ל-Jacky

מה שלומך? בוודאי שאני עדיין כאן בשבילך ואני יודעת שאת גם. גם אם קשה לי עם הושטת היד הזו, לפחות אני יודעת שהנכונות שם וזה כבר מקל ועוזר. תודה חמודה. דבר אחר: שאלת משהו לגבי "חור" שנפער בנשמה כשחווים אובדן. לדעתי המשמעות היא הריקנות הענקית כתוצאה מהמקום בו שכן אותו אדם חי בלב. יש שיר שאומר "כשתמות...משהו ממני ימות איתך". אני כבר לא מאמינה שאותה ריקנות יכולה להעלם לחלוטין. ישנם מקומות שלעולם לא יתמלאו בשום דבר יותר. זכרונות כואבים, מראות כואבים אפשר לנסות לטשטש, הזמן עושה את שלו, אפשר לצבור עוד-אחרים,טובים,עם אנשים אחרים...וזה עוזר להתגבר על מי שאיבדת, על הכאב... אבל... הזיכרונות הטובים-דוקא הם...שעולים ללא שליטה, בכל פעם זיכרון אחר. אם לא היית מאבדת את אותו האדם, אז סביר להניח שהיית מעבירה את הזכרונות הפתאומיים הלאה...כשנזכרים במישהו יקר שאיננו-קופאת התמונה...והרבה פעמים ביחד איתך... ועוד... יש תחושות שהן בעצם חלומות שרקמנו ביחד, שאיפות שלנו, תוכניות שחלק מהתמונה שלהן היו תלויות בקיומו של אדם מסויים (לדוגמא: לגור במקום מסוים, ללמוד במקום מסוים) וכשאותו אדם מת משהו בחלומות הללו מאבד מערכו, מקולקל, פגום ומרגישים שחייבים להחליף אותם/לוותר. לפעמים לטווח הקצר גם מקומות שיש בהם את תחושת הנוכחות של האדם האחר הם מקומות שנמנעים מלהגיע אליהם. ולא רק מקומות שהוא עצמו נהג לבקר בהם, אלא אפילו מקומות שהוא קשור אליהם ממש בעקיפין כמו מקומות שמהם את נהגת להגיע אל אותו אדם אחרי שביקרת גם בהם... הזיכרון הוא דבר מפותל... ונוצרים לעיתים פערים בנפש... מה שהכי קשה בהתחלה באובדן כתוצאת ממוות הוא החוויה של חוסר האונים הזו, של אובדן שאין לו תקנה. לא משנה מה תעשי, זה לא יעזור, מוות הוא דבר סופי. אם זה היה מוות נמנע, התחושה הזו, לדעתי, מתעצמת...מלווה בכעס על הרשלנות ונטילת החיים לשווא. מקווה שלא הלאיתי אותך, אני.

שלום, סליחה שאני מתערבת, אבל פשוט לא יכלתי שלא להגיב על התאור הכל-כך מדוייק ומרגש של התחושה הקשה הזו! ואין לי בעצם מה להוסיף - בדברייך המקסימים פשוט מיצית הכל! שלא תדעי יותר צער, שכולנו לא נדע יותר צער נזבורה