שחמת הכבד- דלמתו מוסריות

שלום! לפני כ 10 שנים התגלתה אצלי שחמת הכבד מסיבה לא ידועה. ,12 היום אני מרגיש במצב די טוב, נוטל פוסיד, אלדקטון, אביטול ו בי למעט הכדוריםן שאני נוטל והתחושה האיומה בעקבות המחלה, אני חי חיים רגילים ואיני חושב כלל על המחלה (כמובן, שאיני שותה אלכהוהול, ואני ממעט באכילת מלחים). לאחרונה הכרתי את מי שהייתי רוצה כבת זוגי לכל החיים. אני בן 31 והיא בת 23 , יש ביננו אהבה וכמיה הדדית ואמיתית. מאוד טוב לנו יחד, אנו חושבים אף בעתיד למסד את הקשר ביננו. ואותה מחלה ארורה שנמצאת בתוכי מהווה מחסום ומכשול לא פשוט. אני די אופטימי בגישתי לחיים, אך אין אני יכול להבטיח לה שמצבי ישאר כך לנצח. עם כל הכאב אני לא יכול להבטיח לה שהיא לא תשאר אלמנה עם שלושה ילדים בעוד כ 5 שנים. אני לא חושב על הדברים האלה, הם די רחוקים ממני, אך היא מעלה חששות מאין אלה. אני יודע שהיא אוהבת והיא נקרעת מבפנים. נקרעת בין האהבה העזה השוררת ביננו לבין החשש כי היא עלולה להוותר לבד בעולם בעוד כמה שנים. ואני לא מדבר כאן בכלל על הקריעה הנפשית שלי, על התסכולים שעוברים עלי, על ההרגשה הנוראית, אני חש כאילו עולמי חרב עלי, כאילו נגזר עלי מלמעלה לסבול, כאילו אין עוד טעם לחיי. השאלה היא איך מתמודדים עם המצב הזה, איזה תשובות אני יכול לספק לה, איך אני יכול להבטיח לה עתיד ורוד, איך אני יכול לחיות איתה חיים טובים ושקטים. אני מאוד קרוע מבפנים, ומרוב אהבה עזה אליה חושב אפילו על פרידה כדי למנוע ממנה את הסבל במחשבות איומות. אשמח לקבל תשובות ותגובות דוד

דוד שלום הדילמה היא אמנם גם מוסרית, אבל כפי שאתה כותב, קורעת מבפנים ברמה האישית ביותר. אני מבין מדבריך שבת זוגתך מודעת למחלתך. אני סבור שלא רצוי להתמודד לבד עם ההתלבטות הקשה הזו. הייתי מציע לך שני נתיבים אפשריים לייעוץ שבו תוכל להגיע להחלטה המתאימה ביותר, תחת הנסיבות המורכבות. האחד הוא פניה לפסיכולוג רפואי או שיקומי באופן אישי. פסיכולוגים אלה מכירים היטב את הדילמות והקשיים שאתה מתאר ויוכלו לתרום לך מנסיונם המקצועי. האלטרנטיבה השניה, שאולי כדאי שתשתלב עם הראשונה, היא לפנות לייעוץ זוגי עם בת זוגתך, אולי לאותו ענף בפסיכולוגיה. פסיכולוגים שיקומיים עובדים בכל בתי החולים, וניתן לפנות גם באופן פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוד, אני מבין את הדילמה ומעריך את יושרך. האם שיתפת את חברתך בלבטיך? האם היא יודעת על מחלתך והשלכותיה? אתה אכן מעלה דילמה מוסרית, אך גם נוגע בכמה שאלות קיומיות על החיים ועל המוות. אינני ממעיט בחומרת המצב, אך ה"בריאים" שבינינו חיים באשליה ובהדחקה מתמדת של חרדת המוות. אף אחד לא יכול להבטיח לאף אחד אחר, וגם לא לעצמו אושר. המוות הוא חלק מקיומנו בעולם הזה. מחלתך הופכת אותך ליותר מודע לו. בייחוד בעידן הפיגועים והשיעור הגבוה של תאונות הדרכים, המוות רובץ לפתחנו כולנו כל הזמן. אם לא שיתפת את חברתך במחלתך ובהשלכותיה, אני מציע שתעשה כן ואז חלק גדול מהאחריות יעבור עליה. כמו כן, ביחידה בה אתה מטופל בביה"ח חייב להיות פסיכולוג או עו"ס שיכולים להעניק לך סעד נפשי ולכם ייעוץ זוגי בהתמודדות עם המחלה. אני ממליץ שתפנה אליהם לצורך כך. החרדה מפני המוות ומפני חוסר הוודאות שבעתיד היא חרדה קיומית בסיסית ואוניברסאלית, שאנשים "בריאים" נוהגים להדחיק וקל להם יותר להדחיק ולהכחיש. האם תוכל להבטיח לחברתך שלא תיפגע בתאונת דרכים או בפיגוע והאם היא יכולה להבטיח זאת לך? מה שברור הוא שאם לא סיפרת לה עדיין, עליך לספר לה ולהיעזר בשירותים הפסיכולוגיים הצמודים ליחידה בה אתה מקבל את הטיפול הרפואי הפיזיולוגי. האם הרופאים נתנו לך להבין שרובץ עליך גזר דין מוות? מהקישור שצירפתי בסוף תשובתי, הדברים אינם ברורים עד כדי כך. מעל לכל אתה נשמע כמי שמצוי בתהליך אבל על חייו ולכן אני מציע לך לפנות לטיפול ובהמשך לצרף אליו גם את בת זוגך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין להלן קישור לכתבה, לטובת הקוראים שאינם מכירים את המחלה: http://www.doctors.co.il/article-view/206/