פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי וכולם. הייתי אצל המטפלת שלי ובאתי לבושה "צבעוני" חולצה ורוד אופטימי.. וכבר בהתחלה אמרה שאני לבושה צבעוני לעומת שחור/כחול אפור שלי. כל הפגישה הייתה מחוייכת אופטימית כזו..שאני בסדר והסתדרתי עם אמא ונהיה מעין קשר כזה..והיא אמרה בסוף שזהו. כאילו אני בסדר והכל בסדר אז לא נקבע יותר..כזה...בתקופה האחרונה ליתר דיוק 4 חודשים של פגישות און/אוף כשיוצא לשתינו. ובזמן האחרון יצא כל שבוע. ואז...הייתי בנפילה והיא הייתה שם כדי לעזור ופתאום בהרגשה טובה אחרי זה..והדגישה כוחות..לא יודעת אם בכלל רציתי שזהו..שיגמר. אבל זרמתי איתה כנראה.. ועכשיו? לא יודעת..כבר איחלה לי שנה טובה🙄 ועכשיו פשוט שקט...כולנו זקוקות פה לקצת שקט... ששששש לרוגע. בלאגן." שלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה" אילו מילים...יונה וולך למי שלא זיהה. אז בואו נאזין יחד לשני שירים שלה.. בחרתי ב"שלח לי שקט" - בשבילך סוריקטה... והשני במבי לכבודך "איילה" להקת עלמא.. מסכימה? לא שכחתי. חפשו ביטויב כי אין לי כח לקישורים- סליחה.

ראשית הפתעת אותי שזכרת שאני כל כך אוהבת את השיר 'אילה שותה מים' את המילים של יונה וולך והביצוע של להקת עלמא. חימם לי את הלב כל כך.. תודה!!! את יודעת מיכל? אולי שני השירים ששלחת מתאימים לכולנו? אחרי השיח המורכב שהתרחש פה ועבורי גם קשה מנשוא, מתיש, מעייף .. 'שלח לי שקט'.... מצרפת את הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A ומצרפת גם את הקישור לשיר אילה שותה מים: https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk וסוריקטה אהובה, כל כך מקווה, מייחלת שתרגישי שקט מבורך אוסף, שומר, מגן.. ומתוך השקט הטוב תצליחי להתחבר אל מעיין חייך ,תצליחי לשתות מים טובים, מחיים, מזינים.. תצליחי להתחבר אל אהבתך לעצמך שתגבר עוד ועוד.. שלכן, במבי

ובהחלט מתאים לכולנו פה. שירה, קראתי גם אותך..מורכב הכל. חטולית ואביב אם מתאים תאזינו. נרגיש מעין קבוצה קטנה..לפעמים מרגישה בתוך קבוצה טיפולית כזו תומכת. תודה לכולכן ולך אודי שמכיל את כל הכעסים והקשיים ו...הכל. תודה.

ואין לי תשובה לה. באמת אין. אחרי מות, אחרי מות משענת הקנה הרצוץ שלי, תפקידי ההפוך כבת מטפלת הסתיים. ובאמת לאן הדמות היציבה להישען עליה מבפנים ומבחוץ אולי לא הצליחה באמת להיווצר בי. נאמר לי בעבר שאכלתי אותה. ודי מסכימה עם זה. מבאס. שומקום סוריקטה

סוריקטה אהובה, קוראת את הודעתך ומרגישה מבולבלת... לא מבינה אם 'אחרי מות'-כמטאפורה? אחרי מות-קונקרטי ??? ואולי הבלבול שאני מרגישה זו השלכה הזדהותית.. וואוו סוריקטה אהובה... אין לי כל כך מה להגיד לך.... ..באמת אין... כך את כותבת ואולי זה מתמצת את הכל... באמת אין... קראתי גם את תגובתך להתכתבות של מיכל איתי והתיאור המזוויע שלך את היחס של אמא שלך אלייך כילדה... וואו... באמת, באמת שאין לי מילים... מבקשת להחזיק ,לתת לך יד.. להיות על ידך בשקט... ..... .... ... איתך, במבי

עצוב ממש. קשה ומורכב. ברוך דיין האמת😓 קראתי את ההודעה הזו ולא ממש הבנתי. ירדתי למטה וראיתי את ההמשכים שכתבת... לאן הלאה? שאלת והתשובה אצלך, חזרה אלייך. באמת לאן? אל העצמי שלך! אל החמלה כלפי עצמך! עכשיו תורך! מגיע לך לנוח! מגיע לך טוב. עשי טוב עבורך.🙏 ושלא תדעי עוד צער. חיבוק מתאים.

עצוב וקשה מנשוא איתך סוריקטה היקרה מאוד משתתפת בצערך בלי הרבה מילים רק להיות שירה

הי במבי, אבא שלנו נפטר. מוות אמיתי. אובדן של ממש. צפוי ומפתיע כאחד. קצת לא הבנתי את הקשר של הזדהות השלכתית (רשמת שונה למעלה), בכל אופן - שוב, היות שאני מזמן לא באנליזה ופחות גם בפגישות, המושגים המקצועיים, לעתים, נותרים אצלי בריחוק של ההבנה. אולי גם לטובה. על כל פנים - מצטערת שרשמתי מפוזר ולא ברור. ההודעה שרשמתי למעלה גם נראית לי עכשיו רוגזת למדי. מקווה להיות מפויסת יותר. כתבתי אבא שלנו, לא רק שלי, ואנחנו משפחה מפורקת מאד. אין אצלי תחושה של ביחד, אלא של מחנות, או איש לעצמו. הייתי בקשר יומיומי איתו, על כל החפירות והטרלולים. בתמצות - כרגע כואב לי הראש. די כבכל בוקר לאחרונה. לילה טוב (ובקושי התחיל היום) סוריקטה

הי מיכל, יצרתי בלבול, כן... מצטערת. בינתיים פחות רואה אותי מגיעה לעצמי, אולי קצת ברמת הדקלום, אבל לא מהעומק או המעש, לצערי. או שאני איכשהו כן, אבל עד כדי כך מוסתר. אולי בחלוף זמן אבין אם ומה התפנה. תודה, יפה שלי. לילה טוב (והיום כמעט רק מתחיל) סוריקטה

כואב קשה מטלטל דורש תעצומות וכוח שוב מעגל החיים שאלה חשובה באמת מה הלאה ? התשובה תגיע בזמנה עכשיו , זמן לבקש נחמה לעצמך לליבך הכאוב והכואב לנפשך הפצועה אתך , מושיטה יד לאחוז ושולחת המון כוחות חיבוק, אביב

אביב מתוקה שלי, חיבוק, סוריקטה

יקרה... משתתפת בצערך.. אבדן כבד.. על כל המורכבות.. וואו... וההזדהות ההשלכתית שהתכוונתי אליה היא לגבי הבלבול שחשתי כשקראתי את הודעתך הראשונה בעץ.. היות והרגשתי מבולבלת ,שאלתי את עצמי אולי זה בלבול שאת, סוריקטה, את מרגישה , ובאיזשהו אופן מצליחה להעביר את הבלבול באופן כזה שאני, במבי מרגישה את הבלבול שלך.. ובאמת סוריקטה.. אין לי כל כך מה לומר.. עצוב כל כך.. כל כך עצוב.. ושוב, מבקשת רק לשבת לצידך בשקט. ... ... ... ... איתך,במבי

שירה אהובה, רואה אותך, רואה. שומעת אותך בקול נוכח. תודה לך, שירה יפיפייה שלך, סוריקטה

אודי יקר..במבי תקראי גם...וכולן.. אני מרגשיה שאני לא מובנת כאן בכלל. אני עושה ועוזרת להוריי ולא מתרחקת! המרחק נעשה כשהם בריאים ובסדר ואם קורה משהו אחותי לידם. אבל ופה האבל הגדול! אני עושה ונרתמת כשהם חולים ונזקקים לנו בדיוק כמו אחי ואחותי, אנחנו עושים משמרות ומחלקים בנינו הכללללל. מבחינת הרגש: זה אחרת...כלומר בין 2 ההורים. לאמא יש לי חמלה- בבית החולים עוזרת, יושבת איתה, עוזרת במקלחת ועוד. ומרגישה יותר קרבה כשהיא ככה...אנחנו מדברות ואפילו קצת צוחקות יחד. לאבא- בעיה. זהו. מובן עכשיו? ולא מבינה מה במבי כל כך כועסת עליי??? שיש לי בעיה למצוא חמלה לפוגע? עובדה במבי כשאת ישבת עם אחיך רצית למות!!! החמלה שאת קוראת לה הורסת אותך!!!!! אז אין לך חמלה כלפייך אלא כלפיו! בהווה כן, בהווה. למה שתשכחי לו את העבר אם זה משפיע עלייך בהווה????? עכשיו הבנת? וסליחה יש לי כעס בחזרה עלייך! למה שתסבלי ותעבירי את החמלה אליו ואת הכעס כלפייך כשזה אמור להיות ההפך??? חמלה לפוגע..קשה ומסובך ובהחלט תלוי מי הפוגע!!! זה מאוד תלוי גם מי פגע לדעתי.

וואוו מיכל... לא יודעת מה לומר לך... אני כל כך מבולבלת.. מותשת.. את מדברת בהגיון!! אני לא כועסת עלייך, לא כועסת.. אחותי לא מוכנה לעשות כלום!! ממש, אבל ממש כלום!! היא אומרת לי, הם לא נתנו לי כשאני הייתי צריכה אותם, היום אני לא אתן כלום.. ואני לא מסוגלת לראות את אמא שלי כך ולא לעזור, אני גם קשורה אליה.. אולי קשורה באיזה קשר סימביוטי?? לא יודעת.. בלגן.. גם אין לי רשות בכלל לכעוס עליה, כתבתי לך, היא ניצולת שואה, עברה את התופת כילדה קטנה. אני מנסה להעמיד את עצמי במקומה.. אם אני הייתי שורדת שואה כילדה קטנה, אני מניחה שהייתי מאושפזת בבית חולים לבריאות הנפש.. וואוו.. כל כך מתיש הנושא הזה.. עייפה כל כך.. במבי

מיכל יקרה, נראה לי שכולנו אומרות פחות או יותר את אותו הדבר אבל מעמדה שונה, ממקום אחר... עוד אשתף ואגיד שבתקופת הסגרים הרגשתי טוב שאין לי מחוייבות להורים כי אני גרה רחוק. לא התגעגעצי ולא חסרו לי. מחשבות שמעוררות קצת בושה כי חורגות מכל ה"כבד את אביך ואת אמך". שלך שירה

שירה ובמבי יקרות, ההורים זה מורכב..נכון כיבוד הורים. המון רגשות אשמה שלא יכולה לאהוב אותם. אז המטפלת אמרה שכתוב לכבד לא לאהוב ואני מכבדת.. :)

הוריי אנשים תרבותיים ...מה שנקרא בחברה מתוקנת. כלומר לא צועקים לא כועסים ולא היו מכות. מעולם לא הרימו עליי יד. הכל בנועם, בטוב..מה שבלבל מאוד את עניין הקרבה... וחמלה יש לי כאשר הם ממש חולים ונזקקים..אז כן יש לאמא. אבא אני לא בטוחה..והוא אדם שתמיד "הכל בסדר" אצלו..לא מהמתבכיינים ולא מהחולים.. האמא הפולניה שלי כל הזמן חולה ומתלוננת גם. עכשיו ממש חולה ואני שם לעזר בסבב עם אחיי...ויש בי חמלה אליה. אז לא ממש יודעת לענות על השאלה של החמלה לפוגע...

אמא שלי ניצולת שואה. הייתה ילדה קטנה כשעברה את השואה. איך אפשר לומר משהו למי ששרדה כאלו דברים??? במבי

אגב, גם אמא שלי מאוד מאוד מתורבתת... יודעת שפות רבות ( אם אני לא טועה,שולטת בשש שפות) גדלנו על מוצרט,ברהמס,שטראוס,ורדי ועוד.. ספגנו לא מעט תרבות... יחד עם זאת,כשאמא שלי נכנסה להתקפי זעם התפרצו ממנה אלימות פיזית ומילולית...

וואו במבי..ניצולת שואה אכן מובנת החמלה הגדולה שלך והכעס על אחותך, אמך עברה כנראה בתור ילדה קושי שאין לתאר או לדמיין אפילו ומשם נובעת התנהגותה ואת מבינה את זה. את אלופה!!! אמא שלי נולדה בסיום המלחמה כך שלא היא חוותה את המלחמה אלא הוריה ואחיה. והם ברחו והעבירו את המלחמה ברוסיה..משהו אחר. קושי אחר. .אצל אימי זה איבוד משפחה אבל דודים, בני דודים, סבא סבתא..אבל לא הורים או אחים ולא חוותה זוועות. לא הייתה אלימות מעולם!!! היה משהו אחר קושי בקרבה, חיבוק, חום ...הרבה רצון של שליטה כזו שלה על הכל ומתן הוראות..והכל לא טוב. אופי קשה.

הי מיכל ובמבי, גם אמא שלי הייתה ניצולת שואה. ואצטרף לאודי - היותך קורבן לא נותן לך לגיטימציה לפגוע במישהו אחר. אמא שלי, שלנו, הייתה מאד מאד חולה בנפשה ולא מטופלת. האביוז שעברתי נחשב למאד קיצוני וגם יחסית נדיר. היא הרעילה אותי ולא רק מטפורית אלא ממש בחמרים. שנים שהייתי חולה והיו גם כמה פעמים שברח לה וכמעט מתתי. היא הייתה רואה איך החבר שלה מכלה בי את זעמו ומתפוצצת מצחוק, או נעלמת בכוונה שהייתי ממש קטנה ומתפוצצת מצחוק כשהייתי צורחת ומחפשת אותה. זה די סדיסטי. היא הכחידה בעלי חיים שלי, היא הייתה מעלימה חפצים ואומרת לי שאני לא יודעת מה אני עושה (בלבול בין מציאות לדמיון) ועוד. אלו דברים חמורים שאם עולים עליהם יש סיכוי לשבת בבית סוהר, או שהילדים יופרדו מהבית. ואני, הייתי בת מסורה מאד. וגם אחי, אבל בשנים מאוחרות יותר. בשנים הצעירות הוא היה רחוק מהבית וכן למד והקים משפחה ורכש מקצוע. אחרי שביקשתי לי קצת להיות עצמי ונפרדת - אז לא קיבלה אותי יותר ולא נותר מקום. לא התעמתתי איתה מעולם. גם בחלומות ה'עימות' הגיע בשלב מאד מאוחר ואחרי שנים רבות. וגם בקושי. עדיין הקול לא ממש יוצא גם בחלום. אחי יכול היה לומר שלא הייתי שם לעזור בסוף. אבל זו לא הייתה אפשרות, הוא אפילו הסתיר ממני כל קשר שלו איתה ומה קורה שם. והוא כנראה הבין ולא היה רע אליי. ואני מוקירה לו תודה רבה על כך. לא נוצר ביננו קרע בשלב הנוכחי. לי, מצד שני, היה מאד קשה שהיא, שידוע שכל כך פיצלחה אותי מקבלת תמיכה, ולא רק היא, אלא גם החבר שלה, שהוא לא אבא שלנו ולא תרם לנו בשום צורה, אלא רק פגע, שהחבר שלה גם קיבל אוכל ובגדים מאחי. וגם אפשר לילדיו להיות עם האיש המסוכן הזה. והאיש ניסה לגעת באחיינית שלי, אבל היא הייתה חזקה והעיפה אותו לכל הרוחות מיידית, והוא לא התקרב יותר. מאד מורכב. ויש גם את השואה שלנו. סוריקטה

מיכל הי, את שואלת 'האם את חומלת על מי שפגע בך?' ואודי, אתה מצטרף ושואל לגבי החמלה לפוגע.. וואו.. הנושא הזה מתיש אותי בעוצמות שאין לכם אפילו מושג עד כמה... כן.. אולי זה נושא שחוזר על עצמו במעגלים שונים גם אצל אמא צביה שטוענת ..מוזר... לא מצליחה כל כך לצטט אבל רוח הדברים שלה שאני מפנה כלפי את רגשות הזעם,כעס,אשמה וכו' ואילו כלפי האחרים ,אני מפנה רגשות חמלה וכו'.. אבל אתם רואים שזה לא מדויק? כלפייך מיכל וגם כלפי אחותי הקטנה אני מרגישה כעס כשאתן לא מצליחות לחמול על דמויות שכרגע!! בהווה!!! חסרות אונים, תלויות ונזקקות.. כלומר, אני כן מצליחה לכעוס על האחרים .. אבל בקונטקסט של אי חמלה על נזקקים שכרגע.. ופחות משנה מה היה בעבר... את העבר אנחנו לא יכולים לשנות... אחי הגדול פגע בי מינית כשהייתי ילדה, אין לי איתו כל כך קשר היום.. אבל כשפעם היה במצוקה רגשית אדירה והתקשר אלי וביקש תמיכה רגשית, מצאתי את עצמי מקשיבה לו, מבקשת בתוכי למות ולא אומרת לו מילה על מה שעשה בי בעבר.. (לפני שנים, ניסיתי בעדינות לבדוק אם הוא זוכר בגלל שהדבר שהכי הייתי צריכה ממנו זו ההכרה שפגע בי ובקשת סליחה-זה הכל. הוא לא זוכר כלום, נמחק לו המוח בקטע הזה..ולמזלי אחותי הבכורה ראתה וגם הזכירה לי אתזה ולכן ,לפחות את החוויה הנוראה של 'נדמה לי'- התעתוע, לפחות זה נחסך ממני) אבל המקרה של ההורים שלי שונה לחלוטין!!! כן.. שניהם לא ידעו לגדל ילדים, אמא שלי גם היכתה ואפילו פעם אחת שברה מקל על אחי. זה היה בית של 'בית משוגעים'.. צרחות, מכות רצח וטירוף מוחלט.. אבל הם לא פגעו בי מינית!! (לפחות לא ידוע לי) היום, אמא שלי תחי' מבוגרת, נזקקת ואני בחיים לא אזכיר לה, לא אתעמת איתה על אירועים מהעבר שממילא הם בעבר!!!!! מה שכן אני עושה, אני אצל אמא צביה כבר 13 שנים וחווה חוויות מיטיבות איתה... וואוו.... כל כך מתיש... הנושא הזה הורג אותי... במבי

במבי יקרה, את לא בקשר עם אחיך...כבר אומר הרבה. אני לא יכולה לא להיות בקשר איתם/איתו. ולגבי חמלה כשהם חולים וחסרי אונים יש בי חמלה! ואני לא כמו אחותך או כמו שתואר פה שלא רוצה קשר. יש קשר יום יומי של טלפונים והגעה לשם כל שבוע כמעט עם ילדיי..לא גרה קרוב ורגשית פחות קשורה זו הייתה כוונתי.. מעולם לא חשבתי לנתק קשר. אלו הוריי!!! אימי עכשיו בבית חולים היא די מנוטרלת למיטה כך שאני רוחצת אותה ועוזרת לה בהכל. והיא שומרת על עצמאותה, כלומר מורידים אותה לשרותים ומקלחת כי היא שולטת בצרכים והיא מאוד נקיה ופדנטית ואני מאוד שומרת עליה ועל כבודה!!!!! אם אחותך מרוחקת ולא עושה כלום אז אנחנו שונות לגמריי! אכפת לי מהוריי...אבל קשה לחמול על אבי...לעזור לו אעזור ואעשה הכל למענו, מבינה??? . על אימי כן חומלת..ואפילו בזמנים האלה הקשים פתאום יש קרבה כזו בנינו...קצת מוזר לי.

במבי אהובה כרגע קראתי מה שכתבת ורק 5 דקות לפני כתבתי למטה יותר תגובה שעונה בדיוק על מה שכתבת כאן אם תרצי לקרא כשאודי יעלה את ההודעות תביני כבר כמה אני תומכת בך ובגישה שלך לגבי הורים זקנים אוהבת חטולית

במבי אהובה כאילו כתבת אותי היכולת לחמול את הפוגע ולהפנות את כל הזעם המצטבר כלפי עצמי. כמה אנרגיה יש בזעם המצטבר הזה, הרסנית ומכלה, על כך יעידו שנות טיפול רבות, כאב מתמשך וסבל. דברים שלא עושים. אח לא אמור לאהוב כך את אחותו. ויום אחד לפני מספר שנים הוא הודה ואמר אהבתי אותך, היית כל מה שרציתי. ואיך ממשיכים משם? ממשיכים. זעם כלוא ועוד אנרגיה מכלה. אמא אלימה מילולית ופיזית. לא מדברים על זה. אבל אני הבת הטובה, תמיד הייתי. הם לא ידעו כלום על הפדיעות שעברתי מחוץ לבית וגם כשידעו כי הכל התמוטט הם שכחו. לא מדברים על זה. לא מדברים על כלום. רק חיים בתוך פסאדה משפחתית של כבד את אביך ואת אמך ושקט, כעס מכלה, וחמלה שחרוטה בנו ואיננו יכולות להתנגד לה. חמלה כלפי כל אדם גם אם מהולה בכעס. וחוסר חמלה עצמי משווע. איתך שירה

עכשיו קראתי גם אותך שירה.. כל כך מבינה..אז אצלי הטיפול מאוד עזר בלהפסיק להאשים/לכעוס על עצמי!! ויש לי אהבה וחמלה כלפי עצמי סוף סוף!!! משהו שלא היה בכלל! די שנאתי וכעסתי והאשמתי והכל הכל אני! אז דיי!! לא עוד! לא על חשבוני! אז הכעס יצא כלפי מי שצריך! למרות ההכחשה והגיחוח שהיה מולי. ועושה ועוזרת ..לחמול יותר קשה..לאהוב זה קצת מעבר לכוחותיי..אבל ככה זה.

הי, כבר רשמתי הודעה והנה נוספת |מושכת כתפיים| מנסה לעשות לעצמי מולי סדר בראש. בהקשר של אבא. ושל המבנה שלי. דווקא מצאתי חיבור ומענה כרגע. מתבאסת, שלפחות להרגשתי, הקול שלי מושתק בסביבה של העולם האמיתי שלי. קולות האחים שמתבוננים בדרכם האחרת (הם גם לא עברו פסיכואנליזה) ואולי גם קולות הרופאים לעתים (אבל פחות, שוב, לתחושתי), דומיננטית יותר. ההתבוננות שלי כוללת את השכבות הלא מודעות ולא רק את מה שעל פני השטח. לו הייתי מרגישה (ואולי גם לא) שיש מקום, ולא רק וירטואלי, ולא רק הטיפול בו היה מקום תומך לדעתי (אגב לפעמים גם הטיפול ממש לא 'תומך', אלא נותן לי מכה באף בפירושים). מקום שיש בו משקל לדעתי. דעתי שאבא, על אף שצרח עשרות שנים מוות מוות גם רוצה לחיות, גם רוצה להיות תלוי. ומאד. כמו תינוק בן יומו. וגם אני. וגם כל אחד בכלל. שתמיד קיים גם הקול הקדום. שבוע טוב והרבה אהבה, סוריקטה

מצחיק שפתחתי ב'יש לי שאלה' הי כולם, מניחה שלא אמצא מענה בשלב זה בי. אבא, כאמור, מסרב לכל בדיקה, בירור ובוודאי שלא טיפול. מצבו הפיזי מתדרדר מאד. הוא נמצא בשמירה בחדר אחד עם מישהי מסוכנת ממש. יש לנו יפוי כוח, אבל דעתם הנחרצת של האחים האחרים היא לכבד את רצונו של אבא. בדרך שלו, שאיני מסכימה איתה. הם גם מקווים שהוא ימות בכל רגע, כדי שהסיוט יסתיים. את זה אני מבינה. הימים מרגישים כמו נצח ולא משאירים כמעט מקום לעצמנו. לא ביום ולא בלילה. מצד אחד, יצא שאני כביכול תומכת או נותנת יד למשהו שהולך נגד כיוון השערות. מצד שני, הסיכוי שאם נעזור תהיה כפיות טובה אלימה הוא גדול, וגם העתיד של איש זקן ונכה אינו צפוי להיות מזהיר במיוחד. אחרי הניסיון האובדני שלו, הוא קיבל סופר תמיכה, ואיתה גם הייתה אי הכרת התודה. אדרבא. יש גם הבדל - כי כלכלית הוא חי על חשבון אמא של אחיי הצעירים וזה עוד פרמטר מבחינתם. כרגע מרגישה שמכבה את קולי (של התקווה, או המלחמה על החיים), מושתקת. לא יודעת ולא מבינה מה עושים. ואולי אין איש יודע. סוריקטה

וןאו..סוריקטה... נראה לי שחשוב שגם תשמרי על עצמך חוץ מלשמור עליו. לא כל כך יודעת מה לכתוב לך. חיבוק מתאים. 🤗

יפה שלי את צודקת לגמרי ומובן לגמרי שכולנו זקוקים לחום הבנה וחמלה ...רק שלא מקבלים איתך אהובה חטולית

יפה שלי קשה ללכת נגד הזרם הסוחף של אחרים ולך אם הבנתי נכון אין את הכוח מספיק להתנגד באמת מצב מתיש וקשה מקווה שהדברים בסופו של דבר ...הם לא יצליחו ואת תקבלי את המצב כמות שהוא בלי רגשות אשם !! אוהבת חטולית

סוריקטה אהובה סיטואציה קשה מאוד, החלטות של "לשחק באלוהים" ולהתערב בחיים. את בטח מותשת כל כך. אין לי מילים רק להיות איתך מרחוק ולבקש שתשמרי על עצמך. שלך שירה

לא יודעת איזה שטויות עוד כתבתי כאן חסר משמעות לי כרגע אבא שלי מת גם אבא מת סוריקטה

אשמח מאוד למענה לדעתך 🙏🙏 1. האם עודף מתח ואנדרלין יכולים לגרום לדופק לא סדיר ? 2. אחרי כמה זמן תרופות הרגעה כמו קלונקס/לוריוון יוצאים/מתנקים מהגוף ממחזור הדם ?

ככה יצאה לי הכותרת. גם המון מלל כאן והלכתי לאיבוד. ואולי כך גם אצלי בפנים. הי אנשים, אתמול הגעתי לרמות זעף שלא בטוח הצלחתי לשמור על עצמי. כלומר, בהרגשה. לא פגעתי בי פיזית, או באכילה או ווטאבר. אבל כן כבר הגעתי לצעוק מאמצע שומקום 'די' על כביכול סתם. אילו מישהו היה בסביבה - הוא היה נפגע. אבל הייתי לבד. שני ההורים שלי, איש בדרכו, מאד לא תקינים מאז ומעולם. כל אחד מהם פגע בי בדרך זו או אחרת, גם במעשים / התנהגויות בלתי נסלחות. ואף מאד קיצוניות, מעוותות או סוטות. הקדשתי כמעט את ארבעים השנים הראשונות של החיים שלי בטונות של חמלה (מניחה שזו חמלה) שהופנתה לכל אחד מהם. כאמור, הם לא חיו ביחד. כביכול סעדתי אותם כשהם בפועל עוד לא היו סיעודיים בהגדרה. אנרגיות רבות. אבל אולי לא למען החיים, כי אם בשירות המוות. כפי שרשמתי המחיר היה לוותר על חיי העצמי, על כל הווים שאנשים עושים. לקחתי מרחק, וקצת יצאתי משם. כלומר, חלקית. ניתוק קשר עם כולם, ממש כולם, והתחלת ניסיון לקשר טיפולי. הוא היחיד שהיה לי על מהמורותיו והבריחות ממנו במשך כמה שנים. בעבור כעשרים שנה מאז, ולאור התוצאות, עלתה בי המחשבה שאולי חבל שלא המשכתי להקריב הכל ולחיות רק עבור כל אחד מהם. כי הרי לא נהיה ממני איזה משהו. ובודדה מאד נותרתי. ונראה לי שמשהו שקרי או שגוי בכיוון לעיל. אילו הייתי ממשיכה להיות צמודה לכל אחד מהוריי, רק למענם ומאום כמעט לא עבורי, המקום בו הייתי היום היה מחנק בלתי אפשרי, ואפילו קץ. ואולי הייתה מעורבת גם טינה עזה בין אחים. והייתי אולי איזו פסיכוטית היום ואחיי המסכנים היו צריכים להתמודד עם הדבר הכבד הזה. אבל האחריות עברה אליי, כך שאולי בכל הסיפור למובן ההקלה על האחים יש משמעות. אז כן - הייתה חמלה, באמת, ובמקביל היו גם רגעים, בחלומות, של הרגשת נקמה. הנקמה לא ירדה למציאות. החמלה והטיפוח כן. אם אפשר לחמול על הפוגע - התשובה אצלי היא כן, אבל תלוי. ברגעיה האחרונים של אמא, כשהיא כבר לא תקשרה ואני יודעת היטב מה היא עשתה - ליטפתי אותה בראש, סירקתי אותה, נתתי נשיקה. זה היה אפשרי, אבל במינון ובתדירות נמוכים מאד. וגם לעיתוי יש משמעות. התכוננתי לזה המון כדי להגיע לרגע מסוים בו כן יש סיכוי. כשהיא הייתה שכובה ומסודרת ומטופלת בבית חולים ולא בביתה המוזנח באופן קיצוני, בו היא מוזנחת באופן קיצוני. מאד קשה לי זה מה כתבתי בינתיים. סוריקטה

סוריקוה יפה שלי את אשה מדהימה בדרכך כל החיים אין ספק קוראת אותך ומרגישה כאלו יצאו המילים בצעקה גדולה מתוך הנשמה אוהבת חטולית

הי אודי יקר וגם כולם, אצטרך להזכיר לעצמי את האמירה היפה שלך שחשובה ביותר החמלה כלפי עצמנו, בין החלקים שלנו. הסיפור החיצוני מלמד גם עלינו, ואפשר להשתמש בו גם כדי לנסות להפחית את עוצמות הזעם המכלה בנו. הצעד הכי קרוב היה לוותר על יום ביקור בבית חולים וללכת לישון מוקדם עם מנת תרופות מעט גדולה יותר. להשיג לילה כדי לחדש כוחות באופן חלקי. המחשבה הבאה היא, שאם 'אבא' (אבא האמיתי או הקול הפנימי שמייצג אותו בי) ממשיך לסחוב בדרכו האחרת, איכשהו די חייבות להיות תכניות המשך, אחרת יש סיכוי שתהיה היצמדות ל'זקן החולה' ופחות ל'צעיר והצומח'. אבל אין תוכניות עדיין. ככל שהזמן עובר זה מלחיץ. כן. סוריקטה

במבי צצטערת.

מיכל... .... .... ......מיכל ..... את יודעת ? כן... כשקראתי את תגובתך והכנסת לשיח את אחי הגדול שפגע בי מינית.... ... את יודעת ? מכירה את החוויה שכשמקבלים מכה אדירה, ירייה בגוף, חתך עמוק עד העצם עם סכין מעוצמת הכאב בהתחלה בכלל לא חשים כלום...מכירה את החוויה הזו ? בהתחלה מעוצמת הכאב לא מרגישים כלום ורק אחר כך, לאט לאט הכאב מתפשט בכל הגוף בעוצמות מטורפות עד כמעט לאבדן הכרה..? מכירה את החוויה? .... כך הרגשתי כשפתאום, פתאום , כך ללא הכנה, בלי ששמתי אפוד מגן, משום מקום כך ,פתאום הבאת לי את אחי הגדול ... אתמול בערב ,כשקראתי את תגובתך וגם את ההודעה הנוכחית, לא יכולתי להגיב.. הייתי כמו משותקת בגוף.. אולי גם בנפש? בנשמה ? לא יודעת.... הבוקר, חלפה בראשי לפתע המחשבה שאולי 'בלא מודע' הכנסת את אחי הגדול לשיח בכדי שאבין באיזשהו אופן בלתי אמצעי את החוויה שאת עוברת כשאני 'אונסת' אותך לחמול על הורייך.. ? פתאום חלפה במוחי המחשבה שאולי זה מה שאחותי הקטנה מרגישה ? אחותי הקטנה קשורה אלי באיזה קשר סימביוטי משונה... היא מאוד צריכה אותי, תלויה בי.. כשאני עושה/רוצה/חושבת משהו ואני משתפת אותה ,פתאום גם היא עושה/רוצה/חושבת 'אותו הדבר'.. כמובן מלבד כל הקטע של העזרה לאמא שלי תחי'..אין בה חמלה כלפייה ואותי זה מטריף.... מוציא אותי מדעתי אם/כשמכאיבים/כואב לאמא שלי... ופתאום חלפה בי המחשבה אחרי השיתוף של שירה -ותודה ענקית לך שירה מדהימה!!! לא כל כך יודעת מה אני מרגישה לאמא שלי... אולי אני בכלל לא מרגישה כלפייה כלום.... אני אולי קצת כמו רובוט כלפי אמא שלי? כן עושה ה-כ-ל בכדי שיהיה לה טוב יותר, מכבד, עושה ממש הכל בכדי שהיא לא תרגיש נזקקת..אולי זה הדבר המרכזי? עושה הכל בכדי שלא תרגיש נזקקת ? מקבלת כ'צדקה', 'נדבה? לא יודעת... מסובך לי נורא... גם מתיש..כל כך מעייפת אותי כל ההתעסקות הזו.... אבל כן מבקשת לומר לך מיכל שאחרי שאולי הבנתי הבוקר את המקום שממנו אמרת את מה שאמרת, אני יכולה להבין... כנראה שהשיח הזה והאשמה שלי 'אותך' הרגישה/מרגישה לך כסוג של 'אונס' אותך לחמול כלפי מי שאין לך כלפייהם חמלה ואז את נמלאת ברגשות אשמה נוראיים ולכן 'חזרת 'לי את החוויה באופן מודע למחצה? בלתי מודע? זה בסדר מיכל.. אנחנו אחיות ? במבי.

הנושא הזה קשה ומורכב. אני חושבת שלנו הנפגעות קשה מאוד כשעושים שימוש במילה אונס בקונטקסט אחר או שמשווים פגיעה מינית לפגיעה אחרת. לי לפחות קשה וכאן מצליחה להתחבר לכאב המשתק שלך במבי. בתפקיד הבת ההורית אני עושה הכל כדי להיות בסדר, מבטלת את עצמי לגמרי, מעולם לא מרדתי בהם, לא הצלחתי. ואין בי אהבה לאמא. הכל כל כך רובוטי. ומשהו ילדי עדין מבקש אישור מתמיד, גם בגילי. המילים שצרבת בי, אמא המשיכו לחפש אהבה או מקום לאהבה או צל של רגעים בהם הייתי טובה וממבטך שהתרכך ידעתי שעלי להיות טובה עוד יותר כדי שהאהבה תוכל להשאר

וואו שירה אהובה... בדיוק כך ההתנהלות שלי ביחס לאמא שלי ילדה טובה של אמא ובעבר גם של אבא. מעולם לא הצלחתי למרוד בהם. ותודה על המילים בהקשר לפגיעה מינית. . לא היו לי את הכוחות להוסיף,לומר עוד . והדירה שלך עדין,נוגע,מרגש תודה ענקית שירה אהובה! מרגישה פתאום שמישהי תומכת בי.. הרגשתי שכולן לוקחות צד, מזדהות עם מיכל. שלך, במבי

לא הבנת במבי..ממש לא את!!!! סליחה שהכאבתי. אבל השאלה היא האם את חומלת על מי שפגע בך?

בדיוק,שירה.... הייתי שם בלנסות, בלרצות עד ההבנה שלא משנה מה זה לא יקרה. מבינה מה זה לעשות הכללללל לקבל טיפות אהבה. אז לא מצפה יותר ולא מתאכזבת.

במבי אהובה אני בדיוק כמוך וכמו שירה כל כך מבינה אתכן כולי בתוך השרות לאמא שלי שרק תרגיש טוב ויש בי גם חמלה עליה בגלל גילה 87 כבר לא מנסה להתחשבן איתה על העבר .. אם אמשיך עם הכעסים בסופו של דבר הם פוגעים גם בי..מנסה תמיד לשחרר את האחיזה שלי במקום הקשה הזה אוהבת חטולית

מאחר שהודעת הבוקר טרם מופיעה. הי, הצליחו לעזור לאבא באופן חלקי, אך הוא החליט חד משמעית שאינו מוכן יותר לשתף פעולה. אני, מצדי, מרגישה כרגע שלא מוכנה ללוות אותו בבחירה שאני כל כך לא מסכימה איתה. כבר הייתי איתו בבחירותיו העקומות בעבר ושילמתי בגופי ונפשי. הווה אומר שכרגע המחשבה שלי היא ניתוק כל קשר איתו. אם יש לכם מה לומר - מוזמנים. סוריקטה מאד כועסת

וואו סוריקטה.. אין לי כל כך מה לומר... רק להיות איתך במצב הכל כך לא פשוט שאת נמצאת בו... שלך, במבי

סוריק...מבינה אותך. אוףףףףףףףףף כל הקטע של הדיבור פה על הורים שצריכים עזרה גורמים לי ... לא יודעת פשוט לצרוח בדממה דקה...סורי

יפה שלי התמודדות מאוד קשה מול אדם מאוד קשה אינך יכולה להכריח אותו לחיות לצערנו הרב זו החלטה שלו בלבד ממש החלטה קשה משמעותית עבורך לא מזמן איבדת את אמא וכעת גם אבא..שלא חשוב כמה הוא...מה שהוא מה אומר לך אהובה כל כך מבינה את הרגשות הקשים האלה שמפילים עליך ... עשי מה שביכולת הנפשית לעשות ולעבור ממש לא פשוט אילו לומר את המילים האלה..כביכול שכל האחריות הריגשית עליך שוב?? עשי מה שמרגיש לך נכון מבלי להרגיש אשמה !! אוהבת חטולית

סוריקטה אהובה, כמה קשה הכל תלוי על חבל דק, נשמע שהוא תלוי בין חיים למוות ואת רוצה לנתק את המגע איתו ולא לאפשר לו לנתק את חוט החיים. המחשבה על יתמות על איבוד שני ההורים בזמן כל כך קצר גם אם לא היו ממש הורים גם אם היו רעים. איתך בלב שמרי על עצמך שירה

הי חטולית, במילים פשוטות כל כך אמרת אדם קשה. אכן. לא הכל עליי, ולא לוקחת הכל עליי. לא בטוח שהוא רוצה למות. סיכוי סביר שהוא מאד היסטרי. וגם הוא כנראה יותר פוחד לדעת מה יש לו (עד עכשיו כל הדיווחים היו מפיו ללא בדיקות אובייקטיביות וזה מאד מתעתע. גם לאחר שלחלק מהבירורים כן הסכים - הדיווחים הישירים ממנו היו לא מדויקים). איש שברירי וחלש וחולה באמת. הוא כן יכול למות בקרוב. יש אפשרות כזאת. ימים יגידו, סוריקטה

הי שירה יקרה, אוהבת את המילים שלך עד למאד. טרם חלפה שנה מאז אמא נפטרה, כמה חודשים אחר כך החבר שלה (שגם מולו יש עניין עניין וגם זה אירוע) מת, ועכשיו אבא בפתח. צפוף משהו, שלך, סוריקטה

תודה במבי, מצטערת שאני ככה לוחמנית בגלל הוואחד טרלול שאבא עשה לנו. מקווה איכשהו להצליח להתנהל בתוך זה. שלך בתודה, סוריקטה

מבינה אותך, מיכל יקרה. רשמתי לך גם שלל הודעות (מקווה שתומכות) בעצים אחרים. סופ"ש נעים, סוריקטה

עושה הפסקה בין לבין רק לכתוב כמה מילים הפסקתי לצאת מהבית לקניות בסופרים מפני שלוקח לי מעל שעתיים כל סיבוב קניות הרגלים שלי לא מסוגלות יותר טוב שיש עוד מישהי (כלתי) שהולכת עם בעלי לקניות .. האמת שבעלי יוצא עם חור בכיס כשאני מצטרפת לקניות כי..הנה גם זה שכחתי וגם ההוא נגמר לי.. כל הזמן שוכחת דברים למרות שמכינה רשימת קניות היום שאלתי איזה יום היום..(... עצוב לי שזה המצב אז תגידו לי שגם אתן שוכחות..נכון..על בסיס יומי קבוע ,??? יש דברים שכך אני מעדיפה לחשוב שהנה זה מתחיל להיות בסדר בתוך הבית ואז...בוםםם ישר לפרצוף שאומר לי היית רוצה.... האם זה אפשרי אולי שיום אחד באמת דברים יתחילו להסתדר ?? 5 חודשים של תקווה!! מה דעתכן/ אודי מה אתה אומר ?? חטולית

חטולית מתוקה, מחזיקה אצבעות.. מחזיקות ביחד תקווה !! יהיה טוב!! במבי

חטולית - מדוע אינכם משתמשים בשירות משלוחים מהסופר, אפילו באופן חלקי? וגם - אולי חלק מהדברים יתחילו להסתדר, וגם זה לא בהכרח באופן מלא. אולי? להתראות, סוריקטה

חטולית יקרה, נשמע מסובך...כדאי להעזר באחרים אם שוכחים. ומה הרופאים אומרים? יש סיבה לשכחה? ומה עושים. חיבוק.

סוריקטה אהובה שאת צריך כרטיס אשראי לבצע קניות בצורה כזו ואנחנו כבר ניגמלנו אחרי המון צרות מהכרטיס לכן קונים רק במזומן מה שאפשר ולא יותר חטולית

מיכלי מאמי עדיין לא עושה כעת כלום עד שאסיים את כל הבדיקות שלא סיימתי .. כשהכל יהיה מוכן נבדוק מה זה אומר ולאן זה לוקח אותי תודה על הדאגה חטולית

בודאי שלא התכוונת כאן לשוחח על זה ובטח שלא לישב את זה עם במבי.... אוף מה חשבתי לעצמי. אדם לא מאופס....בא לי לצרוח. סליחה. .... בטח רק הודעות שלי יתפסו פה נפח ענק! מצטערת. :(

מיכל יקרה! אם הבנתי נכון, אודי הזמין אותנו לשוחח זו עם זו היות ואנחנו מחזיקות קולות שונים :את מחזיקה את הקושי, העלבון, הפגיעה ואני את 'הטוב' כאשר למעשה אצל שתינו קיימים כל הקולות ובגלל הקושי והמורכבות ,אנחנו מפצלות את 'הטוב' ו'הרע'. אני מחזיקה את הטוב ואת מחזיקה את הרע... מיכל יקרה ! את בסדר גמור כפי שאת !!! במבי

הי מיכל יקרה, נסי פחות להזדהות עם התפקיד אליו לוהקת בעברך. כאן יש לך אחריות שטובה עבורך. ויש לך כלים לזה. את יודעת היטב שזו לא את כולך, או לא את בכלל, ושאת בסדר ויותר. אני רק מזכירה. שלך, סוריקטה

כשאני חושבת על אמא שלי תחי' יש לי כלפיה חמלה בגלל שאני רואה אותה כאדם שעשתה כפי שיכלה לעשות/ להיות עבורי באותן שנים... מתוך אמונה שאם יכולה היתה לעשות/ להיות אחרת עבורי ,הייתה... זה שלא עשתה/ הייתה עבורי,אומר מבחינתי שלא יכלה לעשות אחרת,והראיה,-שלא עשתה/ היתה..... במובן זה,אני רציתי להיות שונה ולכן בחרתי ללכת לטיפול אינטנסיבי ביותר ולעשות ככל יכולתי בכדי שאוכל לעצור את שרשרת הפגיעות ולעשות אחרת מתוך בחירה מחודשת שנותנת לי!!! כלומר, ההתבוננות שלי ביחס לאמא שלי תחי' ובכלל כלפי העולם הוא שאין לי טענות, תביעות כלפי האחרים אלא רק כלפי. הייחס לאחותי,אני לא שונאת אותה..רואה אותה כמוגבלת ובכלל שכל העול נופל עלי ,כשאני מותשת ועייפה אני מתמלאת בכעס על אחותי. זו לא שנאה אלא כעס רב על כך שהיא לא יכולה להתבונן טיפונת באופן הזה ובכל מעט להקל עלי בכך שתיקח מעט מהמטלות המרובות שנופלות עלי... זה לעכשיו. במבי

במבי יקרה ואודי יקר.. כבר לא מבינה כלום. מעניין שגם במבי הבינה שנכתוב אחת לשנייה כאן???? אז לכך התכוונת??? בכל מקרה אנסה. אני מבינה שאת הבכורה? אני הצעירה..האחות הקטנה-שמבחינת אחי ואחותי לא מבינה דבר, מפונקת ולא תצליח בכלום במילא אז למה לשתף אותה יותר מידיי???? הם הדואגים- אחותי גרה קרוב להוריי ודואגת להכל. אחי לדברים טכניים גם...אני? לא. אני לא מסוגלת גם מבחינתם...לא רוצים? לא צריך! וכן אני כועסת..על הוריי. על שניהם. פעם סיפרתי. לא מסוגלת לספר שוב.. כי זה יעשה לי רע! ונכון כמו שאת אומרת זה הם שלא מסוגלים. איזה כייף שאת חומלת עליהם. מתוקה שאת! כי אני לא ממש וכאילו "מגיע" להם..למרות שלא חושבת ככה ממש.. כשאין ברירה אני עוזרת..אבל זה מפיל אותי לקרשים! מבינה? זה מציףףףףף נסי לעזור לאחיך שפגע אולי תביני....האם יש לך חמלה כלפיו? ואם יצטרך תסעדי אותו? אז דומה... עכשיו קצת צריכה לשכוח מזה. טוב? לא יכולה להסביר יותר...הצפתי גם פה....מקווה שאודי יתווך כמו שכתבת... אהבתי את עניין האחות:) אחות במבי שלי יקרה. ❤

בפגישה הראשונה ספרתי עובדות ופעולות שעשיתי...קצת בלי רגש ואז לקראת הסוף הרגש יצא אבל לא נשאר זמן. .. למחרת היא שאלה אם ארצה לבוא שוב. ובאתי שוב ושם יצאו הרגשות.... יש לי דלקת באוזן. הגעתי אחרי שהייתי אצל הרופא ובפגישה היא שכנעה אותי שאשים את הטיפות כי נורא כאב לי. רציתי שהיא תשים לי ..ברור ששמתי לעצמי. היה מוזר. חיבוק- כל סיום פגישה אנחנו מתחבקות הפעם ביקשתי שלא..היא שאלה אם זה בגלל שאני חושבת שאני רעה? כי סיכמנו בפגישה שאני לא! שאני בסדר.. אמרתי שזה איכשהו מרגיש כמו אמא שלי ואני לא מסוגלת- ברור לכם שהן כלל לא דומות...אבל לפי הספר כנראה השלכה שכזו החיבוקים בסיום פגישה- אני מחבקת אותה חזק תמיד, ולוקח לי זמן לשחרר...ואני מאוד מאוד אוהבת את החיבוק הזה. אולי לא הרגשתי גם אהובה מספיק..לא יודעת. היא אמרה שהחיבוק ישמר לי לפגישה הבאה...הרגשתי אמביוולנטיות, כאילו רציתי לחבק אבל משהו עצר והרחיק אותה ממני... אני אוהבת אותה ולא יכולתי לחבק אותה. הייתי צריכה מרחק. מוזר מאוד. עכשיו אני בסדר. מרגישה יותר טוב נפשית. הפגישות עזרו לי....והכתיבה- כתבתי הרבה ובין 2 הפגישות שלחתי לה את מה שכתבתי. אני צריכה מנוחה נפשית..אבל הלילה חלמתי והיה קשה...אוףףף החלום לא מאפשר מנוחה נפשית כרגע...יחלוף.. לפחות קבענו שוב לשבוע הבא. ואודי, באשר לכתיבה שלי ושל במבי..לא יודעת איך ..כתבת שנכתוב פה. כרגע לא ממש יודעת מה ואיך להתכתב איתה..תוכל להנחות?

הי יקיריי, לילות פחותי שינה, שינה מוטרדת - פחות הצלחתי להתרכז כדי לקרוא לעומק ולהשיב לאשר רשמתם לי בשלב זה. מעניין - חמלה פעמים רבות קושרים אליי. גם כאן בוירטואל. סביר שגם היו לי מילים בהקשר התחרות בין הבנות/ צאצאים מי הכי, מי יותר. סביר שהייתי מזכירה מעולמי קשרים שהם הקרבה, אבל אינם אהבה. כרגע מנסה להימנע משני אלה המוזכרים מעלה - לא מתחרה ולא מקריבה עד אין גבול. ומכירה את החרדות הנלוות. רגשות האשם. אבא הקפיץ אותנו (האנשים במעגל הכי קרוב שלו) מספר פעמים באמצע היום או הלילה להיפרד כאילו זה יומו האחרון או שעותיו האחרונות. הוא מדווח על רגשות נוראיים. לצד זה מבחינה אובקטיבית נראה שיפור שאבא עצמו אינו מעיד שמרגיש, ולא משתף פעולה ואפילו מחבל ויש עליו שמירה. עצרנו הכל ובאנו להיפרד, מספר פעמים היו הקפצות כאלה, הקפצות ששינו לאנשים את סדר היום. אבל אבא לא מת פיזית, ואפילו, לפחות לדעת הצוות, מצבו פחות גרוע. חלקי אבא אצלי בפנים אולי מתו בהדרגה עם השנים. עם הניסיון האובדני שלו - מואץ יותר ועכשיו - גם. והאמון התרופף עוד. מצב מתעתע. אחרי שיחה עם אבא - וכן, הוא מתקשר, חלש מאד, אבל מדבר. ובכן אחרי שיחה איתו - מחד הוא מתקשר שזה אולי סימן טוב, אבל אחרי שאני שומעת אותו, רוחי יורדת עמוק מטה. נוצר מצב שאני חוששת להרים טלפון או לראות אותו. במקביל - השיח ההומוריסטי בהקשר בין בני המשפחה ממש מצחיק אותי. מבלבל אותי מאד. זה העדכון. הפרידות האלה. סוריקטה

מניחה שגם קיימת קנאה באחים שהצליחו להפריד את עצמם יותר, לנהל חיים ולשמור על עצמם. כמו שאתם מכירים - אני לא ממש הפרדתי, כלומר, בשנים החשובות של החיים בהן לומדים מקצוע, רוכשים חברויות, מקימים משפחה, נוהגים ברכב, וכל העניינים שעושים עליהם וי כפי שרשמה מיכל בעבר, את השנים הללו הקרבתי תוך ניסיון לרפא את אמא במסירות אין קץ, ושילמתי מחיר יקר של אין חיים או המשכיות. גם אחרי שתפסתי מרחק, מאוחר מידי, לא הצלחתי להתקדם למקומות הללו, וחלקם כבר לא רלוונטיים בחלוף הזמן. וככל שאני מצליחה לראות - כולכן פה, גם הבנות המאד תומכות וגם אלו המתרחקות כן הצליחו במידה זו או אחרת, לפחות למיטב הבנתי, בכל ה'ווויים' האלה. אני אדם מאד בודד, שרידי המשפחה המקורית מתפרקים עוד ועוד והצטרף פירוק משמעותי נוסף אחרי המוות של אמא, והתחושה שלי שהם ימשיכו להתפרק אחרי המוות של אבא. וההורים המקוריים בכלל לא חיו יחד. יש לי קשרים עם בני אדם בעולם החדש, אבל הם זמניים ומאד מאד חלקיים. בעלי החיים היו שם איתי תמיד, אבל זה לא מספיק, כנראה. אתמול פיניתי זמן והייתי מוכנה להגיע לאבא להחזיק לו את היד וללטף את הראש, כתמיד, המשכתי לנסות להיאבק ולא ויתרתי, אבל אחרי שקיבלתי את הידיעה שהוא חותך בגיליוטינה את המאמצים לעזור לו (מאמצים שהניבו פירות מרשימים של התקדמות) לא הייתי מסוגלת. חותך, וכך מטביע את עצמו בים של צואה והפרשות רעילות מהגוף. ממש קונקרטית זה מה שקורה. עד אתמול בבוקר תמכתי בו בהמון חמלה. אף שלא בטוח הגיע לו. זה היה הקשר האחרון שלי איתו, לפי שעה. גם את אמא שלי, שויתרה עליי, שתקפה אותי באופן מסכן חיים, שהתפקעה מצחוק כשהחבר שלה הי מכלה בי את זעמו, שזרקה תינוקות לפח, גם אותה בפועל ליטפתי לפני שעברה לעולם הבא והחזקתי לה את היד. לא התעמתתי ולא נקמתי. יש כאן עומס של הודעות. מקווה שגם שלי תראינה. גם זו שלמטה לפני הפוגת אמצע השבוע. גם בא לי לשאול אם כל האחיות האלה גם הולכות לעשות מאבק על ירושה. במקרה של אבא - הוא לא משאיר כלום אחריו. לאף אחד. אלא בעיקר חובות ועניינים לא סגורים. תודה, סוריקטה שכמו שאתם רואים הסתיים לה הלילה מאד מוקדם.

אודי יקר ! אני 'מרימה את הכפפה' שהזמנת אליה... אני מוכנה לנהל דיאלוג עם מיכל באופן כן, אמיתי..ואני חושבת שאני מבינה את כוונתך לגבי הקולות השונים שאנחנו מחזיקות כשהמשותף הוא הזדקנות ההורים (לצערי, לגבי, מדובר רק על אמא שלי תחי') המשותף הוא הרקע הקשה של ליווי ההורים המזדקנים והחוויה המורכבת של טוב ורע... יש לי בקשה ממך אודי, תלווה בבקשה את השיח ותהיה קול נוסף, קול שמחוץ לשיח שמאפשר לראות פריזמה נוספת, בסדר אודי ? בנוסף , אוכל להרגיש גם בטוחה יותר.. אוכל להרגיש משוחררת לומר דברים ששייכים ל'שם' והגירוי הוא בפה ועכשיו על ידי מיכל. בסדר אודי? אתה תהיה הקרקע היציבה, טוב אודי?. מיכל הי, אמממ.... .... מה אגיד לך ? אמממ.. את יודעת ? לא כל כך יודעת מה לומר לך... האמת היא בקשר לאמא שלי זה שיש לי צורך אנוש בדמות אמא ..חסר מטורף.. אין כמו השיר 'בואי אמא' שמצליח לעשות לי בלב...??? אני קשורה לאמא שלי במובן שאני כמו אמא שלה.. היא תלויה בי.. את יודעת מיכל ? אני קצת גדלתי לבד.. ואני זוכרת שכמו היתה לי שבועה כילדה שמה שעשו לי ,אני לא אעשה לאחרים בחיים!!! ולכן,אני בחיים לא הזכרתי לאמא שלי שגדלתי לבד ודיברתי לבובה שלי עד גיל 12 והייתי החברה הכי טובה של עץ הרימונים שגדל בחצר שלנו.. אמא שלי בכלל לא יודעת שאני בטיפול פסיכואנליטי אצל אמא צביה כבר 13 שנים. היא בכלל לא יודעת שאני בטיפול, מעולם גם לא התעמתתי איתה לגבי מה שעשה בי אחי הגדול.. אני לא רוצה להכאיב לה.. היום היא אשה מבוגרת שממילא את המציאות החיצונית אי אפשר לשנות. מה שהיה, היה. הדבר היחידי שאני יכולה לשנות זה את החוויות הפנימיות שלי וזה בעזרת טיפול ולא על ידי שאכאיב לאנשים אחרים גם אם תפקידם היה לסייע לי, לדאוג לי וכו'.. וזה בדיוק!!! מה שאחותי אומרת לי.. היא אומרת לי, אמא היתה צריכה לדאוג לי ולא דאגה, היום אני לא אעשה עבורה כלום. והאמת היא שאני שונאת אותה על המילים הללו!!!! אני גם חושבת שהיא מפונקת ואגואיסטית!!!! הרי גם אני לא קיבלתי כלום..גם אני שרוטה עד למעלה מהראש, משלמת הון!!! כל חודש לאמא צביה... לא הייתי בחו"ל 35 שנים!!! הבחירה שלי היא לטפל בעצמי. וואוו מיכל ? אולי את אחותי (?) :((((( במבי

לא עוד לא עוד סבל לא אוסיף מכאוב אתה לי לא דגל לא אות לא סימן העלם מכאן. לא עוד חלומות לא עוד אשליות אתה לא קיים אני לא קיימת נעלמת.

הי מיכל, רשמתי לך בעצים נוספים, לא זוכרת אם גם כאן. יהיה סבל. סבל הוא חלק מהחיים. לא ניתן להכחידו, והוא אפילו מצטבר. אבל לצדו, עדיין, יכולות להיות הנאות, ואפילו משמעותיות. גם הן מצטברות, אגב. שניהם קיימים. ביכולתך, במרחק זמן, אולי, לתת פחות משקל לקול שעכשיו רומס אותך. איך את היום? שלך, סוריקטה

בת נהייתם הורים לפני שאני הייתי בת. בת לא מוחקים במחק. בת לא מעלימים בחשיכה לפני השינה. אולי בת לא חייבים לחבוק? בת לא חייבים לאהוב? כל אלו הן מותרות. בת מולידים בת מגדלים כיצד? לא יודעים... בת נעלמת בתוך צל של קרבה בת מתחמקת עדיין נותרת ללא מילים בת בשקיעה.

מיכל יקרה מאד, שיר נפלא מאד נפלא ואמיתי ורציתי לומר לך כמה את אהובה. את אחלה מאד. סוריקטה

בת, יודעת? גם אני בת, בת של.. אולי נתבע אותה? נאבק בה, נכה אותה על חזה? חזק, בכח, ללא רחמים, עד שחבורות כחולות יכסו את גופה? תשכב על הרצפה ותלחש, גם אני בת, בת של.. אליה תפנו את תביעותיכם... שרשרת כובלת, חונקת, לי אין בה צורך!

אוי במבי....אוףףףףףףףףףףף. חיבוק מתאים טוב??

שתיכן אהובות שתיכן נפלאות שתיכן בנות של.. נכון מאוד גמני בת של.. ומכירה היטב את כל מה שאתן כותבות בהמון כאב עד צרחות אמת לאמיתה בת קטנה..מיכלי בת בכורה..במבי.. בת יחידה זו אני כי אחי גר בחול.. במשך השנים הגעתי להחלטה ומעשה שאני פשוט חייבת לסלוח לאמא שלי על הכלללל!! אחרת לא הייתי יכולה להיות לצידה לסעוד אותה וכל טיפול שהיא זקוקה לו כי אחרת מה יהיה עדייו לא מוותרת עליה כי זה מה שנשאר לי.. אוהבת אתכן בנות חטולית

אודי יקר.... בהמשך למקודם... איך הגיוני שכולם אוהבים כל כך את ההורים שלהם אפילו שפגעו/לא דאגו להם? או אפילו הזניחו ..והם עוזרים להם ואוהבים כאילו כלום... ואני? רעה! לא מצליחה לאהוב אותם..לא מצליחה...לא רוצה חלילה שיקרה להם מדהו..אבל גם קצת אדישה/כועסת.. וכן נותנת לאחותי לגור קרוב אליהם ולעשות הכללל. כשאין ברירה אני עושה ונרתמת... אבל זה הפיל אותי לקרשים..חזרתי הבייתה כואבת, מרגישה טיפשה, ילדה סתומה.. ילדה שלא מבינה כלום וכפויית טובה ובת רעה...למרות שטיפלתי בהם במסירות וסבלנות אין קץ....למה אודי? למה אני לא יכולה להיות אדם נורמלי שאוהב ודואג להוריו????למה????? קשה לי התחושה הזאת...למה אני כבר לא מעבר לכעס? למה אני לא רוצה יותר קרבה אליהם??? כל חיי רציתי להיות אהובה ורצויה..ולא הרגשתי כך...ועכשיו לא רוצה מהם את זה..הם לא מסוגלים לתת אהבה....אז חיפשתי מקורות אחרים... למה לא אוכל להרפות??? שנים בטיפול ולא מבינה..

הי מיכל, לא כולם דואגים ומסורים עד בלי גבול. ולפעמים אנשים שומרים על עצמם. שומרים על השפיות שלהם. חכם, בעיניי, שמצאת חלופות חדשות ולא התבייתת רק על המקור. סוריקטה

אודי... כתבתי תגובה להודעתה של מיכל 'כשהורים מתבגרים(מזדקנים ממש)' נשארתי בתחושה מאוד מאוד קשה.. בבקשה תגיב גם לי לתגובה שהגבתי בעץ שפתחה מיכל... תודה... במבי

קשה לי לכתוב זקנים...אבל זה מה שהם. נותרתי עם אבא ואמא, לבדי. חולים שניהם אושפזו בבית חולים...ואז אחד שוחרר ואחר כך גם השניה. התעסקות עם הליכונים וכסאות גלגלים, רופאים ופינוי מהיר בשל המלחמה ... עזרה... ישנתי בבית שלהם כמה ימים. העברתי את הצום שם....נסעתי הערב הבייתה כשברקע קולות מלחמה..ופחד לעצור באמצע הדרך בשל אזעקה.. בדרך כלל הכל עושה אחותי ..ומעט אחי. הפעם נותרתי אני לעזור בלית ברירה..הרגשה מוזרה. להוציא מרשמים, דיבור עם רופאים- זה לא אני ולא בשבילי....עזרה בהכל. חזרתי להשתבלל בבית...אחי הגיע והוא יחליף אותי. עייפתי. ההרגשה הייתה של החזקה ועייפות נפשית.. . אבל לא ניתוק. עשיתי ותפקדתי בהכל...עכשיו זקוקה למנוחה ושיגידו לי שאני בסדר...אני בת בסדר....לא בת רעה :(

מיכל הי, ..הרכבת של כולנו נוסעת לכוון אחד, בכל תחנה יורד מישהו והולך לבית עולמו... כל אדם יוצא לבד וחוזר לבד.. וזה עצוב.. ולראות את ההורים מזדקנים/זקנים זה עצוב וגם קשה.. גם הקשר אליהם ,גם אם הוא מורכב ,זה בדרך כלל עצוב ולא קל . גם היותם כמראה עבורנו, משקפים לנו את דרך העולם ואת מה שלא מעט מדחיקים בחוויה גם אם בידיעה יודעים.. זה לא קל... ולגבי העזרה שלך... האמת היא שהיה לי לא קל לקרוא את זה... אני אוהבת את אמא שלי שתחי' אהבת נפש..קשורה אליה באופן בלתי יתואר.. ואני 'הבת הטובה'-עושה ה-כ-ל!!! גם לי יש אחות... שמתנערת ולא עושה כלום בגלל שאני עושה הכל... (ההימואסטזיס שבטבע) היה לי קצת קשה לקרוא את הקטע של העזרה שלך... כן... משונה.. מרגישה פתאום כל כך לבד.. מרגיש לי כאילו אני איזה כמעט כלום שמתנדנד באוויר ואין מי/מה שיתפוס אותו... זהו.. במבי

היי במבי, יודעת למה אחותי מטפלת בהם בלעדיי? או כמעט בלעדיי? או אחי? שנינו ברחנו רחוק מההורים. ויש לנו סיבה טובה! יש לנו סיבה טובנ לכעוס עליהם. וזאת אמרה לי המטפלת. אני לעומתך לא אוהבת אותה אהבת נפש ובפרוש לא ...אוףףף קשה לי לכתוב זאת....נפגעתי במבי. הם לא היו שם בשבילי..להפך. ניסיתי לשוחח איתם בעקבות הטיפול והם רק המעיטו במה שאמרתי והפכו אותי ל....אוףףףף. מבחינתם ומבחינת אחותי אני ילדה מפונקת שלא יודעת להסתדר לבד!!! עובדה שהסתדרתי מצויין!!!! הם באיזשהו אופן הרסו אותי. את חיי....אז כן קשה לי לסלוח. סורי. קשה לי גם לראותם כך...עכשיו הם הנזקקים - אז אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך. זו הסיבה שאני עוזרת להם...לא מאהבת נפש. סליחה שהצפתי אצלך. אני בת רעה אולי אבל הם היו הורים לפני שנהייתי בת.....ולא הורים מכילים בלשון המעטה..זהו. עכשיו חזרתי מהמטפלת וסיפרתי לה איך תפקדתי. לצערי לא את ההרגשה שכתבתי עכשיו... עכשיו אני בוכה. עצוב לי נורא!!!!!!

סליחה במבי....אוףףף לא הייתי אמפטית בכלל בהודעה הקודמת..אודי יעלה אותה... את נהדרת. ואת הטובה ..אחותי הטובה ואני הרעה..הבת הרעה....מבינה? מצטערת מתוקה. כל מקרה לגופו.

מיכל יקרה, אני הייתי תמיד הילדה הטובה, הדואגת, העוגן של המשפחה, הילדה ההורית. האחים שלי תמיד התרחקו וחיו את חייהם, אני שילמתי את המחיר מבחירה, לא ידעתי אחרת. אמא שלי אמרה לי את הדבר הכי מעוות: את אמא טובה לילדים שלך וגם לי את אמא טובה. אני לא אוהבת אותה. אין לי אמא אין מקום להניח את הראש ולהתנחם. אמא לא יודעת, אמא לא מקבלת, גם כשהכל היה על השולחן כשהתחיל משבר מאוד קשה. אני ממשיכה לתמוך וכועסת. ההורעם המתבגרים הופכים תובעניים. אני נשארת בעמדת המרצה תמיד. שלך שירה

אוי שירה... איך לא ראיתי??? אחותי היא אמא הורית. תמיד תהיה..מבינה? ואני המתרחקת..אבל גם לא לגמריי. נמצאת כשחייבת..ואחרי זה מתקשה מאודדדדד

אתם יודעים, ואני רושמת אל חלל הוירטואלי, אתם יודעים, היה (והוא עוד עימנו, אך באופן שונה), היה איש אחד ואליו סימסתי לפנות בוקר בדיקת דופק וחיים, וקצת אחרי גם שוחחתי לשמוע קולו. היחיד שעוד נערכו איתו שיחות טלפון, כמו פעם, ובשעות, השעות המוזרות של הבוקר. מידי יום ביומו. אבא שלי. הוא לא רק שלי, וגם אני לא האהובה שלו, אבל בת. והייתה תקשורת לצד כעסי העבר, לצד הרבה שעמום ולצד גלגלי המוח שפועלים כמעט נון סטופ. איש מבריק. אבא, למיטב ידיעתי כרגע, בבית חולים במצב שלא נראה טוב. תקשורת הבוקר לא מתאפשרת טכנית, וזו טקסיות חסרה לי. אם כן, אבא בבית חולים ולא טוב. יש בי רגעי תקווה, נאיבים אולי, אחי די לוקח אותי משם. תקווה שיכאב לו פחות, עדיין יכאב, אבל פחות. שייתכן שאולי יוכל לשוב הביתה, שאולי יוכל לעמוד על הרגליים אי פעם, למרות שגם את זה הוא בקושי הצליח הרבה הרבה קודם. ובין השאר, שימשיך לתקשר. לא רוצה שימות ככה עכשיו. ככה 'פתאום'. צפוף מידי למקרי מוות אחרים. קצת אגואיסטי אולי מבחינתי, שתהיה עוד טיפה הכנה. ומי אני ואין בידי לערוך את ציר הזמן. אבא, שהתייסר מתסמינים, סירב להיות מטופל עד מעבר לדקה התשעים, אבל בסוף הסכים לשתף פעולה וזה מרכך אותי. איני יודעת עוד מה מתרחש הבוקר. מלאת חרדות. שבוע מתחיל, בית החולים יחזור לתפקוד יותר מלא. מקווה, צום ט' באב היום. כתבתי אל המרחב, אולי כדי להצליח להרים את עצמי ליום עבודה. כי גם הגוף פחות מסכים והנפש שבורה. והטילים ברקע, והתינוקות חולים, ומהי המידה בה אוכל להפעיל, למצוא מקום בי לעוד. תודה על ההקשבה, סוריקטה

אני כאן מקשיבה עם הלב מחבקת מרחוק מלב אל לב מרגישה אותך ,אהובה קשה אתך ,חיבוק אביב

יכולה להבין את הרצון שלא ימות עכשיו למרות הכל...העבר.. אני ישבתי ליד מיטת אבי 3 שבועות ברצף בחול ישנתי אצל אחי ולמרות כל מה שעברנו ביחד מהילדות העשוקה שלי באמת לא רציתי שימות יש בנו משהו פנימי שרוצה כנראה את ההורים שלנו עדיין לידינו גם בעוד אנחנו מתבגרים..מזדקנים..חולים או בריאים אולי מפני שזה הקצה הסופי שלנו להרגשה של השתיכות אל... וכן אבי נפטר אחרי 3 שבועות לאחר שחזרתי הביתה .. היה לי מאוד כואב ועצוב כי זו דרך מעגל החיים.. מקווה עבורך שיהיה כפי שאת מיחלת לעצמך .. חיבוק עד אליך אהובה שנדע ימים טובים מאלה חטולית

סוריקטה אהובה, קראתי את ההודעה ששלחת ומבקשת לשתף אותך.. הרגשתי כאילו מישהו קושר לי את הידיים, הרגליים ומכניס לפי סמרטוט ,כך שאין ביכולתי לצעוק ואפילו לא לנשום כראוי.. חוסר אונים מוחלט... חוויה איומה !!! שאלתי את עצמי אם 'לקחתי 'בהזדהות השלכתית את החוויה שלך..? לא יודעת.. כן שומעת קשר כלשהו לאביך שאולי את גם מזדהה אתו באופן כלשהו ,מוצאת דמיון ..'גלגלי המוח שפועלים כמעט נון סטופ. איש מבריק'. 'אבא, שהתייסר מתסמינים, סירב להיות מטופל עד מעבר לדקה התשעים, אבל בסוף הסכים לשתף פעולה' יחד עם זאת, 'שומעת' את ההודעה שלך כקונפליקט תוך נפשי: * הרצון להיות בקשר עם חלק אחר שבך 'הזקן' לצד 'תקשורת הבוקר שלא מאפשרת את זה' *רגעי תקווה נאיביים ו'אחיך' שלוקח אותם..(אם הבנתי נכון) שומעת חוסר אונים ... *'התינוקות חולים' *טילים ברקע.. המציאות החיצונית לא מקלה.. ואולי ,צום תשעה באב 'חורבן הבית' על שנאת חינם... חוסר אונים... סוריקטה ..לא יודעת אם הצלחתי להעביר משהו ברור.. אולי גם לי לא ברור כל כך.. שלך, במבי

כל כך מובן... ראי הודעה נפרדת לאודי...איתך.

סוריקטה מתוקה, מחזיקה לך אצבעות עם המורכבות ,הכאב, חוסר האונים (?) ועוד.. הקונפליקט שהתייחסתי אליו בהודעה הקודמת מתייחסת כאפשרות של קונפליקט פנימי בייחס המורכב שלך לאביך, קרבה מסוימת, רצון לקשר ,אך בו זמנית, הזיכרונות של 'התינוקות החולים' לרקע הטילים.. והתקשורת שלא מתאפשרת ('טכנית') ולצד הקונפליקט הממוקד והספציפי הזה , גם התבוננות כקונפליקט פנימי מורחב יותר בחיים הפנימיים והחיצוניים ואולי מאומה ממה שכתבתי לא מהדהד אצלך... (??) במבי

סוריקטה אהובה, בתוך מציאות שנראית תמיד בלתי אפשרית ובמצבי השרדות תמידיים בכל החזיתות. איתך בלב שירה

הי אודי וחברות, מגיבה ככה בחצי מוח בכל אופן, תודה אביב, חטוליתוש, מיכל, שירה, במבי שאתן כאן. חברה לפעמים היא עזרה גדולה. במבי - האסוציאציות שרשמת מפוזרות לי כרגע, ייתכן משום שהריכוז שלי מופחת ועמך הסליחה. מניחה שיכולתי להמשיך באסוציאציות משלי, אבל לא בטוחה שזה היה מקדם. אולי אני טועה. בכל אופן אומר, שבחרנו בשעתו לחולל שינוי באנליזה שלי (אז, מזמן) - קרי, ראשית לעבור לישיבה ולא ספה, ולפחות למיטב זכרוני והבנתי, בגלל שהיה איכשהו זמן להקטין ריבוי אסוציאציות (שאולי כבר יותר מפרק ממאגד) ולחבר ולתפור. פתחתי גם הודעה חדשה שמתייחסת לעץ בו רשמתן במבי ומיכל. אביב, שירה וחטוליתוש - אתן מיוחדות במיוחד. תכתבו מה שלומכן? שלכן, סוריקטה

מה עושים שכבר אין אפשרות לסבול את הכאב ושבטיפול אומרים שאם לא תיתן לכאב לצאת לא תתרפא?????

הפך להיות קטע פה, ההזעה. הי אנשים, נכון שאוגוסט ולח וזו סיבה מספיק טובה להגיב בצורה כזאת כשנמצאים בחוץ הרבה. אבל בנוסף היה לי לילה לבן ממש, ויש עניינים כבדי משקל שקשורים למשפחה, שאפחד לפרט כאן. חשבתי לומר לעצמי שאני בוכה דרך העור. זו ה'הזעה' שלי היום. בכי בצורה עקיפה. מלאת צער ואכזבה, אבל גם דברים אחרים, סוריקטה

הי אודי, אני לוקחת את הכיוון לאזור של ניסיון להסתגלות למצבי קיצון קשים יותר. וזו בדיוק פחות חכמה בשבילי בקטע של היות שרדנית. ההסתגלות למצב ה'נוח והטבעי והרגיל' - היא המסובכת יותר. כנראה. אבל שרדנית אני. מושכת כתפיים... סוריקטה

יפה שלי מעולם לא חשבתי שזעה יכולה להיות " דמעות" את מפתיעה אותי מחדש כל פעם אלופה חטולית

הי חטולית, אוהבתותך, שלך, סוריקטה

לא יכולה לפתוח הודעה חדשה. אבל שבוע מתיש של לילות עם אבא המתדרדר בבית חולים. במקביל עבדתי רגיל. הרגע יש שבירה. להתראות, סוריקטה

קודם כל תודה לכל מי שהגיב ותמך.. משהו קרה וזרק אותי לתהומות של פלאשים וזכרונות קשות... מה שהכי קשה זה תחושות אשמה שנוצר כתוצאה מאלה שהתעללו והכריחו אותנו לעשות מעשים נוראים.... למרות שאני מבינה שהייתי ילדה קטנה והכריחו אותי לא מצליחה להרפות מתחושה אשמה .. כבר כמה ימים לא מצליחה ללכת לעבודה, מרגישה תשישות ובקושי מצליחה לזןז... הלכתי לפסיכיאטור והוא הבין עדיין במצוקה נוראית ואין לי טיפה של שקט ורגיעה...

יקרה שאת תמיד חזרנו ואמרנו שהאחריות היא על הבוגר שהוא זה שפוגע גם אם הכריחו אותך לעשות דברים אין מקום לרגשות אשמה הם אינם שלך זרקי אותם לפח מתוך הבנה שאת היא זו שפגעו בה ולא את פגעת באחרים האחריות לא עלייך חטולית

אתם יודעים? גם אתה אודי וגם אתן מיכל וסוריקטה מדברים על גדילה כמשהו טוב,חיובי (אמנם נכון שאת סוריקטה לחשת את הגדילה) ... אם אתם שואלים אותי.. יש בי עכשיו התנגדות... מרגיש לי שאני כמו נאחזת בשמלה של אמא צביה..מחזיקה בכל הכוח ,לא רוצה לשחרר..לא רוצה לגדול, לא רוצה !!! ואולי רק הפחד מדבר עכשיו מגרוני ? איך אדע מה אני רוצה ? נפגשנו בחמישי והגעתי מרוגשת ושמחה והייתם צריכים לראות המבט שלה.. זוג פנסים שמאירים את כל העולם... ושיתפתי אותה בכל ה שהתרחש במהלך הזמן שלא נפגשנו.. (הקראתי לה גם קטעים נבחרים מפה) וגם הקראתי לה אודי מה שאמרת בהקשר לשינוי שהיא עושה :שזה נשמע לך הדרגתי, קשוב ורגיש... היא חייכה .נראה לי ששמחה :)) ינשוף...אין לי כל כך מה להגיד לך..זה נשמע מאוד קשה.. עבודה סיזיפית... מחזיקה לך יד ..באמת לא קל.. וסוריקטה, 'רגשות אשמה סביב זה שכביכול חיה.. מוכר לי.. :( שלכם, במבי

במבי יקרה, נשמע מצויין! על כאבי גדילה שמעת?? אז כזה ;) לא קל לגדול אבל שווה!!!

מיכל , מתוקה שאת !!! קראתי את תגובתך והתחייך לי :)) מתוקה.. שלך, במבי וכנראה שאת צודקת :)

אודי יקר!!! התרגשתי מהמחווה שלך., הרגשתי שקיבלתי ממך מתנה.. תודה ענקית לך !!! וחוצמזה, הביצוע מדהים..והאקורדים בכלל אתה אמן אודי !!! שלך-במבי

במבי אהובה שאת באמת שמבינה את הרגשתך שרק לא תעזוב לך את היד עצם המחשבה מחרידה יקרה שלי זה כנראה מיד אך יקל עליך להתחיל להסתגל לאט לאו הרי אמרת שאת רוצה להוריד מכמות הטיפולים וזו דרך טובה להערכתי שיכולה לתת לך גיבוי להמשך חטולית.

לילה טוב, שבתי עכשיו הביתה. שזה הכי מוזר, כי בשעות הללו, ואני קוראת להן שעות של מבוגרים, היום נסגר אצלי. הוא מתחיל בארבע לפנות בוקר באופן סוג של כפוי בגלל ההכנות לעבודה. הלילה הקודם התחסל לי בשעה אחת וחצי לפנות בוקר ומאז אני ערה. על אף כל הטיפולים התרופתיים. אז עכשיו אני בתפקוד ב'שעות של מבוגרים'. זה המוזר. יום חמישי. ויש רגשות אשמה סביב זה שכביכול 'חייתי'. כן, אני אומרת חייתי כי הייתי בחוץ כולה בשעה תשע בערב... להתראות, סוריקטה

אני כל כך מוצפת ולא מוצאת מנוח לרוב אני חיה בתחושה של השרדות אני נלחמת ומנסה לא לוותר אבל התעייפתי ואני מרגישה שאני לא יכולה לשאת יותר...

היי... זה קורה מידי פעם. לכולנו..ההצפות. הן גם עוברות! תזכרי שהיום זה לא אז..ושיעבור הגל הזה. בנתיים חיבוק מאפשר.

הי ינשופית, מבחוץ ובהגיון אפשר לזכור ש'זה גל וסביר שהוא יתמתן וישכך'. אבל כשאת בפנים - לא נראה שיש מוצא. ואפילו מאד לא להסכים עם האמירה למעלה. מבינה את העייפות. והנה רשמת שלרוב את בתחושת הישרדות. כלומר, יש רגעים שפחות, וכן, יודעת שמשלמים עליהם. תסבוכת. יש לך מושג מדוע עכשיו התעצמו הרגשות? אולי יש משהו קטן להתנחם בו? ובכל זאת, אקווה עבורך שכן תהיה הקלה יחסית ובקרוב ושאנרגיות יתחדשו. סופ"ש נעים וטוב, סוריקטה

מצטערת שכך מרגיש לך האם זו יכולה להיות תופעת לוואי של הטיפול החדש שלך ? לא מבינה בזה .. אוהבת חטולית

הי לכם, מבקשת לשתף אתכם.. אמא צביה יצאה לחופשה , נפגשנו לאחרונה בחמישי שעבר וניפגש שוב מחר.. במהלך כל החופשות שלקחה עד עכשיו, הרגשתי כובד וקושי כבר ברגע שיצאתי ממנה ומאז ועד לפגישה הקושי הלך והעמיק, הרגשתי בכל החופשות שלקחה כמו ילד קטן, מוזנח, שרוכי נעליו פרומות, נזלת ניגרת מאפו והוא הולך ומגרד את הגיר מהקירות.. כמו ילד שחסר לו סידן ואוכל גיר.. זו פעם ראשונה שנחווה לי שונה.. זו חופשה ראשונה שלה שאני לא עושה רונדלים סביב הקליניקה, לא סופרת את הימים, השעות,השניות.. יותר מזה, עד היום אפילו הרגשתי בפעם הראשונה בחיי כשהיא בחופשה שגם עבורי זו מעין חופשה קטנה ..קצת חופש לנפש.. משונה..מוזר.. היום אני כבר מחכה לה למחר.. מיכה לה והידיים פתוחות לקראתה.. משונה.. קרה לי משהו ??? שלכם, במבי

קרה גם קרה...משהו נפלא שנותן לך מרווח נשימה!!!! תראי מה זה..ידיים מושטות לקראתה? מתי זה קרה לך? תמיד היה לך כ"כ קשה ..עם כעס גדול ורצון לברוח ממנה..וואו. גדלת! גאה בך יפיפיה ומהממת שאת! כן את!!! במבי מתוקה. שיהיה לך נעים בפגישה...שתפי אותנו כמובן😅🤗

הי במבי, בסוד - כנראה שצמחת והנפרדות לפעמים גם טובה לך. התנרמלת (?) נשמע טוב ששששש ורוצה להזכיר שהילד המוזנח ההוא, וכמובן שאין להתווכח על הרגש, הוא חוויה פנימית שלך. כנראה די שונה מהמציאות החיצונית שלך היום. דמות הילד לעולם תישאר ולא ייקחו לך אותה. היא חלק ממך. וכנראה חשוב לזכור כחלק מגמילה ופרידה. אצלי זה קצת שונה - יש בדמיון ילדה דלה ואבודה בעולם, שלא רואים עליה. גם אני צריכה להזכיר לעצמי ש (עכשיו בצחוק בהשראת מיכל) אני זקנה מזיעה. טוב, גם זה לא מדויק. מעניין מה יוכל לקרב גם אותי לגעגוע. המשונה והמוזר הוא אולי נגיעה באזור שכנראה היה קיים, אבל מרגיש חדש לך עכשיו. סופ"ש נעים. סוריקטה

מתוקה שאת כמה נפלא תיארת את התחושות שלך לגבי החופשות של המטפלת שלך וכעת הכל נראה לך מוזר.. אולי את עוברת תהליך נהדר של פחות תלות במטפלת וזה מאוד משמעותי אוהבת חטולית

https://youtu.be/H85lZGwKks0 זהו לשמוע ולבכות...

שיר מקסים תודה לך אוהבת חטולית

אודי , הגעתי לפגישה שאמרתי שזקוקה לה... מתלבטת וגם התלבטתי בפגישה אם לומר לה מה הרגשתי ממנה באותו הזמן.... היא נראתה לי מהורהרת/חושבת כזה קצת עצב...לא אמרתי לה כלום. השאלה אם חבל שלא אמרתי....לא בטוחה ואסביר ספרתי שהייתי מדוכדכת שחזרתי ממפגש משפחתי. ועל ה"אידילה המשפחתית" שנוצרה שם...שאני לא מרגישה חלק ממנה אבל מתנהלת כאילו כן ... ואז היא העלתה את הנושא שלא דובר כבר המון המון זמן..ואז הרגשתי( שוב מה שלא היה מזמן)ילדה קטנה/רוצה לברוח . ..פשוט כזה להעלם משם..אמרתי אבל לא זזתי....הרגשתי שהיא במין מוד של דאון כזה איתי.. (אולי לא?? אין לי מושג) לא ביררתי איתה וקצת מצטערת על זה... ות'אמת הרגשתי שהיא "עוזרת" לי להכנס למוד של דיכי כזה..אוףףף נשמע הגיוני??? וגם אמרה שטוב שהילדה מזכירה שהיא עוד שם ??? כאילו מה נסגר? מה טוב?! לא הבנתי כלום מהפגישה הזאת! אוףףףף קבעתי לשבוע הבא...מתלבטת אם לומר לה את זה ככה. כמו שזה ..מה טוב?? מה?? טוב הדכדוך? טוב לה לשקוע איתי? באסה...נראה כאילו "שקעה" איתי.. מעולם זה לא קרה!!!

הייתי לוקחת את התחושה הזו של דיכי ושואלת את עצמי למה מרגישה כך.. ואולי זו רק הפרשנות שלך חושבת שתמיד צריך לדבר על הכל ..תחשבי על זה רק לטובתך אוהבת חטולית

גל חום זה די דפוק.. מצחיק שאני זוכרת את המטפלת שלי שמבוגרת ממני בכמה שנים טובות יושבת בפגישה איתי וסובלת מסכנה מגל חום פתאומי ואותי זה כזה תפס את האנושיות שבה.... לא מצחיק בכלל. אבל היא בפשטות שלה שיתפה אותי באותו רגע ברגשות שלה, הודתה שהיא רגע בתוך גל... מצחיק שנהפכו לשנייה היוצרות - כאילו אני הכלתי אותה ברגע הזה... פתאום אני חושבת שלא תצא לי לפנסיה- נראה כי לא יתאים לה בכלל פנסיה...ובכלל נראה שהיא בכושר מעולה מכל הבחינות. נראית נפלא ומתוחזקת ממש! ואז.....הגעתי אתמול לפגישה שהרגשתי שהיא כזו רצינית/מהרהרת/חושבת..ובכל זאת הכנסתי אותה לדיכי שלי....וירדנו לכאב יחד...טוב/לא טוב?? לא יודעת..אבל הייתה הזדהות אימל'ה. כזו. הייתה רגרסיה אצלי....דברנו על העבר שמשפיע עדיין על העתיד/יחסים במשפחה....פיכססססס שכזה. ובכי שבא כשיצאתי ממנה... אוףףףףף הלעולם אתחבש בסודות לשמירת האחדות? לא יודעת....

מיכל הי, .. זקנה מזיעה.. :) כן..דימוי חזק, נשמע לי באוזן קצת מוזר... ותינוק מזיע ? ונער? כן.. מחליק באוזן פשוט יותר.. 'רואה' לפתע: יושבת באוטובוס זקנה חרושת קמטים, גבה כפוף, עינייה החומות נטולות ברק, לראשה מטפחת מעוטרת פרחים , מזיעה, אוחזת בידה סל פלסטיק ירוק מחורר, בתוכו לחם אחיד שחור וקופסת גבינה לבנה 5%. עוד מעט ותקום, תדדה לכוון דלת היציאה, תרד בתחנה... כן מיכל... האוטובוס שלנו נוסע לכוון אחד.. בכל תחנה יורד מישהו ..הולך לעולמו.. לכל אחד מאיתנו סל, לאחד מחורר יותר, השני שלם, אך לכולנו סל.. ישנם הממלאים ומעמיסים בסל מכל טוב ,לאחרים, לחם.. ייתכן וישנם אנשים שסל שלהם ריק.. (?) .. והודעתך נגעה בליבי.. קשר בין מטופל-מטפל בדרך כלל קשר שיש בו הדדיות אך לא סימטריה, ותיארת רגע אנושי נוגע ללב... ומה עוד? אמא צביה בחופש, לא נפגשנו מחמישי שעבר וניפגש מחר.. אני מתגעגעת אליה געגועים רכים.. געגועי נשיקות מרחפות באוויר.. שלך, במבי

וואו במבי, התאורים הנפלאים שלך!!!! התגעגעתי ממש!!! וסימן טוב הגעגוע שלך אליה. נשמע הרבה יותר טוב מהפעמים הקודמות!!!! גם הציפיה למחר. תעדכני ...וואו. אלופה! וכן משהו הדדי בנינו הרגע הזה היה..

לא כותרת צועקת כבר גם לא כותרת כועסת ובכלל סתם כותרת... בעצם ממש לא כי כולכן כאן בימים האחרונים ואודי תמיד כאן גמני כבר תקופה ארוכה לא כאן אולי מתוך בחירה של להפסיק להתלונן מה שבהחלט לא עוזר !! אז מה כן ? כ..ל..ו..ם..!! ככל שאני מתלוננת יש לי רגשות אשמה מפני שהם כולם הילדים שלי הנשמות שלי החיים שלי על הנכדים אין לי מה לומר הם גדלים הנפלאים האלה גם המיוחדת שלי כבר מסיימת כיתה ב.. בהצתיינות !! החיים שלי כאלו נבנו לתוך תשתית של מחלות..בדיקות אין סופיות..גם כיום... קראתי אתכן כולן ושמחתי להתעכן בכן....אתן פשוט נשים מדהימות ...כמה מילים מחבקות ..תומכות..ונמצאות לתת כתף..פעם הייתי גם חלק מכל זה ..כיום נוסטלגיה .... סוריקטה יפה שלי מיכלי צודקת לגמרי את רק מתחילה את החלק הטוב של גיל 50 וחיבוק ומרטואלי תמיד בסדר עברתי אותך מזמן כך שאינך זקנה ממש לא ..צר לי אם את מרגישה אודי כתב חטול..מיכל ..מתוקה שאת מחווה.. האם לא כותבים חתול כך ? התבלבלתי קצת ..לא נורא.. יום יבוא ואהיה בסדר ..אולי אחרי הכל הגיל עושה את שלו ועייפות החומר נונתנת את אותותה.. אוהבת את כולן ותודה גדולה לך אודי על הכל חטולית

חתול כותבים ב ת', ובזמנו אמרת שבכוונה כתבת עם שגיאת כתיב.... נכדים נשמע לי דבר נהדר. בטח יהיו לפני עוד כמה שנים עד,שנראה נכדים בע"ה. מקווה שאת מצליחה להוריד קצת עומס ולתת לאחרים גם לעשות... בהצלחה עם כולם.

הי חטולית טוב שבאת לספר. מבאסים מאד העניינים הבריאותיים הנמשכים. גם את מיוחדת מאד. לב עבורך, סוריקטה

אגב זקנה - בגיל עשרים וכלום הרגשתי זקנה בת מאתיים. וגם דיברתי ככה. נורא. יש משהו מתריס בדיבור הזה. או אולי פוגע. במיוחד כשהוא נאמר באמת ליד נשים מבוגרות ממני. מילה אולי פחות מותאמת סיטואציה. מבינה. גם אבא שלי שהוא אכן ותיק, וגם נכה שנים רבות, כל הזמן אומר על עצמו (לי, בתפקיד הספוג המתמיד) - זקן סמרטוט משומש לא שווה איכס. וזה מעצבן. סוריקטה

צודקת מיכלי אכן כותבת כך במכוון עם השגיאה רק לא חשבתי שעןד מישהו כותב כך באמת מתוך כוונה חטול.. אני בטח לא אבקר את כל מי שבוחר לכתוב כך אין לי זכויות יוצרים על החטולית שלי שבעבר היתה חטולת אשפתות אוהבת חטולית

שמחה שכך! ונזכרתי באביב על ההרגשה שהיא מחזיקה בשבילנו את הפורום...ואפילו הרגשתי שהיא/את כעסת עלינו בזמנו..ולא הבנתי על מה??? וחשבתי איזו שטות- בשביל מה לקחת אחריות כזו??? מי שרוצה שיכתוב מי שלא לא. כלומר מה הקטע להחזיק בשביל כולם?? ולקחת את זה קשה? ונכון הפורם מוחזק ע"י הכתיבה...ואודי ממש במילים שלך דיברת כמו המטפלת שלי שנבדוק כשנגיע לזה ועוד...כלומר לא תחתוך סתם ככה! זה תהליך ועל כך מודה לך! אז רוצה לומר לך ולכולם שחשבתי שאולי יש לי חלק קטנטן אמנם בחזרה שלכן 🤣 שטויות...לא מרגישה שמחזיקה בשביל אף אחת את הפורום . רק בשביל עצמי. (סציומטית?) לא יודעת...תובנות מישהוא?

מיכל בוקר אור, בזהירות אומר שפחות הייתי מתייחסת אל דבר כאל שטות, במיוחד אם הוא מגיע ממקורות עמוקים ויש לו ביטוי עוצמתי. קרי, לא ביטול, כי אם ולידציה. מתן תוקף. ואפילו שמה דגש על איתור פירוש. לפרשנותי - אחת מהן - הייתי מוצאת דמיון בין הניסיונות כאן לבין הניסיונות לרפא את אמא, להחיות אותה. כך שאני מאד מבינה ממרחק זמן. התבוננות ככה יותר מלמעלה. אני מצטערת ומבקשת סליחה על הכעסים המוטרפים והמשחזרים אצלי. התובנות שלי... בשבילך, בשבילי, בשבילנו כולנו, בוקר אור ואהבה בהצלחה לנו היום, סוריקטה

הכל בסדר...כנראה בכל שטות יש שמץ... בכל מקרה נפגשנו אתמול ;) איזה כייף שבסוף הצלחנו! הייתה פגישה קצת ...חזרתי שוב לנושא..אחורה בזמן. מוזר היה...קצת רגרסיה. למרות שהיא רואה התקדמות...והתמודדות שלי

הי לכן/ם מיכל.. לדעתי התחלת בטיפול אצל המטפלת שלך בערך חצי שנה, אולי מעט יותר לאחר שאני התחלתי אצל אמא צביה (אני התחלתי אצלה ביוני 2009).. את כבר סיימת את הטיפול באופן שיגרתי,נכון? את חוזרת אליה רק לתקופות/כשמרגיש לך פתאום צורך וכו'.. איך זה מרגיש לך בגדול לא להיות בטיפול? זה לא מרגיש לך לא להיות מוחזקת? איזו חוויה של השמטות ? אם את מסכימה לשתף בחוויה טיפונת ? וסוריקטה, גם את כבר מזמן לא בקשר אינטנסיבי עם רופא הנפש שלך,נכון? וואו.. איך זה מרגיש ? וגם את רוני,שיתפת על השינויים בסטינג עם המטפל..לא ? החלטתם על סיום/חזרה/שוב ניסיונות (???9 לא כל כך הבנתי בזמנו מה קורה ביניכם.. את עדיין בטיפול? עזבתם? איך זה מרגיש ? האמת היא שאני קצת בחרדה משינוי הסטינג שעומד להתרחש בספטמבר... מתחשק לי להגיד לה שנסיים את האנליזה באוגוסט וזהו.. אני כבר מכירה את אמא צביה..היא תגיד לי :' את מקדימה מכה למכה'..(על משקל להקדים תרופה למכה אך כאן מקדימים את המכה ממקום של כאילו בחירה ושליטה במצב) אודי ? אני מתה מפחד מהשינוי הצפוי.. אני נקראת משוגעת לגמרי? במבי

הו - מילים. תודה לך במבי יקירתי. כן, כבר מזמן מזמן הסתיימה האנליזה שלי. שנים שנים. כל כך התרחקתי שלא זוכרת מה היה. נסגרו גישות וחוטים מקשרים מאד. ואולי זו, בין השאר, גם הגנה. את עלבון הנזרקתי הוזנחתי אני נושאת איתי בין כה וכה - ומניחה שהוא חזק שם. על אף שהמציאות אינה כזאת. המטפל כן היה איתי שנים. שנים קשות במיוחד. ורבות. (המשפט האחרון נכתב ברמת הדקלום, פחות עומק). אכן קשה בטירוף, כי עד היום אני מגיבה לשינויים כאלה. אם הגוף מגיב בתופעות חרדתיות עוצמתיות, אני יודעת לזהות ולתת מילים, זה לפעמים יכול להקטין קצת את מידת החרדה. ההבנה. כמעט בטוח עד כדי בטוח (אני בכל זאת משאירה מקום לספק [?]) לא לסיים את האנליזה בסטופ חד כמו שאת (וגם אני, אם כי כבר מזמן לא אנליזה) מתעקשות באופן מאד לא גמיש ולא מתפשר. הדרך הזאת היא ככל הנראה הרסנית, וכך קשה להישאר עם הטוב (החלקי) שהטיפול נתן. הטיפול שלי ברובו 'מת', או תקוע, אבל עדיין מקיימים פגישות, משום שבהיעדרן ואפילו ויתור על חלקן (המעט שנותר) אני יורדת מהפסים חזק. ניתן לומר שיש גם אחריות שלי. מצב שבאופן לא מודע אני מובילה אליו. אבל זה קורה מאד מאד עוצמתית עדיין. ולא עבדנו על פרידה רשמית, למרות שכאילו היא כל הזמן שם. סוריקטה קופיף זקן שנאחז ולא מוכן להיפרד. אולי זה קשור גם לכך שאיני מוכנה להציג את עצמי לעולם כמשהו שיש בו טוב. אולי כי אני פוחדת שאם ניפרד לעולם לא אוכל להשתמש בו שוב. את נוגעת היכן שכואב לי - מאד - וזה חשוב, אולי ייתן לי כיוון סוף סוף. אז תודה. תודה שכתבת. סוריקטה

התיאורים שלך כל כך מוכרים לי ..דפוסי הסיום ללא פרידה.. חיתוך, ניתוק קשרים באופן חד ואז ניתוק רגשי.. ואני כל כך רוצה להתנסות אחרת.. לאט לאט.. פתאום התחייך לי.. דימיתי את עצמי עם אמא צביה ,עוברות תהליך פרידה שנמשך ארבעים שנים :)) כן..אני לא טובה בפרידות.. מאחלת ומברכת אותך בהמשך יום נעים,רך ומלטף.. שלך, במבי

במבי יקרה, את צודקת..בערך תשעה חודשים אחרייך :) התחלתי לכתוב פה במקביל... אני חושבת שאצל כל אחד זה אחרת הטיפול, התהליך וכן גם הפרידה. היה לי מאוד קשה להבין בתוך הטיפול איך נפרדים והיו חרדות גדולות כמו שאת מתארת- פחד נטישה בעיקר ופחד מחוסר החזקה. אז כמו בטיפול מדברים על זה... זה דובר המוןןןןןן בטיפול. מה שעזר בגדול זה להסתכל איך הגעתי ואיפה אני היום, צעדים שעשיתי והרבה חיזוקים שקבלתי ממנה, בנוסף דברנו על "היום שאחריי" וגם שהפרידה היא תהליך...והקצבנו לכך פגישות. בנוסף עצם הידיעה שהדלת תמיד פתוחה נסכה בי ביטחון. שתמיד תמיד אפשר לקבוע פגישות כשארצה זה וואו גדול בשבילי!!! בנוסף כמו שאת מתארת שאת כבר יודעת איך היא תענה לך ואיך היא תגיב זה סימן שהפנמת אותה! אז היה תהליך פרידה ונפרדנו...ושיתפתי פה שעזר לי מאוד וכן היה קצת קשה בהתחלה וכל פעם שרציתי לדבר איתה דיברתי בלב שלי אל עצמי וחשבתי מה היא תגיד...דמיינתי פגישות :) נשמע הזוי אבל עזר לי מאוד!!! ולך יש דמיון כל כך מפותח אז בטוחה שאת יכולה לדמיין פגישות!!! הייתה תקופה של שבעה חודשים שלא יצרתי איתה קשר בכלל..תקופת צינון😅 ואז משהו צץ וניסיתי לדמיין שוב פגישות איתה אבל הרגשתי שזה לא זה...אז יצרתי קשר מחודש וקבענו. ומאז אוף/און פגישות... אני חושבת שהכי טוב זה להרגיש מוכנה. כל עוד את בחרדות ולא מוכנה זה לא ילך בכח! לדבר לדבר ושוב לדבר את החרדות נטישה!!! ובנוסף לשאול בכנות האם היא תמיד פה בשבילך? תשאלי אותה! תבררי מה משמעותה של פרידה..וכמובן זה הדרגתי...הכי חשוב! כי זו התחושה שהמטפלת נתנה לי, שתמיד אפשר לקבוע וכלום לא ממש סופי! אז לאט, בקצב שלך הפחתת פגישות זה כבר חלק מהתהליך... בהצלחה❤

האמת,אצלי כרגע נו עוד מטפל. חדש. שמומחה לגמילה. אז עם הראשון אני כמעט 12 שנה והשני ממש חדש. היו 2 פגישות... ושניהם מסכימים שצריך להמשיך עם שניהם..

הי רוני, איחולי הצלחה. מאד לא פשוט. לאחי יש קטע עם אלכוהול (חומר ממכר אחר) ועל אחי עוברים הרבה דברים כבדים בשנה/ שנים אחרונות. הוא מנסה לטפל. לחלק מהדברים הוא נתן סיכוי, לחלק פחות. הלוואי שתוכלי לשתף פעולה בהתמדה, ובעיקר לזכור שנדרש זמן. אין זה קסם. ייתכן שתהיה הצלחה במידה זו או אחרת. ומאד מקווה שתהיה ותחזיק לאורך זמן. מעולה ששיתפת, מקווה שלא גדול עליך השיתוף, שלך, ובטח שרואים וזוכרים אותך, סוריקטה

וואוו.. רוני.. אני חושבת שצריך כל כך הרבה אנרגיות בכדי להתחיל שוב מחדש את כל התהליך אצל מטפל חדש...וואוו... אחרי 12 שנים...וואווו.. אני חושבת שאם הייתי צריכה להתחיל עכשיו אצל מישהי אחרת הייתי... טוב..דיי אפילו לא יכולה לחשוב על זה... שאפו עלייך רוני..הרבה אנרגיות.. מחזיקה לך אצבעות!!! שלך,במבי

אבל.... קבענו והיא דווקא מצאה לי שעה ויום והכל....ואז פתאום אני לא יכולה . אוףףףף ואמרתי שלא אוכל להגיע ואמרה שאין לה זמן אחר (מה שהיה לי ברור) ושאלה אם ארצה טלפונית...אז כתבתי שלא אפקטיבי עבורי ולא משנה. אבל בעצם זה כן משנה לי! אני יודעת שבטלפון או כזאת פגישה מרחוק זה ממש לא זה. אני צריכה להרגיש. רק מקרוב מרגישה שהיא איתי...לא יודעת למה. ו...האם מצבי רוח קשורים לגיל?? ומה עושים כשאסור לקחת הורמונים? סובלים???? אוףףףף...מרגישה פתאום חוזרת אחורה..עצוב לי. וצריכה..אבל לא רוצה שיחה בפון..לא ככה!

הי מיכל, מסכימה שאין חלופה שוות ערך לשיחה פנים מול פנים. את הזום, למשל, אני ממש לא סובלת. האם יותר טוב מכלום, החלקיות? האם האופן השונה יזיק? איני יודעת. הרבה פעמים נמצא קשר בין מצבי רוח לגיל. במקרה שלי, אין קן מתרוקן, ואת, ואני (להבנתי) חולקות רגשות דומים, למשל. אם אסור לקחת הורמונים אולי אפשר להשתמש בתרופות פסיכיאטריות שמקלות על מצבי חרדה ודיכאון (כאלה שמותר). וגם בחלק מהמקרים בקוהוש שחור / סימידונה צמחי. גם זה לא בהכרח מתאים לכל אחת. יש גם דיבורים על טופו ופיטואסטרוגנים. לא ממש רשמי, וגם אין לי מושג אם המינונים בכלל מתאימים. ייתכן שטיפולים אלטרנטיביים יכולים גם לעזור. הנה - גם כאן ובהקבלה - את ה'דבר האמיתי' (ההורמונים/שיחה פנים מול פנים) לא מתאפשר ליישם, אבל מנסים למצוא חלופות. שני השאלות שלך מאד קשורות ברעיון הכללי שלהן, בעיניי. בוקר אור, סוריקטה, כבר מאחרת לעבודה...

תודה...אולי יש קשר בין שתי השאלות...לא יודעת. בכל מקרה גיל מעבר עם תופעות שכאלה.. ממש קשה לי! לא מבינה למה פתאום ההרגשה של ילדה בת 16 כאילו חזרתי אחורה בזמן. ואז הרגשה של זקנה מזיעה. אוףףףף ופתאום מצבי רוח...יאללה. הבנתי שיכול לקחת שנים. אז אנסה אלטרנטיבות. תודה.

'זקנה מזיעה' כתבת זה נשמע קורע. סליחה... אני מבוגרת ממך, כאמור |רגשון של פרצוף הפוך| ומטופלת בתרופות שנמצאות מסייעות לתסמיני הגיל. כאמור, חלקית. אגב, היו לי גלי חום. כמה בשעה. סבל גדול. מאד. ואני אדם שלא מזיע נוטף. גם בגלי חום. לא הזעתי ולא הסמקתי ולא התעלפתי ולא התייפחתי. אי אפשר היה לראות עליי, אלא להאמין לי מה עובר עליי כשאני מדברת במילים. גם הדימום שלי בפציעות פיזיות מועט מידי. תוהה לי עם הלא רואים הזה, הסגירות והמופנמות. רק בדיעבד תוכלי לדעת כמה זמן ומה איכשהו עזר. פעילות גופנית מותאמת ותזונה מותאמת תמיד טובים. נראה לי. סוריקטה

וואללה אודי... :))) אוהבת !!! הקשבתי וממש יכולתי לדמות בעיני רוחי ילדת יער , עצומת עיניים, שיער שחור חלק וארוך, מתנועעת לקצב נענוע ענפי העצים הרבים.. מפעם לפעם מחטי אורן נושרים, שלושה נתפסים בשיער ויוצרים כמו כתר . נסיכת יער .. כפות רגליה יחפות, חשופות, חשות את האדמה והאורן כשטיח לרגליה. ממקום כלשהו, טפטוף מים מונוטוני משתלב עם קצב הלב. התמזגות.... אוהבת אודי את היצירה שיצרת!!! מברוק עליך אודי !! ואתה רואה ? אני כבר נבוכה פחות.. ומה איתי ? במהלך כל השנה השתתפתי בקבוצת כתיבה יוצרת עם מנחה מדהימה!!! מאוד מפורסמת שהוציאה כבר שלושה עשר ספרי שירה והשנה גם ספר פרוזה, היא גם משתתפת בהמוני המונים של אירועים.. בסיום השנה קיבלתי ממנה משוב שמאוד אהבתי היא אמרה לי שעשיתי חתיכת מסע בהקשר לכתיבה... :)) מה עוד ? אתה הרי יודע שאני אצל אמא צביה כבר שלוש עשרה שנים וחודש ,עוברת אצלה פסיכואנליזה 4 פעמים בשבוע.. אז זהו.. היא כבר מנסה להכין אותי זמן מה שהסטינג יעבור שינוי וניפגש 3 פעמים בשבוע... ואני בקשר לשינוי ??????? לא כל כך יודעת... מצד אחד ,גם אני כבר רוצה, אולי ,להפחית בגלל שמרגיש לי שאולי מספיק 3 פעמים.. (????) מצד שני, מפחדת... אולי יקרה משהו ופתאום... לא יודעת.... אמא צביה יודעת, אמרתי לה המון פעמים שאם הייתי צריכה לתת כותרת לחיים שלי הכותרת היתה: 'פתאום' פתאום... פתאום.. קורים אסונות מהרגע להרגע בלי שבכלל התכוננת ושמת עליך אפוד מגן... אמא צביה אמרה לי שבכל מקרה חירום כמובן שנוכל להפגש יותר... מה אתה אומר על זה אודי ????? ומה עוד.. ? נראה לי שזהו לעכשיו.. שלך-במבי

הי - רציתי לרשום הודעה כזאת נגעו בי יותר מידי נגעו בי יותר מידי נגעו בי יותר מידי נגעו בי יותר מידי נגעו בי יותר מידי נגעתי יותר מידי נגעתי יותר מידי נגעתי יותר מידי נגעתי יותר מידי נחשפתי מידי. תחושה של מידי קרוב. אתם מכירים את אל-תיגע-בי שבי. מה נגעו? למשל, הלכתי למספרה - מגע. וכבר לא הרשיתי לעצמי ללכת לעיסוי אלטרניטיבי מדידטיבי - מגע מידי. מה נגעתי? הכנתי הפתעות לילדים לכבוד מסיבונת. הקשבתי לכמה נשים במציאות ותמכתי בהן. גם הסכמתי בקטנה להשתמש באנשים עבורי. בשיתוף. שום קשר איתן או אינטימי. אבל מקפיץ את תחושת מינוני היתר. צריך לשמור על עצמי. צריך לזהות את העצמי מבלי להתבלבל. להיות מובחנת. נראה איך השבוע יעבור. אולי קצת קפצתי מעל הפופיק ולקחתי משימות מכבידות מידי. ממש בקטע של נשיאת משקל פיזי. סוריקטה

סוריקטה הי, ראשית, שוב מודה לך ולמיכל ולאביב שכמו עזרתן לי כן להכנס שוב.. אגב, גם טכנית היה לי לא קל בכלל..היו מס' פעמים במהלך הזמן שכן ניסיתי להכנס ולהגיב אבל המערכת לא זיהתה אותי ושוב נתבקשתי לכתוב את הכינוי שלי וסיסמא ולא איפשרו לי להכנס.. וזה היה מעייף ומתסכל והרפיתי.. הפעם ניסיתי שוב ושוב עד שהתאפשר.. מה אני רוצה לומר לך? כן.. את יודעת ? בהתחלה כתבתי סוריקטה אהובה וצחקתי את האהובה בגלל שפחדתי שהיות ואת כותבת אולי בדיוק על זה.. על הצורך בקירבה, חום, אהבה ובו זמנית מפחדת,נרתעת ועוד בדיוק מזה והאחר אולי גם קולט ומרגיש את זה.. אני פחדתי לקבל ממך דחיה ופחדתי שיכאב לי וגם שלא יתאים לך , לכן מחקתי וכתבתי הי.. משהו ניטרלי.. לגבי מה שכתבת לי למטה ,לא כל כך יודעת מה להגיד.. לא חושבת שלא כתבתי ממקום של אגרסיות... גם עם אמא צביה הייתי כמו שבלול ברחם שלה זמן ממושך... מה עוד ? לא יודעת לכרגע.. שלך, במבי

מובן, לפעמים צריך לתת לדברים לגעת ..לאט בקצב שלך ועד כמה שניתן- את בדרך הנכונה😘

סוריקה יקרה, מקווה ובטוחה שתצלחי את המשימות. נשמע שנגעת במידה וננגעת במידה. ובכל זאת זה מבהיל כל כך. לרב איני מבקשת עזרה וכשאני מעזה אני מלאת חרטות ומרגישה צורך לחזור ולהשתבלל. להיות בתוך עצמי. הכותרת שלך קצת הלחיצה אותי. אבל בפנים הכל היה עדין ומחושב, נגיעות קלות. לאט לאט. שלך שירה

סוריקטה יקרה מוכר כל כך מוכר טוב שאת מאפשרת לעצמך מינונים נכונים של קרבה ונגיעה ...בכל פעם קצת יותר , בקצב ובזמן שנכונים לך שלך מכל הלב אביב

הי סוריקטה יפה שלי מכירה עד כאב את אל.. תגעו אל.. ואל.. בריחה עזרה תמיד גם כיום..עדיין בורחת ממגע של אחרים ולפעמים גם קרובים מאוד חטולית

הי בנות - כל שבלול ושבלול. אנסה להיכנס מאוחר יותר ולהגיב. חייבת לרוץ. קשה, קשה להתעורר כל כך מוקדם ולהתחיל את היום. נשיקות בינתיים, סוריקטה

הי במבי - יש לי עכשיו כמה דקות לכתוב לפני יום ארוך ומתיש - נשמע די נורמלי להתקרב מחדש בזהירות. גם אני, נראה לי, בחרתי בהתקרבות זהירה ואמיצה אליך בתור התחלה. הרעיון שלי היה לתור אחרי האגרסיות (האולי מעכבות) דווקא בהיעדר הכתיבה. רק רעיון. ייתכן שהכיוון שגוי. בוקר, סוריקטה

מיכלי, כתבתי לך גם כמה מחשבות לעץ שפתחת. בוקר אור, וכמובן תודה, שלך, סוריקטה

שירה שירה, את יודעת שאני מחכה לך כל כך ואת חסרה. מבינה את הלחץ בכותרת. בואי עוד? שלך, סוריקטה

היה אביבונת, התחושה החרדתית הקיצונית שחלפה עליי בסופש מעט שככה. טוב שאת, בוקר, סוריקטה

חיבוקים וירטואלים - אם זה בסדר. בוקר אור, סוריקטה

אודי, ברכות על האלבום! סחתיין! בחיאת השם...יעורר פה תגובות חחח עכשיו תצטרך לאזכר גם אותנו🤣 מה יהיה?? חלום שתלחין גם אותי😉 בכל מקרה אהבתי!!! ממש! איזו מוסיקה. השראה לחשוב על משהו משלי...כלומר בתחום שאמצא לי. תודה❤

היי מתוקה שאת תודה על המחווה באמת לפני שבועיים חגגתי . ......................... עוד שנה חלפה לה ואיתה כל כך המון שינויים בחיים שלי..של בעלי..של כולנו שנקבצנו 7 נפשות תחת קורת גג אחת קטנה וצפופה... ימים יגידו אם דברים עןד עשויים להשתנות לטובה חטולית

היי חטולית, השם של האלבום של אודי נקרא "חטול", חשבתי שנתת לו השראה ;) וגם מחווה אלייך. בכל מקרה מזל טוב! ומאוד מקווה שהצפיפות פחות מכבידה בבית.

בהצלחה .... אתה מדהים ממש , השראה תודה 🌷

אבל אנ'לא רשומה לספוטיפיי כמו 'כל העולם'. אפשר להירשם, אני יודעת. הנה גם בוולט אפעם לא השתמשתי. גם לא נטפליקס, סיבים, וכל מפעילי מגוון התכניות בטלוויזיה ובתקשורת. על המחשב שלי מערכת הפעלה ותיקה ובלתי נתמכת. זה ממש ישן ומשהו מעכב את השדרוג. אבל היי, יש אינטרנט, ויש מחשב שעדיין איכשהו מתפקד. גם בבית לא תיקנתי או חידשתי שנים ארוכות. אפילו מזגן לא סידרתי ועכשיו יולי אוגוסט בעיצומם. כמו העיכוב והסגפנות בחיים... בוז לסוריקטה :-( ומבלי לשמוע, רק מהידיעה שהוצאת לפועל - וואו, כל הכבוד! ותודה על השיתוף. סוריקטה שאפילו הסקרנות לא מצליחה להרים לפעולה.

הי אודי יקר - תהליך הרישום לספוטיפיי היה כרוך בכמה הקלקות של אישורים. התלבשתי על ההודעה שלך, אודי, אבל זה מזכיר לי שלפני שבוע, אחרי שנים שלא נגעתי בסידורים במחשב, תיקנתי בעיה אצל אבא שלי במערכות ובתקשורת. דברים שפעם היו קלילים ביותר עבורי ונמנעתי מלגעת בהם בשנים האחרונות. באופן פלאי הצלחתי ואפילו מתוך תחושת ניתוק. הפעם יותר מאחיי ההייטקיסטים. ואני, כולה, אני מחליפה חיתולים לתינוקות (אבל גם יותר מזה, האמת). לילה טוב, אני יודעת שבוקר, סליחה על השיגועים הלכתי להקשיב. תודה - הנה זזתי קצת. סוריקטה העייפה

הי אודי - אז יאללה ביום ראשון אני הולכת לשים את המוסיקה שלך לתינוקות שאני איתם ברמקול עם הסאב (זה דווקא יש לי). כרגע סופ"ש, אבל כבר אברך בשבוע טוב. סוריקטה

שאפו אודי מדהים נראה שבימים שלך יש הרבה יותר מ 24 שעות. ברכות חמות

אודי קודם כל רוצה לברך אותך על הוצאת האלבום ..אנחנו בזמנים של בין המיצרים לא מקשיבים למוזיקה עם נגנים וכו ..אך לא עמדתי בפיתוי וכן הקשבתי במשך כמה דקות והיה נהדר למה כתבת חטול? כמו כאט אול ? נחמד .. כשיעבור הזמן אוכל להקשיב לכל האלבום חטולית

הי לכם.... אני באמת לא יודעת מה להגיד... אולי מבוכה..? כנראה.. גם מבוכה ..לא כתבתי פה מיליון זמן ואילו לא היה פה הנתק הארוך בכתיבה כנראה שהייתי ממשיכה להשתבלל באיזו סוג שלנוחות מסויימת..קוראת שקטה.. מרגישה גם קצת אשמה.. כאילו 'נטשתי'..לא יודעת אם אני ברורה.. ותודה לכן מיכל,אביב וסוריקטה.. אני חושבת שאני צריכה להסדיר את הנשימה, להרפות ואז אולי אוכל לחזור ולכתוב שוב..? אקרא שוב את מילותיכן היקרות ו..בבקשה.. אפשרנה לי לנשום לפני שאני שוב חוזרת.. בבקשה.. אני צריכה לאט לאט.. שלכם, במבי

תראי, לפעמים, אולי, צריך לנסות לנענע. זה לא נעים, לעתים עושה עבודה הפוכה לזמן מסוים ומתקן, לעתים מבריח. לעיתוי, כמובן, יש משמעות. אולי קיימת נקודה מסוימת טרום הבשלה בה אפשר לנסות להיות אמיצים ולתת פידבק של מראה שהוא יותר מ'הכלה' ומתן תוקף לרגשות נטו. וסוריקטה בקטע האסוציאטיבי שלה - ואגב, האסוציאציות שלי למקרא הודעות של אחרות עוזרות גם לי להזכר במה שקשור אליי. הרי אני הדוברת. צפיתי ביו טיוב לפני זמן מה בתוכנית על שיקום של בחורות חולות אנורקסיה. חלקן בתת משקל חמור. מסכן חיים כאמור. ולזמן יש ועוד איך משמעות. החליטו שאחת הבחורות שם שעברה על הכללים - קרי שרטה את עצמה משום שלא יכלה לשאת את העלייה הזעומה שלה במשקל - יעבירו למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים אחר. או אז אותה הבחורה התחברה לרגשות שיש לה למקום שעד כה חוותה על פני השטח שתוקף אותה. המקום השיקומי. היא ניסתה לעשות הכל כדי להישאר. 'פתאום' היא מתגעגעת. 'פתאום' המקום טוב אליה. המטפלים שם מיומנים ביותר. אותה בחורה כן הועברה, ואחרי זמן לא ארוך חזרה למקום השיקום שנראה לצופה מבחוץ שכלליו כביכול נוקשים מאד. לא בטוחה שיודעת מה אני בעצם אומרת. כן ארצה להזכיר שיש כאן גם אותנו. אנשים. עם רגשות. ונזכרתי בשיר של לאה נאור 'סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. טוב יותר, רע יותר, לא יודעת מה יותר. משהו אחר'. סוריקטה

במבי יקרה, מבינה כל כך גם אני מתקשה ולא מוצאת את המילים או מרגישה שאין בהן כל ערך. איתך שירה

סוריקטה תודה שאת מנכיחה את עצמך , קראתי שעובדת קשה קראתי שחושבת לשנות לשנה הבאה ...מאחלת בהצלחה את אמיצה ואת יכולה, אתך בלב ... במבי יקרה , טוב שאת משמיעה את קולך מידי פעם ..את חסרה כאן ינשוף אני גאה בך על המאמץ על הנסיון על המדיטציות . החיבור יגיע כשיהיה לך נכון . חטוליטוש את אמיצה ואמא לביאה , שימרי עלייך .. איתכן בהמון הערכה ואהבה אביב

הי אביב, בינתיים - התכנית לעצור בשנה הבאה. עדיין חיה חיי הישרדות ואני הרבה מעבר לגיל חמישים. אין לי, בשלב זה, שום כיוון המשך. קצת מפחיד - תיתכן הישאבות למקומות של פעם. עם כל הפיתויים - נראה לי שזה גבול נכון לשים. הכיוון הנוכחי, כנראה, מילא את תפקידו. נראה תודה סוריקטה

אני יודעת שאני לא מהתדירות כאן.. ובכל זאת חיפשתי את השם שלי.... אני בתקופה של גמילה והרגשתי כל פעם שכתבתי על זה איזה מין לחץ ואפילו נזיפות ואיומים)חלקם כמובן צודקים(ואני יודעת שהכל נבע מדאגה. אבל הרגשתי שאת עיקר מה שסובב אותי כרגע, כמעט כמו לומר עיקר חיי כרגע אין לו מקום. אז לקחתי צעד אחורה. צעד גדול...

הי רוני צודקת ...הנה גם את כאן הנכחת את עצמך פשוט הגבתי למי שכתבה בשבוע וחצי האחרונים על מהשכתבה לא כי מישהו חשוב יותר או פחות ...מצטערת אם הרגיש שקוף ולא נראה תקופה של גמילה אני גאה בך ממש לא פשוט מקוטהשיש לך מערכת תמיכה ואת לא לבד .

הגבתי לך אבל נראה לי שלא יעלה הגבתי על השבוע וחצי האחרונים לכן את לא שם ....לא מתוך שום כוונההאז מצטערת אם הרגשת שקופה וגאה בך על הגמילה לא פשוט מקווה שיש לך תמיכה ואת לא לבד אתך אביב

וברכות על הגמילה... לא פשוט בכלל. בהצלחה. וטוב שכתבת לנו.

הי אודי, לא כותבת לאחרונה אבל נמצאת כאן ופתאום ראיתי את הנסיגה והתעורר פחד שהנה אתה נוטש ולא יהיה יותר. אבל חזרת מדהים בעיני שאתה ממשיך, מחוייב למקום ולמי שכאן. אולי גם אנחנו צריכות להיות מחוייבות יותר לקיום השיגרה של הפורום. תודה על הכל ותודה שאתה שירה

הכי מובן הכי ברור תמשיכי לבוא מידי פעם כמהשאת יכולה אתך אביב

אני גרה באותה עיר כך שזה מהיר....היה מוזר המעכשיו לעכשיו. היינו ספונטניות...היא ואני. באתי. בתקופה האחרונה משהו חסר לי..מחפשת משהו..האם יתכן שאני אדם ללא תחביבים? אני אוהבת את העבודה שלי וממש לא רוצה ללמוד עוד ...כלומר תארים וכו...צריכה משהו לנשמה, שאוהב... עשיתי וי בחיים- על מה ש"צריך" לעשות..שירות,עבודה,בית,ילדים..ו..??? תהיות, של גיל 20? היא אומרת שלא- של ה"קן המתרוקן"..אולי. מה אני רוצה מעצמי? ממנה? שאלה אם אני רוצה קבוע? לא יודעת... כי מידי פעם קבעתי פגישה..האם זה פוגע לקבוע ככה עם חוסר ודאות? האם זה בעייתי? לא יודעת...התחלתי לתרגל מיינדפולנס. פעם חשבתי שמדיטציות מעצבנות אותי..אבל התמסרתי ו...כן זה מרגיע.. לא יודעת מה אני מחפשת...להיות משמעותית? שכן אני כבר משמעותית לילדיי, בעבודה. אני לא מחפשץ משמעות...אבל כן מחפשת מה אני אוהבת...מוזר שבגילי אף פעם לא עצרתי לחשוב מה אני אוהבת לעשות... אני אוהבת לשחות- לא מתמידה, אוהבת לטייל- לא אפשרי כל הזמן, אוהבת לבשל- אבל את זה עושה כל הזמן וסדנאות של אוכל- נחמד אבל לא. אני לא אומנית, לא ציירת, לא פסלת, לא זמרת, לא יודעת לנגן...אף פעם לא היה לי תחביב..אדם ללא תחביבים🙄😓 וגם ללא התמדה בדברים ממש...והתחלתי להרגיש שזה מעציב אותי, שאני אדם חסר, לא כשרוני ולא .....רק ילדים וכל מה שקשור לעשיה עם ילדים...ומה עם עצמי? לעצמי??? ומתחילה לחשוב על הגיל העגול שיגיע עוד חצי שנה...מילדה קפצתי לזקנה..הרגשה ללא אמצע..והרגשת פיספוס והחמצה...

מיכל יקרה אני גם התחלתי לתרגל מיינדפולנוס לאחרונה- ואני לומדת להקשיב לעצמי... להיות עם עצמי... מאמינה שיש לך כל התשןבות אצלך... טוב שאת מבררת ושואלת.. תודה שאת כאן

תודה ינשוף..כמה טוב שהתחלת זה נותן כלים להקשיב לגוף ולנשמה שלנו😍

מיכל, הי חמישים זה השלושים החדש. אני פה צוחקת על עצמי שאני זקנה בקטע של טיזינג. אבל במיינד, במיוחד אצל אנשים שעובדים עם ילדים קטנים, יש חלקים שנשארים צעירים. הייתי מציעה לחפש איפה את יצירתית, ככה על הדרך, ונדמה לי שתיארת פה כמה פעמים כמה את כן - זה, למשל ובעיניי, לא 'רק' וי על מה ש'צריך'. יצא שגם אני כתבתי כאן פחות, גם בגלל היעדר נוכחות של אחרים, אבל גם בגלל שאני עובדת כל כך כל כך קשה ודי מזכיר את מה שאת אומרת - לא מגיעה לעצמי. כנראה שיש גם חרדה להגיע לשם. ולא מקרי בעיניי עניין הגיל והמחשבות בכיוון. שלך, סוריקטה

אהבתי את השלושים החדש ;) וואלה קלעת בול..יש עוד זמן להנות מהעשור הקודם. והעלת נקודה חשובה הפחד הזה שמשתק אותי לפעמים..הלוואי שהייתי קצת יותר בגדר "תעשי רק מה שאת אוהבת" ויודעת יותר מה אני אוהבת. ..או יצירתית לצורך העיניין. תודה

הי מיכל, מבינה את התחושה של הריק הזה. גם אני חווה אותה עכשיו שהילדים גדלו ופחות נזקקים ופתאום יש זמן ואין אותי בתוך הזמן כי כל מה שהייתי הוא קודם כל אמא. נכון שהיו גם קריירה לימודים וכו' אבל עכשיו צריך לחשב מסלול מחדש ולהתחבר לדבריפ שאוהבת ואני לא מצליחה או לא אוהבת או נמנעת או בשביל מה וכו' מהמוסיקה למשל שהיתה ממש בתוכי. איתך, שירה

גיל חמישים אני התחלתי ללמוד תואר ראשון ואחריו שני ....גיל חמישים אני התחלתי לחיות ולא לשרוד ... גיל חמישים זה רק ההתחלה מבינה את הרגע של חשבון הנפש עזיבת הקן , שלב מדהים מלא זמן לעצמך לזוגיות ליחד וללבד וגם המון זמן פנוי שאפשר למלא .. במה ???? יודעת מה זאת התחושה של אין חלומות אין רצונות ... שבי עם עצמך ואם צריך כמה מפגשים , תקבעו נניח עשר לליבון המטרה הזאת ...לאן אני רוצה ללכת ... ותמצאי את המשהו שיעשה לך את זה .. אולי ללמוד אבחון ...ואז לשלב את זה בעבודה , ובגיל פרישה ישאר לך משהו שתוכלי לעשות ולהתפרנס ממנו ...בקיצור אפשר גם סתם להתבטל זה גם יכולה להיות מטרה ...כוס קפה וכלוםםם בהצלחה אביב

תודה...אחשוב ..לא כ"כ יודעת מה לומר..

הי מיכל, אין לי מושג אם מילותיי תראינה בתוך הסבך הזה, בכל מקרה - לא בהכרח 'רק' מה שאת אוהבת. חלק יהיה מה שאת אוהבת. ואת החלק הזה כדאי לזכור. כמה קל לומר :-) סוריקטה

בהחלט לחשב מסלול מחדש.....ומבלבלת אותי התקופה הזו..

בשבילי בשבילכם בשביל החיבור מאז שאמא לא כאן , אני לא מתחברת לכלום ...יש בי מוות בתוכי , מוות אין סופי ... תהליך אני יודעת מורכב , שושלת שלמה של מוות שלא נתנו לו מקום ...כמו שוטף אותי ומבקש מקום דרכי . אני כאן ביקום הזה אבל די ביקום מקביל אתכם אביב

היי אביב, טוב שאת מנכיחה, היית חסרה לי פה...וחשבתי עלייך, על כולכן בעצם...ולמה השקט הזה...אם לטוב או לא. עצוב שכך את מרגישה, זו תקופה והיא תעבור...איתך בנתיים במקום הזה. ...........

אביב יקרה תודה שבאת ושתפת מבינה כמה קשה איתך

הי אביב, את אהובה. ואני שמחה שהשמעת קול. ועם הזמן, כך אאמין, החיבור הכבד למוות ישכך, וצד החיים יטה יותר משקל. מאמינה שבעומק התקווה אצלנו מאד חזקה. שלך, סוריקטה

בהחלט יצר החיים חזק מהמוות תהליך אבלות, האבל של אמא פתח תיבת פנדורה מלאה על מוות היחס אליו במשפחתי , האיסור לבכות להתאבל , המוות שהיה שם תמיד בפינות בחלל ...משפחה של שכול שלא דיברה רגשות- דור כזה של חלוצים אמיצים כמו נשארתי אני לבדי להחזיק את המוות הרגשי הזה ...ואני נלחמת על חיבור ... קודם כל לעצמי כמו אמא איננה עכשיו כבר מותר ויחד עם זאת , החיים כמו החיים ממשיכים בן אתגר לאתגר בן שמחה ושמחה. אז יש מהכל .... חיים ♥️ אוהבת ואתכם אביב

אודי יקר !!! כל כך הרבה זמן שלא כתבת.. מה 7/7 דאגתי.. לא הבנתי כל כך מה קורה פה.. אני נכנסת לפה וקוראת.. אין לי כל כך כח לכתוב פה עכשיו אבל אני נכנסת שלכם במבי

היי במבי, חבל שאת לא כותבת פה יותר....ורק צופה מהצד..זה חסר, את חסרה. איך את?

את יודעת במבי על מה אני חושבת? ככה זורקת אסוציאציות על הבוקר. הנה לרגע קט חזרו מחשבות הבוקר שלי. אומר על עצמי ומצאי לך האם מדבר אליך - ישנה הרגשה של משהו שלא מדובר ולא ידוע מהו, וכשמגיעה תחושה של סגירת המקום מתעוררת חרדה שבדיוק זה יפוספס. העניין הכי גדול יישאר בחוץ בכלל. פעם, בתחילת הטיפול, דמיינתי שבעת סיומו אגיד, למשל, שבעצם מעולם לא נכנסתי לשירותים באשר הם, ואז בעצם הטיפול יצטרך להתחיל. בפועל - ראשית הפנטזיה הזאת (והרבה אחרות) דוברו וקיבלו פירוש. וגם תכלס העניין שהזכרתי למעלה מומש. אבל אכן יש דברים שלא קרו, וההישגים, מסתבר, היו חלקיים. הטיפול היה ארוך וקשה ואיטי וגם מאד מוגבל. תוכלי, בבקשה להמשיך מכאן? אני מציעה ואת בוחרת לשתוק או לומר שאת באפיסת כוחות, ואז תוהה אם דיברתי לשווא והם נחשבים כמבוטלים. ייתכן שבאמת יכולה להגיע הרגשה של ויתור או מיצוי או החמצת הזדמנות שהייתה פתוחה לזמן מאד ארוך. אולי שווה לחשוב מה את מנסה לבדוק? והאם ישנן אגרסיות מאחורי? סוריקטה

היי נפגשתי עם המטפלת לפני שבועיים בערך (רציתי לבדוק עם עצמי משהו) ואז רציתי לקבוע עם המטפלת עוד פגישה אפילו כמה פגישות אמרתי לה. אין לה מתי לצערי. הזמן היחיד יום שישי צהרים (בשעה אחת) שלי לא נח לצערי. שאלה אם דחוף ואמרתי שלא...גם נתתי להבין שלא דחוף ואמרה שרק אם יהיה ביטול...באסה. ואז באה לפה. ופה ריק, יש זמן מסתבר...טוב זה לא טיפול..אבל לפרוק אפשר, נכון? רק אומר שרציתי לבדוק איפה אני נמצאת במערכות יחסים עם חברות..סיפרתי שיצאתי ונפגשתי עם חברות. .משהו נשאר ברובד שטחי כזה. שוב, קשה לי להקשר כנראה או ל"התחייב" לחברות..כאילו זה עול מצד אחד וכייף מצד שני. ..לא יודעת. וגם זה שטחי. לא לעומק. יכולה להתחבר עם כל אחד אז תאמרו "מעולה" "חברותית"..נכון אבל לא מבינה מה אני רוצה..יודעת מה הן רוצות אבל מה אני רוצה..איזה סוג הכי מתאים עבורי...לא יודעת להסביר אולי. וגם מול בעלי לפעמים מרגיש לי "שטחי" כזה..ילדים,בית,עבודה..נחמד יחד. ו..? לא מובן🤦‍♀️

פשוט. וד"ש חם. סוריקטה

I am triggered so much lately. Finding it hard to keep up and process what is going on. Feels like i am riding on a fast train... i am a passenger and i have no control whatsoever. I look out of the window and try to focus on objects as the train zooms past .. but the train is going too fast and i am feeling so dizzy and overwhelmed.. No matter how hard i try i hardly feel present at all...

הי ינשופית, הטקסט כתוב מאד יפה. חשבתי לי שמאחר זהו הדימיון שלך, גם את זו שמניעה את הרכבת. ואולי ניתן לשאול ממה הרכבת בורחת? שבוע טוב, סוריקטה

לא נכנסתי כבר המון זמן כן כל הסיבות שבעולם לא קל לברוא עולם חדש עבור כולם כשכל אחד מביא איתו את העולם הפנימי שלו הלחצים לא מרפים ומשפיעים עלי לרעה.. סידרת בדיקות שכבר התחלתי אומרים שיתכן ואצטרך ניתוח לא יכולתי להכנס כי שכחתי סיסמה !! באתי לומר שאני מתגעגעת מאוד והייתן חסרות לי מאוד ורציתי להגיב ולא יכולתי היום כבר הסתדר שולחת לכולן חיבוק אם מתאים ואם עדיין זוכרות אותי.. לצערי שכחה שלי רק הולכת ופושטת וקשה לי נורא סליחה שלא כתבתי לכן אף מילה חטולית

חטולית יקרה, את ממש בסדר כאן. ובוודאי וכמובן ובטח שזוכרים אותך. הרבה יותר מלזכור סיסמא ;-) סופ"ש נעים, ואיחולי הקלה בריאותית, סוריקטה

היי. בוודאי שזוכרות, אל דאגה... חושבת עלייך. איך את מסתדרת בבית עם כולם? הרבה בריאות ואושר. כשתוכלי תכתבי יותר. וגם לי קרה ששכחתי סיסמא פעם.. אפשר לעשות חדשה :)