לא כמוני

הי אודי, אני רוצה להתייחס לתכתובת בינך לבין מוני, שהעלתה בי כמה דילמות מעולמי. קצת רקע: אני מטופלת ה-מ-ו-ן שנים. כולן עם אותה מטפלת. בארבע השנים הראשונות איתה הייתי קשה, בוטה, תוקפנית. מאד. אודה ואבוש, שהדמות שהשתקפה מכתיבתו של אותו "מוני" תאמה את מה שהייתי מולה באותן שנים... לא אחת תהיתי, והעליתי זאת גם בטיפול, האם דווקא אורך הרוח יוצא הדופן שהיא הפגינה כלפי, דרבן אותי להמשיך בהתנהלות המאד-לא-נעימה שלי מולה, גם אם בזכותו נוצרה תשתית איתנה דיה להמשך טיפול? לא אחת אני תוהה, עד כמה כדאי לתת למטופל למשוך את החבל? איך יודעים מתי להפסיק, תרתי משמע? מתי הזמן לומר "עד כאן"? בדיעבד, מנסיון שלי, רק בשעה שהיא הצליחה להבהיר לי באסרטיביות שאין טעם להמשיך כך, התנערתי, התעוררתי, ושיניתי כיוון. אילו הייתה נותרת לשבת מאחורי "מחיצת זכוכית" בלתי חדירה, ולצפות בי ממשיכה להשתלח בה נטולת רסן, בלי שאצליח לשרוט ולו שריטה קלה ב"פרסונה הטיפולית" שהיא מציגה, אינני יודעת אם ולאן היינו מתקדמות משם... כיום, לאחר לימודים שמשלבים גם פן טיפולי, אני תוהה עד כמה ניתן ליישם את הסבלנות, ההכלה, והעדר שיפוטיות גם בהתנהלות יומיומית רגילה, מול אנשים שאינם מטופלים שלי. במילים אחרות, אילו פגשתי בטיפוס כמו "מוני" (בתקווה שהוא כבר לא כ??מוני...) בסיטואציה לא-טיפולית, האם אני אמורה לשאוף להתגבר על האנטגוניזם שהוא מעורר בי? (כי האינסטינקט הראשוני שלי היה להקהות את שיניו...) אילו הייתי "בתפקיד" מחובתי להתגבר על ההעברה הנגדית ולנסות להכיל, אבל מתי נגמר התפקיד ואפשר לחזור להיות אדם כמו כולם? ואולי עדיף להציב לאחד כזה גבולות, עם מראה ועם שלט "עצור"? ואולי זה בכלל לא יעזור? אשמח אם תאיר מעט את עיני...

מכיון שההודעה שלך מתיחסת אלי בעקיפין אם לא במישרין אני רוצה לענות לך. נראה שאת סובלת מסינדרום שמאפיין אנשים שיושבים שנים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים; פיתחת מה שנראה כאמונה אוטומטית בעליונותו הכללית של ה"מטפל", באובייקטיביות שלו, בנייטרליות שלו, ובכך שכל תגובה אנושית שלו היא למעשה "כלי טיפולי" (אם הוא שותק זה בעצם התמודדות עם העברה, ואם הוא "מקהה את שיני" זה שוק תרפי, ובלה בלה). את מקבלת בהכנעה (והיום נוח לך מאד, מעמדת ה"מטפלת" שלך) את העמדה הפטרנליסטית המטורפת של אותם "אנשי מקצוע", כשמחד את רואה את אודי או אותך כ"שקולים", "מקצועיים", "מאוזנים", וכיוב, בעוד אותי את מזהה כ"טיפוס" "מעורר אנטגוניזם" (ובטח כבר איבחנת אצלי שלל הפרעות אישיות על פי מיטב המסורת), כשבהתחסדותך כי רבה את מציינת גם שאני מזכיר לך אותך (לפני ש"התבגרת" טיפולית). מעבר לזה שהתעלמת לחלוטין מהסיטואציה המורכבת כולה בה אני פניתי לפורום ושפכתי את הלב, כשבתגובה זכיתי לניפנוף די מכוער ומתנשא, אליו הגבתי וכו' - אני חייב להגיד לך שאני די נגעל, ברמה האנושית, מניהול דיאלוג תוך שימוש בי כאובייקט "מעל לראש שלי". בחרת להפוך אותי ל'קייס סטאדי', באופן מתחנחן, אולי במטרה לקבל אישור ולזכות באמפתיה ממי שנתפס על ידך כדמות סמכותית (הדוקטור הפסיכולוג) לסיכום, גברת נכבדה. אינך מכירה אותי אישית. אינך יודעת, קרוב לודאי, מי אני , ומהי ההכשרה המקצועית\אקדמית שלי. אינך יודעת במה אני עוסק ולמעשה את לא יודעת עלי מאום. מי את שתשפטי אותי ככה ממרום מושבך ? את ניתוחי האישיות שלי, אני מציע שתשמרי לעצמך או לתכתובות פרטיות שלך עם מר אודי באימייל. מוני. * אודי, במידה והודעה זו תצונזר, דע לך כי עשויים להיות לפעולה זו היבטים של לשון הרע\הוצאת דיבה.

אני תוהה עד כמה הרצון שלך ל'הארה' הוא באמת תמים ולא איזה ניסיון להרגיש טוב עם עצמך על חשבון מישהו אחר. מוכרחה לומר שההודעה שלך הקפיצה לי את הפיוזים ואני תמהה איך אודי אפשר בכלל לפרסם אותה. קודם כל הרצון שלך ללמוד מהאחר הוא באמת נוגע ללב. אבל לא כשאת שמה אותו בתוך אקווריום, מזכירה את שמו ודואגת גם לציין ש'את כבר לא במקום ההוא האומלל של האחר'. את מזכירה לי את ביקורי הרופאים וההתיעצויות על מיטת החולה בבית החולים. זה מה שאת מחפשת פה, יחס קולוגיאלי? באופן אישי אם זאת האג'נדה הטיפולית שלך אנחנו די בצרות... את כותבת על מוני " האם אני אמורה לשאוף להתגבר על האנטגוניזם שהוא מעורר בי?". האם את ערה בכלל, רגישה בכלל למה שאת כותבת? לדבר בנוכחותו של אדם אחר כאילו הוא אויר? כך את מתנהלת גם עם מטופלייך? עושה להם אוביקטיביזציה....? ההודעה שלך צרמה לי עוררה בי תחושה רעה מאוד והמון פיסימיזם ביחס לאיזה ציבור מגיע לתחום הטיפול. ותאמיני לי שניסיתי להיות הכי עדינה שאפשר.

תודה אודי. אע''פ שלא נתת "תשובה אחת ברורה" הצלחת בכל זאת לארגן קצת את הדברים. בהמשך למה שכתבת, האם יש גישות טיפוליות ספציפיות שרואות בהצבת גבולות את עיקר העבודה? אם כן, אילו? אולי CBT? יתכן שגם הגשטלט?