בהמשך להודעה הקודמת

אורנה שלום, עד מתי אסבול ככה? ככה באמצע החיים... אני בוערת, אי- שקט שלא נחווה כלל מבחוץ. אבל יש כל הזמן תחושה של "הצילו" מחפשת מושיע...כל הזמן בפנים, אם זה מתחת לפני השטח ואם זה מעל...אני מנסה לתפקד עד כמה שכוחותיי יכולים, אבל זה תמיד 24 שעות מתוך תחושת מצוקה. כאילו הצפה, פוסט טראומה תמידית, אשר אינה מאפשרת לשכך את הבעירה ולגדל עור חדש מתחת לכל העור שנכווה קשות ובאינטנסיביות. המח עובד ב- 40 מעלות. שום דבר לא יוכל לו. ההיחשפות היתה יותר מדי בשביל שהכיל אותה בפורום ובעיזבת הטיפול שלא עובד ונסגר. תחושות קשות ובלתי נגמרות, שאין להם לא התחלה ולא סוף- מכלה אותי. לא מפסיק! ואם עושה הרושם שהפסיק, זה רק נראה כך לכאורה...הכל ממשיך לבעבע בפנים. לכן נשארת במקום. הרופא לא מבין... כדורים לא עזרו. טיפול פסיכולוגי?? לא נראה לי שזה הפתרון למצבי. אני בוערת, מוצפת..שמעתי פעם את המונח של "אי-ספיקה" בהקשר אלי. האין פתרון למצב זה? בגלל שלא נהגתי כפי שהייתי צריכה (לעזוב אותה בזמן, לפני שאכנס לפורום), ובהמשך לא קיבלתי טיפול חירום במיידי, אלא המשכתי להסלים את המצב. והיא (הפסיכולוגית) אינה יודעת את אשר גרמה לי או לפחות היתה אחראית ל חלק מכך (לא?) כשפעם התקשרתי לומר לה, שמאחר "ונפרדנו" בצורה "מוטרפת" (כשהיא ואני תוקפות), אולי כדאי להפגש איזשהו יום לעשות סגירת טיפול? ואת יודעת מה היא השיבה לי?! שהיא לא מרגישה צורך- היא התגברה עלי! ושוב, הכניסה אותי למצוקה (איפה אני בכל הסיפור הזה? טוב ויפה שהיא התגברה עלי, אבל מה איתי?). פעם היו לי כוחות, ופעם יכולתי להתמודד ולהתגבר על מצבים...אבל היום, אני לא מצליחה להבין מדוע אינני מסוגלת יותר. אני מותשת...ואף אחד לא היה שם להוציא אותי ולעזור לי...רק כל הפורומים האלו שהתיעצתי בהם, הובילו אותי לתחושות של עויינות וכמה שאני לא בסדר. באמת שמאסתי בכל, ויתרתי, נכנעתי, הניכור כילה אותי, אין בי שום רצון לכלום. גם בכח אני מנסה, אולי להמשיך ללמוד, אני רוצה איפה שהוא להמשיך ולבנות את חיי...אבל כוחותיי ויכולותי אינם יכולים. מה היה לי רע אורנה, לפני הטיפול? התקדמתי כל כך יפה בחיי, במסלול שהייתי בו, בשמחה, בחיות. אומרים שמה שלא הורג מחשל, זה כ"כ נכון. זה פשוט הרג אותי. ומה לא ניסיתי ... נשמע לי כה מעורר רחמים, אני פשוט לא מאמינה עלי. כרמית

כרמית, הרגש שמתעורר למקרא דברייך אינו רחמים, אלא עצב על האובדן הגדול שאת חווה. קראי את תשובתי הקודמת, והמשיכי ללכת בדרך באומץ ובנחישות. אורנה