שיוויון רפש

רציתי לכתוב שקשה לי, שיושבת על ריצפת התקרה, שנר התקווה דועך פה הלילה, אך לא רוצה להעציב, להעמיס או להישמע קלישאה. במקום כל זאת כותבת, אם אפשר, משהו טיפשי לילדה שאיבדתי מתי שהוא בשטח המת שבין עירות לשינה. פעם חייה/מתה ילדה שהייתה שותפה למסע ברחבי העולמות הפנימיים, היא הגיבורה הראשית של חיי השקופים, מתוך כל פסיפס הדמויות שנגעו בכאבי, היא זו שניסתה להעצים את עולמי, שלא באופן רצוני, איבדתי אותה. איזה תפקיד היה לי בחייה? הסכמתי ברצון לחוזה שהציעה לי והייתי לדמות המאמצת לזמן קצוב. שימשתי לה מודל מלאכותי של יציבות, של נתינה מתמשכת ללא תנאי ושל אמון בסיסי. כמו בכל תהליך של אימוץ, בחרנו זו את זו אי שם בפגישה הראשונה כשהשטן הוא כורת הברית. השאלתי את גופי ונפשי לתפקיד שגם אני נרתמתי אליו והשקעתי בו רבות, סמכתי על עצמי שאמצא את הדרך חזרה ממנה. בסיומו יצאתי מרוסקת. לאחרונה נפגשנו, הראיתי לה את שזוכרת ממנה כדי לקבל את הסכמתה להסרת החיסיון, היא נפגעה וכעסה על שקיצרתי את סיפורה לכמה עמודים, היא רצתה שכל זיכרוני יוקדש לסיפור חייה, "מה כל חיי בכמה עמודים!" התלוננה. אכן היא ראויה לספר שלם, אך למעשה דמותה שזורה בסיפוריהם של כל ניצולי ההתעללות, היתמות והנטישה. במשך השנים היא הגיעה לביקורים חוזרים ותכופים בגלל כאביה, באחת הפעמים היא סיפרה לי :"חלמתי חלום סיוט. בחלומי, ראיתי אותך מתה, חזרתי ומיהרתי להגיע להלוויה שלך" סיפרתי לה שלמעשה היא זו שמתה, אלה הם חייה ושתישא את תוצאותיהן. חיפושיה הכפייתיים של אותה ילדה, אחר לגיטימיות למיקומה בעולמי נחלו כישלון, הצלתי את עצמי מעצמה, יצרתי לעצמי תסריט חיים חדש ומעודכן, אפסנתי את העבר, אותה, במחסן הזיכרונות, בחרתי ונעזרתי בכל האפשרויות וההזדמנויות שנקרו לי בדרכי כדי להיבנה בנפרד ממנה, לא המצאתי סיפור חדש, אלא מיינתי מחדש את מאגר הזיכרונות ובחרתי ושזרתי את אלה שהתאימו לסיפור החדש. השאר אופסנו במרתף חשוף אטום לחדירה. שיניתי את התאורה והפנס מופנה ומאיר את הסיפור באור מלא הומור ובאופטימיות. החלקים האחרים נשארו בחושך. טרגדיה שחורה הפכה לסיפור המסבר את האוזן. וכך צלחתי לגבש ולעצב מחלקי דמויות מודל משפחתי חלופי שישרה עלי ביטחון ויאפשר את קיומי הרגשי, אלה היו בחירותי שאפשרו לי לשרוד ולהרגיש שאני בעלת הבית בחיי, הערבול ביני לבין הילדה, הייתה עתה מסגרת לחייה והיא לא נעה עוד כעלה נידף ללא כיוון או מטרה. אחרי שנים הילדה החלה לבטא כעס- היחסים הפכו למורכבים, היו שנים היא מספרת שקיוותה שאשתנה ואהפך למה שהיא רצתה, "רציתי דמות כועסת, אלימה ורוטנת, רציתי אותך גרוטסקית ונרסיסטית ובמקום זאת מצאתי אם אוהבת חמה ומחבקת יותר מכל רציתי שיבקשו ממך סליחה שישלמו על חטאיהם , ובמקום זאת מצאתי מישהי ששונאת את הדמות הנשקפת אליה מן המראה". הבנתי ששתינו קורצנו מחומרים שונים, אולי בגלל שהיא עדיין ילדה, ישנה בה עדיין המרדנות והרצון ללכת אחר צו ליבה, היא מספרת על אם שנטשה את בנותיה והלכה למקומות אחרים, אך היא הקטנה לא איפשרה להיות מקורצת מחומרים של מסכנות או קורבנות. לרגע אחד הזהיתי עם הפן הכוחני שלה ואומרת לה "הכעס לא התפוגג במשך השנים, זו נקמה קטנה על מה שעוללת לי, נשארו משקעים וצלקות, אני זוכרת את השבר הגדול, אך לא אתן לך –העבר, להכתיב את חיי" היא עונה לי בקולה הילדי "לא ראיתי כל ברירה אחרת, הייתי כמו טובעת במערבולת היודעת שכל התנגדות או שחייה כנגדה תמשוך אותי לתהומות גדולים יותר, הייתי חייבת להשתחרר להציל אותנו, את שתינו". בתחילה נעו מעגלי חייה בתוהו ובוהו מוחלט, היה ערבול בין הדורות לתפקודיהם, תפקידיה כללו היותה אחות-אם, האחריות על חייה ועל אחרים העניקה לה סטטוס וכוח, היא שימשה להם מקום מקלט בלעדי ותמיכתה היתה ללא תנאי, מטרתה היחידה הייתה שיעזרו לה למצוא לגיטימיות לקיומה ומקום בטוח בעולם. אמרתי לה שהיום אני חשה בחסרונה, שנוסף על כל הקשיים בחיי הבוגרים, אני סובלת מהיעדר מידע, המצב נותר מעורפל לגבי המציאות המשפחתית של שתינו, היא לא נידבה מידע ואני לא העזתי לשאול כי לא רציתי לשאול או שמא לא רציתי לדעת. סיפרתי לה שבאחד מהרגעים כשעוד היינו אחת נוצר פירוק הסימביוזה, בבדיחות הדעת ואף בקורטוב של גיחוך עצמי, מספרת לה כיצד נהגתי לנהל שיחות וירטואליות איתה ולדווח לה בעולם המתים על כאבי. ככל הנראה היתומה הכרונית הצליחה והמריונטה נעלמה, בודקת את הנבדלות ביני לבינה, עדיין היא מאמינה בכוחה, ואני לא מרגישה עצמי שלמה או אוטנטית נבדלת מאחרים. ילדה מתקשה לחיות איתך יחסי אני-את הם מעוותים את מוסיפה נופך תיאטרלי ודרמטי לחיי, את בוחרת לעצב ולהגדיר את זהותך דווקא דרך המאבקים איתו, מתוך מגוון המוטיבים בחרת בקטע צר מפסיפס האפשרויות, אולי דרך קיומך זה, חיפשת את ניסוח העצמי ואת הפיתרון ואת הפיתרון לחידה של יסוד קיומך, היא ענתה לי בתגובה לכך "את כמו חולה בצרעת שאינה חשה את הכאב כי קצוות עצבייך רדומים או מנוונים, את סובלת מלקות חושית, יש לך מערכת הגנות נוקשה הסוגרת אותך ואותי בתוך מקלט, את חווה אותי דרך רטטים או רעשים עמומים עליהם את מגיבה אלי בגמגום או בלחש, אך הכאב העמום שלח את החרדה להחזיר אותי, שתינו חולות במחלה קשה שרק אני הבראתי ממנה. בלכתה ממני החלתי להרגיש בחלל שליווה אותי מרבית שנות חיי, עקב בצד אגודל, היא אבדה דמות אנושית ואני שלחתי ידיים לאחוז בה-להרגיש אותה קרובה ומוחשית אך איננה עוד.

איזה דיאלוג מצמרר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איזה יפה את כותבת אבל כל כך מצמרר לקרוא את זה!!!!!!!! גם בשאלה שלך למעלה.....וואלה אחותי את מה זה בן אדם מורכב ומוזר עכשיו את כבר לא סימן קריאה? את @ נחמד אבל למה את קוראת לעצמך רק בסימנים (*,!ת <>, @) תגידי הילדה הזו שהבנתי שזו את למה את מדברת אליה כאילו היא אדם אחר????

סימן קריאה יקרה שלי :-) שעכשיו הפכה לעוגת תפוחים מתוקה (@) מה קרה שהחלפת שם? (קולטים לפי השעה שאת כותבת שזו את :-)..ארבע לפנות בוקר נו באמת... מה קרה נבהלת מכל התגובות למטה שברחת לשם אחר? מה שלומך קראתי את מה שכתבת מקווה שאת ביום יום עוסקת בכתיבה למרות שקשה מאוד לקרוא את זה יש בך יכולת לכתוב מדהימה. את כל כך מיוחדת אבל בטח את כבר יודעת את זה:-) כתבתי למעלה על חברה שלי תקראי את זוכרת פעם שעברה הגבת לי לגביה. אה לגבי השאלה שלך "של מי המציאות" לא הבנתי את צריכה להתחיל לישון קצת.. העייפות מתחילה להשפיע:-) ומותק תפסיקי לברוח עם החלפת שמות מזהים בשניה את הכתב הייחודי לך ואין שום דבר רע בזה שאת מקבלת פה תשומת לב..למה קשה לך כשמגיבים לך?! אוהבת מאוד בילבי ילדת הברזל:-)

@ שלום, מדברייך נשמע שאת נעה בין החוויה שלך כאדם בוגר, לבין החלק הילדי שבך. את חווה את התנועה הזו כשני חלקים נפרדים המשוחחים ביניהם, ואת הכעס שאת מפנה כלפי פנים בעוד כלפי חוץ את נוטה לחבק ולהיות אופטימית. אולי יותר מדי. החוויה הזו שאת כל כך שונאת את עצמך, ובעיקר חשה שחלקים משמעותיים בחייך אינם נגישים לך היא חוויה מאוד לא פשוטה שאני מניח שהיא מהווה חלק ממה שטורד כל כך את מנוחתך כיום. אני מקווה שתמשיכי בתהליך הלא פשוט שנשמע שאת עוברת, לגעת, לחבר על הפער הפנימי הזה ובעיקר ללמוד כיצד להזדהות עם חלקים נוספים בך. דרור

דברי עכשיו ילדה אני שומעת כל העולם מקשיב למילמולך דברי מלאך שלי אני יודעת שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה. תראי קטנה מאומה לא יפגע בך סיכת פרפר קשורה בשערך תהיי קטנה מאומה לא יברח לך אני אהייה שם גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה

ל @ אם אני לא טועה קוראים לחיים שלך -הפרעת ניתוק - דיסוציאציה, אמנזיה דיסיוציאטיבית והפרעת זהות דיסציואטיבית (פיצול אישיות). תחפשי באינטרנט ותראי שאני צודקת את צריכה טיפול דחוף! אי אפשר לחיות כך זה חס וחלילה יכול להביא אותך למצבים מאוד קשים אפילו לאישפוז אני מתנדבת בבית חולים לחולי נפש וזה לא מקום טוב. ממש לטובתך........! צרפתי מייל את יכולה לכתוב לי ולהתייעץ איתי.

סטודנטית מתלהבת שלום מי מינה אותך לפסיכולוג שלה או בכלל איזו יהירות לאבחן מישהי דרך האינטרנט. את מכירה אותה את חייה איך את עושה דבר שלא יעשה. כשתהי בעתיד פסיכולוגית אם תהי המנעי מלהגדיר אנשים נסי להבין אותם לא כל שכן אנשים שאינך יודעת דבר לגביהם. יש כאן בחורה מדהימה רגישה עם המון חוויות שלה והן שלה !!! היא כותבת כדי להפחית מהכאב שלה לא כדי שתקראי לה בשמות. המון הצלחה בלימודים את תזדקקי לה בילבי ילדת הברזל

את יודעת, אני לא בטוחה שהייתי מעלה את ההודעה שלך, חבל שלא ניחנת ברגישות להבחין בין כתיבה לעצמי לצורך תרפיה והקלה, לבין כל המשפחה הדיסיוציאטיבית שהצמדת לי. נחמד שאת מתנדבת וחבל שהחוויה שלך משם מסתכמת ב "זה לא מקום טוב". נחמד שצירפת מייל אני בטוחה שיש לך עוד הרבה ידע לשתף אותי או לאבחן אותי בו. אך את יודעת מה, את לא נעימה לי, את ממהרת להשתמש בקורסי מבוא בסיסיים בקורסי פסיכופתלוגיה ולהשליך אותם על עוברי אורח תמימים. מקווה עבורך שהצמא להבנה, לרגישות, לאמפתיה ולזהירות הנדרשת בתחום הרגיש הזה המכונה פסיכולוגיה יגבר על ההצהרתך - "אני יודעת". שכחתי-איפוק וסבלנות וסובלנות הינם נדבחים נוספים שתצטרכי להכיר בהם כחלק מרצונך הלהוט להיות "מאבחנת". דרך צלחה