געגועים

שלום, לפני כשנה הפסקתי טיפול פסיכולגי שארך 2 וחצי. במסגרת הטיפול, התמודדתי עם דכאון ומחשבות אובדניות, פגיעה עצמית (הייתי חותכת את עצמי), חרדה חברתית, אנורקסיה ובולימיה. הפסקתי את הטיפול מכיוון שעמדתי להתחתן ומכיוון שבאמת הרגשתי שעליתי על הדרך הנכונה, זה נעשה בהסכמת המטפלת שלי. כבר מעל שנה, ברוך ה', שלא עשיתי אף אחד מהפגיעות העצמיות המגוונות. אני יכולה להגיד בכנות שרוב הזמן טוב לי אם עצמי.. אבל עדיין לפחות פעם בשבוע ובעיקר כשיש לי מצב רוח רע, אני מתגעגעת לתקופה של הטיפול, ואני אסביר: בתקופה שהייתי אנורקטית ואח"כ גם בולימית הכל סבב רק סביב אוכל. כל שאר הדברים בעולם היו שוליים. כשהייתי מרגישה רע או שפגעו בי רגשית הייתי חותכת את עצמי או בולסת ואז מקיאה, וכך הייתי נרגעת. כאילו שאז לכל דבר היה פתרון פשוט... אני יודעת בראש, שהיום הרבה יותר טוב לי, כי אני בריאה, והדרך שבה התמוודתי בעבר היא לא נכונה, אבל עדיין לא מצאתי את הדרך להתמודד עם עצבות. אני מסתכלת בעצמי במראה ומרגישה תמיד שמנה. אני אומרת לעצמי שאני לא (BMI 20) אבל זה הכל שכלית. תחושתית אני עדיין מרגישה מכוערת הרבה פעמים. אם בעבר כשהייתי מתוסכלת ועצובה היו לי דרכים להתמודד עם רגשותיי, הרי שהיום אני מרגישה רהבה פעמים חסרת אונים.. לא פעם אני חושבת לחזור לאנורקסיה, תמיד כשאני מתווכחת או רבה עם בעלי.. הוא מאוד אוהב אותי ומאוד תומך, אבל הוא לא יודע מה עברתי. רק מאוד בכלליות, אני פשוט מרגישה מאוד בודדה. ומי שלא עבר את מה שאני עברתי לא יכול להבין את זה.. האם התחשות האלו ייעלמו מתישהו? תודה מראש..

שלום מלין, הודעתך נוגעת ללב, וממחישה את אחד האתגרים הגדולים בדרך אל ההחלמה: האתגר למצוא הקלה לכאב נפשי בדרכים שהן איטיות יותר ולכאורה פחות מתגמלות מהדרך הישנה והמוכרת. כשאנחנו רגועים אין הגיוני מזה, כשכואב לנו - אז זה כבר סיפור אחר... מאחר ומדובר באתגר עצום, אני חושבת שכדאי לך לשקול ללוות אותו בטיפול. הפעם, הטיפול לא יתמקד ביצירת השינוי, אלא בשימור שלו לאורך זמן. בעיני, זה מורכב וקשה לא פחות. כל הכבוד על התמודדותך, אורנה