אי אפשר יותר

בסהכ רציתי ללכת לישון. מחר יום עבודה. בשניה שעצמתי את העיניים חוזרות לי מחשבות רעות על החיים שלי. שאני לא מאמינה שאלה החיים שלי. שהיו לי חיים כאלה דפוקים ומלאי סבל פנימי ואיפה אני היום? סובלת במקום להיות במקום טוב- יציבה מנטאלית, מתפקדת וחיה וחופשיה ושמחה עם שאיפות ורצונות. כמה נאבקתי אלוהים. אין לי מזל. ישר דמעות אי אפשר לישון ככה אני לא יכולה יותר. מאוד בא לי לחתוך את כל הגוף לסמן אותו אבל לא יעשה את זה כי אפילו זה נראה לי כבר מטומטם כמו החיים שלי. מחר אני אלך לפסיכיאטרית. יותר ויותר יש לי הרגשה שלחיים שלי כנראה יהיה כיוון של אבדון . אין לי תקווה יותר.מיליון פעם ביקשתי עזרה. קצת אנושיות. הפסיכולוגים מהשטן החליטו, או יותר נכון היא החליטה שתסכול זה מה שהייתי צריכה שם בתוך השחזור הרגשי ולא מענה לתחינותי. אני לא מבינה למה היא עשתה את זה ואני גם לא מבינה למה החיים שלי היו כאלה דפוקים. נראה לי שהייתי בן אדם שוחר טוב. לא מבינה איך הגעתי לאיפה שאני היום. ואולי כן. כשאני חושבת אחורה כמעט תמיד היה לי די רע בעצם להוציא מנגנוני הגנה של אסקפיזם ופנטזיה. אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מצליחה להעזר בשום דבר. ביקשתי ממנה עזרה והיא התעלמה. רציתי את עזרתה בכל נפשי ומאודי שרק תבוא לקראתי ותהיה שם. תאמין ותתמוך ותחזיק. אז אם הכל שחזורים והכל שייך לפעם כאילו מותר להם. מותר להם הכל. אין אלוהים בעולם. אין גבול לכמה אטימות אפשר לכפות על בן אדם. לשבור אותו. לשבור כל שביב של כמיהה ותקווה שיהיה לו טוב. להפקיר אותו לאנחות. שילמתי כספים. היו לי תקוות. ציפיתי לסיוע. שיעזרו לי שגם לי יהיו חיים טובים. ערך. תכלית. זהות עם ערך. לא יודעת מה קיבלתי. קיבלתי מודעות בלתי נסבלת ותויות. אני כבר לא יכולה לעצום את העיניים בלי לבכות. אנסה נשימות עמוקות. מחר יכול להיות שאתקשר לפסיכיאטרית מפעם ואעזר בתרופות. אני לא מאמינה ששוב אני בנקודה כזאת של נזקקת לטיפול ולא הצלחתי. לא הצלחתי להתגבר על הרע הזה ולעשות שיהיה לי טוב בנשמה ושיהיו לי חיים טובים. נכשלתי. שאני לבד אני במחוז של עצב ורוע. אין שמחה בתוכי. רק זיופים עבור אחרים ושיתוף פעולה כלפי חוץ. בתוכי בשביל עצמי אין שמחה. שוב בכי. שוב מחר לשחק את התפקיד של נורמלית מתפקדת. שוב החלטות שצריך לקבל בכל מיני עניינים וקשה לי להחליט מה נכון ומה עדיף. הכל מרגיש גדול עלי ומעיק. זה לא שבאמת יש לי אופציות נחשקות לבחור מתוכן, בוחרת לפי 'הפחות גרוע'. אני מרגישה כמו חתיכת זבל. כי אף אחד לא עוזר ובעיקר היא. בעיקר היא כי ממנה ביקשתי. ביקשתי ממנה. את הנקודה הכי חשופה ופגיעה בנפשי הבאתי מולה ובשביל מה? בשביל מה עשיתי את זה? ביזתה את ציפור נפשי בתסכולים והתעלמויות. כי ככה, הם למדו פרקטיקה. ככה.. לא יודעת מה זה היה. אני לא יודעת כבר כלום. אני רק מרגישה ומפחדת שאני כבר לא אתגבר על זה בסוף ולא יהיו לי חיים טובים והכל יגמר רע. אני אהפוך להיות עוד סיפור טראגי במשפחה הארורה שנולדתי בה שמלאה בחולי וטראומות ברקע. בסהכ רציתי שיהיו לי חיים טובים. איך אפשר עם היסטוריה כמו שלי שזה יקרה? אני גוש של בושה מהלך. לא מצליחה לעכל שאלה היו חיי. במקום להנות בחופשיות ולפעול בעולם יש לי מן מוגבלות מנטאלית , סיפור חיים בלי רצף פנימי מלא שיבושים ובלבולים ושום נרטיב כבר לא יעשה לי סדר בראש מכל הבלבולים האלה. אז יש את נרטיב ה'משתקמת' בבריאות הנפש שאני שונאת. שפה של העוסית. זה לא נרטיב שאפשר בכלל לעכל או לשתף אחרים. מקור לבושה. כי מי יבין? זה כמו לומר שאני 'סחורה פגומה'. ככה זה מרגיש. (בלי להעליב אף אחד. מדברת רק עלי). אני אנסה שוב ללכת לישון עכשיו. לא לחשוב. לנשום.