קנאה

הי ליאת, סוף סוף הצלחתי להמציא שאלה... מותר? ואפילו לא ידעתי לנסח אותה כמו שצריך, או מה בכלל התכוונתי לשאול... רציתי לצטט מתגובתך שנמצאת טיפה'לה למטה בנושא אישפוז יום: "האנשים שתפגשי במרכז כזה יהיו, מן הסתם, אנשים רגילים למדי, כמוך, המתמודדים עם קשיים דומים לשלך. ההשוואה לאחרים מתחדדת מאד במצבים כאלה, וסביר להניח שתפגשי אנשים עם רמת תפקוד גבוהה או נמוכה משלך." ... איזה ניסוח זהיר ומדויק... רציתי לקחת את זה למשל גם לפורום. נוכחים פה מספר אנשים לא קטן, איש/ה והילד/ה שבפנים, איש איש עם המטען הכבד שלו וקשייו. בסה"כ אנשים רגילים-מיוחדים עם נקודות חולשה אולי קצת יותר מודגשות. האם גם כאן להרגשתך ההשוואה לאחרים מתחדדת מאד? ועכשיו לשאלה בסגנון הכללי הלא מכוונן הזה: איך, נניח, מנהל פורום מסתדר עם עוצמות גבוהות של קנאה וכיו"ב בפורום שנשלחות מכל עבר? כלומר, אם זה אכן כך. האם הוירטואליות מריצה תגובות כאלה מהר יותר, קיצוני יותר? איך אוכלים את זה? איך מנסים לייצב ולאזן? (אני לא יודעת לבד להסתדר מספיק טוב עם נושא הקנאה בהקשר שלי, ובשביל זה, צריך להודות, יש אנשי מקצוע...) השאלה הזו נבעה גם בעקבות תגובה נוספת, תגובה (אחת מני רבות) שנראה לי שמעבר לכל הידע והניסיון יש מאחוריה כל-כך הרבה מחשבה, כל-כך הרבה מחשבה. אין מילים. התגובה הנוספת שדיברתי עליה היא כנראה דוגמא (שוב, אחת מני כמה) לניסיון כזה, נכון? אולי. אה, וכשאומרים "מתייעצים" זה מאד מרגיע אותי. ברחתי, בתודה (* נורא לי לרשום שוב איזה כינוי דפוק, וחבל שלא אעז לרשום שם אמיתי :-(    )

שלום למושכת הכתפיים, כמי שנמצאת כאן כבר כמעט שלוש שנים, אני נדרשת לא פעם לשאלות שאת מעלה, על אופייה הייחודי של הקבוצה הוירטואלית, על מערך הכוחות הפועלים בה ועליה, על מקומו של היחיד בקבוצה כזו, ועל תופעות של בדידות, של אחווה, של המרצה חברתית או עכבה שהקבוצה יוצרת אצל חבריה. ויש, כמובן, את הרגשות כלפי מנחי הקבוצה הזו, המקבלים עוצמות יוצאות דופן. נכתבו הררי הררים של חומר תיאורטי על הקבוצה האנושית בכלל, ועל קבוצות טיפוליות-דינמיות בפרט. הנושא הוירטואלי, מטבע הדברים, מתחיל לתפוס יותר ויותר מקום בעולם המחקר והתיאוריה, ויש לא מעט ימי עיון וכנסים סביב הנושא של התערבויות פסיכולוגיות ותהליכים טיפוליים ברשת. מההתרשמות האישית מאד שלי, שאינה מתוקפת מחקרית ולכן אין להסיק ממנה דבר, לקבוצה הוירטואלית יש עוצמה ויכולת השפעה עצומה על כל אחד מחבריה. קשה מאד לחקור תופעות אלה, בעיקר בשל אפקט האקווריום (כמות קטנה של משתתפים, וכמות גדולה הרבה יותר של מתבוננים פסיביים). כמנהלים, אנחנו ערים מאד לתופעות של 'הדבקה' והשפעה הדדית. אני מניחה שאם היינו עורכים מעקב מסודר על אופי הפניות ושכיחותן, היינו מגלים "אופנות" מחזוריות של נושאים העומדים על הפרק. כמי שמנחה ומנהלת פורום כזה, אני חשה אחריות רבה מול הצורך התמידי לגלות עירנות ומודעות להשפעות אפשריות של המציאות הוירטואלית על תפיסת העולם שבחוץ. כולנו נופלים בפח המוכר והאשלייתי לפיו "מה שאנחנו פוגשים הרבה בזמן האחרון הוא כנראה המציאות". לפעמים אנחנו, כמנהלי פורום, זוכים לקיתונות של זעם מול הניסיונות החוזרים לשמר מידה של איזון ובוחן מציאות. אנו מבינים שהזעם מתעורר כל אימת שאנחנו מתרחקים מהחוויה של הפונה, ולכן מקפידים להמליץ על עיבוד הדברים בטיפול הממשי, שם אפשר להביא את הכאב אל תוך מרחב מוגן ובטוח, להתבונן בו מקרוב ככל שיידרש, ומבלי שיהיה צורך להתחשב בעיניים זרות שאולי מתבוננות גם הן במה שקורה. זוהי משימה לא קלה בכלל, שגובה לעיתים מחירים של תסכול, חוסר אונים ודכדוך גם אצלינו, המנהלים. למרות זאת, מדובר בהתנסות מרתקת ומאתגרת, שסיפוק רב בצידה. לא בטוחה שהצלחתי לענות לך על הכל, ולכן את מוזמנת להמשיך ולחדד, אם תרצי. שבת שלום וערב נעים ליאת

ליאת, תודה רבה רבה על תשובה מושקעת - קראתיה לעומק ובעיון רב. אניח להיום, ואמשיך לחשוב לי ולהרחיב את הנושא ביני לבין עצמי גם בהקשרים שלי. אני מניחה שעוד תהיינה לי הזדמנויות לחלוף כאן ככה מזמן לזמן. סופ"ש נעים ורגוע, mp