עיכול

קשה לעכל,.עוד שבוע כמעט מאז ולכולם יש בעיות עיכול. הבן הקטן חזר להרטיב במיטה, הגדול יותר,.עוד לא בן עשר ישן איתי במיטה במקום שלה ולפעמים קורא לה בלילה מתוך שינה. הבת מסדרת את החפצים שלה כל הזמן כאילו מכינה לה הפתעה מחכה שתחזור. הבכור מנסה להיות רך כמו אמא ולתת לי עצות. שדה קרב כולם הלומים. אני חוזר לכאן וקןרא את כל ההודעות שלה מחפש מה פיספסתי בדרך כמו תחקירן שחוזר לזירת הקרב מחפש ראיות. קורא את המילים שלה צועקות ורואה את העיניים העצובות שלה. היא היתה כל כך בשליטה שגם הצליחה לתעתע בצוות הרפואי. התעקשה על הגדרות האבחנה אני לא כזאת או כן כזאת. שמרה על סדר יום היתה מסודרת בהופעתה ואסופה ואפילו השתדלה בשביל החולים האחרים לעזור להעביר פעילות כזאת או אחרת. להקריא להם במקום רק לעצמה. ככה מצאתי אותה באחד הימים יושבת ומקריאה לחמישה חולים. אני מנסה להבין איך זה קרה איך זה הגיע לנקודה הזאת שאי אפשר לחזור ממנה. איך קורה שאי אפשר לעזור למישהו ולא בגלל שלא ביקשה. היא כל הזמן חיפשה ונעזרה ורואים את זה גם כאן. היה לה חשוב שישמעו את הכאב שלה אפילו שאמרה לי שאין לה מילים לתאר. כל הזמן אמרו לה את חזקה וגיבורה והיא אמרה לי. שאין לה יותר כח להיות חזקה. הייתי חייל לוחם, מלחמת לבנון ראיתי הרבה דברים קשים איבדתי חברים שמתו כמו גיבורים אבל היא ויתרה.

זה עצוב וקשה כל כך ונכון צד אחד שלה ביקש עזרה ונילחם וצד שני שלה חיבל ופגע בעצמה . שולחת המון המון כוחות וחיבוק ענק לך ולמשפחה .

אתה יודע אורי, היא גיבורה הייתה, ממש...היא נאחזה בחיים!!! אני חושבת שעם כל הפעילויות והרצון להאסף, אפשר ממש להעריץ אותה!!! מה זה? אנחנו מדברים כאילו היא התאבדה, היא לא!!!! לפי מה שספרת....היא נאחזה בחיים פשוט לא הייתה מסוגלת להכיל....זה לא נקרא לוותר לדעתי, אודי תתקן אותי אם אני טועה, אני קצת לא מבינה למה אתם אומרים שכאילו ויתרה, אני ממש לא רואה את זה ככה, היא עשתה ככל שיכלה, כנראה שזה פשוט היה כל כך קשה שליבה נדם :( היא לא יכלה לאכול.......לא יכלה!!! זה כמו שאדם חולה שלא יכול לאכול...יש אנשים שרע להם לא יכולים לאכול אז ככה, רק מתמשך יותר מדיי זמן שפוגע.... תשמור על עצמך ועל הילדים, תהיה אבא בריא ולא רק חזק, תלמד מהטעות שלה להראות שהכל בסדר כשזה לא כך!, תעזר בקרובים אליכם וילדים - טבעי שהם מתנהגים כך...לאט עם הזמן דברים יסתדרו במקום.

אני מעזה לכתוב לך. כל הסיפור עם עמליה טלטל אותי... עצב, כאב גדול, פחד, קנאה...(כן....:( הכל מעורב. אז היה לי קצת קשה לכתוב לך, למרות שקוראת תמיד.. היה משפט בכל מה שכתבת שעצר אותי..עצר לי את הלב לרגע.. "איך קורה שאי אפשר לעזור למישהו ולא בגלל שלא ביקשה".. אני מפחדת שזה מה שיקרה לי. ממש מפחדת מזה. שאגיע למקום שכבר לא יהיה אפשר לעזור לי, אפילו שמבקשת וזועקת לעזרה הזאת.. האם היא ויתרה? אני לא בטוחה. לא יודעת. זה כואב לחשוב על זה.. אבל האם היא נלחמה? אני בטוחה. האם היא נלחמה מספיק? אני בטוחה שכן. אני חושבת שגם היא נפטרה גיבורה. רחל.

או להודות בזה אבל היא התאבדה. היא לא רצתה לחיות ובמקביל צעקה שיצילו אותה. אפילו אודי כתב לה שאולי זו לא אנורקסיה אבל זו התאבדות. היא הרגה את עצמה כדי לכבות את הכאב הבלתי נסבל ואולי חיכתה שמשהו יאיר ויציל אותה. בשורה התחתונה היא התאבדה ולא תראה את החורבן שהשאירה אחריה. זה נכון שלא הצליחה לאכול עד שהגוף קרס. הייתי רוצה לחשוב שהיא מתה גיבורה אבל אני לא יכול. שדה קרב עם חלל אחד והמון פגועים. לכולכן אני רוצה להגיד שלא תוותרו כי שום דבר ממש לא שווה את זה ואין לתאר את גודל ההרס שנשאר אחרי. ההרס גדול עוד יותר מהידיעה שהיא בחרה במוות על פני החיים שיצרה בעצמה.