריון לבין הקשר עם בן זוגי. אני בשבוע שישי להריון, יש עוד זמן להחליט אך מבחינתי אני שלמה עם ההריון ומוכנה לשאת באחריות גם אם יהיה צורך לגדל אותו לבד. האם אני נוהגת נכון או שמא עליי לבצע הפלה? האם בן זוגי לא צריך לשאת באחריות? האם לא ידע שמביצית וזרע מפרים? כואב לי שהוא מפיל את האחריות עליי ולא ונושא בה גם. אך אוכל לחיות עם המחשבה שאהרוג ייצור חי? מה עושים? נכון לעכשיו המצב הוא כזה , עזבתי את בית הוריו וחזרתי להורי, בכל יום אנו משוחחים בטלפון ובכל שיחה הוא אומר לי "אני אוהב אותך ומחכה לך,תעשי הפלה ותחזרי "דבר שפגע בי מאוד. סול

שלא תעשי בשום אופן הפלה אם את משוכנעת שאת לא רוצה לעשות. אין לו זכות להגיד לך מה לעשות בגוף שלך. אם את מוכנה נפשית וכלכלית לגדל את הילד הזה לבד וכל כך נרתעת מלהפיל - אל תעשי משהו שתצטערי עליו. זה נבזי שהוא מתנה את חזרתכם להיות יחד בזה שתעשי הפלה. הוא מכופף לך את היד ולא ככה מתנהג מי שאכפת לו ממך ושלוקח אחריות. ואת צודקת שזו אחריותו כמו שזה אחריות שלך. אבל תדעי שזה אומר שאת הולכת לגדל את הילד לבד כי לדעתי הוא לא ישאר איתך אם לא תפילי. אז תחשבי טוב טוב טוב אם את משוכנעת שאת רוצה ויכולה לגדל את הילד הזה לבד, ואם כן - אז זה גוף שלך ואין לו זכות להכריח אותך ולאיים עלייך שתעשי הפלה. אם את לא יכולה לבד - תפילי. והחבר שלך לא מתנהג אליך כמו שצריך. גם אם תפילי ותחזרו להיות יחד, אני הייתי בודקת טוב טוב את איך שהוא מתייחס אליך ואת בשלותו לקשר.

סליחה......עד עכשו היתאפקתי ומי נתן לה את הזכות להעמיד אותו במצב נתון?? מה קרה היא לא שמעה על אמצעי מניעה?? מה היא רוצה להפיל עליו תיק מה זה בכוח?? אונס וואלה יופי היא לא לקחה או דרשה אמצעי מניעה ועכשו הוא צריך...לאכול אותה גם הוא אשם כן שהוא לא שם קנדום אבל לך תגע מי נגד מי

סול יקרה שלום רב, אני חושבת שזה נושא "כבד" ורציני מכדי שאייעץ לך כאן בפורום. לדעתי על שניכם ללכת לייעוץ זוגי בהקדם (בגלל שמרכיב הזמן כאן חשוב), ולברר ביחד מה אתם רוצים ומחליטים לעשות. במידה והוא אינו מעוניין בסוג ייעוץ שכזה, פני את לבד לייעוץ פסיכותרפויטי. אני חושבת שכדאי לך להתייעץ באיש מקצוע שיהיה מבחינתך אובייקטיבי, וכך תוכלו לבחון יחד את כל ההשלכות של הריון או מאידך הפלה, ותוכלי להגיע להחלטה כשאת חשה בתוכך שהיא ההחלטה הנכונה. בברכה, טלי פרידמן

למה אין התייחסות לשאלות ובעיות שמעלים כאן?

גילי שלום רב, ראשית, מדובר בפורום שמעצם היותו פורום, התשובות אינן מיידיות. שנית, בשל ריבוי אנשי המקצוע בפורום זה, לעיתים ישנן הודעות שבלי שום כוונה רעה נשכחות או מדולגות, מתוך מחשבה שיועץ אחר בוודאי ייתן תשובה מקצועית יותר כי זה בתחום התמחותו. במידה ולא נענית, את מוזמנת לשוב ולשאול את שאלתך, עד שתקבלי את מבוקשך. שבוע טוב, טלי פרידמן

דווקא יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מזה שנה אני סובלת מעצבים וחוסר שקט. היתי בטיפול פסיכיאטרי ללא תוצאות חיוביות. קיבלתי תרופת שלא עזרו. מזה חודשיים אני סובלת מכאבים אזים בבטן תחתונה . בדיקות אורולוגיות ו גינקולוגיות הן ללא ממצא. האם יש קשר בין כאבים ומצב נפשי? תודה

אני לא ד"ר, אך לא צריך להיות ד"ר בשביל לדעת שיש קשר בין כאבים ומצב נפשי , בכל מקרה עלייך ללכת להיבדק. הרפואה האלטרנטיבית טוענת שכל מחלה גופנית, פיזית, נובעת ממצב נפשי , ולכן אם את נתונה המצב נפשי לא תקין, זה יכול לגרום גם לבעיות פיזיות. אולי הגיע הזמן להפזיק עם תרופות פסיכיאטרים(גם כך זה לא עוזר לך) ולהתחיל קודם כל לרצות להרגיש טוב יותר ולהפסיק להתעצבן, ואח"כ לעשות דברים שגורמים הנאה, כגון טיולים, חוגים למינהם,להיות בחברה שתומכת ואוהבת ולבלות . ד.א מחקרים מוכיחים כי פעילות גופנית משפרת את המצב רוח, אולי כדאי שתבחרי לך פעילות גופנית ותרשמי לאיזה חוג. בהצלחה.

יכול להיות קשר בין מצב נפשי לכאבים גופניים... אני יכולה לספר לך על זה... :( אם את חושבת שאת צריכה טיפול, ותרופות לא הועילו לך, למה שלא תנסי לפנות לפסיכולוג - רק בשביל לדבר על מה שמציק ולקבל איזשהו פידבק נייטרלי... תרגישי טוב, HERA.

HERE תודה על העידוד. אשמח לשמוע מנסיונך. איך אפשר ליצור קשר איתך? אחות

שלום , ראשית , הרשה לי לציין כי אני בטוחה כי יכולתיך המקצועיות גבוהות וכי אתה ראוי להערכה על כך שאתה מתנדב בפורום זה . אבל , גם הערה קטנה , הלאקונית בה אתה מרבה לכתוב "בשביל זה יש רופא / שאלו א הרופא " מפריעה לי קצת. יש מקרים רבים בהם פסכיאטרים (אשר רושמים לנו את התרופות ) נוטים להיות יותר רופאים ופחות מטפלים , אני בטוחה שאני לא מגלה לך את אמריקה... לא כל הפסיכיאטרים שאליהם אנחנו מגיעים ( פעמים רבות לא בחרנו בם - אלא קופ"ח ) מפגינים את הצד ה"פסיכולוגי" שבהכשרתם. זה נושא כאוב - אז אל תראו בנו אנשים פאסיביים שלא שואלים אלא רק בולעים כדור ומצפים לטוב. ההגעה לפסיכיאטר היא לרוב בשלב מאוד מאוד קשה של תופעה ריגשית / נפשית כל שהיא ואנחנו צריכים שינחו אותנו גם אם לא תמיד יודעים מה לשאול. הבלבול וחוסר הביטחון ביכולות שלך כאדם בוגר ונבון שחי טוב ופתאום "נפל" לדיכאון / חרדתיות וכ"ו הוא כה רב והשאלות - אין להן סוף. קצת סובלנות בברכה והערכה

שרון שלום אין צורך לרכך את הביקורת עם זאת - אין לי ספק שלא כל הפסיכאטרים ( או הרופאים או אנשי מקצוע אחרים ) עושים את תפקידם כראוי אין לי בעיה גם לתת את דעתי עם זאת, נראה לי שהרבה מקרים מבטאים אי פניה לרופא מסבות אחרות מיחסו הלא מספק וגם אין סבה לותר לו - העקיפה (שמוכרת לי כמובן גם ממטופלים שלי) - היא בעייתית סך הכל זה הרופא המטפל בך אשמח לשמוע תגובה בברכה עמי

שלום, אני בת 27 נשואה ללא ילדים ומרגישה שאיני מצליחה לתקשר עם הרבה אנשים, יש לי תחושה שאנשים נרתעים ממני או שמשהו לא בסדר בי, ואז אני מתחילה לחשוב על כל מיני דברים שאולי אני לא בסדר, לכן לא מאריכים איתי בשיחה. הדבר מאוד מתסכל אותי בהתחשב בכך שלבעלי יש תקשורת טובה עם אחרים, ואני גם מונעת ממנו מפגשים חברתיים מאחר ואני רואה כי מתקשרים ומתעניינים בו יותר מאשר בי.בנוסף לכך בעלי העיר פעם בזמן שרבנו שאפסיק הסתכל עליו בצורה כזו, ואז חשבתי לעצמי שאולי משהו במבט שלי מרתיע אנשים, ואני מאוד משתדלת לשלוט במבטיי, אך בעצם איני יודעת איך אני נראית בעיני אחריםבמן שיחה, בעבודה או בחברה אחרת. דבר נוסף הוא שמקרים בחיי גרמו לי להרגיש כי אין לי על מי לסמוך בחיים, מאחר ואנשים תמיד ינצלו דברים לרעה או יהפכו זאת להומור, ואני רגישה מאוד, ולכן אני לא מספרת הרבה על עצמי, ולפעמים מסתירה דברים (לא רעים) , וזאת שוב בניגוד לבעלי. יש גם את עניין הדימוי העצמי שכל הזמן מנכר בי, הדימוי העצמי שלי מאוד ירוד, ושאת אולי בגלל החברה שאין לי, מלבד בעלי היקר לליבי. אני מרגישה גם שלא מיציתי את עצמי בעניין העיסוק שלי בחיים (אני פקידה) וזה גם גורם לי להרגשה שאולי לא כדאי שאביא ילדים למרות הרצון שמתחזק אצלי מיום ליום, אני חוששת שלא אהיה אם טובה לבני מאחר ויש לי את כל התכונות שהזכרתי לעיל. אני יודעת שסיבכתי נורא עם הבעייה שלי, אך דבר גורם לדבר ואיני יודעת מה לעשות , כמעט כל יום אני מתוסכלת מכך, ואני מרגישה שבגללי בעלי סובל.עיזרו לי

בכוחך לשנות דברים.. את קודם כל צריכה לרצות ולהאמין ואז גם תצליחי... אם את רוצה חברות יש הרבה דרכים לעשות זאת... 1.את יכולה ללכת ללמוד משהו ואז להכיר אנשים 2.את יכולה ללכת לחוג כלשהו וגם שם להכיר אנשים 3.את פשוט יכולה לתמוך בבעלך האהוב והיקר שימשיך לפתח את קשריו החברתיים ודרכו תכירי עוד אנשים אולי את הנשים של החברים שלו.. היי נדיבה וחפשי איפה את יכולה לתת , בסופו של דבר זה תמיד חוזר !!! אגב , מן הסתם אם תלמגי תוכלי גם מקצועית להתקדם ןתחשבי על זה

הייתי בהרבה מסגרות לימודיות וחברתיות, אך אף פעם לא הצלחתי לפתח קשרים, מאחר ואני ביישנית, ואין לי בטחון עצמי גבוהה כל כך, אז אני שומרת על פרופיל נמוך, שקטה ביישנית ולא מרוצה. הרבה פעמים אמרו לי שאם בנאדם לא תופס מעצמו ואין בטחון עצמי אז כך גם החברה תתיחחס אלי, אך אני בטוחה שיש עוד רבים כמוני, למרות שתמיד נדמה לי שאני היחידה שאין לה חברות, שוב מלבד בעל אהוב שמשמש לי בעצם את כל עולמי.

יולי שלום רב, במכתבך את מעלה תחושות קשות והרגשה של "חוסר מיצוי" ובידוד חברתי. אני משוכנעת שלא קל לחיות עם תחושות שכאלו, וכמו כן מן הסתם, התחושות הללו בוודאי מלוות אותך במהלך חייך. לכן אני ממליצה בחום ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. בטיפול תוכלי לבחון את התנהגותך, לראות מה היית רוצה לשנות (אם בכלל), כיצד ניתן להתמודד עם המצב בו את שרויה כעת, ומה ניתן לעשות כדי להגיע לשינוי לו את מייחלת. בהצלחה ושבוע טוב, טלי פרידמן

היי דפנה. כן אני כול מילה שלך מזדהה איתך גם הפחד מלדבר שלא אקבל דחייה חברתית גם החשש והביטיחות שאני יחידה ללא חברות. לך יש אהבה לפחות אחת. לי גם את זה אין אני מדוכאת מיום ליום גם ,וגם מפחדת ליצור קשרים משדרת קרירות לאנשים לא פתוחה ואלה הדברים שגורמים להתרחק!!!!!!!!!!!!!!!1 אהיה שמחה לקבל תשובה מימך

הי דפנה, אני שמחה שאני לא היחידה, למרות שאני חייבת לציין שכאשר כתבתי את כל זאת, פתאום חשבתי על כל הדברים הטובים שהיו לי ושיש לי כעת, פתאום גיליתי שזה לא שאין לי בכלל חברה, אלא אני גם מסננת אנשים שאני לא מסמפטת, ובגלל זה מנותקת מחברה. תספרי לי גם על עצמך, בת כמה את? ובמה את עוסקת? אשמח להתכתב עימך,

כיצד ניתן לטפל בבעיה של מצבי רוח קשים...מזה שנה יש לי תקופות של מצבי רוח ועצבנות יתר ללא סיבה ניראת לעין, לא מתח מסויים בחיים אלא סתם מצב רוח רע ודיכאון שתוקף אותי בפתאומיות וקיצוניות ........ואני מסתגרת בבית ולא רוצה לשוחח או לראות אף אחד. זה יכול להשתנות למשל לאחר כמה שעות, אך אני שואלת מכיון שזהו שינו קיצוני לרע .......עד כדי דיכאון ועצבנות ולעתים קשה לי לנשום ועובר בי רעד עז בגוף. אני מנסה לחשוב מה הבעיה... ( וזה לא דיכאון עונתי ) . בתודה מראש

תיפני לאיש מקצוע. כי זה די מוזר בעיניי מה שאת מתארת. התפרצויות כאלו בלי סיבה ניראת לעיין. שאת בדיכאון או במצב רוח שאת מתארת. על מה את חושבת בדיוק? מה עובר לך בראש? (בחורים? עבודה?) מתי זה התחיל? קרה לך משהו שבעקבות זה, זה קורה מה שאת מתארת? תנסי לחזור אחורה ולראות ממתי זה התחיל. ואולי זאת התשובה שלך לסיבה לפחות. לפתור את זה תנסי איש מיקצוע. ואולי באמת גם פה יש אנשים שנתקלו בבעיה דומה. בברכה איתן

טל שלום רב, אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי, ואף לשקול שילוב של טיפול תרופתי (דרך פסיכיאטר). אני מאמינה ששילוב שכזה עשוי לתת לך הקלה משמעותית כבר בהתחלה, ועם המשך הטיפול הפסיכותרפויטי, ההקלה עשויה להיות ממושכת ומעמיקה יותר. בהצלחה ושבוע טוב, טלי פרידמן