אמא חולה מאד

אמי, א., ככל שהדבר יישמע מוזר לאור הפירוט להלן, עוסקת כפסיכולוגית, ונותנת טיפולים יחידניים, זוגיים, ומשפחתיים, כפסיכולוגית, כאמור, למרות שהוכשרה במכון אדלר בלבד, וייתכן שהשתתפה בקורסים ספורדיים מעטים נוספים. ל - א. אין כל תואר אקדמאי שהוא. היא אינטיליגנטית, נראית מצויין, ומאד משכנעת. אבי, לעומת זאת, חרד מ - א. חרדת מוות, לטענתו הוא כבר בן 84 (נראה מצויין ומשחק גולף מספר פעמים בשבוע), ואין לו כח לקחת עמדה מולה, שכן היא תמרר את חייו. ולענייני האישי: הנני הורה יחידה לבן מדהים, יש לי מקצוע מצויין ואני עצמאית. את הבית עזבתי כבר בגיל 14, ובגיל 17 עזבתי את הארץ כל עוד רוחי בי, לתקופה של כעשר שנים. בשנתיים - שלוש האחרונות סבלתי מירידה כללית במצב רוחי ובתיפקודי, ומאחר ואינני טיפוס דכאוני, ערכתי בדיקות דם ומיהרתי עמם לרופאת נשים. כפי שציפיתי, הדיאגנוזה היתה ירידה הורמונלית חדה, וקיבלתי טיפול מסויים. הואיל ואני מגדלת את ילדי לבדי, ואמונה על כלכלתנו, בריאותנו, השכלתנו, וכו', הלך מצבי והדרדר עד שמצאתי עצמי במיטה, כאשר כל צלצול טלפון או דפיקה בדלת שולחים אותי להתקף חרדה נוראי. בסופו של דבר התייעצתי עם רופא נוסף, אשר איבחן את מצבי כדיכאון קליני מסיבות הורמונליות אשר לא טופל כהלכה. עם הטיפול הנכון, נעמדתי על רגליי בתוך כשלושה ארבעה חודשים, אך הבור הכלכלי היה בלתי נמנע. וחזרה ל - א.: למרות הסתירה בהגדרות, הבנתי, בגיל מאוחר אמנם, כי קיימת קנאה גדולה מצידה אלי. בזמן מחלתי, הודיעה א. לאחיי ולכל חבריי (עמם אין כל בעיה משום היכרותם עמי), שהחלטתי "לשבת רגל על רגל" ולהפסיק לעבוד. כתוצאה מאובדן כושר העבודה נאלצנו, בני ואני, לעזוב את ביתנו, ואנו מתגוררים אצל חברתי הטובה מזה שנים רבות. למרות שהכנסתם של הוריי בעיקרה מגיעה מאבי, א. אוסרת עליו לסייע לנו. לאחרונה ציין אבי כי א. מתייחסת אלי כאל "צרתה", וכי אין לה כל רגשות אמהיים אלי. למרות כל זאת, איפשרתי לבני לבקר אצל הוריי, משום שאין לו אב, או אחים ואחיות, והוא לא זה שצריך להיענש בשל המצב. היום אני בדילמה, בשל החרפת המצב: התנהגותה של א. מחמירה מיום ליום, ושני הדברים שמטרידים אותי הינם השהייה של בני עם הוריי (זה לא קורה הרבה, כי א. "אינה אוהבת אנשים בביתה"), וחשוב יותר: האשה מציגה עצמה כפסיכולוגית, ומטפלת באנשים! אני רוצה לציין כי הפירוט לעיל הינו שולי. הפירוט המלא היה בוודאי גורם לקוראים לסבור שאני הזוייה.... תודה עבור תגובותיכם.

אכן תיאור קשה, אך עם זאת מיידית הוא מעורר תחושה כי הסיפור הרבה יותר מורכב מזה. דבר ראשון הייתי מציעה לך ללכת לטיפול- אפשר בחינם בתחנה ציבורית. בלתי אפשרי להתמודד לבד עם דיכאון, קשיים כלכליים, הורות יחידה כשאין סביבה תומכת ואפילו חלק מהסביבה פוגעני כלפייך. לגבי העיסוק של אמך- האם פעם התעמתת איתה על כך? האם שאלת אותה מדוע היא עוסקת במשהו שאין לה תואר בו? על אף שאני חייבת להגיד שמבחינה חוקית החוק פרוץ לחלוטין ואכן בימינו כל אחד יכול לטפל באנשים. לגבי מקומם של הורייך בחיים של בנך- מובנת החשיבות של כך, השאלה אם בזמן הימצאותו אצלם היא לא מסיתה אותו נגדך? גם כאן אפשר לבחון את האופציה של הצבת גבולות ברורה, אם לא על ידך ה"כבשה השחור" של המשפחה, אולי תנסי לגייס לעזרתך את אחד האחים, כי במשפחה בה יש כבשה שחורה בד"כ יש גם את הפיצול השני ויש מישהו שמקשיבים לו ועושים מה שהוא אומר. וגם אפשר לגייס את אחייך או חברים קבועים על מנת שיהיו דמויות קבועות ומיטיבות בחיים של בנך. אין באמת חשיבות לקשר הביולוגי. לגבי המצב הכלכלי- קשה לצאת מחובות בארץ, כמעט בלתי אפשרי... אם באמת יש מישהו במשםחה שיותר משפיע על הורייך, ואם אכן יש להם יכולת כלכלית לעזור לך אולי כדאי לנסות שהוא ידבר עם אביך שיעזור לך לתקופה הזאת. חוץ מזה שווה לברר ברווחה או אצל הפסיכיאטר כי יתכן שבשל כך שתקופה מסוימת היתה לך אבחנה פסיכיאטרית שפגעה לך בתפקוד תוכלי לקבל איזה שהיא עזרה כלכלית, אולי אחוזי נכות וסל שיקום...סיכוי קלוש אבל שווה לנסות. גם אם התאוששת אפשר לנסות לקבל רטרואקטיבית. אם לא- תמיד אפשר לשדוד בנק...:) שיהיה בהצלחה

בוקר טוב לך, הכאב, הקנאה והאין שהרגשתי כשקראתי את מה שכתבת היו בעוצמה שהיה קשה לי לקרוא.... וואוו...כמה שזה כואב...הכאב ממש בלתי אפשרי... ולמרות זאת את מצליחה !!! כפי שאודי אומר ! אמא שלי לא יכלה לתת לאף אחד..במובן מסויים זה קל הרבה יותר. אחיי ואני קיבלנו פחות או יותר במידה שווה. כיום אני מרגישה את הכאב והקנאה העזה (envy) ..וואוו כמה כאב וקנאה על שאמא צביה שלי (כך אני מכנה פה את המטפלת שלי ) מטפלת גם באחרים.. אמא צביה שלי היא פסיכואנליטיקאית מהמכון הפסיכואנליטי ומטפלת גם בילדים.. כשאני מגיעה אליה אני רואה לפעמים שאריות של מה שעשתה עם ילדים אצלה בקליניקה (לפחות ע"פי הדמיון שלי ). כל פעם מחדש אני מתחרפנת עד העצם מזה. כל כך רוצה שהיא תשחק איתי ורק איתי !! שהיא לא תטפל באף אחד נוסף ובטח לא בילדים...שבכלל לא יהיו לה בקליניקה ילדים. מרגישה שהתחרות לא הוגנת.. ליד ילדים אין סיכוי שבעולם שהיא תאהב אותי יותר..בטח אותם..את הילדים היא אוהבת פי מליון מאשר אותי.. הכאב והקנאה שאני מרגישה הם בעוצמה שקשה לתאר... כן, אני משתפת אותה בכל זה..בטח.. את מתארת את האמא שלך שבוחרת לטפל באחרים (זרים) ולא בך.. עוד יותר, לך היא בוחרת שלא לתת כלום.. עוד יותר, בגיל 14 את עוזבת את הבית, בגיל 17 את הארץ.. אמא שלך לא מחזיקה בך ...אולי התחושה היא של וויתור ? (שאמא שלך וויתרה עלייך..ייתכן שכל זה מעולמי בלבד ואין שום קשר למציאות שלך..) הכאב, הקנאה האין...וואוו כמה שזה כואב... כל כך צר לי עלייך.. ברמה העמוקה כל כך מזדהה עם דברייך וצר לי גם עלי.. תודה על השיתוף שלך כאן אלכסי. כאן אנחנו "הקבועות" נמצאות ביחד (?) (מקווה??) ואודי עובר בערב בינינו ,מכסה אותנו בעדינות, לוחש בשקט ששש.. לילה טוב, חלומות פז .. ושומר עלינו פה בפורום... :))) (את יכולה לראות בעצמך שזה מה שאודי עשה בשני בערב.) בטח אודי ישמח שתצטרפי לכאן.. :) במבי.