טראומה מפסיכיאטרים והתייאשות מפסיכולוגים

שלום. אני זכר בן 21. גר עם ההורים. לפני כשנה אושפזתי אשפוז כפוי, על ידי אבי, שמה חוויתי התעללות נפשית, רגשית, ופיזית שאין כדוגמתה, ונשברתי נפשית. לפני כן, הייתי בעל ביטחון, מתקשר בקלות עם אנשים, ומסוגל לחשוב מחשבות עמוקות. אך הטראומה האדירה, הפוסט טראומה של האשפוז, שברו אותי סופית. מאז, אני מפחד פחד מוות לחזור לשם, רועד מעצם המחשבה על המקום הזה, (בעודי כותב שורות אלו אני רועד מפחד), ומתקשה לאסוף את הכוחות ללכת ולפגוש את הפסיכיאטר שלי, אותו מכריחים אותי לפגוש כל שבועיים. ההורים שלי, לא מבינים את זה, והם מאיימים באשפוז חוזר, ובהוצאה מהבית, כל אימת שאני עושה משהו שלא לרוחם. הם בנוסף, מקללים, משפילים, מתנכרים, מפלים אותי משאר אחי, מרביצים לי לפעמים, צועקים עלי, נובחים עלי פקודות, ומתעמרים בי, רק בגלל שמישהו נתן להם את נשק האשפוז, וההפחדה. כל תלונותי, וניסיונות השכנוע שלי לגבי העובדה, כי הם מפחידים אותי, ואני לא יכול לחיות בצורה כזו, ואני צריך את תמיכתם, עלו בתוהו. אני רוצה להתאבד, אבל איני יכול אפילו להגיד את זה, כי פעם שאמרתי, הם כמעט התקשרו לפסיכיאטר שלי (או לפסיכיאטר המחוזי, איני זוכר). אני ניסיתי להזמין משטרה, אחרי פעם אחת בה הורי ואחי הגדול נתנו לי מכות רצח, ונזל לי דם מהפנים, אך השוטר לא האמין לי, לקח את גירסתם השקרית, והפחיד אותי באומרו שאם הוא היה אבא שלי, תחבושת לא הייתיה עוזרת, ואני הייתי כבר צריך אורטופד אחרי שהיה גומר איתי . הוא גם לקח ממני פרטים, ואיים עלי, שפעם הבאה שהוא מגיע, הוא כובל אותי באזיקים ומכניס אותי לכלא. לאחר המקרה (ועוד כמה מקרים מצערים מאותו הסוג), יש לי גם טראומה ממשטרה. אין לי אף חבר, או ידיד, כי מפאת המחלה ובגלל הכדורים משני התודעה שלקחתי בעודי בבית ספר, נראיתי קצת שונה לחברי - התנהגתי שונה, ודיברתי שונה, והקשרים ביני לבינם נותקו (גם היה איזה מישהו שהתעמר בי מבחינה נפשית בחבורה שלנו אבל זה סיפור אחר). אני מרגיש שעצם התיוג, של היותי "חולה נפש", והטיפול המזיק, הרסו לי את החיים יותר מאשר שהמחלה עצמה הרסה. אני התחלתי לקבל אגרופוביה, ופחד מהשפלה, ככה שאפילו יציאה למכולת השכונתית כרוכה בהכנות רבות ובחששות. לעבוד קשה לי, למרות יכולותי הגבוהות, גם בגלל היותי שבור ומפורק, וגם בגלל שהכדורים משפיעים על הקשר שלי עם אנשים, וגם בגלל שיש לי בעיות זיכרון, ואיני זוכר מה עשיתי לפני כחמש דקות (לפעמים גם לפני דקה, וזה כנראה גם בהשפעת הכדורים). ניסיתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, פסיכודינאמי אם איני טועה, והוא לא עזר. גם טיפול משפחתי לא עזר, אך רוב הסיכויים שזה בגלל שה"מטפלת", שלמיטב ידיעתי לא קיבלת שום הכשרה בתחום, ולמרות שהומלצה בחום על ידי הפסיכיאטרית שלי דאז, לא היו את היכולות לטפל במצב מורכב כמו שלי, ובעצם לא הצליחה להבין אותי, וברוב הפגישות או שהייתה שתיקה רועמת, עליה המשיכה לקבל כסף, או שניסיתי לספר לה דברים מהיום-יום שהתנדפו בחלל האוויר ללא כל מענה רציני, או שהתווכחנו. שני המטפלים האחרים שלי, פסיכולוגים קליניים בהכשרתם אצלם הייתי מטופל פחות זמן מאשר אצל שרון קורן(העובדת הסוציאלית שטיפלה בי שתיארתי כרגע), לא עזרו לי מבחינה יותר משמעותית. אני רוצה מישהו שיאהב אותי, ויגן עלי, ויתמוך בי, ויבין אותי, וירצה לעזור לי, אך קשה למצוא מישהו כזה בהינף של רגע. אני סבור, שמאז התיוג של המחלה שלי בגיל 15, התדרדתי במדרון תלול, בו התנתקו קשרי עם חברי הטובים, וחוויתי יותר טראומות ממה שהיו לי (בעיקר על ידי הגורמים המטפלים), והוכרחתי לקחת כדורים שדפקו לי את המוח, את האינטיליגנציה, את הזיכרון, את החשיבה, את יכולת השיפוט, ואת התודעה. אין לי עם מי לדבר רוב שעות היום, כי כשאני מנסה לדבר עם משפחתי, הם ממשיכים לצדד בפסיכיאטרים, וברגע שאני מעמיד אותם אל פני האמת ונותן להם הוכחות, הם משתיקים אותי ולא רוצים לשמוע את האמת. אני מרגיש, כאילו כל חלומותיי, שאיפותיי, זכויותיי הבסיסיות, תשוקותיי, נגזלו ממני בגיל כה צעיר, בשיא פריחתי. הפוטנציאל שלי, והמשך עתידי, נגדעו ככה, וכל זכרונותיי הטובים, נלקחו ממנו (בגלל הכדורים, איני זוכר את מהלך חיי עד גיל 15, למעט תמונות בודדות). אני אובד עצות. ואני צריך עזרה, אך יותר מכל, אני צריך חברות, ואהבה. למישהו יש פיתרון?

שלום לך, קראתי בעיון את דבריך הקשים ובאמת ההרגשה היא שאין מאיפה להתחיל. אולי אתחיל מכך שאחלוק איתך את התרשמותי מהצגת הדברים הרגישה מצד אחד והמנוסחת היטב מצד שני, עם כל תופעות הלוואי של התרופות וכל הקורות אותך. גם במצבים הכי קשים אני סבור שיש להפריד קודם כל בין מה שאי-אפשר לשנות ויש להשלים עימו, לפחות זמנית, ובין מה שאפשר לשנות. ככל הנראה, במצב הקשה מאוד שתיארת בבית, אי-אפשר לשנות דברים וגם אי-אפשר כרגע לפחות לשנות את ההתייצבות אצל הפסיכיאטר. אבל, הביקור אצל הפסיכיאטר כבר לא נערך בתנאים של אשפוז כפוי ואתה יכול לראות בו כתובת לדיווח על רגשותיך וגם על מה שקורה בבית. אתה יכול לבקש לראות פסיכולוג או עובדת סוציאלית במרפאת החוץ, שבה התנאים כבר שונים לגמרי מאשר באשפוז, ולדבר שם על ההתעללות שאתה עובר בבית. פנייה למשטרה בעייתית עבור אזרחים רבים, קל וחומר עבור כאלה שהיו מאושפזים ומתלוננים נגד המשפחה. לצערנו, לשוטרים אין השכלה מתאימה להבין את מורכבות הנושא וקל להם להאשים את מי שהיה מאושפז על סמך דעות קדומות שלהם. נסה לראות במרפאת החוץ של ביה"ח הפסיכיאטרי בו אושפזת כתובת, נסה למצוא לך שם מטפל קבוע, אל תבוא בטענות אלא הדגש שאתה זקוק לעזרה בהתמודדות עם מצב קשה מאוד בבית. בקיצור, נסה להיות חכם ולא צודק ושתף אותנו! בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com