לא כמוני

הי אודי, אני רוצה להתייחס לתכתובת בינך לבין מוני, שהעלתה בי כמה דילמות מעולמי. קצת רקע: אני מטופלת ה-מ-ו-ן שנים. כולן עם אותה מטפלת. בארבע השנים הראשונות איתה הייתי קשה, בוטה, תוקפנית. מאד. אודה ואבוש, שהדמות שהשתקפה מכתיבתו של אותו "מוני" תאמה את מה שהייתי מולה באותן שנים... לא אחת תהיתי, והעליתי זאת גם בטיפול, האם דווקא אורך הרוח יוצא הדופן שהיא הפגינה כלפי, דרבן אותי להמשיך בהתנהלות המאד-לא-נעימה שלי מולה, גם אם בזכותו נוצרה תשתית איתנה דיה להמשך טיפול? לא אחת אני תוהה, עד כמה כדאי לתת למטופל למשוך את החבל? איך יודעים מתי להפסיק, תרתי משמע? מתי הזמן לומר "עד כאן"? בדיעבד, מנסיון שלי, רק בשעה שהיא הצליחה להבהיר לי באסרטיביות שאין טעם להמשיך כך, התנערתי, התעוררתי, ושיניתי כיוון. אילו הייתה נותרת לשבת מאחורי "מחיצת זכוכית" בלתי חדירה, ולצפות בי ממשיכה להשתלח בה נטולת רסן, בלי שאצליח לשרוט ולו שריטה קלה ב"פרסונה הטיפולית" שהיא מציגה, אינני יודעת אם ולאן היינו מתקדמות משם... כיום, לאחר לימודים שמשלבים גם פן טיפולי, אני תוהה עד כמה ניתן ליישם את הסבלנות, ההכלה, והעדר שיפוטיות גם בהתנהלות יומיומית רגילה, מול אנשים שאינם מטופלים שלי. במילים אחרות, אילו פגשתי בטיפוס כמו "מוני" (בתקווה שהוא כבר לא כ??מוני...) בסיטואציה לא-טיפולית, האם אני אמורה לשאוף להתגבר על האנטגוניזם שהוא מעורר בי? (כי האינסטינקט הראשוני שלי היה להקהות את שיניו...) אילו הייתי "בתפקיד" מחובתי להתגבר על ההעברה הנגדית ולנסות להכיל, אבל מתי נגמר התפקיד ואפשר לחזור להיות אדם כמו כולם? ואולי עדיף להציב לאחד כזה גבולות, עם מראה ועם שלט "עצור"? ואולי זה בכלל לא יעזור? אשמח אם תאיר מעט את עיני...

תודה אודי. אע''פ שלא נתת "תשובה אחת ברורה" הצלחת בכל זאת לארגן קצת את הדברים. בהמשך למה שכתבת, האם יש גישות טיפוליות ספציפיות שרואות בהצבת גבולות את עיקר העבודה? אם כן, אילו? אולי CBT? יתכן שגם הגשטלט?