לאישתי יש הפרעה קשה

שלום לאנשי המקצוע המכובדים בפורום, אישתי ואני נשואים כ-9 שנים, ביחד כ-3 שנים לפני כן, יש לנו 3 ילדים בגיל 7,4,1. לאישתי יש התפרצויות של זעם קיצוני ואימפולסיביות. לעיתים קרובות תוך כדי ויכוח היא מקללת ומגדפת אותי, אומרת דברים איומים גם בפני הילדים. צועקת דברים מחרידים לא איכפת לה שכל השכנים שומעים. אם היא חווה איזשהו רגש שלילי (למשל חם לה, היא רעבה, או אם אני אומר לה משהו תמים שהיא מפרשת כפוגע, ) היא פשוט מתחרפנת, נכנסת להתקף חולני אגרסיבי ולעיתים אלים (יכול להגיע לשריטות, יריקות וכו'). לא לוקחת אחריות על מצבה, טוענת שאני הוא זה שגורם לה לנהוג כך. לעיתים קרובות היא "מפוצצת" תוכניות משותפות כצעד "ענישה" נגדי כביכול. הדבר הפך לכל כך שכיח שאי אפשר לתכנן כמעט שום דבר, שום נסיעה טיול, בילוי, גם לא עם הילדים. (דוגמה אחת מיני רבות קבענו תאריכים לנסוע לחו"ל אני משקיע זמן ומאמץ מחפש יעד טיסה מלון ואז יש לנו איזה ויכוח מטופש על משהו קטן אז היא מחליטה באימפולסיביות לוחמנית שהיא לא טסה, אחרי שכבר סיכמנו וסגרנו הכל.) כמוכן גילויי פרנויה, בטוחה שאני בוגד בה, בטוחה שאני מעלים כספים משותפים, מאשימה אותי לשווא שאני מרביץ לילדים, ויוצרת דרמה חולנית סביב עניין זה (נוצרה דינמיקה כזאת שאם ילד לא רוצה למשל לצחצח שיניים ואני לידו הוא מתחיל לבכות חזק ואז היא מייד ניגשת ובטוחה שהרבצתי לו מתעמתת איתי בפני הילד...) הייתי אומר שהיא בתיפקוד גבוה, למדה, עובדת, מטפלת בילדים בד"כ בתבונה ובאחריות (חוץ מההתקפים, בדרך כלל ההתקפים מכוונים עליי אבל בנוכחות הילדים). כשהיא נורמלית זה בסדר ואז אני נזכר לרגע קט למה התחתנתי איתה, אבל כשהיא בהתקף זה בלתי נסבל וגורם גם לנזק לילדים. את גילויי הטירוף שלה היא בדרך כלל מסתירה מחברים ועמיתים שלה, שומרת את זה לבית ומול ההורים שלי. התקף בד"כ נמשך כמה שעות ובמקרים קיצוניים עד יום-יומיים, ואז פתאום נעלם כלא היה (היא יכולה לקלל אותי קללות איומות בשפה מחרידה, ואחרי שעתיים הכל כביכול חוזר להיות בסדר והיא מדברת איתי כאילו לא רק הבוקר איחלה לי שאפגע בתאונת דרכים ושהיא מצטערת על היום שבו פגשה אותי וכד'.) בעקבות הנזקים הקשים שגרמו ההתקפים האלה במהלך השנים, היחסים בינינו לא טובים וגם כשאין התקף המצב בבית לעיתים קרובות מתוח ולא נעים, אנחנו כל הזמן רבים על מטלות הבית ואני לא מצליח לנהל איתה שיחה בוגרת ליישוב המחלוקות. הילדים מתעצבנים בקלות, עקשנים, רבים ביניהם, מחקים אותה בדבריה ובטון שלה ובאגרסיביות שלה. גילויי האימפולסיביות והזעם הולכים ומחריפים אצלה עם השנים. לפני מחזור מצבה נוטה להיות חמור יותר, מרגע שמקבלת מחזור בד"כ נרגעת אך התופעות לא מוגבלות ללפני-מחזור. היא בת להורים גרושים, גירושין קשים, והיו שם שלל טראומות שקצרה היריעה וגם לא את הכל אני יודע. ניתקה קשר עם אביה, לא ידוע לי עליו הרבה. אימה היא אדם נורמטיבי להערכתי, מהווה עבורה גורם מייצב. אני משוכנע שיש לה הפרעה נפשית, רק לא בטוח איזו. שני מטפלים (מטפלת זוגית ומטפל שאני נפגשתי איתו) אישרו שיש לה הפרעת אישיות גבולית, האם זה נשמע לכם מדויק? היא עונה רק על מספר קטן של קריטריונים, אם כי ב"עוצמה" מאוד גבוהה. (לא אובדנית, לא פוגעת בעצמה, ללא התמכרויות קשות, דימויה העצמי היה נמוך אך השתפר עם השנים). מה אני\אנחנו עושים בעניין? הלכנו למספר מטפלים זוגיים, ושנינו היינו בטיפולים 1 על 1. אני מנסה להציב גבולות, לא לקבל את זה שהיא מקללת מגדפת, לא לאפשר לה להשיג את מה שהיא רוצה בדרך של סחטנות רגשית ומניפולציות (לפעמים זה אומר מלחמת עולם בבית, אבל אני לא בטוח מה יותר גרוע בטווח הארוך). אם האוירה מתחממת יתר על המידה יוצא מהבית לזמו מה בתקווה שהיא תירגע. כשרגועה מנסה לדבר איתה אבל לרוב כשנוגעים בנושא קשה היא מהר מאוד מתחרפנת, מתחילה להתגונן, לדבר בציניות, לשנות נושא ולהאשים\להשליך עליי ועוד. נעדרת כל יכולת לנהל שיחה בוגרת בענייני מחלוקת, איתה הכל הופך לויכוח. מהר מאוד זה מגיע לכך שהיא צועקת, מתלהמת, קוטעת את דבריי לא נותנת להשלים משפט. כשאני מנסה ליישם שיטות שיח שלמדנו אצל המטפל\ים היא מאשימה אותי שאני מתנשא וש"אפסיק להיות הפסיכולוג שלה". לאחרונה גמרתי אומר שבפעם הבאה שתהיה התפרצות קשה אני אצא מהבית ללילה או יותר, כאקט מחאה והצבת גבול. ארזתי אפילו תיק-יום שיהיה כבר מוכן. לא רוצה להיפרד ממנה בעיקר בגלל הילדים, מפחד שהיא תסיט אותם נגדי אם אעזוב, מהיכרות עימה ועם דרך ההתנהלות שלה בפתרון של חילוקי-דעות אני מעריך שהגירושין יהיו קשים ומכוערים והרסניים. כמוכן לא רוצה להשאיר את הילדים איתה לבד לפחות שיהיה להם הורה אחד יציב. התוצאה הרצויה מבחינתי זה שהיא תלך לטיפול פסיכותרפי אינטנסיבי, בליווי של טיפול תרופתי לאיזון התקפי הזעם והאימפולסיביות. היא לא מודה בבעיה שיש לה, מסכימה לכל היותר ללכת לטיפול זוגי, וגם כששני מטפלים אומרים לה לבוא לטיפול אישי היא עדיין לא לוקחת אחריות למצבה. מה אני יכול לעשות על מנת להביא אותה להכיר בבעיתה ולטפל בזה? איך עליי לנהוג במציאות כזאת? בינתיים, מה אני יכול לעשות כדי למתן את ההשפעות השליליות של מצבה?

אולי אתם מעצבנים אותה עד שכל הפיוזים שלה מתפוצצים אולי כאשר היא מדברת אתכם יפה ונורמלי אתם לא מקשיבים עד שהיא לא צורחת זה נשמע לי מאד מוכר, ומשגע אני חושבת שהפוסט שהעלת הוא חד צדדי לחלוטין הוא מראה אותך חסר כל חטא והכל אשמה אשתך תאמין לי שעם בעל כמו שאתה מתאר שאתה, מזמן כבר הייתי משתגעת כן, אני בצד של אשתך כן, אני בצד של זו שכולם מגלגלים את העיניים לשמים ולא מבינים על מה המהומה אני בצד של זו שמרגישה שהיא משתגעת, ומאבדת שליטה כי כל אלו שמסביבה יש להם עור פיל אז אני מייעצת לך לקרא טוב את הכל מחדד, ולראות איך אתה משתקף מכל העניין הזה, ותאמין לי, שאתה לא נראה טוב מייעצת לך קודם לך לטיפול אתה תשמע איך אתה יכול להיות בעל טוב יותר ופחות מרגיז ואז תחשוב איך לעזור לה