אודי... הצילו...

כתבתי לך _או למעשה לך ולדנית, על הטיפול שלי.. על כמה שאני במקום שונה... והנה, בא גל כאב שאינני מסוגלת לשאת אותו. אני בקונפליקט איום. טופלתי בעבר ע"י תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, המטפלים שלי החליטו שזה החמיד את מצבי- היו לי התקפי זעם קשים ביותר. ההתקפים חלפו ואני מצליחה לשמור על הכללים שקבענו בטיפול. הבעיה היא שמידי פעם יש לי גלים של כאב - מטורפים. חרדות לא נסבלות, מחשבות על קיום העולם -אבל לא ברמה הפילוסופית אלא מן בלבול כזה, למה חיים, מימלא מתים, איך יש אלוהים אם יש.. וכאלה.. וכמה משמעם זה לחיות.. מה, אולי אתחתן, אולי יהיו לי ילדים- שעמום. ריק. בחג הפסח מצבי התדרדר, לא היה יום שלא בכיתי בו לפחות חמש פעמים, חשתי חרדות לא נסבלות. המטפלת שלי הייתה בחופשה וגם הרופא שנתן לי את התרופות. ניסיתי לטייל עם חברים, אבל מצאתי את עצמי בוהה בנוף הקסום כשדמעות כאב וחרדה יוצאות מתוכי. אנהדוניה גמורה. אפילו רזיתי בכמה ק"ג. התחננתי למטפלת שלי שיחזירו לי את הטיפול. היא אמרה לי שהרופא שאיתו אנחנו עובדות והיא- לא חושבים שזה נכון. שצריך לשאת את הכאב. אבל אודי, חלפו 7 חודשים מאז שלקחו לי אותן, ואני נגמרת. אני יודעת שעשיתי להם צרות צרורות , אבל זה מאחרינו. הם אמרו שאני יכולה ללכת לרופא אחר לקחת טיפול ושזה לא ייפגע במסגרת שלנו. אני כל-כך מפחדת. עוברות לי מחשבות רבות על מוות בראש, אני יודעת שאני במקום טוב יותר, והייתי מוכנה לנפילות שיבואו אבל עכשיו... הכאב בלתי נסבל. בעבודה מעירים לי על חוסר תפקוד, בבית אני רק ישנה אחרי כמה שעות של בכי, אני לא צריכה לציין שאני לא אוכלת כלום כמעט. והמטפלת שלי עדיין בשלה. היא מבינה את הכאב,קבעה לי עוד תורים אליה וביטלה מטופלים בשבילי אבל אני מרגישה מתה. התחננתי אליה- תנו לי משהו שרק ייקח ממני את החרדה לכמה ימים... אני מפחדת שהם יתייאשו ממני כי כלום לא מתקדם. שוב אני שבורה, שוב מיואשת, מסביבי- כולם מוצאים זוגיות, משמעות, אהבה, ואני... חיה -מתה. פרח כלוא. שנים חייתי בחרדות אודי. שנים. האם בחרוה בשנות העשרים צריכה לדאוג ככה? האם ניתן לטפל בהפרעת חרדה כללית רק בשיחות? זה יעבור מתישהו? אני מיישמת את כל מה שהם אומרים לי, אני נשבעת- עשיתי הליכות, ראיתי סרטים, יצאתי עם חברים (שהעירו לי על עצבותי) טיילתי בחג, ציירתי, שרתי הכל אודי.. הכל. לא זכורה לי שעה ללא חרדה, דמיונות על מחלות למינהם ומוות של קרובים ושלי עצמי... האם כדאי לי ללכת לרופא אחר ללא ידיעתם? אני אצטרך לקרוע את עצמי בעבודה ... אבל החרדה גומרת אותי. איך אפשר לחשוב על לבנות מקום מיטיב עם חרדות כאלה? ניסינו, זה לא הלך. הם בסוף יעזבו אותי.. אני כבר שנים שם וכלום לא קורה ממש. הצעדים נורא קטנים. לא רציתי לכתוב כאן, אבל אין לי את מי לשאול. למדתי קצת להכיר אותך מהזמן הרב של הודעות שאני קוראת. יש תקופות טובות יותר, אבל זה לא מספיק. רוב הזמן איכות החיים שלי גרועה. וזה הולך ותופס תאוצה עם השנים. השנה הזאת, היא הגרועה בחיי. כבר הייתה אחת כזאת ועכשיו- באה גרועה יותר. אני חסרת אופטימיות לחלוטין. מה לעשות אודי? אינני יכולה לשאת את הכאב יותר. התאמצתי עד קצה גבול היכולת. איך הם נשארים אדישים כ"כ לכאב שלי? אם הייתי הבת שלהם- הם היו נותנים לי לסבול ככה? העיקר שהם חיים את החיים שלהם, שעה שאצלי כל שעה היא גיהנום. בבקשה חשוב על דברייל לעמוקם ותענה לי מאותו מקום שאני פניתי אליך- מהלב. מיואשת עד כלות ליאור