תקיעות וחוסר אמון

היי אודי, אני מרגישה קנאה לפעמים באנשים שהם חלק מחייה האישיים של המטפלת שלי. המשפחה שלה, החברות שלה. שלהם יש אותה כל הזמן, ללא מגבלה של זמן או כסף. שלהם היא לא אומרת "נגמר הזמן", "אנחנו צריכות לסיים" . הראש שלי - הוא מבין שזוהי קנאה לא רציונלית. המטפלת היא לא מושלמת, ובטוח שהקרובים אליה מתרגזים ממנה לפעמים. אבל הרגש שלי, הוא לא מרפה..הוא כל הזמן ממשיך להרגיש ובאמת להאמין שהיא אדם מושלם ומדהים ונהדר, ושזוהי זכות להיות חלק מחייה. והראש מבין שזה לא כך! העניין הוא, שאני לא חלק מחייה. שפרט ל-"אתגר מקצועי" (שגם הוא מוטל בספק), והצורך בפרנסה - אין בינינו כלום! אין לה רגשות כלפיי, או געגועים אליי. והידיעה הזאת כואבת לי. אני יודעת שאכפת לה ממני, שהיא רוצה שהטיפול יצליח, ושאולי אולי היא חושבת עליי בין הפגישות (מחשבות כדי לקדם את הטיפול) - אך כאן זה נגמר!!! אולי זה טוב? אני לא חושבת שיכולנו להסתדר בינינו בחיים האמיתיים. ללא עניין התשלום, היא לא היה "מבזבזת" עליי שנייה. היא לא הייתה מביטה לעברי אפילו.. וגם אם כן, היא מהר מאוד הייתה מתעשתת, ואז רומסת אותי בקלות ובמהירות - בלי שום מצפון. גם כמטפלת היא יכולה לפגוע ולרמוס, ואז להשליך אותי ממנה ולהמשיך הלאה, למטופל יותר "מאתגר". והראש שלי, הוא יודע גם את זה - בגלל זה הוא לא מאפשר לרגש המטופש שלי והלא מדויק והילדותי להתבטא ואז יש תקיעות בטיפול. והמון חוסר אמון. סליחה על הרפש שאני משליכה כאן, הוא מעיק עליי כל כך מבפנים.

היי מיקה, זה נכון, יש שם את הקשר המקצועי, המחשבות המקצועיות, הפרנסה, הניתוק המסויים ההכרחי למעבר לחיי היומיום שלה. וזו מציאות מכאיבה, מרחיקה, שנותנת למטפלת המון כוח מפחיד. אבל חוץ מהם, יש שם עוד רגשות, לדעתי. חום, אהבה, חיבה, דאגה, געגוע בצורה זו או אחרת, אכפתיות, עניין (או גם רגשות שליליים לפעמים, כעס, תסכול, גם אלה רגשות). כאלה שאפילו אם היא הייתה רוצה להסיט כדי להתמקד בראשונים היא לא הייתה יכולה שלא להרגיש. כמו שאת לא יכולה שלא לקנא, גם כשאת מבינה שזו המציאות... וכמובן - סיפרת לה פעם? למה בהכרח לעולם לא תדע? אולי תתאפשר תנועה כלשהי, עוד לפני האמון, ודרכה הוא יוכל להגיע? נעמה.

לאט לאט יקרה אמון נבנה לאט אבן אחרי אבן רגש ועוד רגש שעולים את מודעת וזה נפלא דברי על זה תאמיני לי את לא הראשונה וגם לא האחרונה. אני ממנפת את זה למקומות אחרים בכל פעם הקשיים האלה אני מזכירה לעצמי שהיא אנושית וכך היא בעצם כמוני ...עם רגשות של קנאה שמחה עצב כעס ועוד. את אנושית והיא אנושית ולאט לאט את תלמדי לתת אמון בה ואחר כך גם באחרים .

מי כמוני מבינה..כלכך קשה החד סטריות הזו...אני כבר המון זמן הולך הלוך וחזור עם רגשות אמביוולנטיים כלפיה, מקווה שתמצאי את האמון המתאים עבורך.

כמוך כמוני. וכל מילה מיותרת.

עוד לא קראתי מה שענו לך.. אבל זה ממש טבעי והכי הגיוני לרצות להיות חלק מהחיים שלה. נכון שזה חלק מהעבודה שלה אבל אני בטוחה שהיא חושבת ודואגת לך ולא ק במהלך המפגש (לפחות כך אני מקווה). את חושבת שתוכלי להראות לה מה כתבת כאן? אולי זה יכול לעזור לך. את יודעת שכשקראתי אותך חשבתי אולי אראה את זה למטפלת שלי כדי לברר האם היא חושבת עליי ומתגעגעת אליי ואז עלה בי פחד שמא היא לא ואני רוצה להימנע מזה...

אוף!! אמון!! ושוב - אוף! כמה זה קשה..!! לתת אחרי שחלקים בנפש שלנו נפגעו בנקודה הזאת.. משפט שכתבת מאוד כאב לי, ואם את מרגישה את זה, זה עוד יותר כואב.. התחושה שנראה לך שהיא יכולה לפגוע ולרמוס אותך כמטופלת, להשליך אותך ולהמשיך הלאה...:( לא רוצה לחשוב שיש כאלה אפשרויות... שיש מטפלים שיכולים לנהוג כך כלפי מטופלים שלהם.. גם לא חושבת שאנשים שלמדו טיפול, אחרי שנים של יגיעה, יכולים לנהוג ככה...מטפלים, זה בדרך כלל אנשים שבאמת יש להם את הרצון להיטיב עם אנשים בעולם...או לפחות לנסות ממש להיטיב ולהקל.. זאת אכן חוויה לא פשוטה, אבל נראה לי מיקה, שאת כבר מביעה. פה. וזאת כבר התקדמות גדולה בעיניי.. רחל.