השוואה מעניינת...

ראיתי היום סרט, שיש בו סצינה של גבר, שמגיע אל הזונה הקבועה שלו, ורואה אותה שוכבת עם מישהו אחר, גונחת, "נהנית" וכו'. הוא סוגר את הדלת ומתיישב בחוץ.כשהגבר יוצא הוא נכנס אליה, היא מתנצלת שהוא היה צריך לראות את זה ומוסיפה שזה באשמתו כי הוא הקדים קצת. הוא מבקש ממנה לסוע איתו למקום אחר והיא מגרשת אותו... לא קשה לנחש איזו סיטואציה זה מזכיר לי... הגניחות כהמהומים, האינטימיות שנחווית ללקוח כאמיתית, אך מוחלפת שנייה לאחר צאתו, התחושה של הלקוח שהוא מקבל משהו יותר משאר הלקוחות, שהוא מיוחד, שהוא טוב... אך כשהוא מעיז ולו לרגע לפנטז על שבירת גבולות, הוא מגורש... לבל יטעה ויחשוב שיש כאן משהו אמיתי...איך הוא לא הבין שזה חלק מהמשחק?? הזונה משאילה את גופה והמטפלת את נפשה, שתיהן מוכרות אינטימיות, תחושת מוכלות ותחושת ייחוד, שתיהן משלות...ושתיהן מגיעות למקצוע ממקום של כאב... :) קשה לי עם ההשוואה הזאת, אבל יש בה הרבה מן הנכון. מטפלים הם זונות אינטימיות...איך מצליחים לגרום לארבעה מטופלים ברצף להרגיש שהם הכי מיוחדים, שבשעה הזו הם מוקד הנפש של המטפל, הרגשה כל כך טובה ומסממת...שלא נזכיר את מנגנוני הדיסוציאציה שעל המטפל להשתמש כדי להצליח לעשות זאת. ברור שיש המון המון הבדלים, אבל היכולת להשאיל את עצמך לאחרים, לתת להם משהו מנותק מכל מה שהם חוו וחווים בחוץ, לגרום להם לרצות עוד, לתת להם פתח לאשליה שאולי ישיגו עוד, והכי חשוב, עשר דקות אחר כך לתת את אותן תחושות למישהו אחר... ההבדל מזונה, היא שבחדר הטיפול אכן שוררת אינטימיות אמיתית, לא מזויפת, בזה אני בטוחה. אבל איך אפשר להחליף כל כך מהר ושזה יהיה אמיתי. האם זו מיומנות נלמדת כמו מנתח שעושה כמה ניתוחים ברצף? אני יודעת שלא...כנראה שבמערכת יחסים שצד אחד מכוונן במלואו לצד האחר נוצרת אינטימיות במהירה. אבל האינטימיות היא חד צדדית! זהו, הצלחתי להבין את זה...המטפלים לא מחליפים איניטימיות אלא כיוונון. האינטימיות היא רק בחווית המטופל.. אז אנחנו זונות כיוונון, לא אינטימיות, עם זה יותר קל לי לחיות... זונות אמפטיה... טוב, עכשיו אני רגועה יותר.. דורותי

הי דורותי, אלמלא הייתי יודעת שזה לא יעבור טוב, הייתי משאירה את הודעתך אדומה, לראות עוד את התגובות שיגיעו.. סלחי לי שאיני מתייחסת בשלב זה להודעה, טוב? ענבל

אבל תכתבי את דעתך לפני שאת יוצאת לחופש, טוב? למרות שאני חשה בכוחות העל טבעיים שלי שאני יודעת את דעתך... דורותי

הי דורתי קראתי את ההודעה אתמול לפני הפגישה,אבל לא הספקתי לענות,ואז אחרי הפגישה רציתי כבר לכתוב משהו אחר,ושוב לא יצא,ועכשיו יש לי כבר משהו שלישי להגיד. אז כנראה שהתשובה שלי לגבי ההשוואה תלויה בסיטואציה.כי בבוקר אחרי שהייתה לנו ביום רביעי פגישה מעולה וגם למחרת מייל משובח במיוחד שהרגיש מאוד אינטימי וקרוב,חשבתי לעצמי שזה ממש לא נכון.שכדי שטיפול יצליח חייב להיות שם משהו אמיתי דו סיטרי.אבל אז בפגישה ביום ראשון נגמר הזמן,והיא לא אמרה כלום,ופתאום הרגשתי שאני מדברת לעצמי, וכבר דפדפו אותי הלאה.ואז הסתכלתי בשעון וגיליתי שאני צודקת.ופתאום יותר התחברתי להשוואה,למרות שגם דימוי של רופא או קוסמטיקאית היה מתאים. אבל היום פתאום חשבתי על זה מכיוון אחר.(וכמובן זה קשור לדברים שלי מעולמי).חשבתי על כמה זה קשה להיות אמא של יותר מילד אחד. ואיך בכלל אפשר לאהוב עוד מישהו בעצמה כל כך חזקה,איך בכלל יש מקום,וגם כוח.טוב בינתיים אין לי תשובה,אבל זה כנראה אפשרי,כי יש כאלה שמצליחות. ודבר שני שחשבתי(שיותר מתחבר לדימוי) שלפעמים אנחנו כמטופלים קצת אונסים את המטפלים שלנו.כן מילה קצת קשה אני יודעת,אבל יש בה משהו נכון.לפעמים אנחנו תוקעים את המטפלים בסיטואציה בלתי אפשרית,כי זה לא משנה מה הם יעשו,וכמה הם יהיו מקסימים ברגע נתון,תמיד יבוא הרגע שזה יתקלקל.מכל מיני סיבות,אובייקטיביות וסובייקטיביות. ובאופן אישי בזמן האחרון,אני מרגישה שאבא שלי מנסה להכריח אותי להיות בקשר איתו.וכל הזמן הוא מצליח למצוא דברים שאני לא עושה מספיק טוב עבורו,והוא גם דואג לספר לכולם.וזו הרגשה ממש לא נעימה.אז עכשיו אני מנסה בכל מיני מקומות,לאפשר לאנשים ממולי זכות בחירה,ולפעמים זה ממש לא נעים,אבל לפעמים זה מצליח ואז אין כבר ספק האם זה אמיתי ודו סיטרי. ולגבי מה שכתבת לי,את ממש לא צריכה להתנצל,כנראה זה לא היה מספיק ברור,אבל אני ניסיתי להתנצל שקצת פרקתי עליך בפורום תסכולים שלי ורגשות אשמה שלא באמת היו קשורים אלייך. ואם את לא מוצאת הודעה אפשר להשתמש במנוע חיפוש ,זה מוצא ישר.אבל זה לא ממש חשוב,אני עברתי הלאה. והייתי שמחה אם למרות מה שקרה,כשאת מרגישה שאת רוצה לפנות אלי באופן ישיר בהודעה,תרגישי חופשי לעשות את זה.אני מבחינתי תמיד שמחה לשוחח אתך.אבל קחי בחשבון שיש לי ילד קטן ולפעמים יש ימים כאלה (כשהוא חולה למשל)שאין לי אפשרות לענות,ואז יכול להיות שאני מפספסת את הרגע שענבל העלתה הודעות ואת נשארת אדומה באופן זמני.אני מבטיחה שברגע הראשון שיתאפשר לי אני אענה.(וזה לא יפה שאני מאשימה רק את הילד שלי בהכל,לפעמים יש גם עוד דברים שמונעים ממני לכתוב כאן,אבל זה ממש לא קשור אליך). ודבר אחרון,גם אני וגם את לפעמים כותבות דברים בציניות ובהומור,ולפעמים הצד השני קצת מפספס.חשבתי שלהבא אני אשתדל בקטעים כאלה שעלולים להיות דו משמעיים,לצייר סמיילי או לכתוב באופן מפורש שזה בהומור,זה יכול למנוע עגמת נפש. אז בי בינתיים דנה נ.ב הסיכום על הימים האי זוגיים רלוונטי רק לענבל,לשאר את כותבת כל יום,נכון?

"זונות של רגש!" כיניתי אותם לאורך זמן. עלית על הנקודה והדבר הכי עוצמתי הוא שבאמת, איך אפשר לתת לארבעה מטופלים את אותה התחושה ברצף, שכל אחד הוא המוקד והעניין? אי לכך דורותי אני למדה שאין להיכנס להעברות טוטאליות, מנותקות מהמציאות אלא שתמיד יש לעמוד על המשמר כי בסופו של דבר, להרגשתי, זה תמיד חד צדדי. צר לי שענבל לא ענתה על ההודעה הזו שלך, כי החלט מעניין לשמוע מה היא חושבת בעניין. איך זה ייתכן? הניתוק הזה? מכירת האשליה? (לא במובן הרע, אבל עדיין אשליה).

טוב אני בעבודה ומוצאת את עצמי ממש צוחקת, בפעם הראשונה בשבועיים הנוראיים האחרונים.. וכמובן גם עצוב אומנם השוואה קיצונית אבל אני מאד מזדהה עם המשמעות שמעבר לקיצוניות.

דורותי חשבתי על זה הרבה. ואת יודעת מה? ההשוואה הזאת בעיקר הכאיבה לי. וצבטה לי מבפנים. זה הרגש הכי דומיננטי שעלה לי בהקשר הזה. אני חושבת שכואב לי בעיקר שזה מה שאת מרגישה. שהבאת את זה מתוך עולמך הפנימי. ההשוואה נכונה ומזויפת גם יחד. אולי כלפי חוץ -במסגרת יש דמיון. אבל זה דמיון מדומה. אולי כמו בשברים - יש שבר אמיתי ושבר מדומה. אני חושבת שהשבר שלך הוא האמיתי. וההשוואה מדומה. כך בעיני. ממש ממש כואב לי מבפנים כשאני כותבת לך. יכלתי להמשיך ולנתח מבחינה לוגית. ולשלב גם אנליזה וסנטזה. אבל דווקא העדפתי להתייחס לרגש. וגם יש לי מאמר טוב על ההעברה להפנות אותך. אולי זה גם ירגיע. מחר אני יצרף את זה ,בעזרת ה. כי אני צריכה לצאת. דורותי מאחלת לך שתוכלי להרגיש, רגועה,מוכלת ואהובה עם ולמרות הגבולות ועם היותך מטופלת אחת מבין שלושה. אדוה.

גם פרופסור יורם יובל התיחס לכך בספרו. בפעם הראשונה, שבאתי לשלם על חודש טיפול,זה היכה בי קשות. כשספרתי את הכסף הידיים רעדו לי, וגם הסנטר... כשהתישבתי ברכב, כבר פרצו ממני הדמעות ללא רחמים. זו היתה תחושה נוראה.להרגיש שאני הולכת לזונה ריגשית ממש כך. אבל החיים חזקים מאיתנו. וכשאי אפשר לספק לך לספק את עצמך לבד, אתה נעזר במישהו אחר, ואם הדרך היחידה היא לקנות את זה בכסף, עושים גם את זה... עכשיו נחשוב על הצד השני, מה גורם לאישה להבפוך להיות זונה... מה מביא מטפל לעסוק במקצוע כזה.. יתכן מאד (וגם לזה התיחס יובל) שיש פה איזשהו מענה על הצורך של המטפל באהבה, בכך שיזדקקו לו, בסוג של שליטה,ועוד.

היי דורתי, בזמן האחרון אני משתתפת פסיבית בפורום. קוראת מה עובר עליכן ומנסה לספוג קצת דברים מחזקים שנאמרים כאן... אבל... להודעה כזאת קשה להישאר פסיביים. היא גרמה לי לחשוב. הרבה. תחילה הרגשתי הזדהות מלאה עם דברייך. הרגשתי שאת צודקת בכל מילה שכתבת. אבל אז חשבתי על המטפלת שלי. ("הזונה הקבועה שלי?" ) קשה לי לחשוב עליה כממסחרת רגשות. כמו שאפשר למסחר גוף. היא כל כך עדינה ועם זאת עוצמתית ואני מעבירה אליה את כל מה שאפשר להעביר למטפלת... אוהבת אותה מאוד. תלויה בה ובטיפול מאוד. כל רגע איתה ובלעדיה משפיע על חיי. לטוב ולרע. ואז חשבתי עליה. על האמינות בתחושות שהיא נותנת לי להרגיש. ממש לא מתחברת לי המילה "למסחר" בעניינה. נכון אני משלמת לה בסוף אבל זו העבודה שלה מה לעשות. וכל זה הביא אותי למחשבה שאנחנו המטופלים צריכם גם לקחת אחריות על הטיפול הזה, על ההעברה, והתלות (הבלתי נסבלת. מודה..) ולהבין שמה שגרם לנו לפתח רגשות עזים כל כך זה "בסך הכל" המקום שניתן לנו בטיפול. הרי זו הסיטואציה היחידה בחיים (חוץ מגיל הינקות) שבה אנו מקבלים את מלוא תשומת לב הקשבה הכלה דאגה וכו' והרי זו מהות הטיפול לשים את המטופל במרכז כדי לקבל ממנו אנפורמציה על חייו על מנת לעזור לו. ובל נשכח שאנו באנו לקבל את העזרה הזאת. (נכון, בדרך כלל מבקשים אותה כשאנחנו נמצאים על קצה התהום וזה נעשה כאילו לא מבחירה אבל.. זה עדיין צעד שאנו יזמנו) וזהו. זה עזר לי להחזיר את רגליי לקרקע ולזכור ולהזכיר לעצמי להיות רציונלית ולא לתת לרגש להוביל אותי (למרות שזה מה שקורה בדרך כלל...). להבין שוב שזו העבודה שלה ואין דרך אחרת לעזור לי אלא אם יהיה לי 100 אחוז מקום להביא את עצמי האמיתית. אני חושבת שאם היתה לנו דמות בחיינו מחוץ לחדר הטיפולים שהיתה נותנת לנו את המקום הזה (בלי לבקש חזרה) היינו מפתחים תלות כזאת גם. בעצם זה אמור להיות עם אמא. אבל מסתבר שמי שגדל עם חסר באמא וחווה את החסר הזה כל חייו ופתאום בטיפול לפגוש את זה... האינסטינקט הוא לתפוס את זה חזק בשתיי הידיים ולא לתת לזה ללכת. אז שוב זו אחריותינו לא פחות. ורציתי להוסיף ולאמר לך, דורתי, שאני מאוד נהנית מהכתיבה שלך מהאותנטיות מההומור מהפתיחות. ממש מקנאה בך שאת מצליחה להביע את עצמך. כל הכבוד! בהצלחה. ניצן.

לדורותי את בהחלט צודקת ואנחנו כלקוחות כנראה נהנים מהאורגזמה וחןזרים לאותה זונה אמפטית חנה

הי לכולן, אכן - ההשוואה נפוצה ומוכרת.. הסיום של הודעתך , דורותי, מאד נכון. המטפל לא מוכר אינטימיות , לא רגשות ולא אהבה. הוא מוכר אמפתיה. בניגוד למין, שאפשר לעשות באופן טכני, אמפתיה - היכולת להבין מישהו אחר - או שיש או שאין (הבנה). לדעתי, לא כזה קשה להבין כמה אנשים בזה אחר זה. לא צריך מנגנונים דיסוציאטיביים בשביל זה.. ושוב, הדיעה המוכרת והידועה שלי - טיפול נועד על מנת לעזור לאדם להבין את עצמו ולטפל בקשיים שלו. רגש, חום, אינטימיות.. תופעתל לוואי של הטיפול. אולי אני מושפעת גם מכל ההודעות שהיו היום, בראש העמוד, אבל באמת - נדרשת הפרדה בין עיקר לטפל. בי לכולכן ותודה על ההיענות בתגובות ועל החשיבה המשותפת, ענבל