שאלות לכולן

התחלתי עם הודעה ארוכה ומפורטת, ואז נזפתי בעצמי ושאלתי את מי לעזאזל זה מעניין. ובשורה התחתונה - היא הייתה תהיות שלי לגבי מרקם הפורום, בהמשך למה שאודי כתב. איזה וידוי קצת מביך שלי לכמה רציתי, בעצם, למצוא מקום של שיח תומך בלי "המבוגר האחראי", למצוא חן ולהתקרב למישהו שדומה לי, ואיך לאט, לאט השתנו הציפיות שלי. ומה אתן אומרות? על איזה צורך אתן מנסות לענות עם הפורום? מה עושות לכן תגובות של אחרות? מה מביא אתכן להגיב לאחרות? מה מונע מכן? באמת מעניין אותי וסליחה אם חפרתי. נעמה.

היי נעמה שמחה ששאלת ושמחה לענות (כיף לי שמישהו מתעניין): הפורום הזה משלים את הטיפול שאני עוברת. אני חושבת שבזכות הפורום הזה ובעיקר בזכות אודי, עשרות מטפלים מקבלים קצת שקט וחופש (-: אודי, הוא דמות משמעותית מאוד בטיפול שלי (והוא אפילו אינו יודע). אני חיה חיים "מושלמים": עבודה שאני אוהבת, בעל, ילדים, נסיעות לחו"ל. מקטרת על המשכנתה (כמו כולם), מקטרת על הילדים (כמו כולם). הפייסבוק שלי מלא בתמונות משפחתיות מושלמות. כולנו יפים, כולנו מחייכים. אבל המציאות הפנימית שונה לחלוטין: כאב בלתי נגמר, ובדידות תהומית. נעמה, תמיד הייתי קצת בחורה "מתוסבכת". אחת כזו ששולחים לטיפול. בתור נערה הייתי סוערת: סמים, בולימיה, פגיעה עצמית, מערכות יחסים הרסניות. אולי בעקבות מה שקרה ואולי לא, תמיד התבוננתי על הדברים בצורה קצת שונה. תמיד הייתי קצת אחרת. "חיפשתי" לראות קצת מעבר, הסתכלתי יותר "לעומק". ופה, יש בנות שכל כך דומות לי. אני קוראת וממש מבינה. מזדהה. מתפעלת מהיכולת שלכן להביע את עצמכן וכל כך לדייק. יכולת לדבר את הכאב. יכולת שאני מרגישה שאני חסרה. ואולי זו הסיבה שאני לא כל כך מגיבה לאחרות. מרגישה "שקטונתי", ולפעמים חסרת כוחות מפני שכל כך עסוקה ושקועה בעצמי. נטע.

הוא כתב כבר כמה פעמים לדעתי, אבל גם עכשיו, שחבל/ שחסר שהשיח הוא בעיקר בין כל אחת מאיתנו לאודי ופחות בינינו. אנסה לענות דרך הטיפול שלי, לי מאוד קשה לדעת שלמטפלת שלי יש חיים מעבר, שיש לה מטופלים נוספים. ואני יודעת שיש, וגם ראיתי במו עייני ובכל זאת, מבחינתי אין. זו רק אני והיא. (נשמע אולי מוזר/ הזוי, אבל לא רואה דרך אחרת כרגע). הצורך שלי בפורום הוא רב, אני ממש זקוקה לו. דבר ראשון, זה המקום היחיד שאני מרגישה שיש אנשים שחווים כמוני את הטיפול, שהטיפול הוא משמעותי אצלם. ואצלי בתוך הטיפול- מדברים על הטיפול. כך שהטיפול הוא זה המדובר והוא המשמעותי בחיים שלי. לפעמים יש לי איזה שהוא רצון שכביכול אודי יתייחס רק אליי או שיתייחס אליי בצורה מיוחדת. אבל אני ריאלית. לפעמים קשה לי לראות תגובות שלו לאחרים, כי עולה לי איזו קנאה. לגבי הודעות של אחרות, דבר ראשון אני כמעט תמיד קוראת, בעיקר את אלו שכותבות כאן קבוע, עונה כשיש לי מה להגיד או שאני ממש מזדהה עם הנאמר. וכשמגיבים לי, זה משמח אותי, זה נותן לי הרגשה שמתייחסים אליי, שמקשיבים לי ושאוהבים אותי. נשמע קצת עצוב, כשאני חושבת על זה. אבל יש לי צורך מאוד גדול בטיפול ובפורום, שבעצם מהווה סוג חלק מהטיפול.

הפורם עבורי מהווה איזשהו מקום "לדבר" על הטיפול, אף אחד לא שותף אצלי למה שעובר עליי ובגללו בעצם אני בטיפול ואף אחד לא יודע שאני בטיפול כרגע, בעלי ידע שנתיים וחשב שזה נגמר כשנפרדתי ממנה אך חזרתי והוא אינו יודע זאת וזה צריך להישאר כך מבחינתי. לגבי תגובות, כשעונים לי חברי הפורם זה נחמד.....כשאודי עונה נחמד פי שניים :) אולי הוא יגיד תלות בפורם, אני לא בטוחה שזה תלות בו, היום אני במקום אחר מפעם...אני כבר לא פותחת כל יום לראות אם הוא העלה, אני כבר לא כותבת כל כך הרבה פה, הפחתתי גם כי נראה לי שיש פה עומס כמו שאמרתי לאודי אבל גם מפני שאני כבר במקום שונה....יש לי את המטפלת שלי והצורך פחת, אני חושבת שיש לי שליטה על הרצון או הצורך להעזר בו. כמו כן לקרוא פה אחרים זה נותן תחושה של שייכות, פעם עניתי לאחרים הרבה, היום הפסקתי לענות וזה מפני שעשיתי טעות ויצרתי קשר עם משהיא מפה ואחר כך נפרדנו, היה לא קל לשתף ולהחשף לשתינו....ושתינו שומרות על שתיקה בעניין הזה...אז עדיף לפעמים לא להתערב בענייני אחרים מבחינתי ולא כמו שאודי חושב שזה בגלל תלות בו. מיכל

הי נעמה ואודי וכולן, הרי לך דוגמא לשיחה מהסוג שאני אוהבת. תבורכי. לשאלותייך - אני מחפשת חופש ביטוי ומשחקיות, ואת זה אודי נותן לי לגמרי. אגב, אודי היקר, לא יוצא לנו "לדבר" הרבה במילים זה מול זו אבל אני די בטוחה שאתה לגמרי מגיב, גם אם פנימה, לדבריי, מה שנותן לי תחושת שותפות, ושיש לי תפקיד כאן. הנה, נפטרתי לרגע מפנטזיית האדישות :-) ... ואיך שוב נזכרתי, בעקבות המענה המפורט שלך אתמול באותו קטע מתוק שהזכרת בעבר מ'גנוב על הירח'. כפי שכתבתי גם בעבר, נעים לי לראות זרימה, אם כי משהו של ביניים – לא הצפה ולא סכר גדול מידי. מאד שמחתי שאודי חלק אתנו את דרך ראייתו. כל-כך התבקש לומר זאת, בעיניי. ברוך השם, כמעט והייתי יכולה לכעוס אלמלא כן, אילו לא היה מזכיר לנו באיזה מקום שהוא אדם, ושהפורום אינו טיפול, וגם לא שק הקאה ועוד. וטוב שדובר על דורשנות ועל זעם ועל נדנוד כחלק ממה שאנחנו מביאים לכאן. אני רגילה מהטיפול שלי שאומרים את האמת, גם אם היא נורא כואבת. אבל גם יודעת שזה לא תמיד בא מיד. לפעמים מחכים לעיתוי שבו מניחים שאפשר לעמוד בזה. כמה אחריות בשיחות הטיפוליות. בדרך כלל נוהגת להגיב לאחרות כאשר ישנה הזדהות של הבטן, כך אני מניחה. לפעמים יש לי צורך להתגאות בדברים שלמדתי בטיפול שלי, שאמנם הסתיים, אבל אני נזכרת, גם דרך כאן בידע הטוב אשר רכשתי אי שם בחדר. מתארת לעצמי שהרבה פעמים דבריי אינם פשוטים להקשבה, הבנה או לעיכול. לפעמים אני מנסה עוד, ולפעמים, איך אומרת לעצמי, יש לי פריבילגיה לא להגיב, לא להתעמק, וגם לא לקרוא הכל. להיות חלשה גם מותר. אילו הייתי פותחת עץ כמו זה שלך עכשיו, נעמה, הייתי שמחה לראות הרבה תגובות של משתתפות וגם נגיד סוג של התייחסות מסכמת של אודי, משהו כזה. לפעמים לא בא לי לקבל שום תגובה מאף אחד, ואז אני רושמת לעצמי כמה מילים, לא משחררת לפורום בכלל, חוזרת אליהן אחרי כמה שעות או ימים ולפעמים משנה דעתי. אגב, אנ'לא חושבת שהשתנו הציפיות שלך, נעמה, אלא שאת רואה משהו שאולי היה יותר בעומק קודם, ועכשיו צף יותר על פני השטח. ואולי זה צורך בסיסי שאין להכחיש או להתבייש בו. סוריקטה, שכותבת עם חתולה אחת על הברכיים ועוד אחת ליד המסך :-)

את יודעת, סוריקטה, אני עוד הולכת בלב עם המיאו המעורר של החתול שלך, זה שמחזיר חזרה לעולם. שמחתי לשמוע עליו, ולשמוע שיש לו חברה. יש לי חתולה אילמת (כמה סימבולי), אבל נראה שגם לה היכולת ללקק או לגרגר כשיש צורך. וסליחה שזו לא תגובה על התוכן, אני עוד מעבדת את התוכן של כולכן. פשוט הייתי חייבת למסור לך ולחתולייך דרישת שלום. נעמה.

הי נעמה וכולם, שאלה מעניינת.. הפורום עונה לי על כמה וכמה צרכים.. 1. יש לי צורך גדול בקשר המיוחד שאני מרגישה לאודי. היות ובילדותי נפגעתי מינית ,בגדול, אין לי כל כך אמון בדמויות גבריות, בחיים לא הייתי הולכת לטיפול אצל מטפל גבר. ובאודי אני מאמינה ,וזו חויה מאוד מיוחדת עבורי. מרגיש לי כאילו אמא צביה היא אמא שלי ואודי קצת אבא שלי. זו חויה מתקנת ומאוד מיטיבה עבורי!! 2. אני מרגישה שיש לי במרחב הזה חופש תנועה לנוע ,להמצא להיות באיזורים שונים בנפש שלי..אני מרגישה שאני יכולה לתת ביטוי לתינוקת הקטנה והכמהה שבי, לאיזה בע"ח במבי-עופר שהולך על ארבע, לילדה לבוגרת שבי -לכולן/ם יש מקום פה וזה מאפשר לי לנשום.. 3 אני קוראת בד"כ את התכתובת שפה ,מרגישה שייכות,מרגישה בבית,ומרגישה גם שלומדת,מרחיבה ומעמיקה את יכולת ההסתכלות שלי. 4. אני גם אוהבת להתבונן על הקבוצה והתהליכים שמתרחשים בה.על הקולות השונים ,התפקידים,נורמות, אווירה וכו'.. זה מה שעולה כרגע בדעתי.. גם כייף לי שאמא צביה ששותפה ממש לכל מה שמתרחש בחיי, יודעת גם פה על דברים, אירועים ועוד שקורים כשהם משמעותיים עבורי. גם מרגיש לי כייף שאמא צביה יודעת ומכירה דרכי את אודי,וכשהוא נמצא בחדר, היא לפעמים שואלת: ומה אודי ענה? תודה נעמה על השאלה המעניינת.. חיבוק לכולכן/ם ושבת רכה ונעימה לכן/ם במבי.

היה גם נעים וגם מעניין לקרוא. חזרו המילים "חופש" ו"הזדהות" וגם אני התחברתי אליהן. חופש לנוע בין כואבת למחזקת, חופש שאינו חופשי מידי, בגלל המדיה הכתובה, ולכן הצנזור שלי מרשה לי אותו. והזדהות, כמו שכתבתן. עם כאב, עם תובנות, עם משמעות הטיפול. והתגובות שלכן תמיד מחזקות אותי, גם בלי קשר לתוכן שלהן, שיכול להיות לפעמים כל כך נוגע ומדוייק. התחושה הזו של יחד עם אחרות היא משהו שחסר לי בחיים. תמיד אני עטופה במעין חליפת פלסטיק של מוזרות שמפרידה אותי ממשהו שהוא קבוצה, וכל התקרבות למשהו כזה מרגשת אותי. (בנימה אישית, נטע, ההתבוננות השונה שלך והרגישות הן בדיוק התכונות שלא עושות אותך לקטנה. חנה, התחושה שמתייחסים אלייך ואוהבים אותך היא לא עצובה, להפך. מיכל, אני שמחה שאת מצליחה למצוא את הסביבה בה טיפול בעצמך הוא חיובי ומעודד. סוריקטה, המשחקיות שלך נעשית תמיד במרחב כל כך נוגע. במבי, חשבתי פתאום כמה זה מדהים שהרבה חלקים שלך עולים פה, אבל לא מפוצלים, כולם במבי. וגם על זה שגם לי מוזר לפעמים שאודי הוא גבר ואפילו אבא, שיש אבא מסוג כזה.) שבוע טוב, נעמה (שאפילו כשהיא לא לומדת למבחן היא מנתחת תמות!).